א 🔗
המכתב הוא אחד מתשמישיו הקדומים של האדם. הכתב והמכתב ירדו כרוּכים לעולם. המצרים, הרומאים, היוונים והעברים הנחילו לנו מכתבים, שכתבו אותם על חומרים שונים: על לוח־טין לח, או על לוח מדונג, או על פּאפּירוס, הכל לפי התקופה ולפי שכיחוּתוֹ של החומר. המכתב הראשון הנזכר במקרא הוא של דויד מלך ישראל, ששלח אותו ליואב שר־צבאו: “ויכתוב דויד ספר אל יואב וישלח ביד אוריה” (שמואל ב', י“א, ט”ו). המכתב קרוי גם ספר או איגרת. ותכלית עיקרית היתה לו תדיר – להודיע משהו לאדם אחר מרחוק. הוא בא איפוא במקום משא־ומתן בעל־פה. ויפה אמר שמואל ארקיוואלטי בספרו “ערוגות הבושם”: “המכתב הוא שליח הדיבור”. גיתה, שהיה גם אמן־המכתבים, יעץ לאחותו: “כתבי כפי שהיית מדברת, ואז יעלה מכתבך יפה”. ולפי שהיה פוּריסט, החליף את התיבה הלועזית “קורספונדנציה” ב־Briefgespraech, היינו, שיחת־מכתבים. ברי, שאין כאן המרת מלה במלה, אלא פירוש רב־משמעות. לא מכתבים מוחלפים בין שני אנשים, כי אם שיחות חיות וממללות, הבוקעות מתוך המכתבים.
כמה מידות במכתב. ראש וראשון המכתב הפרטי, שעוד נייחד עליו את הדיבור. ממנו נסתעפו סוגים אחרים, שנעשו בריות בפני עצמן, עד כדי כך, שלפעמים הם מתנכרים למוצאם ואין להם זיקת־אב. סוגים אלה רבים הם ונמנה קצתם:
א. מכתב חוזר, או, בלשון המקרא, מגילה עפה. זה מכוון לפירסום רב ככל־האפשר, כדי לעשות נפשות לרעיון בקרב חוג מתרחב והולך. דוגמה לו משמשות איגרות פאולוס בברית החדשה, מכתבי הירוֹנימוּס ואבגוּסטינוּס ולוּתר, שתכליתם היתה להפיץ את הנצרות בחלקי־תבל מרוחקים.
ב. מכתב של מנהיג לקהילתו, או של רבי לקהל־חסידיו. הללו מיועדים להביא לידי התעוררות־הנפש, לחזק את זיקת הקהל לרועה הרוחני, לטפח את אמונו בו, ולשומרו מפני הליכה למחנה אחר. אגב־כך יש שמכתבים אלה מפתחים את תורת הרבי ומבליטים את ייחוּדה, ועל־ידי זה הם תורמים תרומה ניכרת לעיוּן־העולם הדתי הכולל.
ג. מכתב בין שני משוררים או מלומדים, המברר סוגיות אסתטיות או פילוסופיות. זה פרטי הוא בצורתו ובנעימותו, אבל כללי בתוכנו ובעניינו. כאלה היו מכתבי סינקה וקיקרוֹ בזמן העתיק, המכתבים של אראזמוס בימי־הביניים, וחליפת־המכתבים בין גיתה ושילר בזמן החדש. אלה האחרונים עסקוּ לא רק במסירת ידיעות איש לחברו בתחום היצירה, אלא בהבחנה שבין אפּוס ודראמה, בבדיקת בעיות אסתטיות שונות, ובביקורת יצירותיהם הם. ומעניין הדבר, שמכתבים אלה, שמלכתחילה לא היו מיועדים לפירסום, עוררו את גיתה עצמו בימי זיקנתו להכין את הוצאתם לאור, בראותו בהם כעין השלמה לווידוייו הביוגראפיים האחרים, שבאו לידי ביטוי ב“חזון ואמת”, במסעי שווייץ ואיטליה ובכתבים אחרים. אגב עריכת המכתבים אמר: “תהיה זאת מתנה גדולה, שתוגש לגרמנים, יתר על כן, ניתנה לי רשות לומר – לאנושות. שני ידידים כאלה, שעילו זה את זה אהדדי, על־ידי שהיו משיחים את ליבם לרווחתם כל שעה”. בספרות האנגלית והצרפתית ידועים מכתביהם של סידני סמית ולורד צ’סטרפילד, פרוסט, ג’יד וקלאודל. אצלנו מתנוססת חליפת־מכתבים של רמח"ל עם רבני דורו, שבהם הוא מספר על חזיונותיו המסתוריים ומטהר את עצמו מן החשד שנתפס לאמונה בשבתי־צבי. אמני־האיגרת שלנו הם י. ל. גורדון, דויד פרישמן, אחד־העם, ח. נ. ביאליק, אף־על־פי שיש במכתביהם עירוב של עניינים פרטיים ובירור סוגיות ספרותיות.
