א    🔗

בכל תקופה יש ספרות צעירה, כשם שיש דור צעיר. אולם צמד־המושגים “צעיר־זקן” איננו יפה לעניין הספרות. יש דור צעיר ודור זקן וגיל־העמידה. אך אין ספרות זקנה או ספרות־עמידה. הניגוּד לספרות צעירה איננה, איפוא, ספרות זקנה. שירת ישעיהו ועמוס אינה שירה זקנה לעוּמת שירת מיכ"ל וביאליק. שירת “ברכי נפשי” היא לעולם צעירה ורעננה, ושום שׂיבה אינה נזרקת בה וזיווה לא יוּעם.

ספרות צעירה אף אין פירושה ספרות־בוסר, כלומר, ספרות מדומה, אמנות גולמית, צירוף גרוע של דברים שטרם גמלו. שהרי זו שייכת לסוג, שטוב לו שלא נברא משנברא. וכי מה הבדל בכך אם הספרות הקלוֹקלת היא צעירה או באה־בימים, מעשי־ידי נערים או ישישים? תעודת הגיל אינה מעלה ואינה מורידה.

בדברנו על ספרות צעירה אנו מתכוונים לענף חדש שמגדל האילן הגדול, ענף רך וירוק, היונק עסיסיו מן הגזע והשרשים האיתנים. ספרות צעירה ראויה לשמה היא המשך, חוליה בשלשלת, תוספת ערכין, גילגול של יצירה בסוד הצירופין והרציפות. רק על זו כדאי לייחד את ההערכה ולתכן את אופיה.

נמצאנו למדים, שלעולם אין אנו משמיטים מידנו את התעריך, את קנה־המידה האמנותי; בין בשעה שאנו עוסקים בספרות של ותיקין ובין בשעה שאנו עוסקים בספרות של צעירים, אנו דנים אותה דין־צדק ואיננו נושאים לה פנים. כל כללי ההערכה ותביעות הטעם, המביאים את המבקר לידי משפט חיובי או שלילי, פועלים ונפעלים תמיד ואינם שובתים. אין המבקר רשאי להצניע את כליו או להקהותם בשעה שהוא מעריך את הספרות הצעירה, כדרך שאינו רשאי לחדדם או להשתמש בהם שימוש קשה ביותר. זה הכלל: לא תהדר את הספרות בריבה. עליה לעמוד ולהעיד על עצמה שטובה היא, יפה וראויה לשמה. לא רחמים ולא חנינה, אלא דין־צדק יכריע את הכף ויחתום אותה לחיים, לאלתר או לאחר־זמן. והכרח זה לספרות הצעירה להתייצב לפני כס ההערכה והשפיטה ולהוכיח את טיבה, מוצאה ומגמתה, הוא לברכה לה, ברכה־לשעה וברכה־לדורות. זה מחייב אותה לבדוק את עצמה ואת טכסיסיה, ולהכשיר עצמה להתדיינות ולמלחמה. זה נוטל ממנה את היהירות וההתנגדות בשחור־בלוריתה, וכופה עליה לקשוט עצמה בכלי־זין אמנותיים. ולאמיתו של דבר, מטיל בה ההכרח הזה את שערת־השׂיבה הראשונה… היא מתחילה לעמוד ברשות עצמה ולחדול להיות ניזונה מזכויותיה כבת־זקונים מפונקת, המתהפכת בשגיונותיה. הביקורת התובענית מזריקה בה נסיוב ברזל, מחזקת את שריריה, ועושה עותה שווה בין שווים וראויה לעמוד במקום גדולים.

בספרות הצעירה, כבכל יצירה, מובלעים שני אֶלמנטים: האֶלמנט של הדור החדש, ושל אישיוּת הסופר. המציאות החדשה, הקצב החדש, הבעיות והפחדים החדשים, החלומות והתרעומות, האמונה והאכזבה החדשים, מחייבים ביטוי חדש, פסקי־טעמים אחרים, הדגשות אחרות. הסופר הצעיר בן אותו דור קולט לתוכו את הממשי ואת המתרקם ואת הקולות המרחפים באוויר, ואף את המאוויים הסתומים, נפתל עימהם ומלבישם לבוש אמנותי, שנארג בבית־היוצר שלו. סכום הביטויים של אותה מציאות מוחשית וחלומית חדשה, מהווה את הספרות הצעירה. אין היא בריה בפני עצמה, תלושה מן המחובר, יתומה, אלא אחד הגילומים האמנותיים של חיי־הנפש, בר־אבהן, המושיט יד גלויה או סמויה למערכת היצירה של דורות שקדמו. וכשם שהחיים המתרקמים אינם בריאה יש מאין, אלא גישור והמשך ותוספת, אף היצירה האמנותית כך.

