במשך חמש-שש שנות שהותי ברוסיה נהרגתי וחוסלתי כמה פעמים על ידי ארגונים ויחידים שונים.
בשובי למולדתי נוכחתי לדעת, שנתליתי שלוש פעמים, פעמיים נוריתי ופעם בותרתי על ידי קירגיזים מורדים ליד האגם קָאלֶה-אִישֵלָה.
בסופו של דבר, באופן מוחלט, נדקרתי למוות בקטטה פרועה עם מלחים שיכורים באחת המסבאות של אודסה. גם לי זה נראה המתקבל על הדעת ביותר.
ולא רק לי, אלא גם לידידי הטוב, קולמן, שמצא עד ראייה למותי הבזוי והאמיץ כאחד, וכתב על כל האירוע הלא נעים עבורי קטע למערכת עיתונו.
ואולם הוא לא הסתפק בידיעה הקצרה. לבו הטוב הניע אותו לכתוב עליי גם הספד, שאותו קראתי זמן קצר אחרי שובי לפראג.
הוא השמיץ בצורה אלגנטית את זכרי, משוכנע שהמתים אינם קמים מקבריהם.
כדי לשכנע אותו שאני חי וקיים, הלכתי לפגוש אותו וכך נולד סיפור זה.
גם אדגר אלן פו, אמן האימה והפחד, לא היה יכול להמציא נושא מבעית יותר.
את מחבר ההספד עליי מצאתי באחד מבתי היין של פראג בדיוק בחצות, בשעה שבית היין עמד להיסגר מתוקף הצו הקיסרי מאפריל שנת 1856.
הוא ישב, בוהה בתקרה. מהשולחנות החלו להסיר את המפות המוכתמות. התיישבתי ליד השולחן שלו ואמרתי בנועם: “סלח לי, פנוי כאן?”
הוא המשיך לנעוץ את עיניו בנקודה בלתי נראית בתקרה, שכה משכה את תשומת לבו, וענה בהיגיון: “בבקשה, אבל כרגע סוגרים. נדמה לי, שכבר לא ימזגו לך.”
נטלתי את ידו והפניתי את פניו אליי. שעה קלה הביט בי בדממה ולבסוף אמר בקול שקט: “סליחה, אבל לא היית ברוסיה?”
חייכתי: “אתה בכל זאת הכרת אותי? אני נהרגתי במסבאה זולה ברוסיה בקטטה עם מלחים שיכורים אלימים.”
הוא החוויר. “אתה, אתה זה…”
"כן, "אמרתי בתקיפות, “נהרגתי במסבאה באודסה בידי מלחים ואתה הספדת אותי.”
משפתיו נשמע בלחש: “אתה קראת את מה שכתבתי עליך?”
“מובן מאליו. הספד מעניין מאוד, להוציא כמה אי הבנות קטנות. ויחד עם זאת ארוך בצורה בלתי רגילה. אפילו הקיסר לא קיבל אחרי מותו שורות רבות כל כך. לו הקדיש כתב העת שלך 152 שורות ולי 186 שורות, 35 הלר1 השורה (איזה שכר עלוב שילמו אז לעיתונאים!), זה מסתכם, בסך הכול, ב-55 קרונות ו-15 הלר.”
“מה, בעצם, אתה רוצה ממני?” שאל מבועת, “אתה רוצה את 55 הקרונות?”
“שמור על הכסף,” עניתי “המתים לא מקבלים שכר על הספד שנכתב עליהם.”
הוא החוויר.
“אתה יודע מה,” אמרתי כבדרך אגב, “נשלם ונלך לאיזה מקום אחר. ברצוני לבלות את הלילה הזה בחברתך.”
“אולי אפשר רק מחר?” שאל. הבטתי עליו. “אני משלם,” קרא.
בפינה קראתי לבעל כרכרה, ציוויתי על מחבר ההספד עליי להתיישב בה, ולעגלון אמרתי בקול העולה מן האוב: “תסיע אותנו לבתי הקברות של אולשני!”2
מחבר ההספד שלי הצטלב. שעה ארוכה שררה שתיקה מביכה, מקוטעת רק על ידי צליפת השוט וצהלות הסוסים.
נרכנתי אל חברי לנסיעה. “גם אתה שמעת בדממת הרחובות של ז’יז’קוב יללות כלבים?”
הוא נרעד, קם תוך כדי נסיעה וגמגם: “אתה באמת היית ברוסיה?”
“הרוג במסבאה באודסה, בקטטה עם מלחים,” עניתי ביובש.
“ישו מריה,” נשמע חברי לנסיעה, “זה גרוע יותר מכתונת הכלולות של ארבן3.”
ושוב נפלה שתיקה מביכה. אי שם באמת ייללו כלבים.
כאשר הגענו לכביש של סְטְרַאשְנִיצֶה, הוריתי לחברי לנסיעה לשלם לעגלון. עמדנו בחשכת הכביש. “אולי יש כאן איזה בית בירה בסביבה?” פנה אליי מחבר ההספד שלי, חסר אונים ואומלל.
