אני עוקב זה שנים אחרי פולמוס אַש באמריקה, שפשט גם בארץ. מעולם לא גרסתי החריפות המיוחדת שנתלוותה לפולמוס זה, קל וחומר ששללתי את אווירת החרם והנידוי שאפפתו. ויורשה לי להעלות מאורע אחד מימי הבחרות, שקבע את יחסי החשדני לכל חרם מסוג זה.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה הביא פליט מאוקראינה לעירי את האנציקלופדיה “אוצר ישראל” מאת י. ד. אייזנשטיין, ובה קראתי, לחרדתי, בערך “מסית ומדיח” את הדברים האלה:
“בתחילת המאה העשרים החלו ה’משכילים' הצעירים ברוסיה, וביניהם ‘צעירים’ זקנים, לעסוק בשאלות הלאום והציונות ומצאו לה פתרונים על־ידי חנופה ותהילה לאלוהי הנוצרים ישו וירוממוּהוּ על כל פנים בתור נביא ה'. ש”י איש הורביץ הציע הדברים ב’השילוח' חוברת ד' שנת 1904 במאמר ארוך ‘לשאלות קיום היהדות’. אבל השם בא רק לסמא את העיניים, ועיקר חפצו הוא בעזיבת הדת היהודית. וכן נמצא מאמר כזה בהמאסף ‘הפועל הצעיר’, היוצא לאור ביפו על־ידי הציונים הרבולוציונרים, אשר עליהם נוכל לומר: ותבואו ותטמאו את ארצי, והם מסיתים ומדיחים את חבריהם הצעירים לעזוב את אמונת אבותם ולהשתחוות לאלוהי הנוצרים ובאמת אין כדאי לטפל בהם, כי מספרם מעט מאוד, וגם מספר קוראי עיתיהם מעט מזעיר ונער יכתבם. ואם גם תמצא ידם להמיר איזה עשרות צעירים – מה בכך? הלוא הצעירים האלה כבר נאבדו מתוך הקהל היהודי ברוחם, ומוטב שיידחו לחוץ מאשר יישארו מבפנים. ועל אלה וכיוצא בהם נאמר: ‘שבקיה ליה לרוויא דמנפשיה נפיל’".
עד כאן לשונו, ואני, שכבר היו לי קשרי־רוח עם “המסיתים והמדיחים” של “המאסף הפועל הצעיר”, כגון ויתקין, גורדון, אהרונוביץ, לופבן ושפרינצק, זועזעתי עד היסוד מן ה“אוצר” הזה, שהיה עדיין מוסמך בעיני כמקור להשכלה ודעת. לאחר קריאה זו נשתרש בי חשד חמור בחרמות ובנידויים על עסקי־רוח שאירעו ושיארעו באחד הימים, ואני בודק יפה את אוצרותיהם של המחרימים למיניהם.
גם פולמוס אַש נבחן אצלי לפי חוויה זו.
ועוד דבר: סופרי ישראל, כבר יש להם מסורת נכבדה של מלחמה לחופש־היצירה. אירע שיוסף חיים ברנר, שהשתתף בקביעות ב“הפועל הצעיר” כתב מאמר ובו אמר בין השאר, כי “הברית החדשה היא ספר עברי וכי אין סכנה אם יתייחסו לבן עמנו הנצלב ברטט קודש”. מיד הגיב הוועד האודיסאי, ובראשו אחד־העם, במכתב־גערה והפסיק את התמיכה ב“הפועל הצעיר”. סופרי הארץ נתכנסו לאסיפת־מחאה, ואלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, שהיה בין מכנסי האסיפה, אמר, שאם כי, למותר להגיד, שאין אני מסכים לדיעותיו של ברנר“, הרי הוא מוחה על התנהגות זו של הוועד באודיסה. ואף שאר סופרי א”י הביעו את התמרמרותם על הניסון לדכא את חירות המחשבה.
