מעל העמודים הללו של “הד החנוך”, עתונם של המורים, כבר הוטעם לא אחת, שהמורה העברי בארץ, עובד הרוח, שהשקיע את נפשו בבנין תקומת־האומה, יודע רק “מצות־עשה” ציונית אחת, ששום זמן לא גרָמָהּ ושאינה תלויה בשום תנודות־רגע וגלים זדונים עוברים, ואף לא בשום נפנוף־דגלים, לא בשעת גיאות ולא בשעת שפל. הציונות ותחית־ישראל אינן לא של ווייצמאן ולא של ז’אבוטינסקי, ואפילו לא של הרצל. הציונות קדמה לכל אלה. היא חוללה את כל אלה ולא אלה חוללוּהָ. ה“ריביזיה” אינה צעקת המורה בארץ, שאינו נשטף בשום קולניוּת של הקולניים מכל הסוגים. כל שהשקיע נפשו במקורות העברים והטיל על עצמו למסור מקורות אלה לדורות, יודע נאמנה, כי הצעקות המפלגתיות מכל המינים הן אך ה“בגדים הצואים”, המשמשים חומר לשטן, העומד לימיננו להשׂטין “לפני הבוחר בירושלים”… כך היה אז, בשיבת־ציון הראשונה, וכך הוא בימינו. ההיסטוריה דרכה לחזור, ואם ז’אבוטינסקי “התנבא” מראש על כל אשר עָדָה עלינו – לא נזַכֶּה אף־על־פי־כן את חשבונו באסונותיו־כשלונותיו של ווייצמאן ולא נודה, שהוא ניבא וידע מה ניבא. “אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד־מה”. – אבל לווייצמאן יש זכויות, והוא מן הזכאים הגדולים של האומה, שנבחר בשעה הגדולה לעשות גדולות. והוא עשה. הוא נשא והוא סבל. ועדיין לא נפל. לא, בזה לא נודה. הנבואות של ז’אבוטינסקי לא נתקיימו – וחלילה לנו שיתקיימו. וחלילה לו שיתקיימו.

ועל כן לא נחוג עם כל הנערים את חגו של “הנביא”, שחזה מראש את “הסוף” כי אין אנו מסכימים, שזהו “הסוף”. זוהי אך “התחלה” – ועוד רב הדרך ועוד רבה המלחמה עם הנצחונות. ואף גם את ז’אבוטינסקי זה, שיצר לו בדמיונו איזו “באסטיליה” ציונית דמיונית שיש להרסה, והוא “עם כל הנערים” מנפנף עליה בדגלים מדגלים שונים, שרבים כבר מתחילים לצבוע אותם בצבע השחור של דרדקי־מוסוליני – לא נחוג כיום. ה“ריביזיה” משמשת אמנם בימינו, מבלי היות מוצא וברירה, מעין “עיר־המקלט” לכל מרי־נפש, שאינם שבעי־רצון עם כל המצבים, אם בדין או שלא בדין. אבל גם “מצב” זה לא יאריך ימים. ה“ריביזיה” השלילית, הקיצונות, (לא זו של ז’אבוטינסקי דוקא) מעמידה את הציונות על פי תהום – ומי יבנה ביתו על פני התהומות של השלילה בלבד, של ביטול הקרנות הלאומיות וכו'?

ואולם יש לז’אבוטינסקי גם חיובים גדולים. עצם האישיות, הדמות השלמה, הנפלאה, תופעה חיובית היא וגדולה, שיש להתגאות בה. זה רב־הגוונים, זו הגאוה עם העוז (ולמרות שאין תחתם שדה־פעולה של מלכות) ואותם הכוחות עם שלל גווניהם על כל שדות־הרוח הרחבים – עשויים, באין ספק, לשמש מופת וסמל לדור, וגם לנו, מחנכי הדור. ואף גם מעל הקתדרא שלנו בבית־הספר רשאים אנו להטיף מתוך הכרה שלמה את הדמות הזאת כדמות של סמל לאומה. רצונות־של־מלכות נתגשמו בו מילדותו. החזון הוא גאריבאלדי – והכחות אינם מועטים משל זה. אתליט שאוּסר באזיקים. ומכאן התאבקות־השרירים האיתנה, ומכאן הפליאה הגדולה של הכשרון בכל שדה־פעולה – באשר יטולטל ובאשר ישלח את ידו. הכוחות עוברים על גדותיהם באפס מוצא, מתוך ההסגר והצמצום ההכרחי של בן לאומה דוויה וחולה. ומכאן גם האישיות, שנידונה אך להתאבקות בלבד, מבלי יכולת לנצח משהו נצחון של־קיימא ולקצור פרי הנצחון למעשה. הוא קורא אך ללָחֶם. הוא חולם מחנות, ואנחנו אך שה פזורה. הוא קברניט, נכון עם כל תלבושת־הקפיטנים להסיע את הספינה באון על פני כל המשברים והגלים – ואנו אף את דמות הספינה עוד לא נראה. הוא בחצוצרות וקול שופר, ואנו בוֹשים עדיין אפילו להרים קול. הוא גבור שלם ומוגמר לאֶפּוֹס, שאך הוחל. ובכל אלה יש, באין־ספק, מרוממות־הרוח לגבי הנוער. ואת ז’אבוטינסקי זה אמנם יש לתת כסמל לכוח רב־ערך, תולדה מן הציונות ההרצלאית החדשה.

ואת ז’אבוטינסקי העברי נחוג. מראשיתו, עוד לפני שידע לשלוח עטו מימין לשמאל, הכיר מתוך אותה הכרת־המלכות שלו, השלמה, שהציונות והעבריות הן היינו־הך. ומשרק פקח את עיניו, עיני בעל־הכשרון מרובה־האפקים, בתוך שדה־פעולה זה, שהיה חדש לו לגמרי, ראה והכיר אף כאן את מקומו, את הצורך בו ובכוחותיו, ואף כאן נאבק ונלחם וביקש אך לתקן ולשפר ולהכין לשון חיה ובריאה לחיים הבריאים אשר יבואו. פגימות־המסורת מעיקות עליו, והוא מבקש תיקונים בכתיב ובדקדוק וביחוד במבטא העברי. והוא מצרף לו בעצמו לשון משלו וסגנון משלו, וחיתוך־דבור עברי משלו, שהם מלאים מקוריות נאמנת של אישיות מקורית. וגם בשדה הפעולה שלנו, של החנוך והלמוד, שלח ידו והכין לנו מכשירי־למוד יקרים ושלמים ומקוריים, וגם לספרות הילדים נתן את חלקו.

ואת העברי הזה, בעל קומת־הנפש הגדולה עם חזון־המלכות הגדול, הנאבק כל ימיו על מלכות זו, נחוג יחד עם ילדינו־תלמידינו בארץ ונעמידו להם ולנו לאות ולמופת של אומה גדולה, שעדיין לא נס ליחה ועדיין היא נותנת פירות נאים כאלה – כז’אבוטינסקי הלוחם־החולם העברי.

[תרצ"א]