“ויהי בונה עיר”
(בראשית, ד' י"ז)
לא רק לעסקן הציבורי, המעוּרה בתוך שאלות־היום ומעורב עם הבריות בעצם התנגשותם היום־יומית, יש ענין באישיות זו, שהישוב העברי בארץ חוגג כיום את יובלה, אלא – ואולי במידה עוד גדולה מאלו – גם לסופר מן הצד, שבעצם־עצמותו הוא צופה רק מתוך קרן־זוויתו גם במעשים וגם בעושים. כלומר, התופעה כשלעצמה, החזיון ששמו דיזנגוף, שאפילו אילו הפשיטוהו מתוך כל המעשים הללו, שעשה ושנעשו על־ידו בארץ במשך שנות־פעולותיו המרובות, ובעיקר הפעולה הזאת, הענקית, “ויהי בונה עיר” – גם בלא כל אלה היתה, כאמור, התופעה מושכת את הלב בעצם התגלותה: האדם היפה וההרמוני, שהוא פליאה וחידה בעצם הופעתו בתוך יהדות דוויה וסחופה, גולה וסוּרָה, של בסרביה או רוסיה.
הוי, מאין קמו לנו בתוך אותו הרקבון של העיירות הנדחות ושל השפלוּת האבלה, שקיבלוה עליהם שם כ“עול מלכות שמים”, בני קומה כאלה, ישרי־גב וישרי־לב, תמימים וטהורים, כאילו מתוך הקרקע צמחו, כאילו לקראת שמש הלכו כל הימים ואצרו בקרבם אוצרות־יקר אלה לכל ימי חייהם? מהו הסוד הזה, שאומה דחופה ומבוהלת זו, עדיין הכוח בה להעלות מתוך אשמניה ילדי־אור כאלה, שבשעה שאתה עוקב אחרי חייהם ואחר מעשיהם, אתה דומה לראות, שהם צועדים, כאילו אך הביטחון מכונן פעמיהם מראשיתם? חידה היא. פליאה היא. ביאליק ז“ל ב”מגילת האש" מרמז על כך: “מאמצע כולם יצא”. ומה גדולה הנחמה, שהם באים ומופיעים כפעם בפעם ונוטלים על כתפיהם הרחבות את העבודה, את העמל, וצועדים ומצעידים אותנו מתוך ביטחון זה…
בוודאי זכות גדולה היא, שנתגלגלה לו לדיזנגוף לקשר את שמו בעיר העברית הראשונה, שקמה על החולות הללו של חוף ים־התיכון, הצופה לעתידות ולבָאוֹת רחוקות, שאנו כיום לא נוכל לשער אותן אפילו; בוודאי, שמצבת־עוז ענקית היא, זו שאדם יכול להקים לעצמו – “ויהי בונה עיר” – אבל שבעתים ושבעים־ושבעה יקרה לנו, כאמור, האישיות, שהקימה את העיר הזאת: הוא עצמו. ולא עוד אלא שעובדה זאת, שדיזנגוף – האדם בעל הלב הטוב; האנוש הרחמני, שנעימת־נשמתו העיקרית היא האהבה לבריאה, לילדי־הבריאה, ומכאן, רק מכאן, מן היסוד, גם האהבה לעמו – הוא שהקים את העיר הזאת, שלכאורה בנויה על חולות, על קרקע בלתי־מוצק, ועל “כלכלה” בלתי־מוצקת אף היא, הנעה ונדה משנה לשנה; עובדה זו עשויה להפיח בנו את האמונה, שהמפעל כַפועל יסודם נאמן ואיתן, בהיות המטרה נאמנת וטהורה וצרופה מראשיתה, מיסודה.
כי אמנם התיחס דיזנגוף למפעל־חייו זה כאל יצירה, יצירת־חיים; יצירת־החיים האחת. וכך אמר הוא, זה שנתן לנו את כל האידיאה הזאת של התחיה, הרצל ז“ל, התמים גם הוא והרחמני, ש”היצירה יכולה להיות לא רק מלאכת־פיוט או מלאכת־אמנות אחרת, אלא גם – החיאת־עם". והיצירה יכולה להיות גם – הקמת־עיר. וכל שקורא את הדברים המועטים, שכתב בונה העיר העברית הראשונה, על העיר הזאת, יראה ויכיר מיד, כי אמנם אין כאן רק משום בנין בלבד, אלא משהו למעלה מזה – יצירה.
דיזנגוף חרד לעיר הזאת כאל מלאכת־אמנות יקרה, שנפש האמן הושקעה בה. ורעד יחלוֹף בעצמותיך בשעה שאתה קורא את פרשת־הסבל הזאת של תל־אביב בימי ג’מאל פחה, כשיצירת־טפוחיו זו נסתכנה כולה על־ידי אותו עריץ. וכמה תום ותמימות בעצם התיאור, ואיזו “רחמנות” יהודית מופלאת על פני כל הדברים.
אין כאן, חלילה, הרצון להשוות. בנביא נושענו. הרצל־הדמות אין שנית לה. זה ברי לנו כיום. אין אנו יכולים לדמות לנו כלל טפוס אחר כ“גואל” בדור אחרון זה. הוא והציונות חד נינהו. ואולם גם הוא, דיזנגוף, בהבדל היקף ובהבדל אידיאות, אין שני לו בתוכנו, שנוכל לצרף אותו עם העיר הזאת: דיזנגוף ותל־אביב חד נינהו. יש גם “מקרים” כאלה במזלו הטוב של עם, שמופיעים ובאים אלה, הראויים להופיע. ומכאן דוק, משהו מן הביטחון במפעל זה שלנו בכלל, שאנו חרדים כל־כך לו ומהססים לא אחת באיתנוּתו ויסודיוּתו. והנה באים אלה, האיתנים והיסודיים, ומפיחים בנו, כאמור, את הביטחון. ודיזנגוף הוא לא האחרון מבין אלה. ועל כך יבורך.
לפני שנים אחדות תיארתי באחד הרומאנים שלי, “על שבעה ימים”, את התקופה ההיא של הגזרות והפורענות, שבאה על הישוב בראשית המלחמה העולמית על־ידי אותו העריץ ג’מאל פחה, והגעתי שם גם לפרשת תל־אביב ולאותו מומנט, שבו התיצב דיזנגוף עם חבריו לפני “שַׂר־הימיה ומפקד המחנה הרביעי” ג’מאל פחה בענין הגירוש מתל־אביב. מחברתו של דיזנגוף עוד לא נכתבה אז, ואילו בשעת כתיבת הדברים עמדה לפני הדמות המופלאה הזאת של יוצר תל־אביב ונתתי בפיו דברים אלה, שאם אמנם “למעשה” לא נאמרו כך, אלא שהם הולמים בלא ספק את האדם.
ג’מאל פחה צורח: “ידעתי, ידעתי את כל אשר אתם מרעישים את העולם כולו”… ואחר באה הפקודה לצאת את תל־אביב ולקיים את הגזירה. "ואולם כאן נעכב והביט אחורנית, כי אחד מאותם השלושה, והוא גבה־קומה עם ארשת־פנים תקיפה, אמר כלתוך החלל:
– אבל ה“בחורים” שלנו אומרים, שלא ילכו…
– מי? – אמר השר – ה“ציונים”?
– לא, אין לנו לאן ללכת…
כמדומני, שמלים פשוטות אלה נותנות אל כל האיש הזה, היקר והמרומם, בכל פשטותו…
[תרצ"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.