א.

הכל יודעים: ברֶנר שולל היה, פסימיסטן היה, מחריב־עולמות היה. זוהי הגדרת־השלילה, שהגדירוהו בה זה כמה בספרותנו. ברנר ראה כל ימיו רק את התהומות של חיינו. ואולם לא הכל יודעים, שברנר היה מלא מאז את החיובים הגדולים. חיובי־הגאולה נשא הוא בנפשו כל הימים, למן “נבוכה”, העיירה הרוסית שב“בחורף”, ועד לכּבישים שעל הרי הגליל. גם בַקַּר לו, ב“בחורף”, בתוך שממון־החיים שב“נבוכה”, וגם בַּחַם לו, בארץ־ישראל, ב“בין מים למים”, בשוררו: “אנעים זמירות לקרירות ושירים אארוג למים קרים”, – בכל התקופה הארוכה הזאת, שבה ביקש הישראלי הצעיר אחר ה“נקודה” החיוביות של חייו, היה הוא, ברנר, אחד מ“שוללי־הגלות” הגדולים ביותר, שקמו לספרותנו החדשה. כי לידי היאוּש הריקן, האפסי, לא הגיע לעולם. להפך: הוא, ברנר, אשר ה“עבריה החיתה והעשירה את נפשו” (דוקא הבטוי הרומאנטי: עבריה!), יודע עוד בשעה שהוא מהלך “מסביב לנקודה”, לדבר אל נפשו מתוך פאתוס של סימני־קריאה: “אשרי העברי הנולד בדורות הללו, דור התחיה!”.

כי ברנר, כלומר: פייארמן־אברמסון, שאול גמזו־אובד־עצות, יוסף־וחיים־חפץ – ברנר בכל גלגוליו אלה, הארוכים־הקשים, הלך בדרך האחת והגדולה שלו – אל עצמו. בדרך זו היו תחנות. אבל על התחנות הללו, תחנות־חייו, לא היו אף פעם כתובות זרות, “גוייוֹת”. בזרמים שלהם, גם הסוציאליים־האנארכיים וגם הקולטוריים־החיצוניים, לא נסחף מעולם, וכבודד עברי גדול הרגיש חמימות נפשית רק “תחת טליתו של אבא”, כבטויו שלו עצמו. תחנה היתה לו לונדון, שבה הוציא, בשעה שנסתם חזון מישראל אחר הפוגרומים של תרס“ו, את “המעורר”; תחנה היתה לו גאליציה, שבה הוציא את ה”רביבים“; עד שהגיע, כבטויו, אל “התחנה האחרונה” שבחייו – לארץ־ישראל. בכל הימים הרבים האלה היו לו הספרות העברית ורעיון־התחיה ערכים חיוביים גדולים, תכני־חיים; עד שהגיע ל”תחנה האחרונה" ובה בא אל ההכרה העמוקה בעיקר־העבודה, שגידלהו בימיו האחרונים ונישאהו על פני כל העיקרים. “העובד העברי” – זו היתה האמונה האחרונה, אשר דבק בה, ואחריו, אחרי העובד, הלך לגליל וליהודה עד רגע־חייו האחרון. – הדרך היתה אמנם אפלה, שוממה וגלמודה, ואף־על־פי־כן ניצנץ לו כוכב־נקודה מרחוק, שהיה מאיר על פני כל הגשרים ועל פני כל התהומות…

והראיה: הפאתוס. זה סימן הוא למחייבים, למאמינים, לנביאים. בין סימני־הקריאה שלו המרובים והקוים המאוזנים עם סימני־ההפסק המרובים, שכמעט מגובבים הם זה על גב זה, מהלך הפאתוס המיוחד שלו. ו“החיים” – כמה אהב הוא מלה זו! בכל ספריו הוא נוגע בפרובלימת־בראשית זו. ואילו לפרקי־שירה על החיים הגיע ביחוד בספורו האחרון “שכול וכשלון” על כל תהום־היאוש שבו. הנה שירת־הברבור בפיו של יחזקאל חפץ:

