אשר יגע לקנות ספרים / ולא ידע בפתרון הדברים –
כמו אופה אשר אָפה לחמו / ולא יאכל רק מאחרים,
וכגבר עם בתולה / ולא ידע כמנהג הגברים,
וכחמור נושא מספוֹא / ולא יאכל השעורים.
(“מראה מוסר”, דף ח' ע"ב)
א 🔗
המקרא בספרים גורם לנו הנאה. וכלל גדול הוא: דבר המהנה את האדם, הוא מבקש לחזור עליו. מאכל־תאווה מגרה את החיך על־ידי זכרי־טעם שנשתיירו באדם האוכל, ואין הוא זז עד שטועם ממנו שנית ושלישית. גם בספר כך; ספר שקראנוהו והעניק לנו קורת־רוח, אנו מבקשים לקוראו שנית, או אנו מחזרים אחרי הדומה לו ואחרי בן־סוגו. וחילופו במה שגורם לנו מורת־רוח, שאנו מרחיקים עצמנו ממנו ודוחים אותו.
אולם עצם ההנאה ממקרא בספר מורכבות מכמה יסודות, לעיתים הפכיים. כל אדם נהנה לפי מדרגתו. מצוי סולם של הנאות; יש הנאה דקה וגסה, טבעית וקנויה, נפשית ומוחית. פעמים מצטרפים כמה סוגי־הנאה יחד. ופעמים נפרדים הם. בעל השכלה מוסיקלית יטעם בסימפוניה מה שאין ההדיוט יכול אפילו לתאר לעצמו. יודע־שירה ישמע צלילים וריתמים, החתומים בפני מי שעולם־השירה זר לו. חובב דברי ימי־קדם יקרא את התיאורים המפורטים ב“שאלאמבּוֹ” לפלובּר בתשוקה גדולה, בעוד שאיש אחר ירגיש בהם טורח מרובה וידלג על הפרטים הרבים המלאים אותו. קיצורו של דבר: הטעם אינו דבר הנתון ועומד, אלא תכונה המתהווה, חוש המתפתח, הבחנה המתשכללת.
וכשם שהרוצה לשחות צריך להיכנס תחילה במים, כך הרוצה להיות בעל־טעם חייב לקרוא ספרים, לשמוע נגינה, לראות תמונות ולחזות בהצגות. טעמו של הקורא מגיע לידי גמר בישולו תוך כדי קריאה. האומר: “אמתין בקריאה עד שיהיה לי טעם”, כאומר: “אמתין בחינוכי עד שאגדל”. יש כאן סתירה מניה וביה. אדם מתחנך אגב־גידול וגדל אגב־חינוך, וטעמו משתפר אגב קריאה ולימוד. כל ספר משמש שלב עולה בשיפור טעמו של הקורא והבחנתו.
גיל גיל וטעמו. אדם שחינוכו מתוקן עולה בסולם־הקריאה דרג אחר דרג, מן הקל אל הכבד, מן הפשוט אל המורכב. רשמי קריאתו עשויים, כביכול, שכבות־שכבות, רבדים־רבדים. לא תמיד הם נראים ומוּדעים, אבל הם קיימים. סדרים אלה של רשמי־קריאה מפרנסים את כוח־ההבחנה של האדם המשכיל. זוהי הבאר, בארה של מרים, המלווה אותו כל ימי חייו, וממנה הוא דולה ומשקה את ערוגות־רוחו. לפיכך יש מוקדם ומאוחר בקריאת ספרים. מי שלא קרא, למשל, את “רובינזון קרוּזוֹ” או את “דן קישוט” בגיל מסויים, לא זו בלבד שנפשו חסרה כמה אבות־מזון רוחניים, אלא אף זו: לעולם לא ירגיש עוד טעם אמיתי בקריאתם. שכּן הכשרת הנפש לקריאת כל ספר היא תנאי להשפעה הנאצלת ממנו. ומה שמשמש סעודה עיקרית בתקופה מסויימת בחיי הצעיר, נעשה מיני תרגימא לקינוח סעודה בתקופה אחרת.
