א    🔗

הספר היה יקר תמיד בעיני כל העמים. היחיד והרבים ראו בו מראשיתו כלי־חמדה, מעשה־רוחו של אדם, שניצוץ ממעל נזרק בו והניעוֹ לכתוב ספר. הספר הוא איפוא פרי השראה או רוח־הקודש, שלא כל בן־תמותה זוכה לכך. בו צרורה חכמה, בינה ודעת, סודות הבריאה ודרכי הנהגה בעולם. “הספרים הם נרתיקי החכמות המרוּקמות מפניני המלים”, אומר משה אבן־עזרא. אין אנו יכולים לפסוע פסיעה קטנה בלא ספר. הוא מורנו והוא מדריכנו במעגלי־החיים. אפילו בידי הקדוש־ברוך־הוא היתה התורה כלי־אומנותו, והיה “מביט בתורה ובורא את העולם”. שכּן היא קדמה לבריאת־העולם, והכתב והמכתב נבראו בששת ימי־בראשית. הערצת הספר בת־לוויה היא לאדם מאז למד לחצוב אותיות באבן או לחרות אותן בלוחות טין או דונג ולקפל בהן את מאווייו, הגיגיו וצרכיו לשעה או לדורות. יחס נאצל זה לספר לא נשתנה ביסודו עד היום הזה. ולעומת יוצאים־מן־הכלל מעטים, שדיברו סרה בספר, אפשר לאסוף אסופות גדולות של מימרות ופתגמים, דברי שבח וקילוסין, שנאמרו מפי אנשי־עליה של כל האומות בכל הדורות, שכינו את הספר בשם חבר, יועץ, מנַחם, אוצר־החכמה, משׂכיל־הרבים, בן־אלמוות, שיקוי־אֵלים, מַן מן השמיים, שמחת־החיים, וכיוצא באלה שמות של חיבה ודביקות, ששום חפץ אחר בעולם לא זכה להם. ולא נתקררה דעתו של סמיואל באטלר עד שאמר, “שכל הספרים נכתבו בידי הקדוש־ברוך־הוא”. ולא עוד אלא שאף אלה המעטים, יוצאי־דופן, המדברים בגנותו של הספר, מחברים בעצמם ספרים המזלזלים בכבוד הספר ונהנים מחיבוריהם ומצפים לקנות בזכותם חיי־עולם והשארת־הנפש. והדין עימהם. המניח אחריו ספר בעל־עניין, מובטח לו שיהא בן עולם־הבא. לפיכך אנו עדים לכך, שאפילו ספרי־פסוּלים, שממלאים בימינו את הספריות ואת בתי־המסחר, את החדרים והמדוֹרים, לא יכלו להפחית הרבה מערכו של הספר ומיחס הבריות אליו, ועדיין אבק של קדוּשה זרוי על־פניו. אנו מרטטים לקראת כל ספר חדש, שמא חידוש בו או גילוי רז או גרעין של חכמה ותושיה. כל האכזבות שבעולם לא יצלחו לערער זיקת־נפש זו לספר.

מה תימה, שרבים טורחים לאסוף ספרים? הספר מלמד להועיל, מרבה חכמה, ומסלק את הספק. הספר מהנה ומגרש השממון. הספר הוא קניין, רכוש, ממון; ספר בבית – כבוד בבית; הספר מעיד על מעלת בעליו. הספר מציץ מבעד לארון־הזכוכית אל האורח הנכנס ומעורר בו רחשי הוקרה. הספר הוא תכשיט, רהיט נאה, גבּוֹ המוזהב מתנוצץ באור־יקרות. בדיבור אחד: תשמישים רבים לו לספר, תשמישי־חול ותשמישי־חג, וכולם חיוניים לו לאדם ומביאים אותו לידי קניית ספרים או שאילתם.

ברם, עניין איסוף ספרים אינו פשוט כפי שהוא נראה לכאורה. מניעיו מורכבים ונוקבים, ויורדים עד לעמקי־הנפש. רבים נתנו דעתם עליו ודיברו בו נכבדות. אף־על־פי־כן, ראוי הוא להיות נדון שוב על רקע המציאות, שמא נימא בו מילתא, שיהא בה משום הארה לחזיון חשוב ורב־תוצאות.

