לקט מדברי יעקב וואסרמאן    🔗

כלום יכולה הקריאה בספרים להיחשב לאמנות, או אולי אין היא אלא הרגל סתם, שנקנה לנו מורשה מספסלי בתי־הספר ומתוך “מצוות אנשים מלומדה”? –

שאלה זו קשה לענות עליה. כי אם נכַנה את הקריאה בספרים בשם אמנוּת – הווי אומר: להעלות הרגל אנושי למדרגה נאצלה יותר מדאי. ואולם אין ספק, שבאיכות הקריאה המַפְרָה של הקורא־המתמיד, יש להבליט אופן־קריאה מיוחד: הקריאה מתוך התמסרות.

ברם גם התמסרות זו מן הצורך יהא להגבילה. האם אין אלפי ספרים גרועים, שמושכים את לבותיהם של מיליוני קוראים בלהטי־קסמיהם ומאורעותיהם? וכלום אין זו התמסרות, כשנערה תופרת מ“בית־המלאכה” מרכינה ראשה בלילות בהתרגשות על איזה רומאן מן המדרגה הפחותה ביותר? ואת ההתלהבות ואת ההתמסרות הרי רגילים אנו לחשוב, בכל קרקע צמיחתן, לכוח־יוצר מחייב? – ואם כן, איפוא, מה הבדל בין אותה הדביקות של הקורא ביצירה לבין התלהבותה של הנערה ש“שרלוק־הולמס” גוזל נשמת־אפה?

התשובה ברורה: השיכרון לא ייחשב לעולם לכוח־מפרה יוצר, והצמאון לשיכרון – מי יבוא ויכנה את זה בשם התמסרות?

*

הספר הגרוע מערפל את פני העולם על הקורא; הוא משַׁכְּרוֹ, מעקם עליו את צורת־ההוויה הנכונה, מתעה אותו מן האמת, שהיא־היא כל עצמו של ספר טוב, וממציאה במקומה גירויים מזוייפים, ולעיני הקורא ירחפו רק צללים אבלים במקום הסמל, המתעלה מכל ספר טוב. וככל אשר יגדל שיכרון זה, כן תגדל גם הריקות, שתמלא את הנפש לאחר הקריאה.

לקוראיו של הספר נהיה רק אז, כשיהא לו, לספר, אותו כוח פנימי להשכיח את עצמותנו בקרבתו. אין מן הצורך לגשת אליו ב“וויתורים”. הספר צריך לכבוש אותנו. להשתרר עלינו. יחסנו אליו – כיחסנו אל ידיד חדש. כהתקרבנו לאדם לא־ידענוהו, אין אנו אוהבים כשהלה מתחיל מונה לפנינו חסרונותיו. עליו לעמוד ולספר בשבחו בגילוי־לב ענוותני. את לבנו מושכות בעיקר התכונות הכנות אשר לספר. אין אנו אוהבים לראות את ידידנו בא עלינו בטורח, או משווע באזנינו, ואין אנו אוהבים לראותו גם אז, כשהוא מקדים אותנו בהסברת־פנים מפריזה. רק רק אז נתענין בו, כשגם אישיותו, ולא רק דיבורו, תביע לנפשנו. אישיות, ואף גם חיצוניותה במשמע. וככה נקרב אל הספר הטוב.

הקורא הנאמן – עליו רק לפתוח את הספר ועד־מהרה ירגיש כבאופן אינסטינקטיבי, אם הספר טוב הוא או רע: ריח יעלה באפיו מן המלים, ודומה יהא עליו משום מה, כי מאורעות בעלי־ערכים כבירים עצורים בהן. גם באופן בנינו של המשפט בלבד, בריתמוס־מליו, בתוך החיסכון והדיקנות של “פסיקים ונקודות” – בכל אלה נתון כבר משהו מן המנבא ומשיב־נפש. הרוח החיה תתבטא אפילו בקטנות־מן־הקטנות – ואף “בפסיק” אחד. ומאידך גיסא: כל המזויף, הריקן ו“המתנפח” – מה נקל לעין לגלות את אלה אף במבט ראשון. בחיי יום־יום עשויה לפעמים אישיות בעלת אינטלקט בינוני להיות מוחזקת לעמוקה – בספר לא תתנכר. היא תתגלה עד מהרה. אין מוצא.

*

אבל קורא נאמן זה יקר־מציאות הוא. הוא נעשה ליקר המציאות. והסיבות פשוטות: בדור של תגבורת היצרים ו“המחסורים החיצוניים” אין עוד מקום למסירות־נפש. ועוד גם זאת: שוק־הספרים הומה ונכסי־הקריאה מרובים, ואין פנאי לאדם החדש לעסוק באלה. והשוק הסואן של הספרים, הרי אף את הסופר הוא מהמם. והסופר – הגרוע בקוראים הוא. הסופר לא ייחשב לעולם לקורא מתוך התמסרות. הוא קורא מתוך סקרנות; מתוך קנאה. הוא אינו יכול להיחלץ ממיצר־היחסים, שבינו ובין הספר אשר לפניו. מעין “גזל” הוא רואה בכֹּל – והדחיפה לשפוט ולבקר גוזלת ממנו את תענוג הקריאה אשר לקורא־המתמסר. ואולם, מאליו מובן, שהיצירה מוצאת בסופר את המבין הגדול, את ה“בוחן־כליות־ולב”. אבל למתרגשים¹, לאלה שרוחם משתנית עליהם אגב קריאה, ולאלה הנותנים תפארת ליצירה, אין הוא שייך, ואף גם אז, כשהוא מתיימר לפאר ולהכריז על הערכין…

הקורא ביצירה כקורא בעתון – שונאו של הספר הוא. הקורא מתוך חיפזון על פני שטחם של הדברים, הריהו חוטא, ויפה ממנו אשר אינו קורא כלל. וגם הקורא על משכבו בלילות לאחר עמל יומם במסחר, מתוך חפץ להחליף פעם את “בית־הקהוה” במשחק רוחני – אינו קורא. כל המבקש אחרי גירויים בספר – לא יוכל לקרוֹא; אף לא זה, המחפש אחר סקרנות, או זה המבקש לימודיוֹת בספרים.

*

הקורא הנאמן – שתי תכונות לו: הבגרות והתמימות. הוא קורא כמתפלל, שלא על מנת לקבל פרס. קריאתו צקון־לחש; נפשו משתכחת בתוך יצורי־הספר. הבגרות – זהו הכשרון לראות כחזיון חי את ההוויה בנפשות הגיבורים מתוך שיתוף נסיונות־חייו של עצמו. זוהי גם היכולת להעשיר את הנפש בסמלי שירה, להאיר את המציאות באור אפקי־מרחקים, להבינה ולהסבירה. והתמימות – היכולת הפנימית היא להאמין, להיכנע; זוהי הצניעות הרוחנית מתוך ההכרה לשמש אספקלריה.

אל נא נקרב לספרים מתוך “פריטנסיות”. את הספר ניטול בידינו רק אז, כשרוחנו תשקוט עלינו; כשתביעות חיי היום־יום נתמלאו, כששיחות־החולין כבר נתנדפו וכשנֵטל־ההוויה לא יכביד עוד אכפו עלינו.

תשתחרר המחשבה מכבליה, תהא העין צופיה במקום מביטה, תהא הרוח חפשית מכוונות ותכליות – ואז רק אז נוכל לשמש כלי טהור לספר; אותו הכלי, שבלעדיו נשארת תמיד האמנות באפס־אונים ובאין־השפעה.