אולם ישנם ספרים שכל גיל שעתם. ולא עוד אלא שבכל תקופה אנו מרגישים טעם חדש ומחודש בקריאתם, וככל שטעמנו מתבגר גם ערכם מתעלה בעינינו. ספר כזה הוא התנ"ך, וביחוד פרקי הסיפור והחזון שבו. כשהיינו נערים, קראנו אותם כמין זמר; עכשיו, שבגרנו, אנו מרגישים בהם לא רק את השירה, אלא גם את חכמת־החיים ובינת־אדם־ועם מימות־עולם. הנסיון הפרטי שלנו מצטרף לנסיונם של היוצרים האלוהיים, ומדשנים יחד את נפשנו.
וכשם שספר יוצא־דופן במדרגתו ובערכו מבחינת גיל הקורא מחולל לפעמים תמורה גדולה בנפש הצעיר ומצעידו קדימה, כך יש שספר רם־המעלה, המתגלגל באקראי לידו או מוגש לו שלא כהלכה ואינו מובן לו כראוי, גורם רעה וממאיס עליו את הספר לתמיד. לומדי התנ"ך בנוסח הישן יזכרו, כי רק מקץ שנים, לאחר שפגה השפעתו של אותו לימוד קלוקל, התחילו להבין את פרקי הנבואה וחיבבום. כזאת וכזאת קרה לא רק את בחורי־החדר, אלא גם את לומדי שקספיר ומילטון בבתי־ספר מתוקנים. שכּן, עניין הקריאה סוד גדול צפון בו. בין הקורא והנקרא משתררים יחסי מפתה ומפוּתה. הקורא, ביחוד הקורא הצעיר, מארש לו את הספר או את הסופר ואינו זז מלחבבם עד שמצא נאים מהם, וגם אחר־כך הוא שומר להם חסד ואמונים. אנו זוכרים באהבה לא רק את הספרים שקראנו בילדותנו, אלא גם את כריכותיהם, צבעם וריחם. מורה שאינו ראוי לתפקידו אינו יודע את סוד השידול והתיווּך, וכופה את הספר על הקורא או התלמיד ומשניאו עליו.
מכאן אתה למד עד כמה חשובה הבחירה, בחירת ספרים. לא כל ספר ראוי לקריאה. ולפי שזמננו מוגבל, ואפילו יחיה אדם מאה ועשרים שנה לא יהא סיפק בידו לקרוא חלק קטן מן הספרות הלאומית והעולמית, מצוּוה הקורא לברוֹר מתוך האוצר הגדול את הספרים המעולים והמועילים ביותר, כדי שלא יצא זמנו לבטלה ורוחו לא תספוג עניינים פסולים. כשם שספר טוב הוא ידיד־נפשו של אדם, כך ספר פסול הוא אויבו־בנפש. יש ספרים המטהרים במגעם, ויש ספרים המטמאים במגע. הקורא ספר־פיגולים כאילו הגיח אל קרבו משקה־פיגולים, ואילו ספר שתוכנו נעלה מביא לידי עליית־נשמה; ואל יתבייש אפילו המשכיל והקורא הוותיק להיזקק בעיקר לספרים נודעים לשם ולתהילה. ביחוד חשובה תורת הבחירה לקורא הצעיר, שטעמו מתרקם והולך. חכם אחד אמר, שבזכות קריאת ספרים נכתבים על לוחות־ליבנו דברים, שבלעדיה היו נשארים חלקים. ויש להקפיד, שהדברים הנכתבים על לוחות־ליבנו יהיו ראויים לשמם. יש לקבוע מזוזה בפתחי־הלב, שתשמור עלינו מפני ספרים מזיקים, מפני כת של מחברים לצים. כל קורא זקוק למין קמיע שכתוב עליו: שדי, קרע שטן הספרים הרעים!