ב    🔗

כמה מידות באיסוף ספרים. לא נעמוד כאן על רשת הספריות הציבוריות, או העממיות, שתכליתן ברורה ופשוטה: להשאיל ספרים לכל דכפין, להשכיל את הרבים, לשכלל את ידיעותיהם המקצועיות, ולחנך את בני המקום או השכוּנה לקריאת ספרים לשם לימוד או הנאה. מוסד זה כוחו רב וערכו משובח, ובמידה שהוא גדל ומתפתח גדלה ברכתו. שונה ממנה היא הספריה הממלכתית הגדולה והרחבה, שכמה וכמה תכליות לה. מטבעה של כל ספריה ממלכתית מימי־קדם ועד עתה שהיא שואפת לשלימוּת, היינו, להשגת כל הספרים בענפים שונים, שיצאו לאור בכל הארצות ובכל הזמנים. אך, למעשה, אין אוסף מושלם כזה בעולם. אולם עצם השאיפה הזאת, אפילו אינה מתגשמת כולה, חשיבותה מרובה לתרבות האנושית, לאחדותה ולהתקדמותה. זימונם של הספרים מכל העמים ומכל הדורות הוא מעשה מופלא. וכבר השווה לייבניץ אוסף כזה לכנסת של גדולי המין האנושי בני כל הדורות והגזעים, שנועדו יחדיו כדי להשמיע באזנינו את מיטב הגותם וחיי־נפשם. על־כן חותרת כל מדינה לספריה ממלכתית משלה. אולם הן נוצרות ומוחזקות על־ידי הציבור, בכספי משלם־המיסים, והוא הדואג למלא את מחסורן. ודאי, גם גורלן של ספריות ציבוריות נחתך במידה רבה על־ידי יוזמתו האישית של הסַפרן הראשי וסגולותיו. שכּן בחירת הספרים בידו, והוא המחנך את טעמו של קהל־הקוראים במתן עצה והדרכה ובחוות־דעתו על ערכו של הספר. אך הגורם האישי בספריה הציבורית הוא בכל זאת תנייני, מפני שההכרעה היא בדרך־כלל בידי ועד או מועצה, הנבחרים על־ידי העיריה או הממשלה. על־כן אנו נייחד את הדיבור על שלושה טיפוסים של אוספי־ספרים, שטעמיהם ונימוקיהם שונים ולמעשיהם תוצאות לדור ואולי לדורות.

הדרך הרגילה, המובנת והאהודה לרכישת ספרים היא דרכם של הסופר, המורה ואיש־המדע. הללו, הספר הוא להם “מכשיר־הייצור”, ובעברית: הצבת הראשונה. כשם שאין אמן בלא כלים, כך אין חכם בלא ספרים. הסופר כותב על נושאים, המחייבים אותו לדעת את שנכתב על קודמיו וקודמי־קודמיו. הוא זקוק לספרי־מופת ולספרי־שימוש שונים. אף המורה, המלמד את שיעוריו בבתי־אולפנא, אי־אפשר לו בלא יצירותיהם של הסופרים הנדונים על־ידיו ובלא ספרי היסטוריה, ביקורת וספרי־עזר, המדריכים אותו בנתיב ההערכה וההרצאה, הוא הדין, ואף למעלה מזה, המלומד, שעליו אמרו, שחייב הוא לקרוא חצי ספריה כדי לכתוב ספר אחד. אומנותו מחייבתו לקרוא, ככל שידו מגעת, מה שנכתב ונאמר ונלמד באותו נושא או מחקר, ונתונים שהוכחשו, או מביע דיעות שהופרכו. צורך הוא לו לדעת מה שתלמיד ותיק חידש ולהיות בקי במוסכמות ובמחלוקת הפוסקים, כדי שמסקנותיו תהיינה מבוססות כראוי וכנכון ויעוררו אֵמון בקרוב בני־מתיבתא שלו. אין הוא יכול להסתפק בשאילת כל הספרים הדרושים לעבודתו, הגורמת טירדה והטרדת אחרים, השהיה והיסח־הדעת. וכבר רמז על כך ר’ יצחק קנסנטון בספרו “דרכי הגמרא”: “הקורא בספרים שאולים הריהו בכלל והיו חייך תלויים לך מנגד”… כורח הוא, איפוא, שיהיו ברשותו ספרי־יסוד לעיון ולדיון כל־אימת שירצה. ויפה אמר אליעזר שטיינמן ז"ל:

“אשרי שיכול להושיט את ידו לאיצטבת הספרים ולומר: יעמוד מר אפלטון, מר רבינו בחיי, מר בעל־שם־טוב, מר שפינוזה, מרנן טולסטוי וסטרינדברג ופרוּסט ואֶמרסון ואחד־העם וכל החכמים האחרים דעסקין באורייתא, בין שהם בני־ברית ובין שאינם בני־ברית”.

(“אשרי יודע ספר”)

לפיכך, גדלה והולכת ספרייתם של אלה, ספר אחרי ספר, עד שהיא מגיעה לממדים ניכרים, ולעולם אינה מניחה את דעת בעליה ואינה מסַפקת צרכיו, באופן שהוא זקוק תדיר להשלמה בספריות ציבוריות או לעזרת חבריו, שבנו להם ספריה כמוהו.

ספריות פרטיות אלו, יש שהן חד־מקצועיות, כלומר, שבעליהן הקדישו את מאמציהם לרכישת ספרים במקצוע מיוחד, או בכמה מקצועות מיצרניים; ויש שהספריות הן מגוּונות ומצויים בהן ספרים בענפי ספרות ואמנות ומדע רבים, הכל לפי נטיית האדם וצרכיו.