“בתורתנו עכשיו כתוב: טוב מאד – אלה החיים… החיים הם טוב, הטוב היחידי. אין טוב בלעדיהם. כדי שיהיו טובים ביחוד, טובים מאד, נחוץ שהאנשים הקרובים יחיו, יהיו בריאים, שבעים, מרוצים, מאושרים; שכל החושים יפעלו, יהנו, יתענגו; שנהר אהבה בריאה, עדינה, גופנית, נפשית, יושיבך על שפתו; שילדים בריאים ועליזים יתעלסו בגנך, שיהיה תוכן, “תוכן־החיים המצוי”, שבלעדיו אין תוכן”…

ולהלן:

“החיים טובים לא רק מפני שאפשר למלאותם במעשים טובים, לא רק מפני שיש בהם אהבה, אושר, אידיאלים וכו‘, וכו’, בקצרה, לא רק מפני תוכן זה או אחר שבהם ומילואו, כי אם טובים הם כשהם לעצמם. אמנם, יש שהמכאובים משחיתים את פניהם עד לבלי ראותם כמעט, ואז אומרים: לא כדאי! אבל גם אמירה זו – חיים הם; ורק מן השפה ולחוץ יאמר האדם “לא כדאי”. ומי שמבין, שהכל כדאי – הכל, גם כשאין כל תוכן – הוא ידע באמת להוקיר כל גלוי החיים, לעשות “תוכן” מהכל, לברך על כל בת־צחוק מזהירה לפניו, על כל דשא ועל כל אבן, על הטובה ועל הרעה, אם כי רעה היא ומכאיבה, מאחר שגם היא חיים”.

ועוד ראיה: היחס. דומה, את המלה “אינדיפירנטיות” לא ידע ברנר מעולם. הוא אהב להשתמש במלה זו: “היחס הנפשי”. כי אמנם ידע, שרק מתוך היחס הנפשי אל הכל, אל אשר מסביבנו ואל אשר בתוכנו ומחוצה לנו, תעלה על שפתותינו גם המלה הנכונה, מלת־האמת. ומלת־האמת – זו אור־חייו היתה. עליה היה נותן את נפשו. זו היתה לו קודש־הקדשים. ולעומתה ראה כמפצלת את המלה המרמה, את המלה המזייפת. ומפחד מפני ה“מלה המרמה” השליך מעליו, למן הרגע הראשון, שבו טבל עטו בקסת־הסופר, את המליצה העברית, שתחתיה אפשר היה בנקל להתחבא ולדבר בלא “היחס הנפשי”. הוא התאכזר עוד בראשיתו, בספריו הראשונים שבקובץ “מעמק עכור”, על המלה העברית, פשט את עדיה מעליה ויציגנה ערומה, ז’ארגונית כמעט. וזו היתה מלחמה פנימית, שהרי את ה“מליצה” העברית ידע היטב, כמו שהוכיח בחקוֹתוֹ מכתבים נמלצים ברבים מספוריו.

מתוך “יחס” חי וער חָיָה את חייו, מתוך “יחס” כתב ורשם כל הימים, מתוך “יחס” קרא בכתבי־יד של סופרים עבריים, מתוך “יחס” היה מרטט משמחה לקראת כל שורה עברית ואמתית – – ומתוך “יחס” נשאר בודד עם משפחה בודדה בין הפרדסים המרוחקים שבסביבת יפו, ויצאה נשמתו ב“תחנת־החיים האחרונה” אשר לו, אשר לנו, לכולנו – –

ב.

 

ואיזוהי הדרך, שעבר בה?    🔗

מ“נבוכה”, העיירה היהודית, הוליך גשר על פני חיי־הגלות לתוך חיים אחרים, שהם מרמזים לנו כימי דור שלם. כיום אנו יודעים כבר כמעט לקרוא בשם את החיים האלה, שעדיין הם לוטים בערפל: התחיה העברית על אדמת־ישראל. ואולם אז, לפני עשרים שנה ויותר, התפצלו עדיין השבילים מן העיירה לתוך החיים הזרים, הגדולים והמרמים של החוץ, עף־על־פי שכבר התחילו אז להכיר בתרועת־השקר של ה“חוץ” המפתה – וביאליק כבר נמלט אז אל בית־המדרש ושיווע מתוך פסוקים ופאתּוֹס: “באו מים עד נפש, אך היא בם לא באה”… כן, ב“נבוכה” וגם בעיר “N” שב“בחורף” חגגו אז את חגן מלות־החירות הגדולות, “סוציאליות” ו“ריבולוציה”, עם ההטפה המשיחית של הזקן מיאַסנאיה פוליאנה, ובחורי־ישראל “נבוכים” הרגישו עצמם פתאום עומדים לפני תורות חדשות ולקחו לקח והטיפוּ וביארו – ודברו ודברו…

