(לקט מדברי גורקי)

על כל הטוב האנושי שבי אסיר־תודה אני לספרים. זו הכרָתי מאז, שהאמנות רחבת־לב היא מן האדם. אהבתי את הספרים. בכל ספר אני רואה מעשה־נס, ובכל משורר – בעל־נס. איני יכול לדבר על ספרים בלא התפעלות, בלא התרגשות. אולי זה מגוחך, אבל כך הוא הדבר.

ספר חדש כי יבוא לידי, יצור שהוכן בבית־הדפוס בעבודת ידיו של הגיבור הקטן, המסדר; יצור שנעשה במכונה, שאף היא נוצרה על ידי גיבור קטן שני, – הריני מרגיש, כי משהו חי, מדבר, מפליא, נתכנס ובא לתוך חיי. הנה כתבי־הקודש, שנכתבו על ידי האדם על האדם; על היצור הטוב כל־כך, הנתעה כל־כך, המושך את לבי כל־כך, שאין עוד שני לו בעולם; על היצור, שעבודתו וגאוניותו יצרו את כל היפה והנישא על פני האדמה.

הספר מכניסני אל החיים. ואף אם הם ידועים לי היטב, יספר לי הספר תמיד משהו חדש, שלא ידעתיו באדם עד עתה ושלא התבוננתי בו עד עתה. לפעמים יכיל בקרבו הספר רק קו חדש אחד, אבל דוקא קו זה מקרב אותך באורח־פלא אל האדם, על ידי זה שהוא מגלה בו אחד הדברים, שלא ידעת בו, או אחת התנועות, שלא הכרת בו עד עתה.

גודל צבא השמים אשר מעל לראשי, תנועה הארמונית זו של היקום כולו, המוּכחה על ידי התוכנים בכל כתביהם – אני ניצב לפני כל זה בקור־רוח גמור. בעיני אין ליקום אותה יפעה, שהתוכנים מבקשים ליחס לו. לדידי אין בריאת העולמות וחורבנם אלא תוהו ובוהו חסר־טעם, ולא הארמוניה אלהית.

שא עיניך וראה: אי־שם בתוך חללו של שביל־החלב כבה שמש, ומערכת מזלות שלמה שקעה לתוך החשכה, ואני איני מיצר על זה כלל. אבל מותו של בעל הדמיונות הנפלא קַמִיל פְלַמַרְיוֹן מצער אותי.

כל הנערך על ידינו כיָפֶה הומצא על ידי האדם וסוּפר לנו על ידו. למגינת־לבנו יש והוא ימציא גם את הצער, יחזקו ויגבירו כאשר עשו דוסטוייבסקי, בוֹדלֵיר, לֵיאוֹפארדי ואחרים. אבל גם בזה אני רואה רק את השאיפה ליַפּוֹת ולעדֵן כל־זה שמעיק ודוחה בחיים.

בטבע האכזרי, המקיף אותנו, אין יופי. האדם יוצרו מרקמת רוחו. האדם הפיני הוא הזורע את היופי בבצות ארצו וביערותיה ובאבני־השחם, הניתנות למאכל לרוחות בעקב הצמחים המעטים המכסים אותן. והערבי, אשר השיא עצמו להאמין בנועם המדבר! לא הנוֹף הכבד, מחוסר הצורה, הוא המשאיר רשמיו בלבנו, אלא היופי, שכוח דמיונו של האדם ממלאהו בו.

נפלא הוא לראות מתוך איזו קלות ונדיבות־לב עונד האדם לטבע עטרת של יופי, בה בשעה שאדמה זו אינה כלל מקום נוח ביותר לשבת עליה. יעלו נא בזכרוננו רעידות האדמה וסערת רוחותיה, סוּפות השלג וגֵאות המים, השרב והכפור, החרקים המזיקים והחידקים ושאר מרעין־בישין, שבכוחם לעשות את החיים מכבידים ללא נשוא, אלמלי כוח גבורתו של האדם.

