“– – – בלי לצטט לפעמים את ביאליק אי אפשר כלל להבין את הוויית איש הדור הזה. פינסקר וביאליק, אחד־העם, ברדיצ’בסקי וברנר, ויש לצרף אליהם גם את טשרניחובסקי – הם אשר נתנו את הדחיפות היסודיות העיקריות לדור העליה השניה. הם הוציאו את המחשבה היהודית וגם את המחשבה הציונית מההפשט, הם הוציאו אותה מרכרוכיותה. הם הציגו, כל אחד על־פי דרכו, את שאלות ההווה והעתיד היהודי, בחריפות הגדולה ביותר”.

(ב. כצנלסון, כרך י"א עמ' 34)

א

הוויכוח בין ראש הממשלה, הח' דויד בן־גוריון, ובין הסופרים בישראל על ערכה של הספרות היפה, איננו חדש. הוא מחלחל זמן רב ומפרכס לצאת, ואף יצא פעמים אחדות. יחסו זה של ראש הממשלה ליצירה הספרותית, שגרם וגורם צער גדול לכל מוקיריו, איננו סוד וכבר היו לו גילויים שונים, בכתב, בעל־פה ובמנהגו עם כינוסי סופרים. אך כל עוד הסתפק בן־גוריון בהבעת דיעותיו דרך־אגב, ולמקוטעין, אפשר היה לדחות ויכוח זה ולהסתפק בתגובות־אגב; אך משעה שבן־גוריון הביא לפני הציבור הרחב את הערכותיו בצורה סדורה וברורה, שוב אין להשתמט מן החובה להתווכח עם דיעות אלו ולסתרן מנקודת־ראות אישית, אנושית ולאומית כאחת. שכּן, הטעות המונחת ביסודן, עם שהיא עתיקת־ימים, היא כל־כך שרשית וכל־כך מזיקה, שהמחריש לא יינקה.

ולפי שראש הממשלה מבקש לקצץ בכל אותו סוג של יצירה, בעשותו אותו ענין של מהיכא־תיתי, הואיל ו“לא איכפת לו הדבר אם טיבם של השירים המופיעים ב’מאזנים' או במקום אחר הוא משופרא דשופרא או לא” – צורך הוא להתחיל מבראשית. ואל יאמר האומר: זוהי חכמה אלפא־ביתית. מפני שבן־גוריון מערער על האלף־בית של תרבות ישראל המתחדשת, יש הכרח לגונן עליה.

קיימא לן: תרבות בלי ספר, בלי שירה, בלי סיפור, בלי אגדה, בלי יפי־לשון, בלי ניגון, בלי צורות נאות ובלי סילסולי־אמנות – לאו שמה תרבות. עמים העובדים את אדמתם ואוכלים ושותים, ושטים בימים, ועושים בסדנאות, ומייצרים ומייבאים, ואין להם מכל אלה – אינם עמים תרבותיים. ואפילו כל אחד מהם עשיר כקורח, אין לנו עניין לא בעברם, לא בהווה שלהם ולא בעתידם. בהיסטוריה האנושית היו רבים כאלה ונשכחו או שנזכרים דרך אגב ואינם אלא עומס על הזכרון. תרבותו החומרית של עם, הציוויליזאציה שלו, עם היותה תנאי מתנאי הקיום, נעלמת ומניחה אחריה עקבות מעטים, ואין לנו אלא שיורו הספרותי, האמנותי והרוחני, אם יש לו שיור כזה.

אין אדם ואין עם בלי פיוט ובלי זימרה ובלי מדרש־אגדה. עולם פרטי או לאומי, שאין בו שירה, זהו עולם־התוהו. הנוי הוא כורח־חיים לאדם, ואין נוי בר־קיימא בלי ביטוי מוחשי בספר, באבן, בבד ובקול.

