היום יצא את הארץ. בבית־הכנסת של “החורבה” זלגו עיני רבים דמעות בשבת של פרידה בירושלים. תושבי העיר, וביחוד ההמונים הרחבים, צבאו על הרחובות ביום לכתו. צערם היה גדול. אפשר לומר, שלפני צער כזה לא עמדה האומה מאז. משהו מאותם הגעגועים העתיקים לבית־החשמונאים, למלכות שבדמיון, היה כאן.

אבל כלום מבוססים היו צער זה עם הגעגועים הללו? אין ספק, שאם “נקיף את הפרובלימה” במלואה, יקשה לענות על שאלה זו בחיוב. אולם הצער עם הגעגועים אינם תלויים ב“היקף פרובלימות”. ועוד יותר מזה: אף באמת אינם תלויים. הראיות לכך ו“מראי־המקומות” מן ההיסטוריה מרובים. ולהיפך: הצער והגעגועים מרחיקים את האמת, מסתירים אותה. הם רוצים באילוסיה. והאילוסיה ותולדתה בהמשך הימים, האגדה, מתעלה על אמת זו, המציאותית־האכזרית, ומרקיעה אל כזב־השירה, שאף הוא אמת היא: האמת שנשתיירה בעם, כפי שהוא רצה בה וייצרה לו.

והעם רצה בו. הוא, ההולך, היה נחוץ לו. הוא השלים לו את האילוסיות המשיחיות – אלה שִׁמְרֵי־נפשנו התוססים למן עולם ועד עולם על קרקע האומה ובמעמקיה. והוא, העם, כל המון בית ישראל, דבר בו, וייצר לו את טיפוסו של נציב יהודה – אליעזר בן־מנחם – ויתנחם.

“נחמו, נחמו עמי!” – פרשה זו קרא הוא לפני המונה של ירושלים באותה שבת ראשונה שלו בארץ, לפני חמש שנים. מרבדים ופלוסין שטחו לפניו יהודי בוכארה, בעלותו אל בית האלהים ב“חורבה”. וירושלים כולה עלתה על הגגות, “תשואות מלאה, עיר הומיה, קריה עליזה”… הבּאוֹת הגדולות, אלו שנתעלו לפני אלפי שנים והיו ל“עתידות של מעלה” כ“ירושלים של מעלה”, ירדו על ראשי ההמונים, תימנים, ספרדים, גורג’ים, בוכארים ואשכנזים, והשיקו עליהם ככנפי נשרים. האמונה בבאות פרחה בלבבות בימים ההם בראשית בואו.

ואולם, כל זה היה בבראשית.

אבל בין ה“ראשית” ובין ה“אחרית” היו חמש שנים. ובפרוס הפסח לשנת תר“ף, ובמוצאי חג הפסח לשנת תרפ”א, נהרגו ומתו בירושלים וביפו “104 אנשים ונפצעו 407, ונזקים עצומים נעשו ברכוש היהודי” (מן הדין והחשבון האחרון שלו לממשלה). ומלבד אלה: נשארנו בארץ, כמאז, קיבוץ של עדות־עדות. לא נתאשרה חוקת־הקהילות. לא ניתן כוח לועד הלאומי. לא קבלנו את חלקנו לחנוך. לא ניתן חופש לעליה היהודית. והעיקר – וכאן הטראגיות העמוקה ביותר – לא ידענו באמת לאמיתו מה הוא באמת, ומה חושב הוא באמת, וחרקנו שינים כנגדו. ועם גודל הכאב היתה גדולה הבושה. הוא על ההר, לעילא ולעילא, ואנחנו על־יד בית־החולים “הדסה” עם זקנים הרוגים ופצועים ועם חלוצים מדוקרים… הכואב הוא לפחות?

והנה פשטו ה“שכֵנים” על כל מושבות יהודה. ההרס הגמור היה תלוי בשערה. וההצלה באה בנס ממש. ולנו היה הרושם בימים הקודרים ההם, כי אפילו הטלפון אינו מצלצל אצלו… ובהפגש יהודי ביהודי אחיהו ברחוב, היו פניו שואלות: נו, נציב יהודה לנו?…

ואולם הפלא גדל שבעתיים: כעבור הזעם שבנו ונאהבהו. משום מה האמנו, כי הוא לא פיכח בלבד הוא יותר מאשר אנחנו, אלא גם פיקח יותר.

