א

יפה המעשה לחדש את זכרו של משה הס וערכו בשנת־המאה למותו. הוא היה אדם גדול ויהודי גדול, שמעטים היו כמותו במאה התשע־עשרה. ואילו בשביל תנועת התחיה שלנו היה יחיד ומיוחד. ספרו “רומי וירושלים” אין לו ריע עד היום הזה. לא הרב קאלישר, שהקדימו בכמה חודשים בפירסומה (לא בכתיבתה) של החוברת “דרישת ציון”, לא פינסקר במחברתו המרעישה “אוטואֶמאנציפאציה”, ולא הרצל בספרו “מדינת היהודים”. ספרו של הס עמוק יותר, רחב יותר, מקורי יותר, שלם יותר. יש בו מסד רוחני, פילוסופי, יהדותי, איתן. תכניתו המעשית המפורטת ליישוב ארץ־ישראל יונקת מהשקפת־עולמו, מן ההיסטוריה האנושית והיהודית, מן המצב הבין־לאומי, ממעמדו של העם היהודי מאמונתו ביעודו המשיחי ומחוסר הסיכוי לפתור את בעית קיומו אלא בארץ־אבותיו. “רומי וירושלים” הוא אוטופיה אמיתית, שיש בו יסודות של אוטופיה קלאסית, אף־על־פי שבמבנה תוכנה שונה היא בכמה מחוליותיה.

ברם, אוטופיה זו נולדה לפני זמנה. גם אלה ששמו לב אליה במערב נטפלו לפרטים שונים; היו שניכוו מן הביקורת שמתח הס על כמה תפיסות־התבוללות שהיו רווחות ביהדות גרמניה, אחרים ביטלו את הצעותיו המעשיות כתלויות על בלימה, ושוב אחרים ראו את חזונו על “שבת־העולם”, כלומר, על עולם מושלם ובני־אדם מושלמים, עולם שכולו טוב לאנושות ולישראל, כמליצה או כטיח תפל. דיינו להזכיר, שמייסד חכמת־ישראל אברהם גייגר, שהשפעתו היתה מכריעה על יהדות גרמניה בעת ההיא, אמר על הס, שהוא “עומד כמעט לגמרי מחוץ למחנה ופשט את הרגל בעקב הסוציאליזם כמו בעקב כל מיני רמאות אחרים, ורוצה לעסוק בנאציונאליזם ולעורר יחד עם הלאומיות הצ’כית, המונטנגרית וכו', גם את הלאומיות היהודית”. אמנם פה ושם קמו לו מליצי־יושר, שהסכימו עימו או שהתווכחו עימו בדרכי כבוד ונימוס, אבל בדרך־כלל היה בודד במועדו, והיה אנוס תמיד לחזור ולבאר את רעיונותיו ולהתפלמס עם יריביו, שרובם לא הקפידו בלשונם.

קל וחומר שיהודי אירופה המזרחית לא נתנו דעתם על הס וספרו. רק הדים קלושים מהם הגיעו אליהם. ולפי דעת ג. קרסל היה מרדכי אֶהרנפרייז הציוני הראשון, שהסב אליהם את דעת־הקהל במערב, וממילא גם במזרח, אך זה היה כבר בשנת 1894, כלומר 32 שנה לאחר הופעת “רומי וירושלים”. אין איפוא פלא, שתרגומו העברי הראשון של הספר, שנעשה בידי דויד צמח, יצא לאור בשנת תרנ"ט (1899) עובדה זו אינה מעידה על עירנותם של הסופרים העברים או של המשכילים באותו דור, ולא על רוחב אופקיו.

ב

פולמוס חריף (ולעיתים גס) בין דויד פרישמן לבין פרץ סמולנסקין, שנתגלע בשנת תרמ"א (1881), יש בו ענין רב לבירורה של סוגיה זו. בירחון “הבוקר אור” של גוטלובר (תרמ"א) נתפרסם מאמרו העוקצני של דויד פרישמן בשם “ממסתרי ספרותנו”, ונאמר בו כהאי לישנא:

“הספר ראָֹם אוּנד יערוּזאלם (מאת מ. העס) כבר נעתק לשפתנו, ואם גם אָטר מעתיקו את פיו לבלתי השמיע את המקור אשר ממנו לקח. אבל המעתיק איננו נער העומד מאחורי הפרגוד, כי אם איש גדול אשר כבר נחל לו שם עולם ואשר גם התייצב בראש ספרותנו, אחרי יודעו היטב, כי שלחוֹ אלהים למחיה לפנינו. החכם המעתיק פרץ סמאָלענסקין והספר המועתק הוא – עם עולם”.