סדר הדברים שקובע בן־גוריון: “ייעשו המעשים הגדולים –והספרים כתוב ייכתבו” – מוטעה הוא ביסודו. זהו סדר מדומה. העולם נברא בעשרה מאמרות. הדיבור, השיר והקול קדמו לכל בריאה. הסדר הוא הפוך: השירה של קודמינו וקודמי־קודמינו, שהיא פרי חוויות, מאורעות ומעשים גדולים, נבלעה בנפשנו בצאתנו לאוויר־העולם, בהיותנו בחיק אימנו בגן ובבית הספר, בבית וברחוב. וכשאנו עומדים על דעתנו, דוחפת אותנו שירת־עולם זו למעשים, ליצירה, לכיבושי ים ואוויר, לאמצאות ולתגליות. כל דור הוא הדום לרגלי הדור הבא. לא רק אלה שעלו לישראל מארצות־מוצא שונות באו לפי קול צלול או עמום של שיר או ספר עברי מקורי, בגילגולו או בגילגולי־גילגולו, אלא אף ילידי הארץ נסתפגו ברוח היצירה העברית בגן ובבית־הספר ובתנועות הנוער; ובין שהם מודים או אינם מודים – בעניין זה לא מפיהם אנו חיים – הם קלטו את הספרות העברית, שהגיעה אליהם בתמציתה דרך מסננות שונות. ואותם צעירים “כגוליבר, ג’ימי, בניה של רבקה גובר או בניו של שלמה לביא” ורבים אחרים – דווקא הם מעידים על טעותו הגדולה של בן־גוריון. שכן הם היו מלאי שירה, קראו, נהנו מן הנוי, ציטטו משוררים, ונשמתם עלתה השמיימה בשירה. זאת למדתי משני כרכי “גווילי־אש”. ולא עוד אלא שבין החייליים כיום הזה רבים המשוררים, בכוח או בפועל, הכותבים ואף משגרים שירים ורשימות, שנכתבו לאחר תרגילי־אש. וכל עורך בישראל יודע זאת. מכל שכן, רבים מהם קוראים ונהנים מספר עברי ורואים בו צורך חיוני. השירה (במובן הרחב) היא נשמת אפם של בני־אדם, היא סודם, היא בת־לוויה שלהם. מובן, שמצויות מדרגות שונות בהבנת שירה, אבל אנו מדברים כאן בבחינה עקרונית.

יתירה מזו: כדי לדעת את כל זה, וכדי לעמוד על סודם הפנימי של החיילים והנוער בכלל, לא די להיות שר־בטחון או רמטכ"ל או קצין־מיבצעים, אלא יש צורך לקרוא סיפורים, פשוטו כמשמעו. אמן־הסיפור משכיל לחשוף את נסתרות הנפש והתרחשויותיה הדקות, שעינו של אדם אחר איננה רואה אותן. גם את חיילי האויב ונפשיותם אפשר להכיר מתוך סיפורים אמנותיים. נמצא, שכדאי לקרוא ספרים גם מבחינה מעשית, משום שהם מכלי־תשמישיה העיקריים של הרוח החוקרת.

ב

בן־גוריון מאמין, שאנו נהיה כאן עם־סגולה, ואף כותב טורים אלה שותף לו באמונתו. אולם בעל־כרחי אני שואל: עם־סגולה זה, במה יוּכּר? מה יהיו סגולותיו? האם רק בזה שיתיישב על האדמה, יקים תעשיה, יטוס באוויר, ייצר טילים, יבנה כור־אטום, יילחם בגבורה עם אויבים? ודאי, כל אלה דרושים לנו לקיומנו ועלינו לעשות כל מה שביכלתנו כדי להשיגם ולהתקדם בהם בלי הרף. אולם כל העולם מלא עמי־סגולה כאלה. מה רבותא בכך, שיהיה עוד עם קטן אחד בקידמת־אסיה העוסק בטיס, בשיט ובמלחמה? ואל נא יטעו בדברי: איני מבקש “תעודה” לעם ישראל, ואיני מתנה את קיומו בתעודה כזאת; עם ככל הגויים – אף הוא בשבילנו אידיאל, שראוי להקריב למענו קרבנות.. אולם היכן כאן הסגוליות או הייחוּדיות? ומהו החזון המיוחד המפעם את המצב הזה? סוף־סוף כבר התרגלו קצת לקיומה של מדינת ישראל, ועוד מעט יחדלו להתפעל ממעשינו. שמצויים כמותם, ואף גדולים מהם, בארצות הרבה. בן־גוריון עצמו התפעל ממעשי־הייבוש המופלאים בהולנד והעלה אותם על נס, ומבקש לעשות כמתכונתם בישראל.