וחיימוביץ, בורסיף והאחרים שב“בחורף” עוסקים בעיקר בביאור החיים, שהם עצם אינם חיים אותם. כל החזיונות והמעשים, שבעצם אין לגבורי־ישראל אלה, לאינטיליגנטים העבריים, כל הלק בהם, כאילו עומדים ותובעים מהם, שהם יבארו אותם, יקבעו אותם בתוך מסגרת ו“יפתרו” את ה“שאלות”… זה היה הסוּרוֹגאט האיום לחיים הממשיים, שלא היו, שלא יכלו להיות. ול“חיים” אלה התיחס פייארמן־ברנר בבקורת פנימית עמוקה למן רגע־ההכרה שלו הראשון ועד רגעו האחרון בארץ. ומכאן הבוז האיום שלו לכל התורות המוטפות מגבוה – גם תורות־ציון הפנימיות וגם תורות־הסוציאליות החיצוניות. פייארמן־ברנר אינו מרגיש שום חמימות באוּר התורות החדשות. אמנם עדיין אין הוא יודע את החיוב לקראו בשם. אבל הוא מרגיש, שחיוב זה אינו כאן; שכאן אין פתרון לאשר מציק לנפשו. והוא מתהלך בין “המפרשים והמבארים” ומשתעמם ומשתעמם… פייארמן־ברנר עדיין לא הגיע אז לתקופת־חיים ברורה ומסוימת, והוא מדקלם לעצמו את הפסוקים משירתו הנפלאה של ביאליק “ביום־קיץ, יום־חום”:

“בַּשִּׁמָּמוֹן הַזֶּה אֶחְפֹּץ בָּדָד הֱיוֹת”. – –

שממון מסביב לו. חורף. אין מקום לצמיחה.

– כלום ראה הוא בכלל “אביבים”?

אבל פייארמן־ברנר, הספקן השומם, אינו ננהה אחריהם כלל. ברי לו: מאורוֹת גדולים לא יחזה בחייו. ואולם נקודות מאירות ודאי ישנן. פייארמן מוכן עוד ב“בחורף” לתת את נפשו לעמו: “לאיש כמוני אין דרך אחרת אלא להקריב את עצמי כולי לטובת העם”. אבל הספקן חושש, שמא הכרה זו, חלילה, רק פראַזה היא… והנה הוא מרגיש לאחר זמן־מה, שאף־על־פי־כן הגיע לאיזו נקודה – הוֵי אומר לאיזה חיוב, והוא מהלך “מסביב לנקודה” ומתחיל להאמין. ומתוך חדוה הוא מתחיל להאמין.

אברמסון־ברנר מחייב בכל כחות־נפשו, בהתאמצות, את הלאומיות העברית. והוא מדקלם שוב שורות מביאליק – ועכשיו שורות אחרות, מן השיר: “תחזקנה ידי כל אחינו, המחוננים עפרות־ארצנו באשר הם שם”… לעבוד צריך, לעשות, לא לדבר בעלמא ולא להסתכל. לעשות בעד הכלל, בעד כלל־ישראל הפשוט. הדברים אמנם אינם ברורים שם כמו שהם נאמרים כאן, שהרי רק מסביב לנקודה זו מהלך אברמסון; ואולם הוא מחזיק באון בנקודה, אף־על־פי שבעצם אין לה מקום־אחיזה בחיים שבגולה. שהרי המעשה, העבודה, שהטיפו לה שם, היתה סוף־סוף אף היא רק הטפה. לידי בגרות־ההכרה בערך העבודה והמעשה היום־יומי הפשוט, המעשים של ימי־הקטנות, למרות כל השאלות וההסוסים, לא הגיע עוד ברנר בימים ההם, בגלגולו של אברמסון. בימים ההם עוד יתן רק האינדיווידואליסטן קולו, או כמו שהיה ברנר אוהב לומר: הבודד העברי. “מעבר לגבולין”, “שנה אחת”, "מא' עד מ' " – את כל תהומות־החיים ראה, וערך מוקדי־עולם, שנפשו עלתה עליהם תמיד לראשונה באש. ואף באלה לא נעדרו האמת והאמונה, וגם אֵילו מסתורין חפו, כאילו שלא במתכוון, על פני כל הדברים – ובעיקר על דברי־הפובליציסטיקה שלו והרשימות – אותם המסתורין, שבהם מתאַדים קילוחי־הנפש הרותחים בתוך אֵדי־הערפל, שסודות־ההוויה לוטים בהם…

