א.
אין ספק: הוא אחד הטיפוסים היקרים בתוכנו. ירושלים שבמשאת־הנפש באה בו לידי ביטוי. יש מן ההנאה לראותו מהלך כך, בקומתו המורכנת במשהו, בתוך רחובותיה של קריה זו. הוא הולם אותם. הוא מפארם. הוא ה“אזרח הרענן” של עיר זו ירושלים, ובמובן היפה ביותר. ירושלמי הוא. אבל בעצם חייו הפך את המושג הזה, שנתייחד בדור אחרון לחולשה ולבטלנות, ועשאוֹ לשם־לואי של כבוד כלפי עצמו. “איש חמודות מירושלים” כתב עליו פעם בוקי־בן־יגלי באחד מציוריו מימי הקונגרס, עוד לפני עשר שנים. והשם הולם. מהלכו חמוּדוֹת, קומתו וכל נוסח־הפרצופים שלו חמודים, ודיבורו חמודות. והחמודות הללו, דומה, אינם נישאים לראווה כלל. תורשה הם; המשך. המשך ממי? – מאבות בני־טובים ומן החיובים הגדולים של אמונה תמה, שלא זועזעה גם בחליפות העתים. יש כאן מן העמדה האיתנה של גזע ברוך. האילן עצמו אמנם אינו פורש רוב פאורות ואינו פוזל אל האפקים הרחוקים והרחבים, אבל המצבת בריאה. כי באָמנה, מה עשוי כאן לזעזועים ולספקות? – ארץ־ישראל בהכרח שחייבת להיות ארץ־ישראל; הלשון העברית – בהכרח שתקום לתחיה בחיינו. וכל שאר הסעיפים, המסתעפים מזה, אף הם ברורים: ירושלים בהכרח שצריכה להיות למרכז העברי הגדול; והעדות המרובות צריכות בהכרח להיות לעדה אחת, וגומ' וגומ'.
ב.
והוא זכה להיות מן הזוכים. בהמשך השנים נתקשר שמו בירושלים. זוהי מסגרת־הנוף, שהולמת את דמותו. אין לראותו כמעט על פני רֶקַע אחר. והוא מַבְריחַ בה, בירושלים זו, את כל תקופות התחיה האחרונות. שכונות רבוֹת בירושלים מיסודו הן, ואף על פי ששמו לא נקרא עליהן. ירושלים מכירה אותו וגם – וזו זכות גדולה היא בתוך ציבור מפוזר ומפוּלג – מכירה בו. יש לה דרך־ארץ בפניו. ירושלים יודעת, שבו, באישיות זו שלה, שממקבת־בּוֹרָהּ נוּקרה, יש לה בן נאמן, שלא מתוך ציוניות־אנשים־מלומדה הוא אוהב אותה, אלא מתוך נטיה טבעית – אותו “אינסטינקט ירושלמי”, שלקוי בו גם אוסישקין וגם אנחנו כולנו, שקריה זו כבשה אותנו לנצח בששוֹנה ובאבלה; וביחוד באבלה.
יש בארץ־ישראל גם תל־אביב וגם חיפה, אבל יש ירושלים. ואילו זכתה ירושלים – כלומר: אילו היינו באמת נהנים בארץ מזכויותינו האלמנטריות והרוב העברי בירושלים היה גם הרוב במוסדות הצבור הכלליים וברפרזנטציה של העיר – כלום לא היתה בוחרת לה את ה“אזרח הרענן” הזה לראש־האזרחים שלה? כלום יש דמות נאה יותר בקרבנו, שתהא הולמת את הכסא הזה בעיר־הקודש, בקריה זו של מסורת אבות, שהוא מסמל את ההמשך הנאמן שלה?
ר' דוד ילין ראש חבר־העיר של ירושלים – לא הוא שלא זכה לכך, אלא אנחנו לא זכינו, וירושלים זו, שניתנה לאחר הצהרת באלפור לנאשאשיבי, לא זכתה – –
ג.
ר' דוד ילין עסקן צבורי היה כל ימיו. באלפי ישיבות ובמאות ועדים ישב. מאספה לאספה היה הולך לפעמים על־פי כיוון השעון – ועד חצות ועד לאחר חצות. אבל גם בעסקנותו הצבורית יש להבליט קו מענין.