“בית בירה?” גיחכתי. “עכשיו אנחנו נעבור את חומת בית הקברות, נשב על איזו מצבה ונשוחח על ההספד שלי. טפס ראשון ותן לי את היד!”
בשקט, ללא מילה, הוא הושיט לי את היד ושנינו קפצנו לתוך בית הקברות. תחתינו חרקו שורשי הברושים. הרוח שרקה בעצבות בין הצלבים.
“אני לא הולך הלאה,” נשמע מפי ידידי. “לאן אתה רוצה לגרור אותי?”
“עכשיו,” אמרתי בעליזות, תומך בו, “נלך לראות את מצבת בּוֹנַפִּיאָנִי, משפחת בני פראג העתיקה. מצבה עזובה לגמרי בחלקה הראשונה, שורה שישית, ליד החומה. עזובה מאז שנקבר במקום הצאצא האחרון, שהובא לכאן בשנת 1874 מאודסה, שם נהרג במסבאה זולה בקטטה עם ימאים.”
בן הלוויה שלי הצטלב שנית.
אחרי שסוף-סוף התיישבנו על לוח המצבה, המכסה את עפרם של הצאצאים האחרונים למשפחת בונפיאני, בני העיר פראג, נטלתי ברוך את ידו של מחבר ההספד שלי ופתחתי בקול שקט:
“ידידי היקר! בבית הספר התיכון לימדו אותנו המורים שלנו אִמרה יפה, אצילית: ‘על המתים רק טובות’, אך אתה ניסית לכתוב עליי, המת, רק את הגרוע ביותר. אילו אני כתבתי על עצמי הספד, הייתי כותב, ששום מוות לא הותיר רושם עצוב כל כך כמו מותו של זה. הייתי כותב, שאחת ממעלותיו היפות ביותר של הסופר שהלך לעולמו הייתה אהבת הטוב שלו, אהבה לכל מה שקדוש לנשמות טהורות. אבל אתה כתבת על מותי, שהוצאתי את נשמתי כנבל וליצן. אל תבכה! יש רגעים, כאשר הלב עולה על גדותיו מרוב ערגה לכתוב על השעות היפות ביותר של המתים, אבל אתה כתבת על כך, שהמנוח היה אלכוהוליסט.”
מחבר ההספד שלי פרץ בבכי גדול עוד יותר, בכי שנישא בעצבות על בית הקברות הדומם ונמוג אי שם במרחקים ליד בית הקברות היהודי.
“ידידי היקר,” אמרתי בתקיפות, “אל תבכה, עכשיו כבר אין לשנות דבר…”
אחרי מילים אלה קפצתי מעל חומת בית הקברות, רצתי לבית השוער בכניסה, צלצלתי בדלת והודעתי לו, שבשעת שובי מעבודת הלילה, עקב שעות נוספות, שמעתי בכי מעבר לחומת בית הקברות, בחלקה הראשונה.
“זה כנראה איזה אלמן שיכור,” ענה השוער בציניות, “אנחנו נביא אותו למשטרה.”
חיכיתי מעבר לפינה. כעבור כעשר דקות הובילו שומרי בית הקברות את מחבר ההספד שלי אל תחנת המשטרה.
הוא התנגד וזעק: “האם זה סיוט לילה? האם זו מציאות? רבותיי, האם אתם מכירים את הבלדה ‘כתונת הכלולות’ של ארבן?”
-
מבעיותיה של מתרגמת: פעם נהגו לתרגם את שם המטבע האוסטרי Krone לכתר. המטבע הצ‘כי בעל אותו השורש נקרא koruna. התפשרתי על קרונות. המטבע הקטן, מאית הקרונה, נקרא Heller בגרמנית, ו– halíî (מבטאים האלירש) בצ’כית. העדפתי את הצורה הגרמנית, שקל יותר לבטא אותה. ↩
-
אזור בתי קברות לכל הדתות במזרח פראג. ↩
-
יארומיד ארבן, משורר צ'כי (1870–1811), מחבר בלדות אימה, שכל תלמידי בתי הספר היסודיים היו חייבים ללמוד אותן בעל פה. כתונת הכלולות מספרת על נערה, שחיכתה שלוש שנים לבחיר לבה, אשר הבטיח לשוב אליה. ואכן הוא חוזר באחד הלילות, מצווה עליה לקחת בצרור את כותנות הכלולות שתפרה לשניהם, כמנהג אותם הימים, ומוביל אותה לבית הקברות. רק אז מבינה הנערה, שבחיר לבה חזר אליה מעולם המתים, מצליחה להתחמק ממנו ולהסתתר. עם קריאת התרנגול הראשונה נעלמים הרוחות, ועם אור הבוקר רואים על פני בית הקברות את קרעי הכותונות הפזורים, עדות לגורל שהיה צפוי לנערה בידי המתים אילולא נסה על נפשה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.