ומצוי טיפוס אחר של מכוֹנן ספריה פרטית בביתו, הלוא הוא האדם המשכיל, הפקיד, הפועל, בעל־התעשיה, הנפנה לקריאה ורוצה שהספר יהיה מזומן לפניו בכל עת שירצה. הוא גם אב, השוקד על חינוך ילדיו ורוצה להרגילם מילדותם ליחס של כבוד לספר ולהשרות במעונו אווירה של תרבות. לכן הוא רוכש תמונות של ציירים ובונה ספרייה, למען יוכלו אלה להכין את שיעוריהם ולהגות לא רק בספרי־לימוד של חובה, אלא גם בספרי־קריאה של רשות. הספריה היא לו אחד מאביזרי־החיים של איש־תרבות, ומשקפת את רמתו הרוחנית וחוג התעניינותו. פעמים שהיא המשך של מסורת אבותיו, שהנחילו לו את ספרייתם והוא רק שיכללה וציידה בספרים חדשים, לפי רוח הזמן וצרכיו. גם בדעתו להוריש לילדיו את אוצרו. ספריות אלו הן, על־פי הרוב, קטנות או בינוניות, ותכליתן לספק צרכים מוגבלים של משפחה משכילה. ואף־על־פי־כן, יש שמתגלגלים לתוכן ספרים נדירים ורבי־חשיבות, שהועברו בירושה או שנקנו באקראי.

הצד השווה בשני סוגי האיסוף האלה, שהם יצירי־כפיהם של אנשים בררנים, המשתמשים בספרים לצרכיהם ולצרכי אחרים, מעריכים את איכותם, מדפדפים ומעיינים בהם, מפיקים תועלת מתוכנם, מתעלים על־ידיהם נהנים מיפי צורתם ושמחים במציאותם, ודו־שיח מקלח והולך בינם לבין ספרייתם. נוצרת זיקת־גומלין חיה, שאינה פוסקת, שמקורה ברחשי־התודה שהם רוחשים לחטיבות־יצירה אלו, המעשירות את רוחם ומַנחות אותם בדרכי החיים.

חיבּת הספר מושרשת במעמקי־ליבם, והיא מכשירה קצת מהם לעשיה נועזת יותר. הללו רוכשים גם ספרים שאינם דרושים להם לאלתר, אלא מתוך ידיעת ערכם כשלעצמם. על דרך זו יאדירו את ספרייתם, יגוונו אותה בספרים עתיקים וחדשים ויפתחו אותה, תוך השגחה מעולה, לפני כל נצרך. אם ידם משׂגת לטפח כל ספר ולכורכו מחדש, יעשו כך; ואם לאו, יניחום כמות שהם ואינם זזים מלחבבם גם בצורתם הישנה והמהוּהה. שכּן איכותם הוא עיקר להם, וזו אינה מתקפחת גם במצבם הקיים. ודאי, אשרי מי שיכול לקיים ספריה מעושר! הלה ישכין את ספריו בחדרים גדולים ומאוּוררים, ויסיר מעליהם את עטיפות העוני והזיקנה, וילבישם כריכות נאות, ויקפיד שלא יהיו עומדים צפופים, כדי להרחיקם מסכנת העש והעובש. שכזה מגיע למדרגת חובב־ספרים אמיתי, המכוּנה ביבליופיל.

ג    🔗

ראשיתו של ביבליופיל בחיבּת ספרים כנושאי ברכה להשכלתו, להשתלמותו ולבידור רוחו. ככל שגדלו צרכיו הרוחניים כן הוסיף לקנות ספרים, שהשביעו אותם צרכים. וכך נצטרף ספר לספר, ומדף למדף, וחדר לחדר, ולא עברו שנים מרובות וספריה נבנתה ונתכוננה בביתו, כלולה בהדרה ועשירה במדוריה. היא הפליגה בהדרגה מתחום התעניינותו הבלתי־אמצעית ונעשתה לבריה בפני עצמה. המגדלה איברים וטעונה טיפול וטיפוח. שוב אין הוא מתנה רכישת ספר בצוֹרך הפדאגוגי, המדעי או ההשכלתי, אלא נותן דעתו על נדירוּתם של ספרים, שווים, תבניתם, גילם, אותיותיהם, זמן הדפסתם ומקום הופעתם. מעניין אותו גם מי היו בעליהם הקודמים בעבר הרחוק או הקרוב, ונהנה למצוא חתימת המחבר או הקדשה לידידתו. ספרייתו של הביבליופיל כבר התרחקה קצת מצרכי פעילותו המקצועית כסופר או כמדען, אך עדיין קיים יחס אישי לספריו הנרכשים או המוּצבים באיצטבאות. זוכר הוא כיצד נרכש כל ספר, חש את זכרונותיו. אין הם בשבילו רכוש חומרי דומם, אלא אוצר רוחני נושם חיים. הם חלק מנפשו, הוא מהפך בהם מתוך סקרנות רוחנית, מוציאם מזמן לזמן ומעיין בתוכנם. בהקדמה לספרו “נובלות חכמה” כותב יש"ר מקאנדיה ודברים המעידים על אופיו של ביבליופיל אמיתי. שעם כל תשוקתו הלוהטת לרכוש ספרים הרבה, הריהו בודקם תחילה ועומד על ערכם. וזו לשונו:

“אם אין לי מזל בבנים, ובשאר קניינים, שהכוכבים ממסילתם נלחמים בי, עם כל זה בהשגת הספרים גדול כוח מזלי. שלא שמעתי על ספר יקר שנמצא בעולם וחשקתיו שלא הישגתיו, ולפעמים הלכתי כמה מאות פרסאות ונכנסתי בספינות ובסכנות עצומות כדי לראות ספר קטן, וסוף דבר עלה לידי גם שכמה פעמים הבלים נפלו לי בנעימים, ואקווה לאור ואַין, כי לא היה תוכו כשמו”.