הישראלי הצעיר, העברי הבודד – כראות המסתורין של ה“יהודי הנצחי” ראהו ברנר בימים ההם. ואז באו הקונטרסים למחשבה ולפיוט מלונדון עם אותה המזוזה המשונה, הדבוקה לפתחם, לאמר: “כי לעוררך אני בא, לעוררך לאמר: שאל, בן־אדם, לנתיבות־עולם, שאל: אֵי הדרך, אֵי?…”

הוא, ברנר, בא לעורר. לעורר – הוי אומר: הפאתוס בפיו, האמונה, חיובי־החיים. לעורר – יש כחות בעם, יש את מי לעורר. יש נקודה. כן. היתה נקודה בנפש עוד מאז, מ“נבוכה” ועד לונדון.

ואז הולך ברנר־אברמסון לארץ־ישראל. דומה, נתיגע פייארמן־אברמסון־ברנר ללכת “מסביב” לכל הנקודות שבנפשו. יש חפץ באיזו אחיזה, בנסיון של אחיזה ממש. ולא, חלילה, לשם טובת־הכלל. עכשיו רחוק הוא מזה – עכשיו, אחרי ככלות הכל. והעברי הבודד מגיע לגלגולו האחרון – לתחנת־החיים האחרונה, לארץ־ישראל…

ג.

עכשיו נקרא הגלגוּל בשם חדש, עברי, שאול גמזוֹ. פייארמן־אברמסון התחיל מרגיש עצמו כמעֵבר לכל אותן ה“שאלות”, שהיו פעם כובשות את הנפש עד אפס נשימה. דומה, רוצה הוא לבקש רק אותה “אחיזת־כל־שהיא”, שֶׁלִשְמָהּ הלך לארץ־ישראל. גמזו – רמז יש בכך. הרי ברנר אוהב לרמז בשמות גבוריו (“דיאספורין”, “אובד־עצות”, “נבוכה”, ועוד): גמזו – גם זו לטובה. אין מצב, שאין בו טוב. מקצת מן הטוב יש גם בחיים, בחיים כמו שהם. והוא לא יגיע עוד לידי יאוש. כבר צוֹרַף בכור־החיים, ובת־הצחוק הסולחת מהלכת מסביב לשפתותיו. שאול גמזו מורה הוא בארץ־ישראל ומרגיש את עצמו בטוב. ואולם רק לכאורה. בין האידיאלים שבנפשו של ברנר־פייארמן־אברמסון־גמזו (והרי האידיאלים מקננים תמיד בנפשו, אף אם בעטו הוא מלעיג בהם…) ובין ה“מציאות הארצישראלית”, כבטוּינו, יש תהום – שוב תהום. ולתוך תהום זו צופה הוא במבטי־אימים חדשים בארץ. ואף־על־פי שאין לו שיור אלא “נקודה” זו.

והיחיד העברי, הבודד העברי, נותן שוב בעוז קולו – ביתר עוֹז; ואז מופיעות אותן הרשימות החזקות “בפעם המאה” והמאמרים הרבים ב“הפועל הצעיר” וב“אחדות” עם הפולמוס על הדת ועל ספרי־הנביאים, שניעור בימים ההם לרגלי מאמריו החריפים ב“הפועל הצעיר”. “משכילוּת” – התריסו אז כנגדו. ואף אמנם היה בזה מקצת מן האמת, אבל לא כל האמת. גאולת האדם העברי של היום היתה לו עיקר. בעצמוּת ההיסטורית שלנו ובגדלות־הירושה של ה“עם הנבחר” לא האמין. להיפך: אף אלה כבלים הם. הקדושה מתחלת מהיום, מאתנו, אם קדושים אנו. וכאן, בארץ־ישראל, בארץ־הנביאים, ודאי שיש להשתחרר מאבק־הדורות – – אם אמנם נשתחרר. ואולם לא זה העיקר. העיקר, עיקר־העיקרים, יבא אחר־כך, בהמשך־הימים. העיקר הוא לא “במועל־כפים”, אלא ב“הורדת־הכפים”. כלומר, בהורדת הכפים אל האדמה, אל העבודה. הפועל העברי, החלוץ העברי – אם נוושע, כי אז בהם נִוָּשֵעַ. וכשנתגברה בו הכרה זו דומה היה, שנמצא פתאום גם מעבר לכל החטוטים של “אובד־עצות” באותה היצירה המוזרה והעמוקה “מכאן ומכאן”, שהגיע סוף־סוף, לאחר כל הגלגולים, אל “הנקודה”, – ובנקודה זו התחזק ובה החזיק ולה הקדיש את עצמו עד רגעוֹ האחרון.