ב    🔗

דור של סופרים ואמנים היוצא על במת החיים נעשה חטיבה אחת, שיש לה שיתוף גורל ואחריות ואף שיתוף־תכונות. דבר זה כוחו יפה כלפי דור ההשכלה, כלפי דורו של ביאליק, וכן כלפי דור הסופרים הצעירים המופיעים לעינינו. דורו של ביאליק לא היה מקשה אחת מבחינת הכשרונות והמגמות האישיים. אין דומה שניאור לפיכמן, שמעוני ליעקב כהן, כשם שיעקב שטיינברג נבדל הבדל רב מטשרניחובסקי; ואף־על־פי־כן, מי שטבע את המושג “דורו של ביאליק” יפה עשה. לדור הזה היה צד שווה, והיו לו חותמת ופתילים. הם חשו ערבות הדדית. לא תמיד היתה סוכת־השלום פרושה עליהם, ולא תמיד שׂררה ביניהם אידיליה, אבל גם הריב היה משפחתי, ואם גלה גלָה מישהו, הרי גלָה מעל שולחן אב אחד. הישגיהם נקלטו, כביכול, לקופה משותפת. היתה מנורה של אש שהאירה לכל אחד באור מיוחד, אבל כמעט כולם ראוּה כדוגמה של מעלה, בין אם עשו כמתכונתה ובין אם סטו ממנה.

הדור שלאחר ביאליק לא זכה לכך. משמרת־ביניים זו לא היתה חטיבה אחת. היא יצאה לדרך, בעוד כוכבו של ביאליק החי מבהיק בשמי־מרום, אבל התנהלה בכבידות ובבדידות, בחינת גדוד המתקדם במפוזר. אפשר שאופי הדור היה אשם בכך, או אוֹפים של הסופרים; אבל אין ספק, שגרם לכך גם העדר אישיות ספרותית מרכזית, שעל שמה נקראת האַסכּוֹלה. היו תלמידים, אך לא היה ר’ עקיבא. מכלל אסכולת ביאליק יצאו ולכלל אחרת לא הגיעו, והנסיונות המרובים לברוא אַסכּוֹלה חדשה, עצמאית, לא הצליחו. אלה שזכו להתעטר בעטרת ביאליק ולהתגוון בגווניו היו זמן רב כמין מועדון סגור, החושד בכל מי שאינו חי ויוצר לפי הנוסח שלו, והוא לא נפתח אלא עם פטירת ביאליק. אולם אז כבר היה מאוחר וללא הועיל, מפני שבינתיים קיבלה אותה משמרת צורה מסויימת, ואילו פמליית ביאליק נתערערה והשפעתה נתמעטה. כך נפגמה הרציפות, שהיא תנאי בל יעבור לכל ספרות בריאה. המורשת נמסרה בעקיפין, ולא תוך מגע של רב ותלמידו, על־ידי נפתולי־בית.

ודאי, היו מקרים יוצאים מן הכלל, וכאן לא נשרטט אלא הקו הכללי, בלבד. דרך־משל: גדל אוּרי צבי גרינברג, המתנועע במסילתו המיוחדת עם שעיכל את ביאליק ואסכולתו. הופיע שלונסקי, שהטביע על השירה העברית חותם משלו והעלה קבוצה של תלמידים וחַקאים. אך הם לא סימלו את הדור, והדור לא התלונן בצילם. שלונסקי ואורי צבי גרינברג הם הבולטים שבמשמרת הזאת, אך אין הדור קרוּי על שמם.

ג    🔗

לא נבין את ספרותנו הצעירה אם לא נעמוד תחילה על שתי תופעות, על שמרנוּת־בטעם ואל מהפכנות־סרק. אלה הם שני צדדים של סכנה אחת. יש סופרים וקוראים, שנתקעו אצל ביאליק ואחד־העם ושום דבר שאינו עשוי כמתכונתם איננו ערב לחיכּם. קיבתם הרוחנית אינו מעכּלת פרשיות אחרות ביצירה, ולא סיגנון אחר. הספרות המאוחדת היא להם כספר החתום; ובשעה שאין הבושה מעכבתם, הריהם מודים שאין השירה החדשה מובנת להם ולא טעימה להם, ואינם גורסים אותה ואת בעליה. סופרים וקוראים אלה, אזנם לא קלטה שמץ מן הקצב החדש ומוחם אינו תופס את שנתחדש בינתיים. משוקעים הם בנוסח הישן ללא תקנה.

כנגדם ישנם סופרים צעירים שחושבים, כי בריאת־העולם נתרחשה בשנת כך וכך לחייהם. כל מה שהיה עד בואם איננו נחשב בעיניהם ולא ירגישו את ההישגים המפוארים ולא את המסורת הגדולה, שנוצרו בידי הדורות הקודמים. הם לקוּ בעוורון גמור, ולא יתפעלו אלא מעצמם. הם מכריזים על צעירותם בקולי־קולות, כאילו זו כשלעצמה היא ערך יצירתי ודגל וסיסמה. אולם ההתגנדרות בצעירוּת אינה אלא אחוֹת להתגנדרות בבגרות. מאימתי נכנס סופר לכלל זיקנה? משעה שהוא מתחיל להאמין, שעימו תמות חכמה. זהו העורב המבשר לו את הקרע בינו לבין הדור הבא. סימן־ההיכר של הזיקנה הוא אי־היכולת הפנימית להבין שאין הדור יתום, שיש בנים ובנות, והם יירשו ארץ, ואף את יצירתו שלו. שכּן כל מי שאינו שש למסור את מפתחותיו ליורשיו, בידוע שכּילי הוא ורע־עין וגורם שיורשיו יצפו ליום־מיתתו. טבעי הוא, שהדור הוותיק חושד בדור הצעיר ומתייחס אליו בזהירות פדאגוגית, אבל הוא חייב גם לכבדו ולסמוך עליו ולתרגלו באחריות עצמית. הגורס ספרות צעירה, חייב¹ לגרוס גם גינוניה וקפריסותיה ויצר־התלבטוּתה, מפני שאלה הם חזיונות־לוואי מוכרחים.