בן־גוריון מעריץ את התנ“ך, ויש לשבחו על פעולתו הברוכה להפיצו ולהעמיק חקר בו. אולם, האמנם נחבק את הספר היקר הזה עד כדי יציאת נשמת היצירה העממית שלנו? האין עמדתו מביאה לידי פרשנות חדשה, מודרנית, כדוגמת זו העתיקה, שהוא סולד מפניה? ומפני מה נעשה בן־גוריון, זה המאמין הגדול בעתידנו, קטן־אמונה ביחס לדור הזה ולדור הבא? שמא מוכשר גם הוא ליצור משהו חדש? והלוא אמונה בכוח־יצירתו של הדור החי וקיים צריכה להסתייע גם בהכשרת תנאים ליצירה חדשה, במתן אפשרות לנסיונות־יצירה, בעידוד הכשרונות ובחיבוב הספרות, כלומר, בנטיעת ההכרה שסוג־יצירה זה דרוש וחיוני לעם. כלום יורדת יצירה מן העבים? והיוצר – כלום נופל כפתק מרקיע? דווקא אלה שתופסים את מהות התנ”ך כיצירה אנושית נעלה, שהבשילה במשך תקופות, מבינים שספר־בראשית איננו ספר ראשון, אלא קדמו לו בלי ספק רישומי־ספרות ואולי ספרים אחרים, שהיו פחותים בערכם אך סללו את הדרך ל“בראשית”. וגם בימינו מופיע אמן גאוני, לאחר שדורות ריצפו את דרכו בצירות קטנות ובינוניות. שבט פראי לא ייצור תנ"ך. יחס של לא־איכפת לכך, אם הספרים “לא יבוששו לבוא” – איננו “סגולה” ליצירה גדולה. על כל פנים, אין תכונה זו מייחדת עם־סגולה.

ברי: עם־סגולה אין משמעו אלא עם בעל ייחוד רוחני, שכוח־יצירה לו, שצדק ויושר באורח־חייו, שמידות נאות לו, שערכי מוסר ויופי לו, שמפרה את העולם בשירתו, בהגותו ובתרבותו הרוחנית. אך כל אלה יכולים לשגשג רק באווירה של מוקירי סופרים ואמנים ומתוך חיבת־עם לערכי ספרות ואמנות. ואילו מתפיסתו של בן־גוריון, כפי שנחקקה בתשובתו לשמיר ובמקומות אחרים, נמצאנו למדים שהשיר, הסיפור והמסה, ואולי גם סוגי אמנות אחרים, הם בחזקת מותרות, בחינת “ישחקו נא הנערים לפנינו”. כבר אמרתי ולא אמנע מלחזור: זוהי אי־הבנה גמורה ביסודות האימפונראביליים, הזנים ומפרנסים את נפש האדם, כדרך שהלחם הגשמי מפרנס את גופו.