ולפיכך נזדעזעה הארץ בזעזועי־לב נאמנים בלכתו. ידענו: שינוי הולך ובא במהלך חיינו – ובעיקר ידענו, כי כבודנו נפגם.

מסגרת תמונתו, זו שקישטה – ויהא זה בדמיון בלבד – את בנין חיינו במשך חמש שנים, תשאיר אחריה, בהתרוקנה חלל ריק, זכר לחורבן. ומשום כך מיצר היה המון בית־ישראל בלכתו. המלכות שבדמיון שלו נפגמה.

*

מי היה הוא? מה היה הוא?    🔗

זה שנים שאנו מחפשים אחריו. לנו, חניכי עיירות ישראל, היה הוא חידה. מתוך חומר אחר לגמרי קורץ. כל עצם הטיפוס לא היה תולדה ממסיבות חיינו במזרח אירופה. ומן היהודי נשתייר בו, כנראה, רק יסוד זה, שנשאר לפליטה גם בלבו של הרצל: כבוד ישראל. אותו הכבוד המופשט, שהרצל היה נכון להקריב בשבילו את כל ישראל כולו (ייזכר נא רעיון ההמרה־בהמון בדף הראשון של יומנו). וכבוד זה, שלא יחולל בגויים, היה אלימנטארי גם בנפשו שלו, של “נציב־יהודה”.

קשה להביא ראיות והוכחות לכך. ואילו מי שיקרא, למשל, בעיון רק את “הדין והחשבון” האחרון, אותה “היצירה האמנותית” שלו, שהרבה מנפשו הושקע בה, ימצא שם את היסוד הזה ממלא הרבה מן השורות – וביחוד מהלך בינותן. ואף זו: הגוי והגויות כניגוד שלם וברור ליהודי וליהדות – גם בהכרתו שלו היתה מהרגשת־מורשה זו שלנו. ובאמנות נפלאה, ומתוך התאפקות שבהכרח – ואף אמנם טראגית היא התאפקות זו ההכרחית – הוא מספר ומבליע באותו “דין וחשבון” על אלפי חלוצים, המתכוננים לארץ, ועל ה“עמק”, שנשתנה שינוי גמור (שם, באותו דו"ח מעשי ויבש, נאמר: “בת צחוק שפוכה כיום על העמק!”) מאז נכנסו לתוכו כשלושת אלפי יהודים.

ועוד מספרים עליו (כי גם אגדות הולכות כבר ונרקמות מסביבו), כי בימים ההם, כשנתבע על־ידי ווייצמאן וסוקולוב לשתף עצמו בתקומת חיינו, אמר, כי לפני כל עליו לשוב ולדעת מה הוא יהודי. והוא נסע אז לספרד באיזו שליחות ממלכתית ונטל עמו צידה לדרך את גרֶץ־רבא. ובדרך קרא, אף רשם הערות בשולי הגליונות, וכשחזר אמר: עתה יודע אני. וניגש אל העבודה.

וזה היה קו שלם באפיו: הוא לא היה מן החוזים, מן “הנופלים גלויי־עינים”. צעד אחד לא צעד אל תוך הערפל. “תכלית הידיעה שידע”. הרצל לא קרא את גרֶץ לפני כתבו את “מדינת היהודים”, אבל שקשוק כנפי¹ נשרים שמע מעל לראשו. ואילו מדינאי־ליבראלי אינו מאזין לאיוושת־רוחות. הוא רוצה לדעת. ובדעתו רוצה הוא להוציא לפועל. להפוך את הידיעה – כמובן, עד כמה שאפשר; ורק בגבולות אלה – למעשה.

ואף אמנם היה זה הקו, הבולט ביותר באפיו: הוא המוציא־לפועל השלם. יש לבטוח בו ולהאמין בו. ויש לחשוב, כי להרצל היתה נחוצה אישיות כזאת בימים ההם, בהתרוצצו ב“היכל יילדיז” בקושטא ובהיכלי ווילהלם קיסר. כמותו יכול היה לשרת תנועה. ובמובן הנעלה של מושג זה. ומשום כך היה קסם מיוחד בדיבורו. כל מלה, שהיתה יוצאת מפיו, דומה היתה כנשענת “על־ארבע” ממש. לא תִמּוֹט.