הופעתו של סופר, שיש בו לעיתים טעם־לפגם מחמת חוצפתו והבלטת עצמו, מקורה בהרגשת־הבדידות ואימת־החברה. משירגיש צורך לעלות על הבמה יראה, שכל המקומות תפוסים ומאוכלסים. מיד ישאל: איה מקום כבודי? והתשובה אינה קלה ומעודדת. והריהו אוזר עוז, מפריז בערכו, מודד את שריריו ואומר: חזק אני ממך, ואף חכם וּמוּכשר אני ממך. בלי הפרזה זו לא יבנה את עצמו, ממנה הוא דולה את בטחונו. שכּן הדוׁר הוותיק אינו מוסר לצעירים עמדות על־נקלה ובנפש חפצה. ראשית, מפני החשד שמא אינם ראויים לכך; ושנית, הלוא הוא זוכרם בעודם חובשים ספסל בית־הספר ומשננים: פקדתי, פקדת, פקד… וההעזה היא, איפוא, כורח־חיים לדור הצעיר.

אולם שר־הספרות מלמד את הצעירים בינה. כל סופר צעיר, לאחר שעשה את צעדיו הראשונים ומבקש להתייצב על אדמה מוּצקה, הריהו מגלה את ה“אבות”. תחילה יעשה זאת בהיסוס וּבביישנות, ואחר־כך בגלוי ובאומץ־לב. שכן לא זו בלבד שהוא מתחיל לראות מה לפניו ומה למעלה ממנו, אלא הוא מכיר ויודע שיש ללמוד מן הראשונים, שנתלבטו באותם הלבטים והגיעו לכלל הישגים המשמשים גם אותו. רק העיקשים והאינפאַנטילים שבדור הצעיר עומדים במרדם ומוסיפים לראות את עצמם כ“עלי שבמכתש”. הרוב אינו בוש להודות במשוגתו ולברור לו סופרי־מופת מבין ותיקי־הסופרים, ואף להעריצם. ויש לנו ראיה וזכר בתולדות ספרותנו הצעירה בתקופה האחרונה.

גם מערכת הנושאים מתגוונת ומשתנית. הדור הצעיר סבור בתחילה, שרק נושאי הזמן האחרון כשרים ויפים ליצירה ספרותית ומשמשים אות ומופת לצעירוּת ולחידוּש. אולם עד־מהרה בטלה גם דיעה קדומה זו. בימי מלחמת השיחרור, וכמה שנים לאחריה, היו המסַפרים והמשוררים עושים את הגבורה, המאבק, החורבן, הנצחון וגירוש הערביים כנושא ליצירתם, עד שאלה נהפכו לסימן־היכר לספרות הצעירה. ולא הנושא בלבד, אלא אף הסיגנון והתחביר היו לקוחים מן ההווי של הימים האלה. השתלט סלאֶנג עברי מלאכותי, מעין חרוסת לשונית, שפרעוּ בדיקדוק ובטהרת־הניב ובאמנות־הביטוי, אף קמו מליצי־יושר, שהתנבאו ללשון עברית חדשה וכבר היו מוכנים לנער חוצנם מן הלשון העברית המסורתית ולפסלה כמליצה. אולם ה“עגה” הפּלמ"חית הזאת לא האריכה ימים. היא נמאסה על הקוראים ועל הסופרים כאחד. היא נתגלתה כמס לאנרכיה שבימי מלחמה. השכל הישר והטעם הישר חזרו לקדמותם. וסופר צעיר כמשה שמיר התחיל חוזר ולומד את הלשון העברית מפי מנדלי ועגנון והזז, אף הפליג לימי הבית השני כדי ליטול מהם נושא לסיפורו ודמויות לגילום גיבוריו. והקורא בפרקי הסיפור הזה, שפירסם עד כה, כקורא בפרקי־ספרות של סופרים ותיקים. הלשון לשון והתחביר תחבּיר ומטבעות־הביטוי מסורתיים, ושוב אינך מרגיש כל קרע, אלא חוּליה מקשרת, רציפות. ניכרת בהם לא לבד כשרון טבעי, אלא גם יגיעה, שקידה, לימוד מקורות, חבלי־הבעה וקבלת־השפעה. קיצורו של דבר: ניצחה הבגרוּת את הילדוּת.