וזכה ברנר לאשר לא זכו “מהפכנים” גדולים ממנו: את האדם מצא, כמו ששאף לראותו במשאו ומתנו, בחייו היום־יומיים. הוא לא היה אנוס לברוח ולהמלט על נפשו ב“אחרית ימיו”. להיפך: אילו היה מאריך ימים, דומני, היה משבר את עטו לגמרי והיה מתכנס לתוך חיי האהלים, אהלי יעקב הצעיר, שעל הכבישים בגליל – והיה מלמד לנערי־הגולה, פליטי רבולוציות ותיאוריות קומוניסטיות, “מעט עברית”…

כי, אמנם, רמזו לו לברנר בארץ־ישראל, בקצה אפקיו המעורפלים, גם ניצוצות מהבהבים ודועכים של חיים חדשים. ב“מכאן ומכאן” וב“שכול וכשלון” – יצירותיו הגדולות ביותר בארץ ישראל – אנו מוצאים יסוד חדש, שלא היה קודם־לכן בספוריו: הילד. הילדים אמנם, – גם ב“מכאן ומכאן” וגם ב“שכול וכשלון” – יתומים הם; אבל ביתומים העבריים האלה יש כבר רמז לחיים חדשים. נכדו של ר' יוסף חפץ, בנו של חנוך, שנהרג באיזו טחנה רחוקה שבסביבות צפת, ונכדו של לפידות הזקן, אלה, שאבותיהם נהרגו על ידי ערביים על אדמת־ישראל, ודאי ימשיכו את חייהם על אדמה זו “בכל אופן”. כאן, על אדמה זו של חיים חפץ הסתּת ושל לפידות הזקן, בעל “הידים הנחושות, השבורות, הדלות והפועלות”, ייצמד סוף־סוף מבטנו אל הקרקע, אל האדמה – אל “האֵם האדמה”, במובנן הפרימיטיבי של מלות אלו. ואז מתחיל “אובד־עצות” להוציא בארץ את הירחון “האדמה”, שהיה על כל מגרעותיו, האורגאן הראשון של העובד העברי בכל מלוא משמעו. ריח־האדמה, “ריח השדה, אשר ברכו ה' “, – ידוֹע ידע ברנר, שאת אלה לא יתן ירחונו. ואולם “ידיהם הנחושות, הדלות והפועלות” של העובדים העבריים אף־על־פי־כן כבר התחילו מסתמנות בתוך הרבה דפים מן “האדמה”. ואף בלשון העברית, בהרבה מקומות בירחון זה, היה כבר משהו מריח־האדמה, מן הפשטות והטבעיות הכפרית ו”הכבישית”.

בַדְרַאמָה שלו “מעבר לגבולין” קורא ברנר לכתיבתו הספרותית יצירה. הוא אומר שם: “לי, העברי מארץ העברים, לי היא נחוצה”. בימי־חייו האחרונים, דומה, לא היה גורס כך: יצירה היתה לו היצירה בה“א הידיעה, העבודה. זו היתה המלה האחרונה, שעוד יכול להקדיש לה את כל כחו ואת כל חייו. ביצירות הספרותית כבר התחיל לזלזל קצת. זו לא היתה עוד תכלית לעצמה כאז, ב”בחורף" ו“מסביב לנקודה”, אלא אמצעי. וטיפוסית היא מבחינה זו, התכנית ל“האדמה”, שפרסם ברנר באחת מחוברות ה“קונטרס” של מפלגת “אחדות העבודה”. היתה זו מעין קריאת־תגר על הספרות. ומכאן הסיבה, שב“האדמה” נתפרסמו במדור הספרותי הרבה יצירות קלות־ערך ובלתי־שלמות, וביחוד – בלתי־אמנותיות. אין זה העיקר. אמנות – למי יש צורך בכגון זה? פועל רעב מספּר את מצוקות־נפשו – הרי זו ספרות, אם לא למעלה מספרות. הוא לא התהלך עוד מסביב לנקודה, אלא להיפך: כל אשר מסביב לא מעניין עוד, לא חשוב. “הנקודה” היתה עיקר.

