א.
היצירה האישית־החפשית מתבטאה בעיקרה בפואיסיה. הדרגה העליונה שלה היתה הנבואה העברית ושירת־היונים הקדומה. ברדתה נתבטאה זו בתוכנו במקוריותה באגדה העברית – ואצל אומות־העולם בצורות־הפיוט השונות שבפרוזה ובשיר, שנתהוו במשך הזמן והיו לאוניברסליות. ואולם הסביבה העברית לא היתה מוכשרת להתעסק בפואיסיה במשך דורות רבים. עד אשר בא ה“חקוי” בתקופת־ספרד לשירה הערבית, ועד אשר בא ה“חקוי” בתקופה החדשה לצורות האוניברסליות.
אלא שאף־על־פי־כן הרי יצרה היהדות יצירות של קיימא גם מאז חדלה “לילך אצל האגדה” ועד החילה “לדבר שיר” כשירי אומות־העולם. אשכנז ופרובינציה ושאר מרכזי הגולה לא נשארו בלא יצירות רוח מעולות־נעלות. כי היצירה הלאומית מַעין ברוך הוא, שאי אפשר לו שייפסק וייבש, כי ביבשו וייבש גם ליח החיים האחרון. ואם כן, היתה יצירה, אלא שהצורה היתה שוב מקורית־עברית: פירושיהם של המפרשים.
והדוגמא הקלאסית: **רש"י. **
רק מי שהרגיל עצמו כל ימי חייו לספרי־גויים יהא חוכך להסכים, שרש“י פייטן היה (ודוקא, כמובן, לא בפיוטיו שכתב; שם היה מחקה – ומחקה חסר־כשרון). ואולם כל אשר התהלך עם רוח־היצירה המקורי העברי יודע נאמנה, כי פירושו של רש”י יצירה פיוטית היא בעצם ובעיקר. נפשו שלו, של אותו יהודי תמים, רוויה היתה שירה על כל גדותיה, אלא שספרי גויים היו רחוקים ממנו (או לא היו עדיין כל־עיקר) וַיֵצֶר לו בגיטו וַיִיצר לו בגיטו את יצירתו שלו, שהיא המשך ישר, בשנוי צורה כל־שהוא, מן היצירה הקדמונית: האגדה. באופן כזה נקשר אחרי מאות בשנים החוט החדש של היצירה המקורית אל החוט הקדמוני, הישן. ולא עוד אלא שנתערבבו התחומין: תורה ונבואה ואגדה יחד. והעם כולו (עם הספרדים והתימנים כאחד, אעפ"י שהיו מרוחקים מן המרכז האשכנזי וכבר שמעו אז דברי־שיר ממשורריהם) קבלו את היצירה החדשה ועיכלוה, כאשר יתעכלו בנפשם של עמים רק שירי עם. ואפשר לומר: אלה היו שירי־העם שלנו. ואין להאריך.
והנה עוד יוצר־מפרש אחד – ומתקופה מאוחרת, שהכיר כבר את הצורות האוניברסליות ואף־על־פי־כן לא שעה אליהן: – שד"ל. אף הוא יוצר עברי היה. ומן המדרגה הגבוהה, שיכול היה לדבר שיר. אבל הוא צמצם עצמו ב“פירוש”, הווי אומר: ביצירה המקורית האחרונה שלנו.
ולסוג יוצרים־לאומיים אלה שייך, לדעתי, בהבדל תקופות, גם יוסף קלוזנר.
ב.
קלוזנר מפרש הוא; מפרש לאומי. כל מי שקרא בספריו הרבים ובמאמריו יזכור, כי מעל לדברים מרחפת תמיד איזו תביעה מוסרית־רוחנית – ויתכן לומר: שירית־לאומית. המפרש־היוצר היה בעל־בטחון באלהי־האומה, ופירושיו היו קשירת־כתרים לבטחון זה. ולא עוד, אלא שנתערבבו בלבו גם גבולות ההיסטוריה – ויש להקשות מחז“ל על יעקב אבינו וכיוצא באלה… זה היה קו־התמימות שבהם. וגם אצל קלוזנר יש עוד משהו מעין זה. כל תופעות החיים, ואף הפשוטות ביותר, מעלות על נפשו פרובלימות מוסריות גבוהות, וכאילו שלא במקומן. ולקו אפיני זה שבתכונתו לעג ברדיצ’בסקי, שלא בדין. ואולם דומני, שקו “תמים” זה הוא־הוא הלואי השירי העיקרי בכל פירושיו של רש”י. יעויין נא שם. ואף גם באגרות שד"ל יש למצוא משהו מזה…
מה בקשו המפרשים הקדמונים – כלומר: מה היתה שאיפתם הלאומית־המוסרית? – לכפות על העם הדווי את הביטחון.
וזהו תפקידו העיקרי של כל מפרש־לאומי – טיפוס, שקם ביצירה העברית בלבד.
וקלוזנר דומני מפרש כל ימיו אידיאה אחת: היהדות. האנושיות לאו דוקא. כל אידך אינו אלא לואי. ומה הסביר כל ימיו “אחד העם”? ועל מה שר ביאליק כל שיריו? – הנושא אחד לכולם, אלא הצורה אחרת היא. וכך הנהו גם קלוזנר אחד מיוצרי האידיאה של בני־דורו. חוליה הוא בשלשלת זו, שאין להזיזו ממנה.
קלוזנר אינו “מנתח”; אין איזמל בידיו. המפרשים הקדמונים שלנו – בהיפך מן כותבי ה“אכסיגטיקה” הגויים – לא באו לנתח. הם נכנסו אל הבנין עם קירותיו המוצקים ותלו עליהם את ציורי־נפשם עם תמונות־דמיונם ואף גם את צעצועי־בדיותיהם… כזה הוא המפרש הלאומי.
ומפרש כזה הוא גם קלוזנר. דוגמא חיה יכול לשמש, למשל, מאמרו על “כליל סוניטות” של טשרניחובסקי. כל שלטי־נפשו שלו תלה בו, במשורר היקר לו.
וקלוזנר הרי לימד אותנו כל ימיו להוקיר. הוא היה מן הכָּרוֹזִים הלאומיים הגדולים, שעסקו ב“פרסומי ניסא”: על ביאליק הכריז, על טשרניחובסקי, ואף גם על שופמאן. ובאיזה יחס נגש הוא לנתח! שוב: לא באִיזמל. מעולם לא. “אנכי תרגלתי לאפרים – יכול קלוזנר לומר על כמה וכמה סופרים ומשוררים עברים – קחם על זרועותיו”…
“הבקורת הנאמנת היחידה – אמר לי פעם יוסף אהרונוביץ – כתב אצלנו קלוזנר”.
ואולם לא זו בלבד. יש עוד תואר אחד, שקלוזנר ראוי לו: “תלמיד־חכם”. – ושוב: במובן העברי של מלה זו. “זאת התורה – אדם כי ימות באוהל”… וקלוזנר הוא כיום בתוכנו מן השרידים היחידים, שלמרות כל הכאב והצער, שהחוץ – ובעיקר החוץ ארץ־הישראלי – גורם לו, אינו מש מאהלה של תורה, ולומד ולומד – ומלמד.
וגם בזה מן הגדולה ומן הנחמה.
וביום חגו, דומני, ראוי היה לנו, שנהפוך מעט בדפי ספריו הרבים, ונווכח אז ונראה, כי הרבה משלו בנו – ובלא יודעים.
[תרפ"ו]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.