לא אחת שמנו לב, שבן־גוריון מעלה על נס את כיבושי המדע בישראל ו“שוכח” את הספרות והאמנות. כאילו אין יוצרים חשובים בתוכנו, וכאילו עמידתנו הרוחנית דלה וריקה. אף על כך ראוי לומר דברים ברורים. אולם כיוון שכבר אמרתי אותם במאסף הספרותי, שלא רבים קוראיו, ארשה לעצמי לצטט קטע משם:

"אנו יודעים את ערכם של המדע והטכניקה בימינו בכלל ובשביל מדינתנו הקטנה והעניה באוצרות טבע בפרט. הכל מודים, שיש לעשות מה שאפשר כדי להשיג התקדמות בשדה העבודה, הכלכלה, המלחמה והציוד. וכל מי שמקדיש עצמו למדע, וכל מי שממציא משהו בתחום החקלאות או התעשיה, או משכלל משהו, או רוכש לו יכולת בייצור כלי־נשק ובשימושם – הריהו משרת את העם ותורם תרומה גדולה לבטחונו ולעתידו; ואמנם, בשמחה רבה אנו חונכים מכוני־מדע ותחנות־נסיונות ובתי־אולפנא מקצועיים, ומקדמים בברכה כל מחזור קצינים, טייסים, רופאים, כלכלנים, כימאים, מכונאים, מהנדסים וכו', ורואים בהם את מנהלי המשק ומתקיני המשטר הכלכלי, שבידם מופקד גורל המדינה ומצב תושביה. אפשר להבין את להיטותם של מנהיגי המדינה והצבא אחרי כיבושי טכניקה ואבזריה, וכן מוסברת יפה חדוות ההתקדמות של העם בייצור נכסי־חומר וחפצי־תצרוכת. אלה הם תוארי מדינה וסימני עצמאות, שדורות רבים רעבנו להם כל־כך.

ברם, יש להזהיר בכל לשון של אזהרה לבל יצפו מן המדע והטכניקה את מה שאין הם מסוגלים לתת, כדרך שיש להתריע על פולחן המדע והטכניקה. הללו מושתתים על מושכלי הטבע והמתימטיקה. אמיתם היא אמת־חוץ. אך האמת האנושית, המוסרית, הנפשית, מקורות אחרים לה! התקדמות טכנית מעניקה נוחות חומרית, אמצעי־הנאה, פנאי, אך אינה מחנכת להומאניזם דווקא; אמצאת כלי־נשק חדש ויעיל היא חשובה בלי ספק בקרב, אך אין הוא אלא מכשיר בידי רוחו של החייל; אי־אפשר, למשל, לעשות נוסחה מתימטית סיסמה בפי צבא לוחם. נוסחה כזאת, תהי ברכתה המעשית במעבדה מה שתהיה, אינה אלא ענין ליחידים באוהליהם. הימנון מושר בפי חיילים, ולא נוסחה מדעית; השקפת־עולם מניעה את הלוחם. תמצית של חינוך רוחני ואמנותי, חיה בלב העם. הרגשה מוסרית קובעת את התנהגות האדם בביתו, בשדה־הקרב או בבית־החרושת. טעם החיים נותן כוח וטעם לסבל. בדיבור אחד: הסופרים והאמנים וההוגים הם מחנכי הדור במישרין ובעקיפין. המומחה, איש־המדע, בעל־המקצוע, גם בשעה שהם גדולים באומנותם אינם על־פי־רוב אלא אנשי קרן־זווית, חד־צדדיים, הרואים את העולם ראיה בלתי־פרסונאלית, אלמונית, תלושה מן האקלים הכללי. לפיכך מתנגדת האנושות הנאורה לשלטונם של טכנוקראטים ומומחים למיניהם, מתייראת מפניהם ומסרבת למסור גורלה בידם. עצם מאבקם לשלטון ולהנהגה, מעיד על יהירותם ועל קוצר המשיג. דווקא דור הטכנאים זקוק להנהגה רוחנית, ששם המפורש בחוּבּה. העתיד איננו תהליך מוכני, המתרחש מאליו; הוא אף איננו נוצר על־ידי אנשי ברזל ועשת, הבטוחים שכבר הדבירו את הטבע תחת רגלם. העתיד נוצר על־ידי בעלי־חרדה, המשתדלים להפוך המיית־לב למציאות חיה ורוטטת. רק היוצר, הסופר, איש־הרוח, רואה את האדם ראיה מקפת, סינתטית, אל תוכו יביט ומתוכו ייצור. לפיכך נתונה לו, עם כל חולשותיו ומגרעותיו, הרשות לחנך את העם. כך היה, כך הווה וכך יהיה. כתר זה לא יינטל ממנו, שכן אינו מתאים לראשו של שום מעמד אחר באומה. (מובן, שאישים מחנכים יכול שיימצאו גם בין אנשי מדע וטכניקה, אבל זה בחינת מקרה ולא עצם)".