ופרישמן תוכף עשיה לאמירה, מביא לפני הקורא קטעי “עם עולם” ומקבילם לקטעי “רומי וירושלים”, כדי להוכיח שספרו של סמולנסקין הוא גניבה ספרותית. המעשה הזה עורר את חמתו של סמולנסקין; הלה קיבל את הופעתו של פרישמן הצעיר בדברי הערכה באומרו עליו, לפי ד. ו. זילברבוש: “זה הצעיר בן שש עשרה שנה כבר יצא מכלל עילוי ויהיה לגאון” – והנה גמולו של אותו גאון. והוא לא הסתפק בהסרת אשמת הפלאגיאט מעליו, אלא – ובזה טעה טעות חמורה מאוד – מיעט את דמות הס וספרו, וזו לשונו:

"הספר הזה (‘רומי וירושלים’) הוא כמין סיפור במכתבים אשר כתב אל אשה ידועה, והספר מלא אהבה לעמו, אך הסופר לא ידע עד מה בקורות ישראל ותורתו, ועל כן ידבר לפעמים הבלים על אודות חכמי ישראל וגדוליו, אשר גם שמם לא ידע כראוי, וגם על כן אך תהפוכות נראה בו. וגם דבריו לא ייכנסו לאוזן אחרי כי כל מבין עד מה יראה, כי הוא ידבר בדברים אשר לא ידע אף שמץ מהם. ובדבר הזה יראו הקוראים מה רבה עזות מצח של בעל ‘הבוקר אור’, אשר לא ידע בושת להוסיף השמיע שקריו קבל עם, כי ‘עם עולם’ העתקה מספר ‘רומי וירושלים’ הנהו. – – – כי באמת לא לקחתי אף דיעה אחת או פסוק אחד מהספר ההוא".

ברי, כעסו של סמולנסקין העביר אותו על דעתו. שכן “רומי וירושלים” איננו “סיפור במכתבים”, ומחברו לא היה בור בתורת־ישראל, ולא עסק בנושאים שאיננו בקי בהם. אמנם כבר העיר המתרגם דויד צמח על טעות אחת בדברי משה הס, שייחס מימרה מסוימת של ר' אמי לר' יוחנן, וקלוזנר מצא עוד טעות. וזה הכל. שכן אנחנו יודעים שמשה הס היה בן למשפחה מופלגת ביראת־שמים, והנער משה התחנך על ברכי התורה והיה בקי בתלמוד ובמדרשים וגם בפירושי שד“ל ובחקירותיו של רנ”ק. על אחת כמה וכמה שהשכלתו הפילוסופית וההיסטוריה היתה מסודרת ורחבה. גם כתיבתו היתה אירופית יותר משל סמולנסקין, והוא דיבר על בעיות שהיתה לו ידיעה עמוקה בהן, ואפילו מארכס ואֶנגלס ולאסאל נטו אוזן לדבריו. תהי אפוא האמת על התרגום מה שתהיה, דרך־הוכחה זו לא נתקבלה על דעת בן־דורו וידידו דויד ישעיהו זילברבוש ולא על קלוזנר, ואף דעתנו סולדת ממנה.

כל מה שאומר פרישמן בהגנתו על משה הס – אמת ויציב. מפני שסמולנסקין עיוות, כאמור, את משפטו על הס ועל ערכו כסופר וכהוגה דיעות. אולם גם פרישמן אינו מפגר במתן דופי בסמולנסקין. אם הוא אומר עליו, כי “אינו זהיר במעשיו וכל מלאכתו היא מלאכת רמיה: משפטיו רעועים, מושגיו מטושטשים”, הרי אין בכך מן השאיפה לאמת, אלא מן הרצון לכלות חמתו בקרבנו. סמולנסקין לא עשה את מלאכתו רמיה. הוא היה איש־אמת. הא נשרף באמיתו.