ד. גם ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) שלנו מבוססת בעיקרה על איגרות, שהריצו זה לזה הגאונים והרבנים בענייני הלכה ופסקי־דין: הם נשאלו והשיבו, שקלו והכריעו, ובשקלא וטריא זו מקופל שפע של ידיעות פרטיות וכלליות, וידויים והודאות, מנהגים, מידות, דיעות ואמונות, מאורעות ומעשים.
ישנוֹ סוג של איגרות מוּסר ועידוד המרובות בספרותנו, כגון איגרות הרמב“ם (איגרת לבנו, איגרת תימן, איגרת השמד, איגרת תחיית־המתים), איגרת ר’ קלונימוס בן קלונימוס, איגרת הגר”א מווילנה.
ומובן שקיים, להבדיל, סוג של מכתבים עסקיים, שעניינם חיי־המעשה, הזמנת סחורות, קביעת מחירים, הלוואות וריבית, וכיוצא בהם. הללו קולם הולך, ואין דרכם בלחישה. אמנם גם מכתבים אלה יש שהם מכוונים לאיש אחד נאמן, שומר־סוד. אולם אין אלה סודות־הלב, אלא סודות־העמק.
וכן מצוי סוג של מכתבים מדיניים המיועדים לרבים, בין שכך נכתבו מלכתחילה ובין שנכתבו ליחיד. קיים גם נוסח של יצירה ספרותית על יסוד מכתבים, כגון רומן־מכתבים, שיר בתבנית איגרת, וכו'.
כל הסוגים האלה וכיוצא בהם, המוזכרים כאן דרך־ריפרוף, אף־על־פי שנשתמרו בהם כמה סימני־היכר של האיגרת המקורית, הם איגרות רק על דרך ההשאלה, ועם כל חשיבותם, ריבוים ושכיחותם, יודעים בעליהם ומחבריהם, שזוהי צוּרת־כּלאיים, הנקוטה בידיהם לשם נוחות בלבד. “מכתבים על הספרות” של דויד פרישמן ומכתבי ר’ בנימין אל “בתי” הם בדויים ואין בהם כשלעצמם כל צביון אישי, בהיותם מכוונים לכל קהל־הקוראים, ויש לראותם כמאניירה ספרותית, שהמשתמשים בה סבורים שהיא כובשת יותר מצורה אחרת ואף תכליתית יותר.
