א.

המונים־המונים נהרו היום אחרי מטתו בירושלים. אין ספק: מסע־נצחון היה זה לדור. מעל הגזוזטרא של “ועד כל הכוללים” הספידו אוסישקין, ומן הצד, במרחק־מה, הלכו מדוּדוֹת בעלי הקפוֹטוֹת מיקירי ירושלים. היתה ההרגשה: תקופה מובלה אלי־קבר. ודוֹבבוּ כבר גם הזכרונות. ישישים הילכו אחר המטה וסיפרו את אגדות חייו: מעשה בחרמות וקנמות; מעשה בישיבה־של־מאסר (ובדיוק לפני שלושים שנה, ביום מותו) בגלל מאמר, שנסתיים במלים: “נעשה חיל ונלך קדימה”… ומעשה בתינוקת, שמתה בביתו, ולא באו ה“חברא קדישא” לקברה משום שמתא, וכרה בן־יהודה עצמו קבר בַּגִנָה אשר בביתו לַתינוקת – תינוקת זו הראשונה לעברית, שלה הוקדש גם ה“מלון של כיס” הראשון… ומעשה בבן־יהודה, שלא נתן לילדיו לבקר את אמו הזקנה, משום חשש דבור־ז’רגון. ועוד מעשים.

ירושלים העתיקה־הכוללת, המנוצחת, היא שסיפרה אותם המעשים, וירושלים הצעירה־החדשה שמעה והאזינה. ואולם לירושלים זו, הצעירה־ החדשה, נשתמרו בזכרוֹן עוד מעשים אחרים – לא מעשי גבורה בלבד – אלא שביום זה טוֹהרוֹ הזכרוֹנוֹת, והאישיות נראתה במאורה הנכוֹן, במאור הבָּאוֹת והתחיה.

ב.

אליעזר בן יהודה – מה היה הוא לנו?

ראשית כל, היה הוא “חלוץ”. ובמובן השלם ביותר של מלה זוּ. ה“חלוציות” היתה מיסודוֹת נפשו. היא היתה אלימנטרית לו. ולא מתוֹך מרומי־השקפות ותיאוריות הגיע אליה. יָכוֹל, שלהיפך: מתוֹך צמצום בא לכך. ככל מְנִיעֵי־מפעלי־אנוש, עָג אף הוא עוגה סביבו ולא זז ממנה. היה בזה מיצר; היה בזה שיעבוד – אבל בלא אלה, דומה, אין הנצחוֹן אפשרי כל־עיקר. בתוך עוגה זו של שאיפה העמידו עצמם מאז כל פועלי־האנושיות הגדולים. המרחב – אֳפָקים לו והוא מַתְעֶה את העין. והחלוציות הגולה מֵיצר היא; שכחה היא. מעֵבר ל“עוגה” זו יש אמנם מרחבים ואפקים – אבל אנו בחרנו לנו במיצר. ובו מרחבנו.

ר' יחיאל מיכל פינס היה בעל מוח רחב. היה בעל תרבות גבוהה. היה בעל השקפות רחבות. פיו היה מפיק מרגליות. פיקח־פיכח היה. וירושלים ניצחתו.

ר' דובער פרומקין העלה לעיה"ק ירושלים נפש טהורה. בעיניו התנגש כל ימיו חלום־אֵלם. ירושלים וארץ־ישראל היו יסודות חייו. פיקח־פיכח לא היה. וירושלים הרכיבה עצמה על גבו – וניצחתו.