וכשם שצריך אדם לחדד את חושיו בבחירת ספר־הקריאה, כך הוא זקוק לבינה בעיתות־הקריאה. לא כל שעה יפה לקריאה ולקליטה. ישנן שעות טרופות לכל אדם, או חצופות, או מעורבבות, והקורא בהן בספר עושה מלאכה לבטלה, שכּן אז האותיות מטושטשות והמלים כהות והמשפטים חסרי־שחר. כדי שנפש האדם תספוג את הכתוב ותתבשׂם מן הרעיונות, היא צריכה להיות דרוּכה כמיתר. אין קוראים בנים־ולא־נים תיר־ולא־תיר, אלא בשעה שהרוח ערה והחושים מבחינים והלב צמא והמוח פתוח. חייב אדם להכין את עצמו לקריאה, ולא לקפוץ לעולם־הספר בבת־אחת. הקורא זקוק להשראה, כדרך שהיוצר זקוק לה. הכשרון לקלוט הוא אחי הכשרון ליצור. העיון המעמיק בדברי אחרים הוא מין משנה־יצירה, ואיננו נקנה אלא בכוונת־הלב וייחוד־המחשבה. מי שיבוא מן השוק או מן העיסוק וירוץ מיד אל הספר, ספק אם זה ייענה לו ויעניק לו את טוּבוֹ. הקורא המבין שוהה קצת ועוטף את עצמו תחילה באווירה של חג, ואחר־כך הוא פותח את הספר. גם המקשיב לנגינות נוהג כך. שכּן אין אדם עוקר את עצמו בבת־אחת ממערך־נפש מסויים, אלא קמעא־קמעא, לשיעורין. קריאה ליבּא בעי.
אף־על־פי־כן, לפעמים התהליך הפוך; כלומר, תוך כדי קריאה הולך ומתחלף מצב־רוחו של האדם, נמצא שהשינוי איננו תנאי לקריאה, אלא תולדה ותוצאה ממנה. הן לא־אחת אירע לנו, שבהיותנו שקועים במ"ט שערי־החולין ואזנינו מלאות מגלגל־היום המנסר, זימן לנו המקרה ספר שמשך את עינינו, ומפתחנו בעמוד ראשון, נוּתקנו מן המציאות הקודמת, בת־החולין, ופיסת־יד נעלמת העבירתנו לעולם אחר, שהווייתו מזוככת וצרופה יותר. מפני שספר טוב, שמחברו שיקע בו את תמצית הגיגו והרגשתו, כוח־קסמים לו לעורר חושים נרדמים, להסעיר או לנסוך שלוות־השקט, הכל לפי העניין והתוכן. אין דומה אדם לפני קריאה לאותו אדם אחר קריאה, שבינתיים תמורה הוטלה בו וחליפות חלו ברוחו. ופעמים פסוק אחד ננעץ בו ואינו מרפה ממנו, ושוב אין הוא מי שהיה וקשה עליו החזרה למצבו הקודם. מי מאתנו לא נתנסה בחליפות־פתע כאלו של קור וחום, חולין וקודש, כפיתוּת למציאות והינתקות הימנה – בזכות ספר, שיר או סיפור? נסתרים דרכי הילוכה של רוחנו, ומי עמד על סוד האותיות החקוקות בספר! אולם גם המעט הנגלה והמוחש לנו דיו להעיד על השפעת־הפלאים שספרים מהלכים עלינו תמיד, ביודעים ובלא־יודעים.
ב 🔗
כמה וכמה טעמים להתעוררות האדם לקריאה. הטעם השכיח ביותר הוא, כאמור, ההנאה שבקריאה. אולם לעיתים נדמה, שהנאה זו אינה אלא עורמת הטבע הרוחני שבנו, כדרך שהנאת האכילה היא עורמת הטבע הגופני שלנו. אילולא ההנאה לא היינו טורחים בקריאה, כדרך שלא היינו טורחים באכילה ובהמשך קיומו של המין האנושי. אולם התכלית העיקרית היא עיצוּב רוחנו, בניין עולמנו ושיכלול עצמנו. אולם כבר נאמר לעיל, שאף ההנאה כשרון היא הטעון פיתוח ואימון ויש בו דרגות, הכל לפי הגיל ולפי מעלת־השׂכל ורמת־ההשׂכלה. האדם שאינו מפותח כל־צרכו נמשך אחרי סיפורי־מעשיות וסבכי־מאורעות ופיתולי־הרפתקאות, אולם הרדיפה היתירה אחרי העלילה שבסיפור היא מסימני הילדוּת. ככל שהאדם מתבגר וטעמו מתעדן, הריהו משחר ליסודות אחרים. הביקוש אחרי “Happy End”, אף הוא ביטוי מובהק לחוסר־בגרוּת. שכּן לאדם בעל נסיון מופיעים החיים כמסכת של נפתולים ולבטים, שכוֹל וכשלון, שקרני אור פולשות לתוכם זעיר פה זעיר שם ובוזקות מעט אושר ועונג עליהם. הוא יודע, שהאחרית המרה או פתיעוֹת־הגורל אינן מקרה אלא עצם. לפיכך רואה בעל הטעם המעודן בסיפור כּוּר־מצרף ליגון ולששון, ליצרים הטובים והרעים, לניגודים ולפיוסים. אף קורא זה אינו מוותר על דיוק התיאור או על ההקפדה בעובדות, ואף הוא רוצה באמת מציאותית שלמה ולא במראית־עין, בכל ושרק; אולם העובדות כשלעצמן אינן בידי הסופר אלא פכים ריקים, או מעין חוט־השחלה, שאמיתן האמנותית נקבעת על־ידי אופן חריזתן ועל־ידי הרוח המחיה אותן.