ב 🔗
אבל אין ערוֹך למכתב הפרטי, השרוי כולו בספירת אני ואתה. זוהי איגרת־שלומים, הנכתבת לאיש אחד או לאשה אחת, שיש בה וידוי אישי, תינוּי־אהבה, השתפכות־נפש, מסירת מידע פרטי, או התעניינות בגורלו של מקבל המכתב, בקשת־עצה או מתן־עצה, חשבון־הנפש ומירוק־הנפש. המכתב הוא גילוי הכותב לעצמו, כשם שיש בו משום התגלות למקבל המכתב. בשעת כתיבה מַשיר הוא מעליו את מלבושיו, ומתייצב בעירומו הנפשי. ואחת היא, אם מדוייק תיאורו או לקה בהפרזת ערך עצמו או בהתבטלותו. העיקר הוא שהדברים נכתבים בתום־לב, ברגש, בפשטות, באינטימיות, ובלא מליצות של אנשי־שרד. אין הם מכוונים לפירסום. ואילו היה הכותב יודע שיתפרסמו, היה נרתע מכתיבתם. הפירסום הוא לא רק גילוי הכמוס, אלא חילולו. האיגרת הפרטית סגורה וחתומה מאז היותה ועד היום, כדי שלא ייוודע תוכנה לאיש זולת המקבל. הפותח את הסגוּר, מפקיד את בעליו בידי זרים. המגלה תוכנה, הריהו כמפיר־ברית. סנבלט החורני, שנתכוון לזלזל בכבוד נחמיה, שלח אליו “פעם חמישית את נערו ואיגרת פתוחה בידו” (נחמיה ו' ה'). הטעים הכתוב דבר זה הטעמה מיוחדת. חומרתה של עבירה זו – פתיחת מכתב אישי – היתה גדולה כל־כך, שרבינו גרשום מאור הגולה התקין עוד לפני למעלה מאלף שנה תקנה מיוחדת, שאסור בחרם לפתוח מכתב סגור של אדם ולקרוא בו בלי נטילת רשות. תקנה זו נקראת, כידוע, על שמו: בחדר"ג. מפני שהמכתב הוא, כדברי באלזאק, “נפש חיה, הד נאמן של הקול הדובר”, ואין אתה רשאי לטייל בנפש הזולת כבתוך שלך, ולא להאזין לקולו הפנימי בלי היתר מיוחד. גם הגוֹנב רחשי־נפש גנב הוא, ואינו פטוּר מעונש.
המכתב הוא שיחה־שבכתב. הכותב משווה את ריעו הקורא לנגד עיניו, וכל משיכת־קולמוס שלו מושפעת מנוכחותו הרוחנית. וכן מקבל המכתב: הוא מקבל את תוכנו, כאילו הכותב ניצב עליו ומדבר עימו. ריינר מאריה רילקה אינו כותב בתשובתו: “קיבלתי את מכתבך”, אלא: “מכתבך שרוי עימנו כבר כמה שבועות”. מכתב פרטי מבלה מסמכים אחרים, שלכל היותר הם חומר בידי ההיסטוריון. המכתב האישי הוא תעודה נצחית, כחטיבה של פיוט. וכבר אמר נובאליס: “המכתב האמיתי – מטבעו פיוטי הוא”. מה שכתוב בו מדבר ללב, וידבר אליו גם בדורות הבאים. שכּן הסבל, האהבה, הרטט הדתי, האכזבה או הפחד מפני המוות, יביאו אותנו תמיד לידי התרגשות ויעוררו בנו עניין. האיגרת הקטנה של הרמב“ם לשמואל אבן־תיבוֹן, מכתבי דה־וויניה, שׁלי, קיטס, פרוסט, רילקה, קאפקה וכיוצא בהם, מרתקים אותנו כביום כתיבתם. אין הם רק חלק מיצירתם, אלא יש בהם בנותן־טעם ליצירתם. מכתבים פרטיים מתחברים בהמרצת הרגע, בעידנא דריתחא, כשהלב יוקד אהבה או זועף מכעס, או מלא רחמים, או הוֹמה בתפילה, או דרוך־ציפיה, או פוקע מיאוש. הם פרי כורח־ביטוי וחירות־ביטוי. לפיכך, כּנות בהם ואמת פנימית. ואפילו מרגיש הכותב אחר־כך הירהורי־חרטה על התחשׂפותו היתירה ומצטדק על פזיזותו ועל אי־נימוסיותו, אין משגיחין בכך ואין זה גורע ממהימנותם של המכתבים כחוט־השערה. אדרבא, יש חן ב”פזיזות" זו, והיא התבלין, שכוחו וריחו יפים ומחזקים את עצם העדוּת. מכתבי החרטה והתיקון מזדווגים לגוף המכתב הראשון ונעשים חטיבה אחת, והקובץ כולו משמש לאחר זמן בבוּאה למתרחש במעמקי־הנפש. ולא עוד אלא שאם חלה במרוצת הזמן תמורה גמורה בכותב, ומכתבי־אהבה שלו נהפכו למכתבי ביקורת וטינא, הריהם משלימים את קודמיהם. כי אלה ואלה דברי אדם חי.
