לא רק אצלנו, שנתחנכנו על ראשי־תיבות ועל גימטריאות, אלא גם אצלם, אצל הגויים, יש וסופרים דורשי־רשומות הם גם דורשי שמות. ולא אחת אתה מוצא, שסופר פלוני מעיר על שמו של איזה גבור בהיסטוריה, שהנה בשמו בלבד יש איזה צליל מיוחד: נפוליון בונפארטה – איזה “מרחב” לשתי המלים; או קארל מארטל – צליל חותך לשם המשפחה הקצר. וסופר גרמני מפורסם, בספרו הגדול על לסינג, דורש את שמו של אותו סופר, שביקש להביא מהפכה בדראמה הגרמנית, ואומר: “בשם זה בלבד, לֶסינג, איזה צליל של אבחת־חרב”.
ואוסישקין – אם תרצו תאזינו גם כאן, בצליל האותיות, משהו מאישיותו. יש כאן איזו “מאסיביות” בברֵירה של האותיות: סמ“ך וש”ין וק“וף, וביחוד באותו הצליל הרוסי של שם זה, שיש בו עוד הטעמה של תוספת כבדה ו”רצינית".
וכשמו כן גם ארשת־פניו וארשת־גופו – כל נוסח־הפרצופים שלו: מאסיביות ברוכה. קומה גבוהה לו, אלא שאינה מתנשאת יותר מדי לרום, כאילו מתוך כוונה תחילה: מוטב לו לגוף לעמוד איתן על הקרקע. על “המרום” ועל “ההתרוממות” יש אולי לוותר לעת־עתה, אבל ברוחב, במוצק, בביטחון־שבְּאַמַת־האדמה נחוץ להציב רגל שלמה, שתי רגלים – לימין ולשמאל – על מנת לתפוס מקום… וכל כמה שאפשר יותר… עוד יותר… עוד שעל ועוד שעל, ובלא־חשבון. מחר נבוא חשבון. ולעת־עתה: תפסת מרובה – תפסת.
ובית לו לאוסישקין בשכונת “רחביה” שבירושלים, שאף הוא נבנה כך והוקם לרוחב – דווקא לרוחב – ולתפיסת־עמדה במרחב, לשני העברים. וכבר העיר על כך – ואם אמנם בלעג כל שהוא – אותו מהנדס ממשלתי והולידיי שמו, שבשעה שהרצה על הבנינים של ירושלים החדשה, שהנה ביתו של אוסישקין – כאוסישקין…
כי אמנם יש כאן משהו מאותה ההרמוניה של השלמות, שאין לדעת מאין היא באה ובאיזו דרך היא מצטרפת מן המעשים הקטנים לפרצוף זה השלם של האישיות – מעין “מוזאיקה”־של־האופי, אם יתכן לומר כן.
והכל כאן הרמוני: משקל הגוף עם משקל הדיבור, וביחוד משקל־האידיאה עם אותה משקולת־המעשים, שבמשך ארבעים שנה של עבודה ללא־הפסק, הוא מחזיקה בידו בדיוק על אותה נקודה, שבה הרים אותה בפעם הראשונה ו“כיוונה” על המקום האחד הזה ללא־זיע: חיבת ציון; קרקע ועבודה.
וכך יש לראות אותו:
מוצק ואיתן הוא ניצב בעקשנות, בידו המשקולת העתיקה של חיבת־ציון, בנשמתו ההכרה הגדולה האחת, שתחיית־ישראל אמת נצחית היא, שמוכרחת להגיע לידי התגשמות במעשים. ועיניו באותה נקודה, שהיא יסוד־היסודות לכל אותם המעשים – שאף הם מוכרחים לבוא – הקרקע, הקרקע.
ועל כך התעקש ולא וויתר (והיכן בכלל וויתר?), וזכה לשַבֵּץ אל כתרה של האומה באותה אבן־המילואים הנפלאה – העמק.
וראה: בתכונה מבורכת זו, שהוּארה מאז בשמש העולה, לא תמצא מאומה מאותה הערפליות – ערפלי־היאוש, העוטים את הנפש בשעות־ההתפוררות – שיוצרים־פייטנים נגועים, או מבורכים, בה.
לו ברור הכל. הוא אינו ולא היה מעולם מן המהססים. ובשעה שהוא פוסע פסיעה קדימה, אין הוא מפחד שמא מאחוריו נותרה הריקנות, החלל המפחיד…
רק קדימה וקדימה – וברצינות ובהכרת־הערך באותם המעשים, שנראים לנו, המפוכחים, רוכבי־הערבות, קטנים כל־כך ופעוטים: דונאמים של אדמה–בשעה שאנחנו מפליגים על פני האוקינוס הגדול של האידיות המופשטות, הלאומיות והבינלאומיות…
ומכיון שהכל כאן הרמוני ושלם, אתה עומד מופתע לפני הבהירות הזאת, שבה הוא מקבל את כל המעשים הנעשים–ואף אם הם נעשים שלא כרצונו, ואף אם הם הופכים לו לא־אחת את הקערה על פיה.
הוא אינו מגיע לכלל יאוש. המאמין האמיתי אינו מתיאש לעולם. הוא יש לו – כפי ההגדרה הנפלאה של תורת־היהדות – הביטחון. ובביטחון זה עשו רבים, וכן שלמים כמותו, את ההיסטוריה, ובביטחון זה עשה גם הוא את ההיסטוריה שלו.
ומכאן הסיבה והמקור להערצה זו, שאנו הוגים לו. מה טוב לו למהסס ולמפקפק להלך עקב־בצד־אגודל אחרי מפסע־רגלים איתן כזה שלו. ומה טוב לדעת, שבשעה שאנו נעים־ונדים ואיננו יודעים “מה ילד יום”, מהלך הוא בטוחות ונושא עמו לא רק את אשר ילד היום, אלא גם את אשר ילד כבר המחר…
והרי הכל ברור כל־כך ופשוט:
הנה שאלת השלטון בארץ: “לא סרסורים מודרניים בפראקים, שבין הקהל ובין ה”פריץ“, נהיה… בגאון נדרוש ונתבע!” (מדבריו ב“אספת הנבחרים” הראשונה).
והנה שאלת הערבים: “אנחנו נלמד מהם, אבל גם הם מאתנו. ושלום? – בודאי. אבל שלום בלא אמת, שתקדים לו, זה לא כלום!” (מדבריו באותה האספה).
ובשעה שהוא עומד ומדבר – וביחוד בשעות הגדולות שלו, כשהוא מתעלה בדיבורו הנפלא, שיש בו מן הפשטות, המגיעה לפעמים עד לידי פרימטיביות גמורה – אתה רואה אותו נעלה על כל הקהל הזה, שנתאסף ב“תחתית־ההר” בשעה שהוא נמצא שם, ב“הור־ההר” של מתן תורה ציונית זו, שהוא מטיף כאן עליה לפניך, מתוך יסוד־היסודות של נפש האומה על כל חבליה במשך כל הדורות…
ובשעה שהוא יורד בגמר משאו, אתה מרגיש לא־אחת, שהוא יורד אליך מן ההר. ומשאתה רואה אז את פניו קורנות בשלהבות אלה, אשר ליבן בנפשו מתוך אמונתו הראשונית והתמימה, אתה מביט בו ומתבייש להסתכל בפניו המוּרדים – כי קָטֹנְתָּ אז מאוד לעומתו.
[תרצ"ג]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.