המתבונן יגלה – וכבר עמדו על זה כמה וכמה – שלגבי רוב העושים והמעַשים בצבור, העסקנות היא רק מעין “סורוגאט” או גם “נארקוזה”: מאחר שבנפש לא גָמלוּ הכשרונות עד לידי שלימות וסיפוק ממקצוע זה או אחר, באה העסקנות הצבורית ומשמשת כלי־קיבול נוח לאותו המרץ, שאינו יכול להגיע לידי בטוי ממעמקים. צעקה חיצונית היא, המחַפָּה על השוועה הפנימית. ומכאן התנודות ממפלגה למפלגה – וסוציאליסטים אדוקים מסיימים את חייהם בשמרנות, וד"ל.
לא כן ר' דוד ילין – ואף־על־פי שגם הוא בעל מקצועות אחרים הוא, עסקנותו שלו לא שימשה לו מעולם “נארקוזה” וכל כיוצא בזו, על מנת להמם את עצמו. מושגים כגון אלו בכלל ממנו הם והלאה. וגם ממפלגה למפלגה לא עבר. על שבילי־חייו, או יותר נכון על “דרך־המלך” שלו, לא כָפוּ עצמם מעולם אפיקים של הזיה ורמיה. הדרך היתה תמיד אותה הדרך, אלא שרָחבה לאטה עם הרחבת האפקים. הבטחון הוא עד היום אותו בטחון, אלא שנתחזק עם ימי־הגבורות: נוספה הצהרת באלפור; נוספו עולים הרבה; נוספו בתי־ספר לעשרות ותינוקות לעשרות אלפים וכו' וכו'.
ומכאן הקומה הזקופה והצעד הנכון, וגם בשעה שמן השמים אין רועפים רק הטל והמטר, והאיש יכול לומר כאיוֹבים רבים אחרים: ימי נזעכו… קברים לי…
ואף־על־פי־כן “מעם מזבחו” לוקח האיש תמיד אל אותה העסקנות; אל רשות הרבים. כי אמנם היו ימים, שבהם בנה האיש את עצמו בצנעה, ברשות־היחיד. לומד היה וחוקר כל הימים, והיה כותב ומרצה מעל עמודי כתבי־העת בסגנונו שלו ובחִנוֹ שלו. אלא ש“במקרה” קראוהו ה“חיים” לישיבה אחת – וישיבה זו נמשכה, כמדומני, יותר מארבעים שנה…
בימים הטובים ההם היה ילין אחד הפדגוגים העברים החשובים, שהתחילו מתגלים בעולם החנוך העברי החדש, ושלח לגולה את ספרו הנחמד “מקרא לפי הטף”, שהיה בו בימים ההם משום חידוש רב. וגם מריחה של בכּורה נאה היה בו. ובימים ההם התחיל מתרגם מספרות לועז ומספרות ערב, ונתגלה בעל הסגנון העברי הנאמן והטוב, שהיה בו מן המזיגה הטובה והנאמנה שבאפיו שלו ושבאפיה של אותה תקופה, שהוא תולדתה הישרה. סגנונו אינו של יעבץ ולא זה של פינס, אף־על־פי שיש בו משל שניהם. בסגנונו שלו יש נקיון יותר מבזה של יעבץ ויש בו קבע יותר מבזה של פינס. וב“אלף לילה ולילה” אתה מבחין לא אחת גם מחדוות היצירה. ר' בנימין, שהשקיע עצמו כמה שנים בלשון־ערב, העיר פעם, שיש כאן משהו יותר מתרגום. והיו ימים שדברו על דבר תרגום חדש של “הכוזרי” ו“מורה־נבוכים” שייעשה על ידו. וספר דקדוק עברי הובטח פעם, שדומה, כי רק הוא היה עשוי לתתו על הקרקע של חיי הלשון ועל הקרקע הזה של השלמות הברוכה שלו, שנחוצה לעבודה מסויימת כגון זו.
ואולי עוד יתן?
[תרפ"ד]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.