נמצא שכבר היו דברים לעולמים, וסופרי א“י ענו על נסיונות להטלת חרם בכוח ובגאון; שכּן הסופר בארץ, בניגוד לסופרים היהודים בתפוצות, נגמל מן הפחד “מה יאמרו הגויים”, כדרך שנגמל מיראת הנושא. כל נושא כשר בעיניו. הוא גורס חופש־היצירה וחופש־הביקורת, ונאבק על ערכים אלה תמיד. כי הסופרים בא”י רואים את עצמם כמבטאי רוח העם ומכווני דרכו. אולם דווקא משום כך הם מטילים על עצמם הגבלות־מדעת, ואולי הורשינו לומר: הגבלות־מרגש. כי האחריות הרוחנית הגדולה לעיצוב דמות העם, והאפשרות הממשית לבוא במגע עימו, משפיעות ממילא עליהם, ובהשפעה זו הם מתגאים, מפני שהיא סודם ויסודם.
ומפני שהתנגדתי להתקפה זו על שלום אַש, ועדיין אני סבור שמחובתו של כל סופר ליצור בהתאם לקולו הפנימי, ואף שלום אש רשאי לטפל בכל נושא המפעם את ליבו – דווקא משום כך הריני נוטל רשות לעצמי לברר לפני אורחנו הנכבד על שום מה קמה על יצירתו התנגדות כזאת מבית.
שלושה גורמים לדבר: הנושא, המקום והזמן.
נושא יצירתו של אַש בשנים האחרונות הוא ישו הנוצרי ומרים וכל המסתעף מהם. זהו נושא רווי מכאובים, שכל נגיעה בו מוכרחה לעורר תשומת־ליבו של כל יהודי. אין זה נושא ספרותי גרידא, אלא יש לו שובל ארוך של רגשות וזכרונות־דמים, טינה ונקמה. ואין שום אדם יכול לבוא בטענות על מציאותם של רחשים כאלה בתוכנו מול פני הנושא הזה. ודאי מותר לראות את ישו גם באור אחר, שלא כפי שהשליחים הציגוהו, אולם גם אז יש צורך בטאקט לאומי רב. אילו בא אַש והכריז על איזו אמת ארכיאולוגית שמצא, ושעל־פיה הוא משתדל לשנות את התמונה שהיתה לנו עד כה על ישו, לא היו מתרעמים עליו; אולם הוא יצר לו דמות סובייקטיבית, דמיונית ופיוטית של ישו, שהיא פרי מאוויים ומשאלות, וגם פרי תכנית להשגת מטרה מסויימת – על כגון דא לא היה העם יכול לעבור בשתיקה.
נוטה אני לחשוב, שלא עצם הספרים הרגיזו את העם, אלא הרכבם ואופן הגשמתם. שלום אש לא היה בבחינה זו אמן־פדאגוג, ולא התחשב כל־צרכו עם הצד החינוכי. יש מימרה בתלמוד: “מגלגלים זכות על־ידי זכאי וחובה על־ידי חייב”; העם חשב, והיה יסוד למחשבה זו, שאם חובה נוראה כזאת נתגלגלה על־ידי ישו הנוצרי, שמילאה את עולמו של ישראל דם, שוד ושבר במשך אלפיים שנה – אפילו הוא עצמו כוונתו היתה לטובה, הריהו חייב. מי שגרם להיסטוריה הישראלית שתהא עקובה מדם, אי־אפשר שיהיה זכאי. על כל פנים, העם לא זיכה אותו. וכל הרוצה לזכותו ולהגיש לעם אמת אחרת, חדשה, חייב לשער תחילה את כח־קיבולו של העם ואת מידת רגישותו. ומי שעושה זאת בצורה בלתי־פדאגוגית, בקולות וברקים – אל יתאונן על התגובה.
מכל מקום, בטוחני, שאילו היה אַש אחד מסופרי ארץ־ישראל והיה יושב כאן וכותב את ספריו אלה, היה בלי ספק כותבם בנוסח אחר. ולא משום שהיה מוותר על חופש היצירה, אלא לעקרון זה היו מצטרפים גם אחריות לאומית וטאקט לאומי, שאין שום סופר בעם בן־חורין מהם. הפדאגוגיה היא בתה של המציאות. ולפי שהמציאות היהודית האמיתית חסרה לו, אירע לו מה שאירע.