ואין הוא יחיד. אותם שחיוניות בהם וכוח־יצירה בהם עברו בשלום את שלבי התסיסה ונכנסים בצעדים מהירים או איטיים לטרקלין הספרות ותופסים מקומותיהם בתוכו; ואילו המדומים שבהם, שהיו מגוֹרים גירוי שטחי בלבד מחוויותיהם ולא היו מוכשרים לעלות כמה מדרגות, נשרו ואינם אלא מעמסה בלתי־נעימה לכל מערכות העיתנים וכתבי־העת. ודוק: הדור הצעיר הצץ ועולה עכשיו, זה הרואה כבר את דורם של יזהר ושמיר ונתן שחם וחיים גורי כדור ותיק, שוב לא ניסה אפילו ללכת בדרך של כתיבה “סלאֶנגית”. הקובץ “פמליה”, שריכז בתוכו דבריהם של עשרים ושישה משוררים ומסַפּרים צעירים, שגילם הממוצע 25־24 שנה, מעיד על כתיבה תמה ולשון פשוטה וישרה. אין כל קו יוצא־דופן, לא בטיב הנושאים ולא בטיב הביטוי. אחד הדברים הבשלים ואחד דברי־הבּוֹסר אמורים בסיגנון עברי חי, שאף החידושים שבהם נעשו ברוח הלשון העברית.

ד    🔗

בעולם הספרות רוֹוחת האמוּנה בשיטות, בכנסיות, באסכולות ובזרמים. אמונה זו מתגלית בספירת־היצירה כאמונה תפלה, כקמיע, כלחש, כנוסחת־קסם; אבל עוּבדה היא, שלא מעטים צמודים לה ורואים בה מפתח כל־יכול, היא אבי ה“איזמים”. סופרים צעירים נוטים ל“איזמים” אלה ונמשכים אחרי כרוֹזוֹתיהם ומטפחיהם. וטעמו של דבר הוא, שסופר צעיר, שעדיין לא הגיע לכלל שיווּי־משקל והוא תוהה על סוד היצירה ומשתוקק לבוא עד חקר מהותה, מחפש אחרי כללים וחוקים והוראות כדי להיאחז בהם בצר לו. וכשבאים לפניו זריזי פה ועט ומושיטים לו בקנה איזה “איזם” ואומרים לו: שיטה זו, הנקראת “ריאליזם סוציאליסטי”, או “ספרות מתקדמת” או “שמאליות”, היא תמצית היצירה – הריהו מקבל סיסמאות אלו וסבור, שימצא בהן את “אבן־החכמים”. וכשם שמחבבים עליו שיטה או סיסמה, כך משניאים עליו שיטה אחרת ורומזים לו: האידיאליזם הוא אבי־אבות הטוּמאה, או האֶכּספּרסיוניזם הוא סמל השחיתות והתלישות. דברים אלה עושים בתחילה רושם על נפש המשורר או המסַפּר הצעיר, התועה בדרכי היצירה ושואף לאיזו אחיזה מוצקה, אולם הם מתבררים עד־מהרה כמשענת קנה רצוץ. ככל שהכשרון גדל, כן מעיקה עליו כל כפיה של שיטה או סיסמה. לא השיטה עושה את היצירה, אלא על־פי היצירה השלמה והמוגמרת קובעים לאחר־מעשה מהי השיטה. תוכן היצירה קודם למתכונת הצורנית, ותשוקת היצירה קודמת לשתיהן. היוצר יוצר מתוך להט ודחף פנימי ולקול רחשן של הדמויות ההומות בקרבו ומסביבו ומבקשות תיקון. ההגדרה היא משל המבקר ולא משל היוצר. היא סוף־פּסוק, ולא הדיבור המתחיל. ואוי לו ליוצר השׂם מבטחו בפלאי־השיטה או בגינוני־הזרם.

ובשעה שאנו מעבירים תחת שבט הביקורת את התביעה, שאנשי אידיאולוגיה או אנשי אסכולות וזרמים ותובעים מן הסופר או האמן, שוב אין אנו סומכים על החוש האֶסתיטי או הספרותי בלבד. לאושרנו, כבר שריר וקיים נסיון נכבד ועובדות המדברות בעדן. יש פמליה של סופרים צעירים שיצאו לדרכם מעוטרים בעטרה של “תרבות מתקדמת” וכל סיסמאותיה המשתלשלות הימנה, וכתבו שירים וסיפורים לפי ציווייה המוחלטים. הם חיים אתנו. ואנו רשאים היום לומר, שמשפטנו על השפעתה של הסיסמה או האידיאולוגיה הכפויה איננו דבר שבאומד־הדעת, אלא פסק־הלכה שיצא מבית־דינה של המציאות בכבודה ובעצמה. פסק־הלכה זה מעיד, שאסכּוֹלה זו ומסכת דיברותיה, ציווייה והוראותיה, אינן אלא מעשה־מרכבה מלאכותי, שכוחו כוח־עצירה ולא כוח־יצירה. צא וראה מה הועילה הדביקוּת האידיאולוגית למשורר צעיר כחיים גורי. הלוא הוא כולו ניגוד חריף ביותר לסיסמת “הריאליזם הסוציאליסטי”. שיריו הם ליריים, ארוּגים חוטי־צער ושקויים נפשיות עדינה. אי־אפשר לרתום את שירתו לשום מרכבה ריאליסטית, לא לתכנית־חומש ולא למגמה סטאַכאַנובאית. להיפך, ייתכן שהקורא את שיריו ילבש קצת עצלוּת ויתמכר דווקא להזיה כחולה על עולם עליון, או יתעלה ביגונו. ולא עוד אלא שאם גורי מנסה לשבת על האבניים של “הריאליזם הסוציאליסטי”, שכינתו בדילה הימנו והריהו מוציא קולות שאין בהם לא ליריקה ולא ריאליזם. ותדע, שהואיל וזוהי מהותו, הריהו מתמרד מפּקידה לפקידה ומאיים להפקיע את הכבלים ולשוב לעצמו, עד שתתקפהו שוב “חוּלשה אידיאולוגית” ויחזור לסוּרוֹ. הוא הדין בנתן שחם, ט. כרמי, אהרון מגד, ע. הלל ואחרים. במידה שהם יוצרים הם מתגברים על הדוֹגמות הקפואות של “שמאליות” ו“תרבות מתקדמת”, ובמידה שהם נענים להן, הריהם מקפחים את נפש יצירתם. סתירה כזאת אי־אפשר לבלוע בלי־הרף. יש יום שהיא נתקעת כעצם בגרונה של השכינה. גזירה היא, שעם ההתבגרות וההתעצמאות וההתייחדות ינער הסופר את חוצנו מכל אלה וישוב אל שורש נשמתו.