וככותב המכתב, כן מקבלו. ודאי, ישנם מכתבים שמגיעים למקבלם דרך־הפתעה, מפני שלא שיערם ולא ציפה להם. ברם, המכתבים הראשונים הם המשך של שיחה בעל־פה או קשר בשפת־רמזים אגב פגישה מקרית. כלומר, המקבל הוכשר לקבלם אף ייחל להם, ולפחות שיער את בואם. אף ליבו או ליבה הומה בשעת קריאה, תוכן המכתב מרטיט, מהדהד, מעורר ריגוש של אהבה או תרעומת, והקריאה נשנית ומשולשת, והחוויה מעמיקה בנפש. ותגובה מתרקמת ותשובה מתנסחת והולכת, הלב מתמלא והיד פשוטה לקולמוס. המקבל נעשה כותב, והכותב – מקבל, וחוזר חלילה. צא וראה: אפילו מכתב שלא זכה לתשובה, לא החטיא את מטרתו. העדר־מענה אף הוא בכלל־מענה. ומה שרצה השולח לדעת בסיועו של המכתב, הריהו מסיק משתיקת המקבל. והמקבל, שהניח את המכתב בלא תשובה, אינו נח. הכותב לא הפסיד את הכל. מכתבו השיג מחצית חפצו: הוא הוציא את המקבל מאדישותו ועוררו לתגובה בינו לבין נפשו, בלי אומר ודברים: ב“זרם־התודעה” שלו שוטף “מונולוג פנימי”, שאילו היה נרשם היתה בו משום תשובה רבת־עניין לשולח המכתב. כלל הוא: מכתב שנכתב ונתקבל ונקרא – לעולם אינו יוצא לבטלה.
ג 🔗
מכתב הנוגע ללב המקבל או לעניינו החיוּני, נקרא על־ידו מלה במלה, אות באות, הוא מהפך בו ומהפך בו וחוזר עליו מתחילתו ועומד על כל תג ותג. ולא את הכתוב בלבד הוא קורא, אלא אף את שלא נכתב, את המרומז בין השיטין. הוא קולט גם את בת־קולו של הכותב, המרטטת בו. שכּן למכתב יש טעמי־מקרא, יש נעימה. וכשם שיש לו קול, כך יש לו מראה. לאותיות צורות חיות ודוֹבבות. הן מצטרפות לכתב־יד אישי, המעלה לפני הקורא את דמות־דיוקנו של הכותב. כתיבה חפוזה או טרופה, פשוטה או מצועצעת, ישרה או רצוצה, מעידה על אופיו של הכותב ועל מסיבות הכתיבה, כגון, שכתב ליד שולחן בשלווה או בסערת־נפש, בגן־העיר או בתחנת־הרכבת, כשהנייר על הברכיים. על־פיה קובע הקורא אם היה שרוי בדיכדוך או בעליזות, אם היה אדיש או רב־יוזמה, נזוף או מפוייס, עייף או רענן. שורות ישרות או עקומות, מבולעות או פולשות זו לתוך זו, ממחישות בדמיון הקורא את זהותו של הכותב. בדיבור אחד, כתב־היד הוא כתב־הלב, כתב־הנפש.