הוא הדין לגורם השני – המקום. אנחנו בארץ איננו חוששים מפני הנצרות ולא מפני התבוללות, כפי שחוששים בצדק היהודים בארצות־הברית. והם חשו בספרי אַש סכנה לחיבוב הנצרות. הנוער שם, כך כתב אחד המקטרגים, המרגיש עצמו יהודי אך לא תמיד יהדותו לרצון לו, כשהוא קורא ספרים בעלי פירסום עולמי של סופר יהודי, הקושרים כתרים לישו ועושים אותו כאחד מבניה החוקיים והנאמנים של היהדות, נעשית לו היציאה מכלל־ישראל קלה ונוחה יותר. ואין ספק שזאת היתה כוונתם של חוגים נוצריים שונים, שבניגוד לטענת אַש היו בטוחים כי ספרים אלה לא יעוררו תנועת שיבה ליהדות ולא תנועת התגיירות, אלא תנועת התנצרות או לפחות תנועת אהדה לנוצרי. סופר, הרואה רק את דחף היצירה שלו ואינו שועה לתנאי המקום שבהם שרוי עמו, אל יתפלא לרוח הרעה שעורר כנגדו.
אולם גורם הזמן הוא שהקדיח את יצירתו של אַש. אַש רואה זכות לעצמו, שדווקא בימי השואה הטיף לאהבה ולאחווה נוצרית־יהודית. אך מיליוני היהודים, שהובלו לשריפות ולטבח, וביחוד שארי־בשרם שנשארו לפליטה, לא כן חשבו. הם ראו חובה לאַש. הם לא יכלו ולא רצו, ואף לא היו צריכים לרצות, להתפייס עם הנצרות. הם היו קרבנותיה. מספר הניצולים על־ידי נוצרים כשרים היה כאין וכאפס לעומת המוני המונים של נוצרים פסולים ומתועבים, שהמיתו מיליוני יהודים במיתות משונות ואכזריות. ואם נוסיף את המימרה המפורסמת של אַש, שישו מלווה את תהלוכת המעונים והמושמדים במחנות ההסגר, כי אז יתברר לכל בר־דעת על שום מה כה קצף העם ולא סלח לו. מימרה זו צרבה כמיכוות־אש בבשר העם, ועדיין היא צורבת. היא היתה מנוגדת לזכרון ההיסטורי, וכן לנסיון היומיומי של כל יהודי. תהלוכות האיקונין והצלמים עם ישו בראש, היו תמיד סיוט ליהודים בכל מקומות מושבותיהם. מעולם לא יצאה מליווּיו של ישו איזו טובה, אלא תמיד היה כרוך בעלילות ובסכנת־נפשות. האמנם נכון היה לתת תפקיד של מלווה ומנחם לישו בימי השואה והזוועה הגדולות ביותר בתולדות ישראל?
אין אני בא לשלול מאת שלום אַש את זכותו ליצור על־פי גירסתו ולפי מצפונו שלו. אולם אין הוא צריך לשלול מקוראיו היהודיים את חופש הביקורת. כי למטבע שני צדדים. חופש־היצירה הוא צד אחד, ומשלים אותו חופש־הביקורת. וההרגשה היא שאין אַש סובל ביקורת, אלא רוצה לקבל הסכמות וכועס מאוד אם אלה אינן ניתנות לו. אך ספק אם הן תינתנה לו. בימי שהותו בארץ חובה עליו להאזין יפה לא רק לדברי עצמו, אלא גם לדברי סופרים אחרים ולדברי העם, אולי ילמד ממשוגותיו. על כל פנים, החזרה התמידית על כך שהוא לא יחזור בו, עושה אמנם רושם אישי מסויים, אך הרושם הלאומי הוא שלילי. ואני מאחל לו שישיבתו בארץ תפתח לו אותם השערים שהיו נעולים בפניו בחו"ל, ויתחיל לראות מחזות אחרים, היורדים על איש־הרוח בארץ מן השמים הישראליים הטהורים. אם ייפתח לו אשנב חדש כזה, בטוחני שיתחיל להתנבא בסיגנון אחר, אפילו לא ימוש מן הנושאים החביבים עליו.
(רוב הדברים נאמרו בישיבת ועד אגודת הסופרים במעמד האורח, בחשון תשט"ז).
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.