יש"ר הבליע את אכזבתו על־ידי החלפת המליצה “חבלים נפלו בנעימים” ב"הבלים".

פעמים שמקצועו מביאוֹ לידי ייחוד אוספו לענף מסויים. כמורה לתנ“ך או כחוקר תנ”ך יקדיש מאמציו לכינוס מהדורות שונות של ספרי־המקרא בכתבי־יד ובדפוס, כסופר יהא אוסף ספרי־מופת יווניים ורומיים, שירי־עם, או פולקלור, או כתבי אֶרוטיקה; כאיש־מדע ישתדל להביא לביתו ספרים בסוציולוגיה או בהיסטוריה, וכיוצא באלה. בהצטרפם זה לזה הם כמין עֵדה, ששכינה שרויה ביניהם, שאין דומה ספר ערירי לחבורה של ספרים העוסקים בתורה אחת. הסטיה ממנהגו הקודם, לרכוש רק ספרים הדרושים אותה שעה לגופי עבודתו או השתלמותו, אינה מפקיעה אותו מכלל אדם משכיל המוקיר ספרים לשמם ואינה עושה אותו לאספן בעלמא. מפעלו של הביבילופיל המושכל הוא מפעל בונה ומפרה. הוא מועיל לחברה. ספריו עתידים לשמש את הרבים. בדקדקוֹ דיקדוקי עיטור ויופי, הריהו מטפח את הטעם הטוב ומעמיק את היחד אל הספר. אחת הדרכים לכך היא הוצאת מהדורות ביבליופיליות מהודרות, שמספר טופסיהן מוגבל. מעשה זה נותן כבוד לספר, ומייקרו על הקהל המחזר אחריו. קיצורו של דבר: הביביליופיליה מתקנת מה שמקלקלים ההזנחה והמישמוש הגס בספר. היחס האציל דוחק את היחס ההמוני.

היהודים הצטיינו בחיבת ספרים ובאיסופיהם. בכל תפוצות הגולה היו ספריות פרטיות גדולות, וביניהן כאלו שהתקרבו למעמד של ספריה ממלכתית. אין זה המקום, אבל אי־אפשר שלא לציין בהרגשת אבל את אוצרות הספרים הגדולים והמפוארים שהחריבו הוואנדאלים הנאצים או ששדדוּם והעבירו אותם לגרמניה, וכן את השוד הרשמי של ממשלת ברית־המועצות, אשר הפקיעה ספריות פרטיות מידי יהודים שנפטרו או שגוֹרשוּ, וקברה אותן בחומת גבוהות ומונעת את הגישה אליהן.

בדורות הראשונים היה כל תלמיד־חכם, ואפילו הוא עני, מעין ביביליופיל המעריך כל ספר לפי ערכו ומקיים כלפיו חובות כבוד והידור־מצווה. בחדר־הספרים היה מהלך ברגש, בנפוֹל ספר הרימוֹ ונשק לו, בהתפרקו עשה לו כריכה חדשה, ובהתפוררוֹ גנז את דפיו הקרועים בין שאר ה“שמות” בעליית־הגג של בית־המדרש. אגב, מנהג מקודש זה לגנוז בלואי־ספרים ושרידי־גווילים הוא שהנחיל לנו את הגניזה הקאהירית הנודעת לתהילה, שהעשירה את ספרותנו עושר רב. בשל הוקרת הספרים זכינו שדווקא מוחמד, נותן תורת האיסלאם, הכתיר את ישראל בתואר “עם הספר”.ירושת־מה של יחס דתי זה עברה, למזלעו, גם לביבליופיל החילוני. הוא השומר על כבוד הספר שלא יחוּלל. לפיכך, הבו גודל לחובב־הספרים, המוציא מוניטין לספר ונוטעו בספרית־התפארת!

ד    🔗

כנגד הביבילופיל, חובב־הספרים נקי־הדעת, עומד הביבליומאן, המשוגע לספרים. זה אוגר וצובר וצורר ספרים וכתבי־יד עתיקים, נדירים וחדשים, ומשקיע באגירתם הון־עתק, עד כדי ירידה מכל נכסיו. היינו־הך לו מה כתוב בספרים אלה ומה ערכם הספרותי, העיקר שהם יקרי־מציאות ואינם בהישג־ידם של שאר הבריות. זכות־בכורה בעיניו לאינקוּבאבוּלים, לדפוסי־ערשׂ, למהדורות הראשונות שאזלו מן השוק, אף־על־פי שכל בר־אוריין יודע, שלעיתים קרובות אין המהדורה הראשונה מושלמת, והמחבר משכלל את חיבורו במהדורות הבאות ומתקן את הליקויים תוך עיון בדיעות שהשמיעו עליו טובי־טעם ונבוני־דבר. אמנם מבחינה מדעית יש ערך לכל המהדורות, שכן הן נותנות סיפק בידי המבקר או החוקר להשוות את הנוסחאות ולראות מה השמיט ומה הוסיף המחבר החשוב. אך ספק גדול אם הביבליומאן נותן דעתו על שיקולים כאלה. לא הצמאון לדעת הוא השאוֹר שבעיסתו, אלא חמדנות לשמה, או אופנה מהלכת. הוא רואה רק את התאריך ואינו מתעניין בלב הספר ותוכנו, ולהיטותו אחרי ספרים נדירים לובשת צורה גרוטסקית, כפי שמעידים על כך סיפורים רבים ומתמיהים. והרי אחד מהם: מעשה ברוזן הצרפתי ד’ארגנסון, שביבליומאן נודע נטה אליו חסד והרשה לו לבקר בבית־האוצר שלו, כדי להראות לו את האֶכסמפלאר הנדיר שרכש בסכום אגדי. הרוזן התפעל והעיר בתמימות, שהוא מעריך את כוונתו הפילאנטרופית, שכן בוודאי יש בדעתו להוציא את הספר היקר במהדורה חדשה. “ישמרני האל!” קרא הביבליומאן בחלחלה: “האיך אתה מניח שני אעשה שטות כזאת! אם אעשה כך, שוב לא יהיה הספר נדיר ולא יהיה לו עוד שום ערך”.