לפיכך אנו מחבבים מכתב כתוּב ביד ולא במכונה. כתב־היד הוא חם, קוֹרן ומקרין; ואפילו אתה מתקשה לפעמים בפיענוח תיבה סתוּמה, אינך מקפיד, כי אתה בא על שכרך. הסתימוּת עצמה היא ראי למצב־הרוח של הכותב וליחסו אליך. המחיקה מעידה על הליבוּט ועל הניצנוץ הראשון, האמיתי, שחייב שינוי. האותיות הן תעודת־זהותו של הכותב, חותמו, ואילו מכתב כתוּב במכונה הוא תחליף צונן, חסר־נשמה, דוחה. כל המכתבים שחוּברו במכונה דומים זה לזה בחיצוניותם, ואין סימן של ייחוד בהם. האותיות יצוּקוֹת, כביכול, בעופרת קרה, ואינן מכוונות אליך דווקא. הן יכולות להיכתב במסירת־הקולמוס או דרך־הכתבה. אתה שומע מתוכם את קישקוש־המכונה, ולא את המיית־הלב.
ויפה עשו הדורות הקודמים שטיפחו את כתב־היד והיו מתפארים בו. יפי הכתב מוכיח על מידה של יופי בכותב. “יפי כתב האיגרת מוֹרה על יקרת הכותב”, אמר ר’ יהודה אבן־תיבון. “יש לו כתב־יד – פנינים”, היה אב מתגאה בבנוֹ וכלה בחתנה. מראיה ראשונה זו נתבשׂמה ההיכרות ביניהם ונפתחה הדרך לאהבה עמוקה יותר. אף הם ידעו להבדיל בין הצורה והתוכן, הגרעין והקליפה, אלא שביקשו יין טוב בקנקן יפה. בסבלנות מרוּבה היו משחיזים את קנה־הכתיבה, את הנוצה, ומוליכים אותה מתון־מתון, או מהיר־מהיר, על־פני הנייר. כתב־יד יפה היה הישג רוחני וגשמי כאחד, שהוא פרי יגיעה וזריזות אצבעות, ולכן היה מין שכיית־חמדה.
הוא הדין בסימני־הפיסוק. הללו אוניברסאליים הם ומצויות בהם רק סטיות “לאומיות” קלות, ואף־על־פי־כן, בולט במכתבים סיגנון מיוחד של סימני־פיסוק. הכותב קובע אותם לפי הגיונו, רגשותיו, השראתו וצרכי־הדיגוּש שלו. יש שהוא מרבה בסימני־קריאה, בפיזורו, בהטעמה, במרכאות ובכל כגון דא, אשר בחיבור ספרותי לא היה נוהג כך. מתיחת קו מדגיש תחת תיבה או משפט, מוכיחה את האמת הפנימית רב־יתר מתוספת מלים. מסימני־הפיסוק אולה “טוֹן”, נגינה עריבה או צורמת באזני הקורא. “מכתב”, כתוב בספר־הפיתגמים של איגנאץ ברנשטיין, “אפשר לקרוא ואפשר גם לשיר אותו”.
ד 🔗
הגלויה, הטלפון, הטלגרמה, הראדיו, הטלוויזיה, הקצרנוּת, והטייפ־רקוֹרדר, חיבלו באמנות הזאת, אמנות האיגרת, ככפוֹר הנוגס מן השתיל את הציצים והפרחים ואת העלים הירוקים. “היגענו בשלום” – מבשרת הטלגראמה בקיצור קטלני – “מכתב יבוא”. והמכתב בושש לבוא, שכּן העיקר כבר נאמר בטלגראמה, והשאר חשיבותו שניה־במעלה. כל אש האהבה למשפחה או לאהובה כבר צרורה באותו קיצור, וחובת הלב והצורך הדחוף להודיע – כבר באו על סיפוקם ולא נשתיירו מהם אלא שרידים או אפר בלבד. ואפילו נשלח אחר־כך מכתב מפורט יותר, הרי פתיחתו מדלדלת את תוכנו: “ודאי קיבלתם את הטלגראמה”. ואמנם כן, התמצית כבר ידועה, ולכן אפשר לדחות את קריאת המכתב לשעה פנויה או ליום השבת. השולח והמקבל שניהם נהנו מן הנוחות הטכנית והפסידו את העונג הרוחני שבמכתב ראשוני, יליד הדאגה לנפשות האהובות, המצפּוֹת בכליון־עיניים לידיעה כתובה בעצם ידיהן.