ואף עיקרי המפלגה, שהחזיק בה, מפלגת־העובדים, נעשו טפלים. במאמרו “עליות וירידות”, בחוברת הראשונה של “האדמה”, הוא אומר:

“זהו הסוציאליסמוס היהודי: ישוב ארץ־ישראל על יסודות קוליקטיביים. המושבות הללו לא תהיינה מושבות סוציאליסטיות אוטופיות לשם בקשת אלוהים או לשם נוי של בעלי קפריסים ופנטסיות, או בכדי ללמד את העולם דעה והשכל ולהיות למופת למי שהוא, הכרח־החיים באלה הקבוצים, אשר עלינו לעשות, שאלת חיים ומות, ובזעה ובדם יטהרו לשם הקיום העצמי־העממי”.

זו היתה “דת־העבודה” הפשוטה: זעה ודם, בלי שאלות יתרות: מי קודם למי?

וזוהי ה“נקודה”, נקודת־החיים האחרונה, ש“בתחנה האחרונה” של הגלגוּל האחרון.

ד.

והדרך הוליכה בהכרח אל הפובליציסטיקה – אל הרשימה שלו, שהיא אָפינית בטמפו שבה ובחיוניות שבה. בכלי השעשועים הספרותי, בספור ההסתכלותי־האובייקטיבי, נתיגע עד מהרה. גם מ“מעמק עכור” ועד “בחורף” כבר היתה קפיצת־דרך גדולה. הוא, תלמידו של ר' מנדלי, בעצמו התחיל מסתכל בחיים הפשוטים והתחיל מצייר תמונות מן החיים כמו שהם. והמסתכל העמקן נראה עד מהרה לכל עין בוחנת. ואולם ברנר, בהפך ממנדלי, ראה רק את האיש הישראלי, את הפרט; הוא עניין אותו בעצם, בשעה שאצל ר' מנדלי הפך עד מהרה גם הפרט והיה ל“כלל־ישראל”. ומשום כך לא אמר ברנר שירה, כמו שאמר לפעמים קרובות ר' מנדלי: על הטבע, על הבהמה, ועוד. ברנר לא ראה כל ימיו אלא את האדם בלבד. ארצות וימים עבר וראה ודאי (או לא ראה כלל) שמים רבגונים פרושים על ראשו (עד כמה שהגביה ראשו בכלל), אבל כל אלה לא היו מענינו. ולא עוד, אלא שלא הרגיש בנפשו את היחס האמתי־הנפשי, שיש בין האדם – מובן, בין האדם שלו של ברנר – ובין הטבע, בין כל אשר מחוצה לו. ומשום כך בא לו עד מהרה השחרור הפנימי מכל סגנון “נשגב” ומכל אבק־מליצה – עד שהגיע לשחרור הגמור, גם מן הצורה הספרותית החיצונית, ב“מכאן ומכאן”. כל ימיו חרג ממסגרותיו, ובאויר זה, שיצר לו ב“חוברות והעלים עם המלואים” שבספר זה, הרגיש את עצמו משוחרר לגמרי. הדרך אל הרשימה הקטנה, העצבנית, הברנרית, היתה סלולה, והוא הקדיש את עטו עוד רק לה: ב“ציונים” שלו בכל חוברות “האדמה”, ב“מפנקס” שב“הפועל הצעיר” ו“הקונטרס” וברשימות־הבקורת המרובות.