ה    🔗

כל ספרות צעירה מופיעה על הבמה כשהיא מכריזה על לוחות־ברית חדשים שחצבה, כביכול, על הר־סיני משלה. בתרועה גדולה היא מוצאת דופי בלוחות הקודמים ופוסלתם, מבטיחה לגלות ארץ חדשה ושמיים חדשים, לברוא ניב־שפתיים חדש ולצקת מטבעות־אמנות אחרים. ה“מינשר” יפה ונמלץ, אך הגשמתו איננה קלה. המבשר אץ לבשר גדולות ונצורות, אך שטרותיהם של סופרים צעירים, היוצאים במינשרים ובכרוזים, על־הרוב אינם באים לידי גוביינא. החותמים עליהם מתנכרים אליהם עד־מהרה, ואינם רואים אותם כבני־פרעון.

כך הופיעו בשעתם “כתובים”, “טורים”, ואחר־כך “אורלוגין”, “משא”, ואף במות קטנות וקצרות־ימים מאלה. כל אחד מהם ביקש לשנות סדרי־בראשית, לגנוז ערכים ולברוא ערכים, וכל אחד מהם משך אליו זמן־מה את תשומת־ליבו של הקהל; אבל שום מהפכה מעין זו שהוכרז עליה במינשרים, לא נתקיימה. במות אלו ודומותיהן שימשו ומשמשות בית־ספר ובית־חינוך לסופרים והקלו עליהם את הכניסה להיכל הספרות – ובזאת חשיבותן, ותו לא. בעלי הכשרון המתמיד והוודאי התמזגו בתוך הדור כולו תוך שמירה על צורתם הרוחנית המיוחדת ועל אופי יצירתם, בעוד שהנמושות והדורכים ביקבי אחרים נצטדדו או אבדו מן הקהל או פרשו לעיסוקים אחרים.

אין קביעת עובות אלו באה למעט את ערכם של הנסיונות האלה ואף לא ערכם של החלומות והכרוזים, המלווים בהכרח נסיונות מסוג זה; חלילה. אוי לחברה ואוי לספרות, שאין בה חזיונות כאלה והיא שוקטת על שמריה ושלום קפוא שורר בארמונותיה. המתיחות בין הדורות, בין אבות ובנים, היא מחוּייבת־המציאות. בלעדיה לא יזוֹרז יצר ההתייחדות וההתלבטות, ולא ייעשה חיתוך הדמויות והאיברים. מתיחות זו מוכרחה להביא לידי יצירת במות נפרדות ולידי ביקורת הדדית חריפה. ולא עוד אלא שערכים חיוביים נכבדים נולדים אגב התנגשות זו של לבבות ומוחות. לא תלמידי־חכמים בלבד מחדדין זה את זה, אלא אף דור זקן ודור צעיר, מתחילים ומתקדמים, טירונים וּותיקים. הניצוצות היוצאים מן ההשחזה ההדדית אינם יוצאים לבטלה. ההתמודדות הזאת, שאינה נעשית בכוחות שווים, שכּן אלה מדברים בשם הרצון וההבטחה לעתיד ואלה בשם הכשרון והפירות של ממש – תועלת מרובה בצידה.