למעשה, מחלל הביבליומאן את כבוד הספר, שנועד להיניק חכמה ודעת, ואילו הוא הופכו לבר־מינן מקושט ומחזירו למצבו ההיולי הקודם – לנייר, לגולם בלא־רוח. על בוּרים וריקים שהיו קונים להם ספרים הרבה, כדי לקשט בהם את ביתם ולהתנאות לפני הבריות, נתחברו פיתגמי־היתול ומכתמים רבים. אחד מהם, משל ר' שמואל הנגיד:

אֲשֶׁר יָגַע וְקָנָה לוֹ סְפָרִים,

וְלִבּוֹ מֵאֲשֶׁר בָּם רֵיק וְרֵיקָם,

כְּפִסֵּחַ אֲשֶׁר חָקַק עֲלֵי קִיר

דְּמוּת רֶגֶל, וּבָא לָקוּם וְלֹא קָם.

בעיני אלה, ספר־מעשיות ישן במהדורה ראשונה, שכריכתו הדורה, ושיש בו ציור ישן וטעות־דפוס על השער, ערכו רב יותר מכתבי־הקודש, שירי יהודה הלוי, ביאליק וטשרניחובסקי גם יחד. סוטי־ספרים אלה אינם יכולים לראות ספרים נדירים ברשות אחרים, והם חותרים בכל כוחם להפקיע אותם, לרוכשם ולעשותם קניין־עולם להם. בדרך למטרה זו כשרים כל האמצעים. שום קרבן אינו יקר: התנזרות מאכילה ושתיה, שלום־בית, הפסד־ידידות, פיתויים, הערמה, שלמונים, תשלומי־כסף, גניבה, וכיוצא באלה. תאוות־קניין זו מביאה עימה גם קנאה קשה כשאול באספנים כמותם, שאף להם בתי־עקד גדולים וספרים נדירים. קנאה זו באה לידי ביטוי קיצוני בהתחרות על רכישת ספר מבוקש ויקר־המציאות, שכל אחד מן החומדים מציע בעדו ממון־קורח, ובלבד שיופקע מרשות זולתו. אחד מתאמץ להוציא את טרפו, פשוטו כמשמעו, מציפרני עמיתו.

מספרים על ביבליומאן רווק אחד, שהיתה לו נטיה יתירה לאסוף ספרים, שלא נחתכו פיאות דפיהם והם נכרכו בקיפולם. הוא כינה אותם: “ספרים בבתוליהם”, והיה מחזר אחר ספרים מסוג זה ופודה אותם מידי כל מי שנתגלגלו לידו, ולא היה גבול לחיזוריו, לתחבולותיו, ולכסף שהיה מוכן לתת דמי־פדיונם. בכך מתבטא, כמובן, גם תסביך הנעוץ בתחום אחר.

רובם של אספנים אלה, אף אינם נהנים מן הספרים עצמם. בולמוס האיסוף מחשיך עליהם את עולמם. הם רודפים אחרי ספרים ורדופים על־ידיהם. אם חסרה להם חוברת אחת להשלמתה של סידרה, אין חייהם חיים עד שישיגוה. אולם מיד, או בעת ובעונה אחת, ממתינות להשלמתן סדרות אחרות חסרות, הנוטלות את שלוותם. משהשיגו את הספרים המבוקשים שוב אין להם עניין בהם, אלא פותחים במרוצה קדחתנית אחרי חדשים. בחלומותיהם הטרופים הם רואים ספרים חסרים וספרים יתירים, כריכות־עור ואותיות מוזהבות, והעיקר – ארונותיהם המשופעים של בני־תחרותם, העולים עליהם בשקידתם ובהישגיהם. הם משכימים קום מתוחי־עצבים ונחושי־פעולה, וראשית־מחשבתם לזנק אל אחד ממוכרי־הספרים כדי לתקן את הפיגור ולהתקדם הלאה, הלאה, בלי שיהיה נעוץ איזה גבול להילוכם. וכך מוקמות והולכות חומות גבוהות של ספרים, המטילות סחרחורת על המציץ בהן.