קיום האדם טראגי הוא לאין חקר. אבל האדם הופך את טרגאדיות החיים לאין־ספור ועושה אותן למעשה אמנות. אין אני יכול לתאר לי דבר נפלא יותר ושגיא יותר ממעשה־גלגול זה. ומטעם זה מוצא אני יופי ותבונה יותר בספר־שירים של פושקין או היינה, בכרך אחד של פלוֹבר או באלזאק, מאשר בנוגה הכוכבים הקר, בתנועת־האוקינוס המיכנית, באוושת היערים ובדממת המדבר. בוֹרוֹדין סיפר לפנינו היטב באחת מיצירותיו על הדממה של המדבר. “אורורה בוֹריאַליס?” (“הנוגה הצפוני”) – אחדות מתמונותיו של וויסטלר אינן פחותות במעלה מן הנוגה הצפוני. וצדק י’וֹהן רוֹסקין באמרו, כי לשקיעת החמה באנגליה נוספה שפעת גוונים – מימי הצַייר טורנר. השמים אשר מעל לראשינו היו יפים יותר, אילו היו הכוכבים גדולים מאשר הם, מרובי גוונים יותר וקרובים יותר אלינו. ואף אמנם כך נהיו הם מאז סיפרו לנו על אודותיהם חכמי התכונה.

עולמי הוא עולמם של ספארטַאקוסים קטנים והאמלֶטים, עולמם של אותֶלו ורומיאו, של האב גוריו, מיסטר דומביי, של הקאראמזובים, של דוד קופרפילד¹, מאנו לאסקו, מאדאם בוֹבֶרי, אננה קארנינה – עולם של דוֹן־קישוטים קטנים ודון־ז’וּאנים. מתוך האנשים הקטנים האלה – מתוך־תוֹכֵנוּ – יוצרים הפיטנים את האישים הגדולים ומעטפים אותם בלבוש האל־מות.

אני חי בעולם, שאין להבין בו דבר מכל אשר נוגע לאדם, אם לא יקראוּ את הספרים הנפלאים, שנוצרו עליו על ידי החכמים והאמנים. “הלב התמים” של פלובר יש לו לגבי דידי ערך של כתבי־קודש. ונכון אני לפרוץ בקריאת־שמחה על האדם, בכל שעה שאני קורא את הסיפוּרים המטורפים של פוֹ או של הופמאן, את השירים הזועמים של בודליר, ואת סיפורי־הקסם, החודרים אל הלב, של קנוט האמסון – סופרנו האֶפי היותר גדול, שספרו “ברכת־האדמה” כובשני כאיליאס.

בקראי את “ז’אן כריסטוף” בָרי לי, שזהו אחד הספרים, שנכָדַי עוד יביטו עליו בהדרת־כבוד של התפעלות, אם מפני הכוח הנבואי המזעזע שבו, ואם מפני אהבת־האדם לבלי גבול, ששוקעה בו.

אני יודע היטב, כי הכל מביטים כיום על האהבה כעל דבר שנתישן ועבר זמנו. אך מה נעשה, והיא עודנה² חיה וקיימת ולא תִדָּלֶה לעולמים עד־תומה, ואנו מוסיפים לחיות ביגונה וששונה. ועוד אני מאמין, כי אהבה זו הולכת הלוך והתחזק בבטחה, בתבונה ובנסיון, ואם כי למראית־עין היא נדמית להיות יבשה במשהו, מעשית בהתגלותה החיצונית. ואילו לעולם לא תאבד את אי־ראציונאליותה הפנימית. רוח האדם היא התופעה הבלתי־ראציונאלית ביותר בתוך החיים הדמיוניים של עולמנו.

בן האדמה אני, ואין אני נושא את נפשי אלא לדבר זה בלבד: להכיר את אנשיה. הספרים מביאים אותי ביחסי ידידות ורוחב־לבב עם האדם, ממלאים את לבי יראת־כבוד אליהם, והם מוסיפים והולכים להעמיק את עניני באדם, אמן־האדמה, בורא כל היפה והנישא אשר עליה³.