נמצא שההנאה מן הקריאה היא תנאי חשוב, אך אינה תכלית לעצמה, שכּן אפשר להוציא הנאה לבטלה, שכלעומת שבאה כן תלך. קל וחומר שהקריאה מטעמי אופנה וסנוֹבּיזם, לשם בקיאות והתגנדרות, אינה מידה טובה; ואין צריך לומר שמניעים אחרים, כגון גירוש השיעמום ו“הרג הזמן” והמתקת השינה, אינם ראויים לשמם. אין זאת אומרת, שמקצת מכל המניעים אינם פועלים גם בקרב הקורא המעולה, ששאר־רוח לו, אולם הם טפלים לעיקר. ומהו העיקר? הרחבת הדעת; וביתר דיוק: הרחבת ה“אני” שלנו, קישורו עם “אניים” אחרים, העמקתו וגיוונו. הקורא בספר בולע את רוח המחבר ונבלע בה, נסיונו מוּכפּל, והוא מקבל נשמה יתירה.
עניין זה של הרחבת ה“אני” יש בו בחינה נוספת, הראויה לעיון, והיא תוּבן יפה על דרך משל מתחום אחר.
המקוּבלים האמינו בגילגול־הנפש. אחד הטעמים לכך, שכל אדם חייב לקיים תרי"ג מצווֹת, ורק לאחר שקיימן נשלם מעגל־גורלו והוא חוזר אל מקור־מחצבתו העליון. ולפי שאין אדם יכול בשום פנים ואופן לקיים את כל המצוות במחזור־חיים אחד, שהרי ישנן מצוות בעושר או בעוני ויש מצוות התלויות בצדיק או ברשע, בעבד או במלך, בגבר או באשה, בתלמיד־חכם או בעם־הארץ, ביהודי או בגוי – הכרח הוא שכל נשמה תתלבש כל פעם באיש אחר, שמעמדו אחר ותנאי־חייו אחרים, עד שיכלוּ כל הדמויות שאפשר להתגלגל בהן, ואז תשוב הנשמה, לאחר שמילאה את יעודה, כשהיא צרופה וטהורה. כל מהדורת־לידה, כל גילגול, בא ליתן סיפק לנשמה הנולדת מולד חדש לקיים סוג של חובות ומצוות, שבמהדורה הקודמת לא נתאפשר לה הדבר.