ואליעזר בן יהודה חברם לא נוצח. הוא לא היה “חוקר”, ולא חקר את עצמו ולא את דוֹרוֹ. גם ספרים לא אהב לכתוב. הוא כתב את המלוֹן הראשון בשביל משפחתו. במובן ידוע היה גם “מוגבל”. שיחתו, שיחת־חולין, לא היתה שיחת־גדולים. מחן השיריוּת – זו נחלת כל היוצרים מכל המינים – לא היתה בו. יבש היה בדבורו. אף לשונו העברית שבדבור יבשה היתה, קשה, וקולו היבש עוד הוסיף יובש לה. ואולם בעמדו עם אורח בחדרו שלוֹ, חדר־העבודה, בינוֹת לכרכים הישנים – הוא הלוחם נגד כל ישן – ובהרימו ברוֹב עמל את הכרכים הכבדים־הישנים האלה, היתה ההרגשה: הנה מֵעבֶר לחדר זה אין לו באמת כל חיים, כל תנועה… פסק דופק החיים שם, והחיים הגדולים נצנפו ונצטמצמו בתוֹך חדר זה, הנושן, עם היהודי הזה, הכחוש, המהגה כאוב מארץ, ועושה כאן בלהטיו בתוֹך איזו מלים ומדוֹבב אותן באיזה “כשוּף”…

ובצמצום זה היה – מרחבו.

בן יהדה¹ לא כתב יוֹמוֹנים. לא היה בנפשו חומר בשביל אלה. ואולם קו משותף אחד היה באָפיו עם רַבֵּי־הַמְעַשִּׂים – התוֹם. הוי אומר: השלמות. אין כמעט אישיות אחת בתוך היהדות הניעורה, שהשתחררה כמוהו מכל העבר הנושן של העיירות, של בתי־המדרש וכו' וכו' עם כל “הרומנטיקה” שלהם. כשקוראים כיום בתולדותיו, כי יליד עיירה יהודית היה ובחור בעל גפ“ת היה, קשה כמעט להאמין. לא נותר בו זכר מאלה. מובטחני, כי בודאי לא היה מדבר כלל על אלה. הוא היה מאלה, שיודעים להשליך את כל עֲבָרָם מעליהם בשעה שהם נקראים ל”חדָשות" – ומבלי ללכת אפילו ל“נשק לאביהם ולאמם”…

הרצל התאבק כל ימיו. נפתולי אלהים נפתל. הוא היה חוזה. הקו העיקרי במפעלו – השירה; הפנטסיה הנבואית, שאינה שמה לב ל“ריאליות”, שתבוא אחר־כך עם התגשמות האידיאה. בן־יהודה הטיל על עצמו רק שליחות אחת – כיבוש חומה אחת – והיה ציר נאמן לעצמו: הפיל החומה ויכבשנה. הכיבוש הזה היה בדמו. אילו היו שואלים אותו את השאלה ששאלו לר' יוחנן בן זכאי – היה עונה ג' פעמים: עברית, עברית, עברית… ו“גבורים מצומצמים” כאלה הם הם עושי־ההיסטוריה.

ג.

אליעזר בן־יהודה אישיות היסטורית הוא לנו. בו פותח פרק בדברי ימי ישראל החדשים. כשם שבשירת ביאליק, שהושרה על סף התחיה החדשה, נצטרפו וצורפו הדורות של גלות־העיירות בבטוי השירי שלהם – כך נצטרפו אלה וצורפו בבן יהודה ובחייו במחאתם הכבירה והגדולה. הוא היה הבטוי החזק ביותר של המחאה נגד הגלות האחרונה, הנרדמה־הרומנטית. הוא לא אמר שירה. אף חייו אינם פרק שירה. מאמרו הראשון “שאלה נכבדה” (הוא עצמו קרא את מאמרו בשם “שאלה בוערת”, אלא שסמולנסקין בעל “השחר”, שבו נדפס המאמר, לא יכול עוד בימים ההם להשלים עם מלה עברית כזאת…), המכיל בו את הכל: את הלאומיות החדשה, המדינית, התחיה העברית, תחית הלשון וכו' – היה נשאר עם כל זה מאמר משעמם בלבד, אילו לא היה כותבו מהפך אותו מיד למציאות. בן־יהודה לא היה בעל מעוף לתת תורה לקיבוצים, אבל הוא היה אישיות, העושה היסטוריה. בראשית היה אצלו המעשה הממשי ובסוף היה אצלו המעשה הממשי. ובמעשים הריאליים הגיע פעמים האיש – כיאה לעושה היסטוריה – עד אבסורדום. באחת הישיבות האחרונות של “ועד הלשון” הציע בן־יהודה לגשת ולעשות מלים באופן כזה: יטלו את אותיות האלף־בית ויצרפו מהן שלש־שלש לפועלים חדשים… כך יאה לו! ומאחר ש“אידיאל” עיוני לא היה לו בעצם, לא הגיע האיש מעולם גם לידי יאוש וקיצוץ־כנפים. להיפך; הנה הולך הכל למישרים: א' להצהרת בלפור"… “נציב יהודה” וכו'… ואף היחס לארץ־ישראל לא היה “רומאנטי־אידיאלי”. בן־יהודה לא בא לארץ־ישראל משום שכאן מתהלך רוח הקודש של האומה. על כנפי דמיון אלה לא רחף האיש. הוא היה חניך בית־ספר־ריאלי. הבולגארים השתחררו, נשתחרר גם אנו. לדעתו – אף אם לא הביע אולי דעה זו – לא האדמה קדושה, אלא העם יקדשה. וגם אוגנדה יכולה להיות למולדת, אם נשב בה ונדבר בה בשפתנו… להרצל היתה “החלטה” זו משבר־נפשי איום, לבן־יהודה, דומני מושכל טבעי.