אבל יש צורך למצוֹת את הלקח מן הנסיון, שלפיו אין אוחזין את הלשון ואת הספרות בבלוריתן ואין מהפכין אותן מהיום למחר. וכל האומר כך, אם הוא צעיר סולחים לו ומחכים להתבגרותו, ואם זקן הוא חושדין בו שמא הוא מתעתע. מפני שאין לך ספירה, שבה השמרנוּת היא מהות ולא מקרה, כספירת האמנות והספרות. אפשר לסלף לזמן־מה את טעמו הספרותי של הקהל על־ידי אופנות ואסכולות ותוצרת צבעונית, אבל לא יעברו ימים רבים והטעם יחזור לזיוו. הוא הדין בלשון ובסיגנון. השינויים החלים בהם מתרקמים במסתרים וביד עדינה, אך כל מי שירצה לחולל “מהפך” פתאומי יתגלה כאיש־תהפוכות וכקל־דעת ולא יקובל. פריקת עול־לשון ועול־דיקדוק ועול־תחביר מביאה גם לידי פריקת עול־תורה ועול־אמנות ולידי איבוד הקשר עם קהל־הנהנים. כללו של דבר: נקל יותר לחולל מהפכה בחברה מלחולל מהפכה בלשון ובספרות. כל יצירה ספרותית בנויה על בסיסה של הקודמת, גם בשעה שהיא מפליגה מאותו בסיס ומשתמשת בסממנים חדשים.

אפשר לקבל ניסויים מהפכניים בספרות כתעודות אישיות, כשלבי מעבר של סופר נלבט בחיפושיו ותוהה על עצמו, אך לא כמטבעות קבועים ויציבים.

עניין המהפכנות בספרות ניתן להידרש לכמה פנים, אולם חזיונות שונים בהוויה הספרותית שלנו ושל אחרים מלמדים אותנו כמה דברים חשובים. ישנם סופרים שערכם המהפכני נשתהה כמה שהיות ונתעכב כמה עיכובים, עד שיצאו מכלל גיל צעיר ונכנסו לכלל עמידה או אפילו זיקנה. צא וראה: מנדלי חולל את המהפכה בספרות העברית לאחר ששנות־עלומיו חלפו, בשעה שאנשים אחרים כבר מתכוננים באותו גיל לפרוש מן הבמה. דווקא בגיל זה היתה לו עדנה ונפתח מקור השראתו ויצירתו, תרם ללשון העברית ולאמנות העברית מן השבח והעליה והוריש לנו נכסי־צאן־ברזל. כבר עברו שני דורות ועדיין השפעתו משתלשלת והולכת, ולפי כל האותות עתידה היא להתמשך עוד זמן רב. שכּן הזרע בשדמות לשוננו נותן את יבולו בלי הפסק, והרמזים שרמז והמפתחות שהושיט לנו לאוצרות תרבותנו, יוסיפו לקסום לנו לעוררנו לצירופי־נסיון חדשים. אף החידושים הנועזים ביותר כבר נוסו על־ידו בהצלחה, ואילו היה מנדלי מסתלק מן העולם בטרם הגיע לזיקנה היתה נשללת מאתנו רוב גדולתו המהפכנית.

וחזיון כיוצא בו אנו רואים בחיים הזז, שביקש לעשות מהפכה בראשיתו ולא עלתה בידו. בספרו “ביישוב של יער” אמר להפוך את קערת הלשון העברית על פיה ולשנות את סדרי המשפט והתחביר העברי ולהתקין מין “סלאֶנג” עברי שאינו בנמצא והוא לועזי ברוחו – ולא קיבלו ממנו. אולם בשנות העמידה, כשהסב את עינו לתוך מכמני הלשון וגנזיה ודלה מבארות עתיקות דליי זהב לשוני, הקפיץ את לשונו קפיצות גדולות, הגמיש אותה והעשיר את אוצר מושגיה ושימושיה עושר רב – וקיבלו ממנו. המהפכה שחולל הזז בספרותנו ובלשוננו עדיין ממתינה להערכה מקיפה ולגילוי גוניה וריבוי־פניה, אבל אחת ברור: אף־על־פי שכשרונו הגדול נתגלה מיד להופעתו, הרי תרומתו השלמה והמכרעת, שיש לה חיי־שעה ושיהיו לה חיי־עולם, לא בתקופת עלומיו ניתנה לנו, אלא לאחר שהגיע לידי הבשלה והצטללוּת, הנמשכות והולכות לעינינו, ומפקידה לפקידה הוא מפתיענו בשפעת יצירותיו וחידושיו.

ולא למעט את דמותו של הגיל הצעיר כגורם ביצירה או במהפכה באו דברים אלה, אלא לשלול ממנו את ההנחה, שהיא בחינת אשליה עצמית, שערכו ערך מוחלט, ושהוא, כביכול, ערובה ליצירה. רשאי כל סופר או אמן צעיר להתקין לו “פּרוגראַמה” ולפרסם “מינשר”, אבל הם עצמם אינם אלא התחייבות, שטר־חוב ולא יותר. ועל־הרוב אין הם נפרעים כל־עיקר ועומדים בעינם כזכר לתמימות־נעורים וחלומות שלא נפתרו… בספרות אין חשיבות מהפכנית אלא לאותם ערכי־יצירה, שמשתרשים בערכים הקיימים ונעשים חטיבה אחת. זה הכלל: דור צעיר יוצר, שיצירתו מהווה חוּליה בשלשלת, יכול שחוּליה זו תהא חדשה ומבהיקה בזוהר מיוחד, אבל דור צעיר שמדמה ליצור חוּליה נפרדת, שאין לה אַב ואין לה אָחות, סופו שמסתרס או מתייסר ביתמות לאומית ואנושית. אולם, לשמחתנו, דרכה של ההשגחה היצירית העליונה להתערב במהלך הדברים ואינה מניחה להם להגיע לידי כך, אלא היא מסייעת לכל מי שמחונן במתת יצירה להתאושש ולהתקושש ולחזור למקור־מחצבתו. יהיו התעיות מרובות ומפותלות ככל שיהיו, המוכשר ובר־הלבב ישוב לביתו ויחדש את בריתו עם פמליית היוצרים שבדור הקודם ושבדורו. במו־עינינו ראינו את הגלגל החוזר הזה.