ואילו היה הוא מן הזוכים – ואנחנו עמו – כי אז היה נשאר בתולדות חיינו כאחד מאנשי־המופת, שנשלחו לגשם במציאות בימיהם אידיאל נישא. אבל הוא לא זכה. הוא בן המאה הי"ט. ג’נטלמן אנגלי הוא ממאה זו. וחוליה אחת קטנה הוא בשלשלת הפוליטיקה הארוכה והגדולה, הנקראת בריטניה הגדולה. וכך נכנס ויצא, והשאיר בלב רק אילוסיה בלבד.

*

מה היה תפקידו?    🔗

ברור למדאי, כי לא למעננו נשלח הלום. לא להקים את חומת יהודה ו“לחַיות את האבנים מערמות העפר”. דוקא עתה, עם חילופי גברא, נתברר לשם מה נשלח הוא. ואם נעיין מעט בדבר, נראה, שאף כאן מילא היהודי – כמובן, באמת־מדה גדולה ובמדרגה גבוהה – רק מעין תפקיד של מתווך, הוא תפקידנו ההיסטורי־הגלותי. מכשיר נוח ומצויין ראו בו להכין את הקרקע הזאת – את פלשתינה (א"י) – למרכז נוח לאימפריה הגדולה, שממנו תוכל לשלוט בעתיד הקרוב, לעינינו ובימינו, על המזרח הקרוב וגם הרחוק. מצרים, בת האומה האחת, אינה נוחה. והנה הועתקנו אנחנו לכאן ועשינו את הארץ נוחה לממשל. והוא־הוא שנשלח לסדר אותנו כאן “עד כמה שאפשר”, מבלי, כמובן, לסכן כלום. ואת התפקיד הזה מילא – וילך; “יכול לילך”…

זה היה עיקר התפקיד. ואולם, אין ספק, שנשלח הנה לשם עוד תפקיד, שהוא מעין “פועל יוצא” מן התפקיד העיקרי: לגשם בחיים – בחכמה ובמשקל, ובשווי־משקל – את ראשית ה“בית הלאומי”, שאנגליה נתחייבה עליו במהדורות שונות. וכאן אין עוד ספק לנו היום, שהוא צימצם את הדמות וכיווץ לנו את השאיפות בכל נקודה יהודית עיקרית, שידו נגעה בה. בדו“ח האחרון שלו הוא מבליע ומספר, כי הוא שהלך ללונדון בחודש מאי 1922, כדי ל”פרש" את ה“בית הלאומי” ולהפכו ל“מרכז רוחני, שהקיבוץ היהודי בארץ ישראל יהווה אותו בעזרת יהודי שאר הארצות” (מלה במלה מהדין והחשבון). ועל הר הצופים, ביום שנפרד מן היהדות שבארץ־ישראל, עמד והודיע, שלדאבונו לא השיג את אישור הקהלות, את סידור החנוך ואת חוק הנתינות ארץ־הישראלית – הווי אומר: לא השיג למעננו ולא כלום.

וכך השאיר אותנו במבוכה – וילך לו.

חמש שנים נקלענו מהרגשה להרגשה ביחסנו אליו, ועד היום לא נדענו באמת. שמים בהירים לא פרש על ראשנו. כמתוך עב־הענן דיבר אלינו תמיד. ברורות לא ידענו מפיו. נחוץ היה תמיד או להאמין בו לגמרי או לכפור בו לגמרי. וכך התייחסנו אליו. אילו היו באים ולוחשים על אזננו, שהנה אותו יהודי, היושב על הר הצופים, מוביל אותנו – קשה להעלות את המלה הזאת על השפתים – לכליון, היינו מאמינים והיינו מנענעים בכתפינו: אפשר. ואילו היו באים, להיפך, ולוחשים על אזננו בבטחון: ידיו ולבו אמונים; מסרו בידו את חייכם, כי ציר נאמן הוא לנו – והיינו אף אז מנענעים בראשינו ואומרים: אפשר.

חידה היה – ונשאר חידה.

[תרפ"ה]