קיצורו של דבר: עם־סגולה איננו עם־מדע או עם־טכניקה, אף לא עם־התיישבות; כל אלה תארים הם, אך לא עצם.

השם ישמרנו ממדינת ישראל, שמומחים וטכנאים יהיו מנהיגיה!

ג

ויש עוד בחינה אחת, שדווקא מנהיג כבן־גוריון חייב להביאה במניין.

הדת פקע כוחה מעלינו, לרצוננו או לאסוננו. אין ליהודי בן־זמננו אורח־חיים הכפוי עליו על־ידי מצוות דתיות, הנותן לו תוכן ושומרו מפני נליזוֹת מעידות. ביתו של אדם הוא מצודתו, ורשאי הוא לעשות בו כטוב בעיניו. ואם אתה נוטל מאנשים, שאינם דתיים ולא יהיו דתיים, את האמונה בערכים ספרותיים ואסתטיים ואת החינוך להבנתם ולהנאה מהם, הרי אתה מקעקע את כל מסד־חייהם, ואולי את החברה כולה. יכול אדם כבן־גוריון לומר: “אם הספרים יבוששו לבוא – לא אשתעמם”, אבל המוני העם, זקנים וצעירים, אינם אומרים כן. הם בפירוש משתעממים ומחפשים להם פורקן בספרות בלשית, בבידור זול, בחיי־תפנוקים ובפריקת־עול. אלה עתידיים להבשיל לנו טיפוס ליבאנטיני, ולכל היותר סנוֹבּ, הקורא רק תרגומים. תרגומים אלה אינם דורשים, כמובן, כל עידוד וכל טיפוח, אלא נוטלים בתכלית הפשטות מן המוכן אצל אחרים – ומעתיקים. זה הכלל: אפילו הפחות שבפחותים איננו מוותר על השראה הבאה ממקור ספרותי או בימתי; אלא שאם איננו מוצא השראה אמיתית, הוא נהנה מתחליף גרוע. הנתן בן־גוריון את דעתו על כך?

והרי דברי ב. כצנלסון על נושא זה:

“– – – מה יהיה בכלל עלינו? איך נגדל? איך נצמח? האמנם מזה שנעסיק את הסופרים העברים בתרגומים תקום תרבות עברית? האפשר לפתור שאלות תרבות עברית על־ידי מספר תרגומים? יהיה זה מצחיק אם תעשו אותי לאויב של תרגומים. אבל אם בנו לא תהיה אותה אהבת עצמנו ואותו כבוד לעצמנו ואותה חרדה ליצירתנו, אם אנחנו לא נעשה – לנו מה יהיה? אולי יתרגמו לנו את כל כתבי סטאלין, ואולי יהיו לנו קבצים של שירה אירופית, כמה דברים כשהם לעצמם חשובים או לא חשובים, אבל האם יהיה לנו לשם מה לומר לילד העברי שיהיה קשור לספרות העברית? – – – אם אין מקור – תרגום למה לי?”