אין הם משאילים את ספריהם לאיש, פן יבולע לכריכתם או לצבעם. לכל היותר הם מוכנים להראות לאורחיהם את תפארת גנזיהם, כדי להתנאות לפניהם בעושרם ובטוב־טעמם. הם אינם בוטחים בשום אדם ורואים בכל אחד גונב־ספרים מוּעד, ששומר אוצרו ייזהר מלהשאיל לו אפילו דף אחד. הם מקנאים לספריהם קנאה גדולה ומרה. וכבר אמר פרויד, שאספן כזה דומה “לדון ז’ואן קנאתן, השומר על הרמונו”.

ערוכים הם הספרים שורות שורות בארונות סגורים בחדרים או במרתפים. הביבליומאן מפנק, בדרך־כלל, את ספריו ומלבישם נרתיקי־הדר, חוקק אותיות מוזהבות על־גביהם ומציבם לראווה. אולם אילו ניתן פה לספריהם של אוגרים אלה, היו מספרים על הרגשת בדידותם ושממונם. נחנקים הם בתוך הנוחות הזהובה בין חבריהם המטורזנים, עורגים הם לעין שוזפת וליד ממששת, שתעלעל בהם ותגלה את חין־תוכנם. עשרות שנים עומדים הם בעצבונם הפרטי והקיבוצי ומצפים לגאולתם, ובה־בשעה מחזרים קוראים משכילים, יוצרים וחוקרים, אחרי ספרים נדירים, הדרושים להם כאוויר לנשימה, ואינם משיגים אותם מחמת שגעונותיהם של האספנים החומדים כל ספר ושוכבים על ספריהם כעכברים השוכבים על דינריהם. על סוג זה של “מונעי־בר”, כפי שהיו מכוּנים בפי ראשונים, מביא אברהם יערי במאמרו “השאלת ספרים” שיר, שנמצא על גב כתב־יד אחד ישן, וזה לשונו:

יוֹדְעֵי סֵפֶר מִנְּעוּרֵיהֶם

אָזַל כֶּסֶף מִכִּיסֵיהֶם:

וּבְכֵן רַבִּים לֹא יָכְלוּ הֵם

לִלְמֹד תּוֹרָה כְּחֶפְצֵיהֶם,

סִפְרֵי רַבִּים תּוֹךְ חַדְרֵיהֶם,

עַכְבָּר רוֹקֵד עַל גַּבֵּיהֶם,

פֻּזַּר עָפָר עַל קַרְשֵׁיהֶם,

כִּי לֹא נִסּוּ לִלְמֹד בָּהֶם.

מה שאין כן ספריותיהם של אספנים, חובבי־ספר ומוקירי־ספר. ספריהם משוכנים לא־פעם במשכנות־עוני ובדוחק ואף מוטלים במגובב, מחמת חוסר־מקום ומיעוט־איצטבאות. אולם בעליהם שמחים לפתוח את אוצרם הטוב לפני ידידיהם ולזכוֹת בו את המבקש והנצרך, הפונה אליו לרגל עבודתו, מבשׂרוֹ חזה מה רבה חשיבותו של ספר המבוקש לשם חיבור ספרותי או מדעי, ומה גדול החסד שהביבליופיל עושה עם הזקוק לספר כזה.

ציידי־הספרים סובבים יומם וליל להשיג צידם. ולפי שאין להם הנאה מרכושם, אין תאוותם מתמלאת. רק הזיקנה מתישה את כוח־רכישתם וגוזרת עליהם להיות כלבי־שמירה לאוצרותיהם הגדושים. הם נעשים קוברי־ספרים, שכן ככל שהם מזקינים פוחתת יכלתם להתערב בין הבריות והם מתחפרים בתוך ספריהם.

ה    🔗

הביבליומאניה מעסיקתני זה כמה, וראויה היא שנמחיש את גילוייה על־ידי תיאור מעשיהם של אלה, שנכנס בהם דיבוק זה. שכן אין היא מום עובר, אלא היא מין חולאת, שעל־פי הרוב אין לה תקנה. היא מכתיבה לנגוּע בה שולחן־ערוך ואורח־חיים כ"ד שעות ביממה. בולמוס־האיסוף עושה תעלות ואפיקים למלאכת־האיסוף, ומכוון לו כיוונים ומייחד לו יחודים וקובע לו סעיפים ומדורים. לפיכך מן המידה היא לפרט בסדר אלף־בית את הפעילות האינסופית הזאת, למען נראה בעליל עד היכן הדברים מגיעים. הפירוט הזה ילמדנו, שהביבליומאנים עושים כל ימיהם כיריד אריכא ושוקדים לאגור ולאחסן את סוגי הספרים והנושאים, כשהם כתובים ודפוסים בנייר ובדיו כדלקמן:

איגרות, אנקדוטות, אנתולוגיות, איקונוגראפים, אגדות, אוטוביוגרפאיות, אמנות, אֶפוסים, אידיליות, אנשי־שם, אכס־ליבריס, אופנות, ארכיאולוגיה, אינקונאבולים, אפוקריפין, אמצאות, אהבה, אלים, אֶנציקלופדיות, אותיות, אמונת־הייחוד, אלבומים, אישקוקי, אסכולות, אוטופיות, אפיפיורים.

ביוגראפיות, ביבליוגראפיות, בתי־דפוס, בלשנות, ביבליופיליה, בולאות, בדיחות, ביקורת־המקרא, ביקורת ספרותית, בתי־כריכה.