שכֵּן מראשיתו היה ברנר לא מספר אמן – במובן המוגבל של מלה זו – אלא אישיות מוסרית, שנפשה כלתה אל ההטפה. אילו יכול היה להקהל קהילות ברבים ואילו היה כחו בפיו, היה עולה על הבמה ומטיף, ומטיף, ומטיף… כי בפובליציסטיקה שלו יש מקצת מן ה“מגידות” העתיקה שלנו. מלאה היא ליריות נפשית עם אטמוספירה מיוחדת, כבושה־חנוקה, כמו שהיתה פעמים האטמוספירה שב“נבוכה”, בקלויז, בשעה שדרש המגיד ב“שעות מרוממות”… ומי שראה את ברנר מרצה הרצאה פומבית בקהל, הרגיש עד מהרה בליריות עברית זו העתיקה¹. מעין ברוך היה בנפשו, אלא שחתמו עליו החיים, ומשום כך ודאי היה אוהב את המימרות הטפוסיות, שהיה מפליטן פעם בפעם: “מחנק”, “אין מוצא”…

ומהתאבּקות נפשית־פנימית זו עד השירה רק צעד אחד. לאולימפוס לעג ברנר; אבל במעמקי־נפשו היתה הערצה גדולה לאמנות היצירתית המשחררת, זו שהוא לא הגיע עדיה. ומכאן ההערצה הגדולה לביאליק – ובעיקר לשופמן. לכאורה מה ראה ברנר בו, באמן־הנובילה שלנו, ומדוע הלך לבו שבי כל־כך אחריו? – את היתרון האמנותי הקר העריץ בו, בשופמן. אותו, אמנם, לא תוליך ספרותו אל תחנתנו שלנו האחרונה; אף־על־פי־כן הוא האמן האמתי, המסתכל המשוחרר, שכוחו אז, ברשימותיו הראשונות, ככוחו עתה, ובלי הגלגולים היתרים… דומה היה, לפרקים, לברנר, שחסר־יכולת הוא בעצם, שהרי אף הוא התחיל, כשופמן, בציור ההסתכלותי ולא המשיך, ועבר ותעה בדרכים שונות, עד אשר – כך ודאי חושב היה הוא לפרקים – נתמזמזה יצירתו הספרותית לגמרי ונהפכה לרשימה, לפובליציסטיקה²… ובפני ביאליק הגיע לידי “ביטול־היש”. הנה בעל היכולת הגדול. וכשביאליק בא לירושלים והכינו לו קבלת־פנים “בבית־העם”, עלה אף הוא על הבמה והכריז עשרות פעמים: “הוא בעל־יכולת!” – ובאחד ממאמריו על “הבדידות העברית” בעתון ה“אחדות” הוא קורא על שירו של ביאליק “צנח לו זלזל”: “תפלה קדושה, תחינה טהורה!” –

הנה יכול ביאליק וצרף לו את כל אֵבל־חייו בארבע דלתות:

צָנַח לוֹ זַלְזָל עַל גָּדֵר וַיָּנָם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי;

נָשַׁל הַפֶּרִי, אַף נָשְׁרוּ הֶעָלִים, –

מַה־לִּי וּלְגִזְעִי, מַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?

וזכורני, שברנר התהלך בירושלים ימים תמימים, כשנתקבלה אותה חוברת־היובל של “השלוח” עם שירה זו, ושפתיו לחשו את השורות הללו במבטא האשכנזי שלו בלי הרף:

צָנַח לוֹ זַלְזָל עַל גָּדֵר וַיָּנָם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי.

דרכי־אנוש מי ידע? – אולי היתה גם הרגשה זו של אי־היכולת האמנותית שותף לצערו העמוק?

… והנה צוֹרף האיש בכמה כורים, נתנסה בנסיונות הפנימיים העמוקים ביותר, ונהפך לאישיות נזירית בפנימיות־נפשו וגם בחיצוניותו הפשוטה, בזקנו ובבגדיו, עד שהגיע להכרה העמוקה ביותר של הרוסי הגדול מיאַסנאיה פוליאַנה, להכרה במפעל־החיים היום־יומי על אדמת ישראל. ומבחינה זו היה ברנר ודאי האישיות העברית השלמה ביותר בדור האחרון. נטש לגמרי את כל ה“חוץ” הגדול והמרמה והתכנס לתוך ה“אוהל” שלנו בכל רוחו ונפשו. “היה יהודי באהלך ואדם באהלך” – היתה תורתו. את “החוץ לא גרס כלל. הוא הטיף רק למבפנים, רק ל”מעמקים" – ובעמק־החיים, מעבר לגדר דחויה בין הפרדסים שביפו, מצאו את ה“זלזל” כשהוא שוכב ונם מתוך אגרוף קמוצה ובת־צחוק סולחת…

אדם כי ימות באוהל.

[תרפ"א]