(ב. כצנלסון, כרך י"ב עמוד 170)

תרבות אמיתית, וספרות בכללה, אינה נקנית אלא בייסורים, בחינוך מתמיד. מנהיגי העם חייבים לשקוד על שיפור הטעם הטוב ועל טיפוח המידות שהם פרי חינוך להבנת ערכי ספרות ונוי. אין לך דבר חמור מזה, שבעל־סמכות כבן־גוריון פוסק, כי ספרות ואמנות הן עניינים של מה־בכך. המונים יושפעו מזה. כי כוח מפתה להטפת בן־גוריון, ולפיכך הוא חייב לנפות ניפוי בתר ניפוי את דבריו על סופרים וספרות. ודאי, אין סכנה צפויה מדבריו ליוצרים עצמם; הם לא יפסיקו את יצירתם, מפני שהיא תמצית־הווייתם ותעודת־חייהם. אך העם יתרגל לנהוג זילזול במוריו וביוצריו, וזוהי סכנה גדולה לקיומה הרוחני של האומה. אין מקבלים תורה אלא מפי מורים וסופרים נערצים ונכבדים. ביחס זה ייבחן כל עם.

ד

לגודל התמיהה, מצרף בן־גוריון לדעתו הפרטית על ערך הספרות היפה בחיי אדם ובחיי העם, גם דעתו על מקומה ועל זכותה של הספרות העברית בתחיה הלאומית ובשיבת־ציון. כלומר, הוא ממעט את דמותה בעבר וכופר בכוח השפעתה על דור־התחיה ועל בוני התיישבותנו. הערכה שלילית כזאת אינה יכולה להסתפק בכך שאיש אחד, יהי מי שיהיה, יעיד על עצמו כי עליו לא השפיעה הספרות העברית ולא היא שהניעה אותו לחלוציות ולעליה. מפני שבמקרה זה מדובר על הערכה היסטורית, והיא איננה יכולה להיות שרירותית. המעריך כך חייב להוכיח, שגם אישים אחרים לא נתבשמו מן הספרות העברית וגם על רבים מבני דורו היא לא עשתה כל רושם בביוגראפיה הרוחנית שלהם. אולם ראיות כאלו לא הובאו, וקשה להביאן; להיפך, יש שפע של ראיות־שכנגד. א. ד. גורדון, ויתקין, אהרנוביץ, ב. כצנלסון, שלמה שילר, בוסל, שפרינצק, ורבים רבים אחרים, סיפרו לנו על כוח־הקסמים של השירה העברית ועל משקלה בהכרעתם האישית.

הרי, לדוגמה מה שאמר ב. כצנלסון:

“באתה חוברת של ‘העומר’, שהגיעה אלי מצאתי סיפור שני של סופר משונה בתכלית, שאין דומה לו בספרות העברית – מעשיה משונה, חצי דתית עם יישוב ישן, עם ארון קודש. לכאורה, אם רוצים לנתח את הדבר, לא היתה לזה כל אחיזה בחיים – – – שבארץ ישראל נוצרה אגדה עברית חדשה, שנוצר בכלל יחס לגמרי חדש לעולם הרוחני היהודי – לא ידעתי. – – – תיארתי לעצמי את עגנון בתור איש שנולד בירושלים, שספג לרוחו את צפת ואת העיר העתיקה – – ־ ומתוך זה גדל אמן עברי חדש לגמרי, אבל העובדה, שיכולתי לקבל מהחוברת הבלה הזאת מבחינה ספרותית בשורה כזאת מא”י – מאיר וילקנסקי, עגנון – זה קבע בשבילי יותר מדברים תיאורטיים על ארץ־ישראל ועל צ’ארטר ועל הרצל".

(ב. כצנלסון, “דרכי לארץ”)

ובמקום אחר הוא אומר:

"הספרות העברית החדשה מילאה תפקיד גדול בעיצוב הדמות של איש העליה השניה.