ו    🔗

הספרות היא סוג יצירה, הצומחת מנבכי החוויה וההכרה של היחיד והכלל. הערכתה היא חלק מתורת ההכרה, הכרת עצמנו. על־ידה אנו עומדים על אופיה של איכותנו הנפשית ועל המאוויים הפועמים בנו. בעוקבנו אחרי הספרות הצעירה אנו עוקבים אחרי התרקמותה של ההוויה החדשה ושל ההכרה החדשה ומתבוננים בהן, כביכול, בעיבורן ובלידתן. ההערכה היא בחינת מיילדת, מסוגלת לפעמים לשפר את הוולד ולשוות לו צורה נאה יותר, ואף לכוון את גידולו.

לפני תקופה מסויימת, בימי המאבק עם הבריטים ובימי מלחמת השיחרור, העריך הציבור הערכה מרובה את עניין הצעירוּת בכלל ואת הדור הצעיר שלנו בפרט. מנהגה של החברה הוא, כי בשעה שהיא זקוקה זיקת־חיים למשהו, הריהי מעלה אותו ומנשאתו ורואה בו עיקר גדול. היישוב העברי היה בימים אלה בסכנה, ונפשו הנלאה היתה שוּמה בכף. חייו התנודדו בין נצחון וכליון, בין הווה מר ונמהר ובין חזון ממלכתי מפואר. הכוח היחיד שהיה ברשותנו היה הנוער, שבער באש־קודש של הגנה על כבוד העם, הארץ ועתידם. גבורתו היתה האוצר הגדול ביותר, מסירותו היתה הנשק הסודי שלנו, והקרבת עצמו היתה כלי המגן והתנופה החזק ביותר. גם הבטחון העצמי של הנוער גדל והתחיל לראות את כל החברה והעתיד מבעד לזכוכית מקטנת של הצעירוּת. הערכה זו עברה לשדה־הספרות. גיל־הלחימה נראה להם לגיל היצירה האמנותית. שירי־לכת נחשבו לשירה נכבדה, פזמוני־חיילים היו מוחזקים פרקי־פיוט; רשמי־חזית מזעזעים באמיתתם הצורבת הועלו למדרגת בלטריסטיקה; מימרות ופסוקים של מחנות־חיילים, שנוסחו בשפת “אץ קוצץ”, או תיאורי־הווי של פלמחאים נועזים ומקדשי־השם, שגוייסו בטרם הספיקו להשלים את ידיעותיהם בלשון ובספרות – נתקבלו כיצירות־מופת. על־פני הנוף הזה התהלכו כמה סופרים צעירים מגודלי־זקן, שעבר צעיר אך מפואר של “שועלי שמשון” מאחוריהם, והמתיקו סוד עם הספרות הצעירה תוך יחס של ביטול לכל האריות בספרות העברית. מה להם מנדלי ומי להם עגנון או הזז, מה להם יל“ג ומי להם ביאליק או שמעוני וש. שלום – הם ייצרו את הספרות בנוסח החדש, שה”זקנים" לא שיערוהו ולא יבינוהו.

גישה זו היתה פרי הפנוק שהאבות פינקו את בניהם ההולכים למלחמה והם תקוותם הפרטית והכללית, אך היא היתה גם פרי התפנקות והתרפקות על עצמם, שבני־נעורים מחבבים אותן כל־כך. מכאן גם פריקת עול החרוז והדיקדוק, שהורגשו ככבלים שהטילו עליהם אלה, שהתקינו אותם בטעם־זקנים וביישוב־הדעת בשעת־שלווה. ואילו עכשיו שעת־חירום, ואין מדקדקין בכגון דא כל חריזה היא טובה, כל תחביר נכון, כל מיבטא ערבי – כשר וישר; השיבוש עלה למדרגת “כזה ראה וקדש”, ועיקום הלשון נהפך לאופנה מחייבת.