הטלפון הוא ראש אויבי המכתב. הוא מכשיר מצויין להזמנת רופא, לקריאת ס.או.אס., אך אין כמוהו קוטל־שיחה. הזמן מצומצם, ואף המוח מצטמצם. ראשית־חכמה – לחייג את המספר הנכון. הריכוז הראשון חל על החיוג ולא על השיחה, ואפילו הישגת את האדם המבוקש לאלתר – מה אפשר לומר לו דרך השפופרת האטוּמה? דו־שיח בין שני לבבות לא יתפתח מתוכה לעולם. אבל בינתיים אתה מדבר עימו ויוצא ידי־חובתך כחבר וכידיד, והצורך לכתוב אליו מת מיתה חטופה. כל מכתב לא יהיה אלא חזרה, שכתיבתו אינה מגרה את הכותב וקריאתו אינה מגרה את המקבל. קל וחומר הטייפּרקורדר, זה מכשיר־הפלאים המונח לפניך ורושם את קולך על־גבי סרט, שאתה משגר לידידך הקרוב והרחוק, כדי שיקבל ד“ש חי וטרי. ההתערבות המיכנית של ה”כלי" דוחקת את אישיותו של המשגר. בעצם הקול המתכתי יש משהו קרוש ודוֹחה. ואם הטלפון עדיין מניח מקום לחילופי־דברים ולהשפעת הדדית, שוֹלל הרשמקוֹל אפשרות זו. הוא מלעיט אותך באורח פאסיבי, אי־אפשר לך לשאול ואי־אפשר לקבל תשובה. צד אחד בלבד פוסק בו את פסוקו. ואין לך דבר נלעג כחילופי־סרטים של רשמקול במקום מכתבים. יפה הוא כסוּג של בידור ושעשועים, אבל לא כמשא־ומתן בין בני־אדם שמכבדים זה את זה. נמצאנו למדים, שאין תמורה לאיגרת־שלומים, שלא לחינם כינוה גם יקרה (“זה עתה קיבלתי את יקרתך”), כי היא יקרה מכל יקר והכל בה בסימן הפרטיי, האישיי, האינטימי: האותיות והכתב, הניקוד והפיסוק, הנייר והמעטפה, העט והדיו, הכתובת והפניה, הפתיחה והחתימה, הנעימה והסיגנון. כל שאר אמצעי התקשרוּת, חוץ מן הדו־שיח החי, אינם אלא תחליפי־סרק, שאף־על־פי שיש בהם כוונה טובה, הריהם מקפחים את מתנת־החסד, שהתרבות האנושית היסודית העניקה לנו ושכוחה יפה בטיפוח יחסי־הגומלין של בני־אדם: האיגרת הנלבבת שברשות־היחיד.
פרק מיוחד לעצמן קובעות איגרותיהם של הנופלים במערכות ישראל, שכונסו ב“גווילי־אש” ובספרי־זכרון אחרים. מבחינת רוחן, צורתן ותוכנן אלה הן איגרות במשמעותו האמיתית של מושג זה. הן נכתבו להורים, לנפש אהובה, לחברים ולכיתות בתי־ספר בתנאים מיוחדים, בבדידות, במצב סתום, ולעיתים קרובות באווירה של סכנת־נפשות, לפני יציאה לחזית, לשם פורקן־הלב והשתפכות־הנפש, עידוד עצמי ועידוד הזולת. כותביהן הביעו בהן חוויות אינטימיות, מאוויים כבושים, אמונות ודיעות, ואף יאוש. אלה אינם מכתבי אנשים מלומדי־נסיון, אמני־כתיבה, שהעלו על דעתם שאיגרותיהם עתידות להתפרסם בזמן מן הזמנים; אלה הם מכתבי צעירים, שראו בהם יצירת־קשר או שמירת־קשר עם יקרים ונלבבים, המצפים לאות־חיים מהם, אשר יקראו את דבריהם ברטט, כבשעת כתיבתם. זהו סוג מיוחד של מכתבים, שנכתבו בשעה ובמקום מיוחדים, ועל־כן יש בהם ייחוד גם בתוכנם ובצורתם. מכתבים אלה הם בבחינת יוצאים־מן־הכלל, המקיימים את ההנחה, שכתיבת איגרת־שלומים היא צורך הנפש וכשרונה, אלא שתשמישי התקשורת המפותחת ניוונו אותם בכפותם עלינו תחליפים מקפחי־חיוּת.