הנה, למשל, הספר ‘אהבת ציון’. – – – הספר הזה, אולי בלי דעת המחבר, הוא הוא אשר מחדש התחיל לטוות את החוט של שיבה למולדת ושל אהבת החירות – – – והיה סיפור אחר אשר בשעתו מילא תפקיד גדול: ‘שירת הזמיר’ מאת בוקי בן יגלי. סיפור זה שילב אהבת הלשון העברית עם אהבת האדמה, עם חלום החקלאות היהודית. – – – אותו סיפור, אשר נחשב כעת לסיפור לילדים, הניע בשעתו הרבה מאוד לבבות של צעירים ומבוגרים".

“– – – ביאליק אין עליו כל גושפנקא של ספרות העבודה. ודאי לא התכוון לכך. אך אם יבוא היסטוריון ויבקש לחקור תולדות תנועתנו, לא יוכל להתעלם מן השיר ‘בשדה’, שנכתב לפני ארבעים שנה והצמיח בתוכנו זרע יותר מכל הטפה פרוגרמתית. וכן המאמר ‘הלכה ואגדה’ של ביאליק, עומד לכאורה מחוץ לדברי הלכה המקובלים בתנועת הפועלים. ואף על פי כן מי הסביר לנו את דרך הרוח של תנועתנו. – – – אמרתי: ביאליק. יכולתי לומר: תנ”ך, אגדה, ספרות ישנה וחדשה, ספרות עולם ומאורות עולם אשר אינם נכנסים באפיק המקובל". (ב. כצנלסון כרך שישי עמ' 272)

מפני זה הדאיבו דברי בן־גוריון בכינרת, כי “לא בכוח ספרות אלא בכוח אנשי עלילה נועזים נוצר הארמון המכושף הזה”.

אף כאן משולשת טעותו החמורה של בן־גוריון: ראשית, כיצד נוצרים “אנשי עלילה נועזים”? כלום לא הביאו שירי ביאליק את הנוער היהודי ברוסיה לידי הגנה עצמית נועזת?! כלום אין לשירי יעקב כהן וטשרניחובסקי חלק בחידוש ההעזה היהודית?

שנית, מי שיקע בנפש אנשים אלה את דמותו של “ארמון מכושף” זה? מי שיווה לנגד עיניהם תבנית מאירה זו? כלום אין הוא בבואה של “אהבת ציון” למאפו, ולוא בסוד הצירופים והגילגולים?

שלישית, כדי לומר מה שבן־גוריון אמר יש צורך בניתוח כימי של יסודות הנפש, כלומר, בהפרדת המטען הרוחני לחלקיקיו. אולם ניתוח כזה היה מוכיח כמה מן הוויטאמינים של הספרות העברית מובלעים בדמם של “אנשי עלילה נועזים” אלה, ואז ייתכן שוודאותו של בן־גוריון בעניין זה תינקב על־ידי ספיקות גדולים. על־כן אמירה סתמית על עניינים העומדים ברומו של עולם, בלא הוכחות בצידה, עלולה לשבש א האמת.

מעציב הדבר שבן־גוריון, אשר הבין את סוד הגידול בתחום הממלכתי, וטיפח כל גרעין וכל שתיל באהבה ובמסירות תוך אמונה שמהם עתידה להצטרף ולהשתגשג עצמאות ישראל – נתקפחה בו גישה זו בדונו את ספרות ישראל. כאן קנה־המידה שלו התנ"ך. כאילו חוקי־הגידול אינם חלים, במידה מסויימת, גם על היצירה הספרותית של היחיד ושל העם. שום עם איננו מסתפק בשיא שזכה בו אי־פעם, אלא שואף להמשיך, ואפילו המשך זה נעשה על־ידי יוצרים בינוניים. אמת־מידה זו, שבן־גוריון מבין אותה בכל שדות־החיים, פקע משום מה ערכה בעיניו בשדה היצירה הספרותית.

בכל הענווה אני אומר: בן־גוריון ראש ממשלת ישראל חייב לחזור ולבדוק באומץ־לב את משפטו על הספרות בכלל ואת גישתו לספרות העברית וליוצריה בפרט, למענו ולמענם.

תשרי, תשכ"א