גימטריאות, גראפיקה, גיטין, גמרות, גראפומאניה, גאונים.

דיפתראות, דפוסים, דיקדוק, דבק־ספרים, דיוואנים, דת, דיוקנאות.

הגהות, היסטוריה, השמטות, הקדשות, הסכמות, הגדות של פסח, הומוסכּסואליזם, הברית־החדשה, התבוללות, הספדים.

וידויים, ואַתיקן, ויכוחים.

זכרונות, זיופים, זיקנה, זמירות לשבת ולחגים, ז’ורנאלים, זרמים.

חוזים, חוזרים, חידות, חוקים, חינוך, חלומות, חכמת־הניגון, חלוציות, חסידוּת, חַמשירים, חשבון־העיבור, חרזנות, חותמות.

טרגדיות, טיפוסים, טכנולוגיה, טרקלינים, טעמי־המקרא, טעמי־המצוות, טעויות־דפוס.

ילקוטים, יד־חרוזים, ידיעונים, יוצרות, יהדות, יאָרצייטן, יודאיקה, יוֹגה, יומנים.

כתבי־יד, כתבי־עת, כתבי־סתרים, כריסטומאתיות, כתוּבּוֹת, כתרי־תורה, כרזות, כותרות.

ליטורגיה, לוקסוס, ליריקה, ליתוגראפיה, לסביוּת, לכסיקוגראפיה.

מנהגים, מראי־מקומות, מחזות, מגילות גנוזות, מעבר־יבוק, משלות, מילונים, מחזורים, מאספים, מונוגראפיות, מיניאטורות, מסות, ממזרים, מאניפסטים, מימרות, מונותיאיזם, מדרשים, משקלים, מסיתים, מסמכים, מטבעות, מעשה־מרכבה, מכתבים, מכתמים, ממזרים, מאניפסטים, מימרות, מונותיאיזם, מדרשים, משקלים, מיקצבים, מלאכים, מיתולוגיה, מדפיסים, מחיקות, מלחמות, מו“לים, משומדים, מיקרופילמים, מו”סים.

נגינה, נוטריקון, נוסחאות, נייר לספרים, ניבול־פה, ניקוד, נימוסים, נקרולוגים, נשים.

ספרי־קודש, ספרי־חול, ספרים ליליפוטיים, ספרי־השכלה, ספרי־שימוש, ספרי־שעשועים, ספרי־צדוקים, ספרי־שומרונים, ספרי־רפואה, סליחות, ספרות אנטי־שמית, ספרי יחשׂ, ספרי־גורלות, ספרות מיסיונרית, ספרי־מינים, ספרי־ערווה, ספרים חיצוניים, ספרי־גליונים, ספרי־יריאים, ספרי־קבלה, ספרי־פסולים, ספרי־עריסה, ספרי־מתנגדים, ספרי־הלכה, ספרי־דרוש, ספרי־לימוד, ספרי־כישוף, ספרי־קראים, ספרי־נזירים, ספרי־חלומות, סוד־העיבור, ספרות־נשים, סוּפראַז’יזם, סימבוליזם, סופרים.

עלונים, עטיפות צבעוניות, עיטורים, עיתונים, עשרת השבטים, עשרת הדיברות, עורכים, עבודה, עולם־האצילות.

פיוטים, פילוסופיה, פואֶטיקה, פורנוגראפיה, פארודיות, פאפירוסים, פדיונות, פוגרומים, פלאגיאטים, פרסי־נובל, פרוזה חרוזה, פרוספקטים, פסקי־טעמים, פרסומת, פרשנות, פנקסים, פרוזבול, פיתגמים, פאנתיאון, פיזמונים, פיזמורים, פסיכואנאליזה, פרוטוקולים.

ציונות, צאינה וראינה, צדיקים, צנזורות, ציוויליזאציה, צמחונות, ציור, צבעים.

קינות, קמיעות, קוֹלוֹפוֹנים, קולמוסים, קטלוגים, קידושין, קרובץ, קונגרסים, קומדיות, קלאסיציזם, קדמוניות, קונטרסים, קולנוע.

ראיונות, רעיונות, רומנים, רביים, רומנטיקה, רקלאמות, ראשי־תיבות, רומנסות.

שאלות־ותשובות, שבתי־צבי, שמות, שערי־ספר, שערוריות, שונד, שירה, שינויי־גירסא, שכר־סופרים, שיווי־זכויות.

תורת־בודהא, תשבצים, תווי־ספר, תמונות, תנועות־נוער, תנועת־שלום, תקיעות, תדפיסים, תחביר, תקצירים, תרגומים, תעודות, תגליות, תכניות, תוספתות, תרבות, תור־הזהב, תחריטים.