רעיון זה אפשר לתיתו עניין גם לנושא הנדון כאן. אנו קוראים שירים, רומנים, דברי הגוּת ומחקר, כדי לכבוש לעצמנו ספירות־חיים ותחומי־דעת, שהם מחוצה לנו. אין בכוחו של שום אדם, ויהי עשיר רוח ודמיון ככל שיהיה, להקיף בחווייתו ובמחשבתו את הכל; הוא זקוק לעורר, לכוח מסייע, להשראה. כל אלה מעניק לו הספר. בעזרתו הוא מתגלגל בנשמת גאון, או פושע, או צדיק, או רשע, או הנידון־למוות; בהשפעתו הוא משתקע בתנאי־חיים ובמערכי־נפש, הרחוקים ממנו מרחק רב, והוא מתחיל להבין מעשים ומאורעות, גירויים ותגובות, שלא עלו על דעתו ולא היו בחוג־ראייתו. רחוקים נעשים לו קרובים, זרים נעשים לו כבני־בית, ספיקות נעשים לו ודאויות, מציאויות נהפכות לדמיונות, ודמיונות מתגלים כהוויות; אופקו מתרחב, ראייתו מתעמקת, והבנתו מתגוונת. ה“אני” שלו, שהיה מצומצם בד' אמותיו, נתעשר בחוויות ובמראות של “אניים” אחרים, והוא מטייל לו בפרדס החיים או בגיהינום שלהם כבקי ורגיל. הסופר צובר בשביל הקורא, אם נשתמש בציור הידוע מבריאת האדם, אם עפרות העולים כולו ומקפלם תחתיו. הקורא בספרים טובים נעשה בן־היקום, אזרח־העולם, חכם־הרזין, יודע מסתרי נפשות רבות ובקי בהוויות־החיים. ואפילו קורא בינוני, השכינה שורה עליו בשעת קריאה. זהו סוד גילגול־הנשמות שבקורא.
ולא זו אף זו. בכל אדם ישנם מאוויים ושאיפות שלא באו על סיפוקם, חלומות שלא נתגשמו, צלקות של חוויות שלא נרפאו; הללו מציקים לאדם כטרדנים שאינם נראים. לפרקים הוא מרגיש בסימניהם וברמזיהם בלבד, בעוד שהם עצמם מתעלמים ומצטנעים ממנו. ולא־אחת הספר קורא דרור לקורא בו, נותן פורקן ליצריו הכמוסים, מעלה בקסמיו מציאות נכספת, מצייר לו אנשי־מופת ומחזק את רוחו. אותו משנה־חיים, שהספר מעניק לנו, הוא שמחולל את הפלא הזה. אנו מתגלגלים בדמויות ובמסיבות שונות, מתמרקים בייסורי הנפשות הפועלות, ושמחים בשמחתן. העינוי וההנאה באים חליפות או בבת־אחת ומשנים אותנו, וכשאנו סוגרים את הספר דעתנו עלינו רחבה וגם נכאה, ככתוב: יוסיף דעת יוסיף מכאוב. אולם מוֹתר האדם מן הבהמה – דעת־המכאוב, הכרת־הצער; שכּן אף הבהמה סובלת, אלא שאינה “מכּירה” בסבלה. הקריאה וחוויית הנפשות הפועלות בספר מחדדות בנו את הרגשת הצער והחדווה, וממריצות את תחושת הגורל הכללי והפרטי.
בדברנו בשבחה של קריאה, אַל נסיח דעתנו גם ממידת המתינות. חיים1 אדם לקרוא, אבל חס לו להפריז. הקריאה באה לסייע למחשבה העצמית, ולא לעמעם עליה. הבריות מכנים את בולע הספרים בשם “חמור נושא־ספרים”. אסור להעמיס על האיצטוּמכה הרוחנית למעלה מן השיעור; כשם שהזלילה הגשמית מזיקה לגוף, כך מזיקה הזלילה הרוחנית. תאוות הקריאה אף היא מן התאווֹת הנפסדות, שרבים חלליה. קורא צריך לעכּל את הנקלט. פוּרה שר־של־שיכחה ממלא כאן תפקיד נכבד. מה רע היה חלקנו, אילו זכרנו כל מה שקראנו ושמענו. רק התמצית המעוּלה נבלעת בדמנו ונעשית שותפת בעיצוב רוחנו. הטפל על־הרוב נפלט, ואוי לו למי שפרוסות־ספרים צפות במוחו כגולגלות מתות וסותמות את הנקבוביות, שבהן מחלחלת המחשבה העצמית! ככל שהאדם מתבגר נעשים מאזניו מעויינים יותר, ושיווי־המשקל בין קריאת מחשבותיהם של אחרים ובין מחשבתו שלו מתוקן יותר.
בשלושה דברים הקורא ניכר: בספר החביב עליו, באופן־קריאתו, ובדרך הערכתו העצמית.
תשי"ד
-
בטקסט חיים. צ“ל חייב. הערת פב”י ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.