אך הנה הוקמה המדינה ונקבעו גבולותיה. המלחמה נסתיימה. החיילים שוחררו. המקצוע האזרחי חזר לחשיבותו. התיכנון נעשה עקרון הכרחי. אין בונים מדינה ואין קולטים עליה בהתלהבות בלבד. פסקה היוזמה של פורשים. גיבורי ההגנה הורישו מקומם לצבא מסודר ומתוקן ומצוייד. בטלה המחתרת, וחוסלו ה“סליקים”. השירות נעשה קבוע ומוגדר במקום ובזמן. הכנסת התקינה חוקים ומנהגים לחיי אדם. כל אדם צריך היה לכבוש לו מקום ומעמד בחברה. והחברה, עם כל היותה עוּלת־ימים היתה בעלת דפוסים והרגלים ושיגרות, שמן ההכרח להסתגל אליהם. עלה ערכו של הכשרון הרוחני, והוגבל ערכו של הכושר הגופני. אמת־המידה חזרה לקדמותה. תמורה זו חלה בספירת האמנות והספרות. שוב לא רצו לקרוא תיאורי מלחמה וזוועות, אף התרחקו מן הסלאֶנג העברי והתחילו מטפחים סיגנון נאה, ספרותי, משכילי, שיש בו צירופים עתיקים וחדשים. הספרות הצעירה התחילה נאבקת על מקומה. המבקרים הוציאו את קנה־המידה האמנותי הוותיק, ודבריהם של סופרים חדשים לא תמיד עמדו במבחן ונגרעה חשיבותם. התחילה מלחמת אבות ובנים בנוסח המקובל. הצעירוּת שביצירה לא היתה עוד דיה לעצמה, אלא היתה אנוסה לצרף איגרת־המלצה של תוכן וצורה, טוב־טעם ודעת.

הסופרים הצעירים לא השלימו עם תמורה זו. הם היו רגילים ל“יחס מיוחד”. מידת־הדין שנמתחה עליהם לא היתה לפי רוחם ולא לפי כוחם. כמה מהם התגברו בינתיים והבשילו פירות של ממש, ולא היו זקוקים לחסדה של צעירוּת ולפטרוניה. אולם אלה שאיחרו להבכיר התחילו מתבצרים בכיתות ובזרמים שמאליים, כביכול, שמפלגה אחת פרשה טליתה עליהם והכניסה אותם תחת כנפיה. מעל בסיס איסטראטגי מפלגתי זה נוח היה להטיל חיצים ובליסטראות אל עבר הזקנים או הצעירים ה“ריאקציוניים”, שאינם יודעים קידמה מהי. זאת היתה מכשלה גדולה, שניה במניין, שזימן להם הגורל.

וראוי לשים לב גם לכך:

רוב הסופרים הצעירים האלה לא ידעו עורך מהו. כל סופר יודע לספר מה גדולה היתה השפעתו של העורך בחייו. הוא תיקן והחזיר כתבי־יד, פסל, יעץ וגער. מכל מקום, מורא העורך היה גורם חינוכי רב. הסופר הצעיר שקדם לדור זה ידע לפני מי הוא עומד: ביאליק, לחובר, יעקב שטיינברג, אשר ברש, קלוזנר, פיכמן, ברקוביץ ואחרים הדריכו סופרים וערכו את דבריהם, והכותב שיווה לנגד עיניו תמיד את דמות עורכו, את עוויותיו העליזות בשעה שכתב־היד נראה לו, ואת פניו הזועפות בשעה שזה נפסל. מה שאין כן סופרי ה“קידמה” האלה, שהסתופפו בחצרות הזרמים והכנסיות השמאליים, כביכול. דבריהם לא נערכו. עורכי הבמות, שביקשו להרבות משתתפים בהוצאת הספרים ובכתב־העת, ערכו מצוֹד על כל צעיר והוציאו לאור כל מה שהגיש. ולא עוד אלא שאלה שלא ידעו טעם עריכה נעשו בעצמם עורכים לבמות, שנתערבבו בהן התחומין בין ספרות־בוסר לספרות טאֶנדנציוזית.

תמונה זו, שאינה מאירה, תוקנה תיקון מניח את הדעת על־ידי עקרון הברירה הטבעית. החלשים כבר יצאו מכלל צעירוּת ולא נכנסו לכלל סופרים מוּכּרים, ועדיין הם מתלבטים בין רגליהן של במות שונות; ואילו בעלי־הכשרון שבהם יצאו ממחלות־הילדוּת בשלום והם משתזרים והולכים בתוך המארג הכללי של היצירה העברית. הם ניצחו את המכשלות שהושמו לפניהם; ואם אין האותות מטעים, הריהם עתידים ליתן גט־פטורין ל“איזמים” ולאפוטרופסיהם. הסד הז’דאַנובי לא יצלח עליהם, גם אם הם מדברים בו בכינוסים חגיגיים ובסימפוסיונים. בני־חורין הם ביסודם, ולא יקבלו עליהם הוראות ומתכּוֹנים. והא ראיה: בשעה שכופים עליהם את תורת ז’דאַנוב הר כגיגית, הריהם מתמרדים. אמנם הם חוזרים עד־מהרה ל“חיק הכנסיה” ומתפייסים עימה, אבל עצם ההתמרמרות מעידה עליהם שלא ימצאו מנוחה שם, וברעום הרעם תתגעש בת־שירתם ותתקומם. שכּן אין לכלוא את רוּח האדם היוצר ואין לשעבד את כשרונו וחירותו, אלא אם כן משעבדים תחילה את כל החברה כולה וכופפים אותה לרצונה של דיקטאַטורה חוּמה או אדומה.

תשי"ג