ו    🔗

רשימה זו אינה ממצה כלל וכלל את סוגי איסוף־ספרים, שאחוז הדיבוק הביביליומאני מכנסם ומאַחסנם בתאווה פרועה ללא הבחנה בין עיקר וטפל, בין עידית לזיבוֹרית, בין דברי־חפץ ודברי־הבל, בין ספרי־יצירה ופיטומי־מלים. שכּן המַאגר הוא לו תכלית לעצמה, אם לשם תצוגה, או לשם סיפוק בולמוסו. ואפילו בונה הביבליומאן ארמונות לספריו, מסַדרם יפה ומַקצה להם מקומות־כבוד, אם אינו מעמיד אותם לרשות הנצרכים ואינו משרה בבית־האוסף אווירה של עיון והנאה – לא ספריה הקים, אלא מקלט, שיש בו גל של ספרים, תוהו ובוהו, אבל אין רוח־אלוהים מרחפת על־פניהם. ודאי, לא כל ביביליומאן שולח ידו באיסוף כל סוגי הספרים, הקונטרסים והנושאים, המפורטים כאן, ויש “מומחים” המייחדים את מאמציהם לקצתם או לרובם; אף־על־פי־כן, איןכל הגזמה בפירוט זה, וכל מי שהציץ לפינה חשוכה זו יעיד על כך. איסופי־ספרים אלה עשויים להיות אוצרות חיים ודעת בידי אנשים, שטובת הכלל לנגד עיניהם; ולאושרנו מצויים מקרי־מזל כאלה, שבהם יוצאת הספריה מרשותו של אותו מוּכּה־גורל. וכבר אמר חוקר אחד, שהביביליומאניה היא ביבליופיליה מעוּותת, ומי שנתפס לה מסתרס משהו בנפשו, והוא מתחיל לדמוֹת שהגזע האנושי קיים בשביל הספרים ולא הספרים בשביל האדם. לפיכך, הביבליופיל בוחר בספרים ואילו הביגליומאן אוגר ספרים, הראשון מתייחס אליהם בחמימות, והאחרון – בקדחת של טירוף. זה קורא ונהנה, וזה אינו אלא אנדרוגינוס בתחום הספרות: אינו כותב ואינו קורא. האחד מקיץ נרדמים באיסופו, והאחרון מַרדים יקוּצים ונוטל מהם את נשמתם. על־כן הזהיר הלורד צ’סטרפילד את בנו: “הישמר לך מן הביבליומאניה”. אין איפוא כל תקנה, אלא הפקעתם של הספרים מרשותו. אולם אין זה דבר קל. החוק מגן על כל קניין פרטי, ואף קניין־ספרים במשמע זה. והנסיון לימדנו שלעיתים, בהזדקן האספן והוא מגלה, כביכול, נכונות למסור את איסופו לידי מוסד ציבורי או אוניברסיטאי, הריהו מעמיד תנאים קשים; ואפילו לאחר שתנאיו מתקבלים אין הוא ממהר להסכים למסירת אוֹצרוֹ, מפני שקשה עליו הפרידה מאיסופו, שהוא קשור אליו קשר של אהבה חולנית, ולעיתים קרובות חוזר בו האספן בטצדקאות ובאמתלאות שונות מדעתו הראשונה והוא מוסיף להיטמן בין ספריו ולמונעם מן הבריות. רק המוות מפריד ביניהם. ולא פעם יקרה, שספרייתו נמכרת לאחר מותו חלקים־חלקים בארץ ובחו"ל, הואיל ויורשיו אינם מעריכים את האוסף ועינם לביצעם. אותה שעה נשורים איברים־איברים מן הגוף הענקי הזה, והוא חוזר לפיזורו כמות שהיה, כאילו לא מסר האספן את חייו והונו לשם ריכוזו. לספרייתו של מי לא נתגלגלו ספרים, שהיו פעם ברשותם של אגרנים כאלה, שגושפנקתם עדיין טבועה בהם!

ב“ספר חסידים” מסוּפר מעשה ב“חסיד שמת והיו לו ספרים הרבה, באו יורשיו ומכרו כל ספריו, והצדיקים היו מתאנחים על שהיורשין מוכרים ספריהם. והיה שם חכם אחד, אמר: אל תיאנחו, אגיד להם איזה עוון גרם שאין הספרים ביד היורשין, כי לא היה משאיל ספריו לבני־אדם, כי היה אומר: אני זקן, ואם יטשטשו אותם, היו נמחקין ולא אוכל לראות. ואין לאדם לחשוב כן, כי טוב לו לאדם שילמדו בספריו ויימחקו משיהיו הספרים במקום המוּצנע ולא ילמדו בהם”.

ויש שרוח של נדבנות לובשת את האספן והוא מתגבר על חמדנותו ומצווה בחייו את אוספו לציבור, או שיורשיו המהוגנים עושים זאת מיד אחרי מות המוריש. או־אז יוצא האוצר מאפילה לאור גדול, והספרים על כל מהדורותיהם, נוסחיהם, אותיותיהם, כריכותיהם, גילם ונדירותם, נפתחים לפני המעיינים והקוראים, ושוב הם מוזמנים ועומדים לתשמישים שבשבילם נועדו מתחילת ברייתם – להפיץ תורה, להשׂכיל את הרבים ולהנוֹת צעירים וזקנים. אספן כזה, שזכה להצלת ספרייתו ממוות, עשוי לנחוֹל חיי־עולם, ושמו יהיה חרוּת באותיות־זהב בשערי בית־העקד. על כגון זה אפשר לומר בדיעבד מה שאמר הרמב"ם בהקדמתו לספר זרעים: “לוּלא המשתגעים, נשאר העולם חרב”.

תשרי תשל"ד