כי אמנם אין ספק, שבכל מעורר־מחיה גדול יש עד היום משהו מנטוֹת־רוחו של עומר בשעה ששרף את הביבליותיקה באלכסנדריה. בשביל־הזהב אפשר לכל היתר להשיג איזו פוליטיקה מסופקת; גדולות לא יוָצרו בשביל זה. ובן־יהודה – שביל זה נעלם היה מעיניו לגמרי. הוא היה לוחם קיצוני. הוא היה עקשן. מוגבל בשאיפה אחת מבלי חקור, החליט הוא דבר אמש והוציאו לפועל היום. בקיצור: הוא היה, כאמור, מאלה שעושים היסטוריה.

וזהו הקו העיקרי שבאפיו.

ד.

ברנר כתב לפני כמה שנים, לרגלי חג יובל לבן־יהודה (עיין “הפועל הצעיר” שנה רביעית) כדברים האלה:

“כל מה שכתבו מהללי בן־יהודה על חתן היובל – ודאי שנכון הוא: בן־יהודה הוא איש מצוין, למדן, שקדן, עברי חפשי, לאומי אדוק, עקביי; ואולם דא עקא, שכל טוב אשר נתן בידו האחת חזר ולקח בשניה”…

ואף עתה, ואפילו בימי האבל, יהא בזה משום זיוף, אם לא נזכור את אשר “לקח בחזרה בידו השניה”.

בן־יהודה “עקביי” היה; לשיטתו הלך: ארץ־ישראל לאו דוקא – ייתכן גם אוגנדה. העיקר: מושב ליהודים. עתונות עברית נחוצה – ויתכן גם “השקפה”, “הצבי”, “האור” – ותולדותיהם: “החרות” ו“דואר היום”. עברית – ויהא אפילו פטפוט נבוב וריקן בדבור ובכתב על ידי המשתתפים בעתוניו. אירופיות – והנה “האופנה”…

הגרעין הבריא, החזק, שכבות הרבה של קליפות היו צבורות עליו. ועל כך אין להעלים. באופן “פסיכולוגי” יהא אולי לבאר עובדה זו בדרך כזאת: חדר־העבודה היה העיקר, והשאר טפל. מחוץ לעוּגה שעג לו היה בא במבוכה לבלי מצוא דרך.

והנה הולכות עתה ונושרות כל הקליפות האלו מן הגרעין, והאדם, אין ספק, יישאר במאורו הנכון: מחיה הלשון העברית.

רק זה ישָאר. השאר ישָכח. השאר חייב להשכח. ההיסטוריה מטהרת. ובן־יהודה – אנו הצעירים רוצים היינו לראותו בשלמות־סמל, אבל קשה לנו – ואפילו בימי האבל הראשונים – להעלים עין ממה שנשאר תלוי מאחריו, ואפילו בלכתו מאתנו…

ומשום כך כבד לנו האֵבל שבעתים

[תרפ"ג]