ואולם, אי־אפשר לבטל כל־עיקר את טענותיו של פרישמן אם הספר “עם עולם” לא היה תרגום שלם ומוחלט של “רומי וירושלים”, הרי משובצים בו קטעים שהם בחינת פאראפראזה של המקור, והשפעת ספרו של משה הס מורגשת בכל “עם עולם”. על כל פנים, אין ספק שסמולנסקין קרא את “רומי וירושלים” בעיון מרובה. על כך יש לנו עדות במישרים מפי ידידו ד. י. זילברבוש. ב"מפנקס זכרונותי "(עמ' 171) נמסרת שיחה עם סמולנסקין, שאמר:

“האמת היא, כי כשם שאני קורא בשאר הספרים הנכתבים אודות היהדות, קראתי גם בספרו של הס, ואמת היא כשם שלקריאה בספרים של אחרים יש איזו השפעה על הקורא, כך עשה עלי ספרו של הס אותו הרושם, שהוא ראוי לו. לא זו אף זו, כי היה לי לעונג מיוחד בראותי כי רוב דיעותיו מתאימות לדיעותי, כי לפעמים שנינו מתכוונים לדבר אחד ושנינו מתנבאים בסיגנון אחד. אבל להגיד, כי ספרי הוא תרגומו של ספרו – זאת איננה ביקורת, אלא התנפלות”.

כאן אתה חש לא רק הודאה במקצת הטענה של פרישמן, אלא גם הערכה מפוכחת ומעויינת יותר של “רומי וירושלים”. אם היה לו עונג מיוחד בשעת קריאת דיעותיו של משה הס, סימן שיש ממש בדיעותיו, ואינן “הבלים” או תהפוכות". אין מברכין ברכת־הנהנין על בוסר או על פרי פגום.

גם ב. דינבורג (בן־ציון דינור) מתייחס לכך בהקדמתו לקובץ מאמריו של פרץ סמולנסקין, שיצאו בשנת תרפ"ה, וזו לשונו:

“בוודאי, ספרו של הס, ‘רומא וירושלים’, קדם ל’עם עולם', ולא רק בזמן…”

ממסקנה זו לא היה יכול להימנע כל מי שקרא בעיון את ספריהם של שני המחברים.

ג

פולמוס זה, שלא כולו אומר כבוד, מביאני לידי מסקנה שאינה מקובלת עד כה, שעשר שנים אחרי הופעת הספר “רומי וירושלים” כבר נתממשה השפעתו על סופר עברי נחשב בדורו; ואין ספק שהתבשמותו של סמולנסקין מאותו ספר עוד קדמה בכמה שנים. אמנם, השפעה זו היתה בבחינת־נסתר, מפני שרק תשע שנים אחרי פירסום “עם עולם” נתגלתה זו על־ידי פרישמן במקורה המפורש ובשם המפורש. הצורה השערורית והפוגענית שגילוי זה לבש, אינה גורעת מחשיבותו של המעשה, אלא, אדרבא, מן הסתם היא הוסיפה לא רק להתפשטות הידיעה, כי אם גם לפירסום הספר “רומי וירושלים” עצמו. העלמת מקור השפעה זה מצד סמולנסקין על ספרו “עם עולם”, לא זו בלבד שאינה מן המידה הטובה המקובלת, אלא שהיא גרמה איחור בהוצאת מוניטין לספר זה בקרב הקהל העברי באירופה המזרחית וקיפחה את רישומו של הביסוס הציוני הנפלא והמיוחד במינו באותה תקופה. יש ידיים להנחה, שאילו היה “רומי וירושלים” נודע בארצות האלה בגרמנית או בתרגום עברי מוקדם יותר, היתה השפעה גדולה לכך על עיצוב הלך־הדיעות של תנועת “חובבי ציון” והציונות.

הסתערותו של פרישמן הצעיר על סמולנסקין, אף־על־פי שנראתה כדקירת־רב בחרבות משוחות ברעל, ועשתה רושם רע על מוקירי סמולנסקין, מילאה תפקיד עקיף, שהמבקר אפשר שלא נתכוון לו כלל: בבת־אחת נתמקדה תשומת־הלב לספר “רומי וירושלים”, שהכשירה את תרגומה לעברית.