מן הראוי כבר לומר על אודותיו מלים אחדות.
הקונגרס הזה בקארלסבאד, הראשון לאחר המלחמה העולמית, ימתח עתה סך־הכל למעשיו, שעברו במשך השנים האחרונות. והוא יצא טהור. הוא יצא גדול. בזה אין ספק.
כי אישיות של מנהיג היא זו.
אישיות של מנהיג יהודי.
גם בארשת פניו שלו החוורים לָנָה התוגה הגדולה. לא זו של הרצל. תוגתו שלו, של הרצל, היתה, אולי, אצילית יותר, “אוניברסאלית” יותר. זו שלו, של חיים וייצמאן, פנימית היא, אינטימית. תוגת בני העיירה היהודית, הנסוכה על אחרוני בניה החולמים והחוזים.
למנהיגים משלהם, מן הגויים, נחוצה טרם כל “הערמה הבהירה” (בטויו של הרמן באהר הוא), ואולם למנהיג יהודי, אמר פעם חיים ווייצמאן בעצמו באחד מנאומיו בירושלים, דרוש משהו מן “הנבואה”.
ומשהו מזה גם בו.
הוא אינו הולם בפטיש. בידבורו אין מן הריטוריקה. אבל קסם יש בו ובדיבורו, אמונה בכל מאמר היוצא מפיו. בלי כחול ובלי פירכוס – ומיד אנו מורידים את ראשנו תחת אותם ההדים הנעלמים, המתפשטים מדיבורו והולכים שבי אחריו, ומאמינים כמותו.
בלשון ברורה היינו אומרים: יש שירה בעבודתו.
וחיים וייצמאן אמנם מאמין אמונת אומן, כי בלא שירה זו, בלא שכינת־אמת זו, אין לצעוד אף צעד אחד בשבילים הנלפתים של האמת שלנו הגדולה.
וגם לויד ג’ורג' ובאלפור ודאי שמעו והאזינו בתוך דיבוריו שלו על מולדת רחוקה, על פלשתינה ועל עם ישראל, לנימה זו, לשירה זו, אשר באמיתותה ידע לעורר הדים גם בלבות של גויים.
וגם הקו הטראגי של המנהיג היהודי בחייו: מֵעֵבר להר־העבָרים משתטחת הארץ, משתטחים החלומות… אחרונים לגלות ולא ראשונים לגאולה… והוא יודע זאת היטב. ופעמים וגם החלומות מתנדפים והולכים ונשארת רק הריקות של ה“מציאות האכזרית”, כמציאות אמריקה עם הדולרים ועם מחיאות הכפים ל“חזנים”, המלווים את נאומיו. ואז יעלו הגעגועים. הגעגועים אל עצמו, אל האמת שלו, השירית והטהורה.
והגעגועים – אף זה קו באפיו.
הוא עצמו סח פעם לפני קהל ועדה בירושלים, כי לפעמים, בתקוף עליו אימת־המציאות, יצא אל מחוץ לעיר־הקודש, ועד להר הזיתים ועמקיו יבוא, ואז תתמלא נפשו געגועים וישמע את הנביאים כשהם לוחשים לו ומנחמים אותו.
כי יש המשך היסטורי באישיותו. בזה ירגיש כל אשר יאזין נאמנה לדבריו ויהא צופה שעה ארוכה בפניו המוריקים־המחווירים. כשדיבר לפני ג' שנים על הר־הזיתים בירושלים וקרא את נאומו המצוין על האוניברסיטה העברית, היו נשמעים לסירוגין קולות־הדים מדברי־נביאים, קולות צער מגלויות־ישראל. ואף אותה הדמעה הנאמנה, דמעת אֵם מן העיירה היהודית הגלותית, נתנה שם אותותיה.
כי גם הוא, כהרצל, יודע, ש“השיבה אל היהדות קודמת לשיבה לארץ־היהודים”. אלא שהוא, חיים ווייצמאן, וכיוצא בו, אינם צריכים כלל לשוב: בשתי רגליהם ובכל נימי נפשותיהם עומדים הם בתוך האומה. הם הם אותם היהודים “מכל השנה” – קרי: גם מכל השנים שקדמו.
חיים וויצמאן–כך הוא אוהב לחתום את שמו בלא תוספת דוקטור או פרופיסור. וכך נאהבהו גם אנחנו. ואם יזכה ואם לא יזכה, ואם נזכה ואם לא נזכה – ונדע: אישיות זו נכונה היתה להעלות בכל רגע את נפשה על מזבח־האהבה לאומתו השבורה, הדוויה, הרצוצה, השפלה והגוססת.
לציונים, האומרים לעשות את הציונות ל“חברה בערבון מוגבל”, אין הוא שייך לעולם. גם בתוך התוהו־ובוהו האיום, שבא על ההסתדרות בשנה האחרונה, לא נעלמה ודאי מעיניו אף לרגע הדמות הנכונה של הציונות האמיתית: הדמות המשיחית אשר לתנועת־ההתחדשות של האיש הישראלי. רק לרעיון הגדול תתמכר הנפש הגדולה. למקטיני־איפה ולרמאים לא יתן יד – ואף אם היד הרמאית הזאת שלוחה מעיה"ק ירושלים…
ואף עתה, בהתאסף שליחי עם עני, לא יתן יד לפושעים. בזה נאמין בכל לבנו. את שירת־נפשו לא יהממו המחצצרים והמתופפים. את המטבע, שהָראה לו בהר, לא יחליף לאסימון. זה מטבע־אש הוּא. בלבו־בלבנו עדיין לוחשים הניצוצות. זאת ידע נאמנה. ואנו מאמינים, שבידו הכוח האגדי אשר למקבץ ניצוצות, אשר למנהיג עברי. אחר מבלעדיו אָין. לעת־עתה אָין.
[תרפּא]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.