ה 🔗
כשאתה בודק את גנזיהם של סופרים ותלמידי־חכמים אחרונים, שנשתמרו יותר משל הראשונים, אתה למד שהם קימצו מאוד בכתיבת איגרות פרטיות; ואפילו כתבו – אין צרורים בהן תוכן חייהם, ליבוטיהם, תהיותיהם ונפתוליהם. תשמישי הטכניקה השונים, שהזכרנום קודם לכן, דחקו ודוחקים את המכתב. התקשוֹרת דוחקת את ההתקשרוּת: התחבוּרה – את ההתחברות; השׂחרחוֹק – את הדוּשיח הקרוב; המברק את ברק הסיגנון האפיסטולארי; הטלוויזיה הכללית – את הוויזיה הפרטית. אלה התישו את התשוקה הטבעית לכתיבת דברים אינטימיים, שהם בבחינת חַלָה שאדם מפריש מעיסת מחשבתו או יצירתו לחבריו הקרובים. הם חוטפים וכותבים כמה שורות, או שמסתפקים במכתבים על שכר־סופרים ועל תנאי הדפסת ספריהם ועל עסקי ספרות אחרים, שאין בינם לבין ענייני מסחר רגילים אלא השוֹני של מחַבריהם, סמי מכאן גילוי עולם פנימי, רצון אדם לשתף את ריעו במסתרי יצירתו, להימלך בדעתו או לקבל ידיעה על מאבקיו ומעשיו. כאילו קיפל כל מה שהיה לו בספר השירה או הפּרוֹזה, ולא נשתייר בו כדי איגרת־שלומים ראויה לשמה. אבד הכשרון לכתוב לאיש אחד, לקורא אחד, והכל ניתל לקהל־הקוראים. גם בתחום זה ניצחו הרבים את היחיד.
ולא עוד אלא שגם המשא־ומתן הספרותי או המדעי בסיוען של איגרות, נידלדל. והלוא זה חשיבותו רבה כצד מַשלים לחיבורים שבדפוס, ולפעמים אף חשוב מהם. ריבוי הבמות, כתבי־העת, המוּספים הספרותיים, הוועידות והכינוסים, תובעים מסופרים ותלמידי־חכמים: “הבו לנו חומר”, והם נתבעים ונותנים. הללו מריקים לא רק את מגירותיהם, אלא גם את לבבותיהם, ממעטים את הזמן האינטימי ומייבשים את מעיין הידידות וצורך ההתוודות. הסודיות נמצצת טיפין־טיפין, על־ידי ראיונות וגילויי־דעת. גבר המלבּר על המלגוו, ה“הם” על ה“אתה”. הבה נקווה, שעוד מעותדת לאדם עוֹנה של פריחה לחליפת איגרות כתובות בכתב־יד בעליהן, שכן האיגרת הפרטית לא תסוּף לעולם, כשם שהשירה לא תיבטל והצורך להתוודות לפני נפש קרובה יהא חי וקיים. שום אמצעי תקשורת אחרים לא יירשו את מקומה של האיגרת, קולה הרך והמעודן יתגבר על שיקשוק הטכנולוגיה. היא אינה שוללת אותה ואינה רוצה להסיג את גבולה; אך לא תמחל על כבודה ולא תוותר על קיומה, מפני שהיא שומרת על עצמיותו המסתורית של האדם, מוציאתו מן הבדידות, ובונה לו גשר אל ריעהו. היא סם־חיים לו.
תשל"ג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.