רקע
ישראל כהן
בעקבי ויכוח

א

אין זה דבר שבאקראי, שבירור בעיות ימינו העלה עימו בזמן האחרון כמה עניינים הנראים כצדדיים, שאינם טפלים כל־עיקר. הם באו לידי ביטוי במאמרו של ברל כצנלסון ב“זכות המבוכה ובגנות הטיח”, בוויכוח שנתעורר מעל דפי “השומר הצעיר”, וכן בכמה כינוסי־נוער בדברים שבעל־פה. השאלה, אם אפשר להסביר את מאורעות ימינו בעזרת תורות שהונחלו לנו ושקנינו אותן בתקופה אחרת; ואם אפשר בכלל לדחוס התרחשות מדינית וחברתית מגוונת לתוך מיטת־סדום של תיאוריה אחת או אחרת; ואם רשאי אדם, אפילו הוא מחנך ומנהיג, להודות על מבוכתו ועל אי־ידיעתו, יתר על כן: אם חייב הוא להכריז בגלוי: נבוכותי, אין לי הסבר ואין לי פתרון – שאלה זו היא חריפה ומהותית ביותר, אם כי היא נראית לכאורה כטכנית בלבד. בה גנוז הגרעין המוסרי של השואל, ושל התשובה שהוא משיב. לפי הצגתה אתה מכיר אם יש לך עסק עם דמאגוג וצייד־נפשות, החומק מן העיקר ומדלג על־פני תהומות ומתקין אשליה לאחרים, שקרקע מוצקה תחת רגליו, או אם הוא מבקש־אמת, המתלבט בתהיות ובסתירות ורוצה ליישבן בדרך של יושר ההגיון והמחשבה. מבחינה זו עשה ב. כצנלסון מלאכות חשובה. הוא הטיח קשה כנגד בעלי הפאנאציאות, שאין שום מחלה חברתית ותרבותית מפתיעה את חכמת־הרפואה שלהם; גילה את שטחיותם וקומיותם של הידעונים למיניהם, שאין שום מצב נסתר מבינתם; ביחוד מתח על העמוד את ה“טייחים”, הסותמים כל סדק עיוני והגיוני ואידיאולוגי במוכין של דברי־שפתיים או בגיבובי־קולמוס. אולם חוששני שהרושם אינו מטעני, ובדבריו יש יותר מזה. יתר זה כנטול דמי. הוא העניק למבוכה ולנבוך זכויות יתר על המידה. כמעט שמפקיד אותם כשליטים בתקופה זו. תוך לימוד־זכות על המבוכה, הוא מטיל חשד במי שרואה עצמו בן־חורין הימנה. והנה, כל־כמה שיש מידה של אומץ בכך, שאחד ממורי־דרכה של תנועת הפועלים, הרגיל להדריך ולחנך, קם ומכריז: לאחר כל מה שאירע בעולם אי־אפשר לי ואי־אפשר לאחרים למצוא הסבר שלם למאורעות או לקבוע פרוגנוזה, לא לפי שיטה פלונית ולא לפי שיטה אלמונית – אין לראות באומץ אישי זה, ובישרנות אישית זו, תרומה לריאוריינטציה של הנוער ושל הבוגר. שאוריינטציה כזאת נתבעת בגלוי ובסתר, בפה ובלב, הרי זה דבר ידוע. אין שום בריה שכלית יכולה לחיות זמן רב, בלי שתקבע את מקומה בהוויה החברתית. ההסבר, שצמאים לו ושלהוטים אחריו, הוא מטרת כל עבודה רוחנית וכל חינוך, אלא שמורי הדור משתדלים תמיד, וזוהי תעודתם, שהסבר רוחני זה יהיה קרוב לאורחא דמהימנותא, שיהא מקיף, אמיתי וממצה.

כמדומה, שטעותו של ב. כצנלסון היא בשתיים: ראשית, הזכות למבוכה אינה צריכה להיות מיוחדת לתקופה זו דווקא. במלים אחרות: יסוד הספקנות יפה לחסידיה של כל תורה ושל כל שיטה, ובכל זמן ועידן. אדיקות מביאה לידי עוורון, והעוורון מביא לידי אדיקות כפולה ומכופלת. חייב כל אדם, וחייב כל מחנך, להניח איזה פתח קטן, אם גם כקופה של מחט, לספק, להיסוס, לאיפכא מסתברא. ההנחה שכל אדם עלול לטעות, גוררת אחריה ממילא הנחה־תולדה, שגם השיטה העיונית המפוארת והמשוכללת ביותר עשויה לחטוא לאמת אם חטא חמור או חטא קל. וכל תורה, המתאמרת לכלול בתוכה עד גמירא את הסברת כל חזיונות החיים והמאורעות והשאיפות, מן הדין שתהא מעוררת בנו התנגדות וביקורת. המבוכה, כלומר, התייצבותו של אדם בימים נסערים נוכח מאורע או תמורה שאין עליהם תשובה מפי התורות המקובלות והשגורות, הלוא צריכה להיות נחלת־הכל ונחלת־תמיד. לא לחינם אמרו הקדמונים, שלידתה של הפילוסופיה בהשתוממות שתקפה את ההוגה הראשון. מתוך מבוכתו נתפתחה ההסתכלות המסודרת והמשנה העיונית המתוקנת. אולם הפסקנות וידיעת־הכל, אלו המידות המצויות עכשיו בכמה חלקים בתוכנו, אינן פרי הזמן האחרון. שרשן נעוץ בטיבו של החינוך ובאופין של האמונות והדיעות במשך כל הימים. קשה עכשיו לעקוב אחרי המקור הראשון לחינוך זה; אולם אין ספק, שאילו יכולנו להגיע אליו היינו מוצאים, כי האשמים בכך רבים ושלמים. מה רבים היו אלה, ששיננו לעצמם ולאחרים, כי ההוויה מיוסדת על השכל; שהמדע החברתי הוא בעל תוקף כללי, המנחש עתידות; שחיי הכלכלה הם שקופים ומחושבים ורק תהליכים הגיוניים שולטים בהם; שקו־החיים עולה למעלה בגזירת חוקין קדישין, ושגאולת העולם בוא תבוא על־פי סוד “הקפיצה ממלכות־ההכרה למלכות־החירות”. כל אלה שקיבלו עיקרים אלה וכיוצא בהם, נתלכדו ונעשו דומים למין כנסיה, שדיני כנסיה נוהגים בה: אמונה עיוורת, חסידות של שטות, הטלת שמתא על כופרים ופרשנות מפולפלת של תורת כוהניה. את פרי החינוך הזה אנו אוכלים גם כאן.

טעותו השניה של ב. כצנלסון היא בכך, שהזכות למבוכה, שהיא תשלום מס לחולשתנו האינטלקטואלית והרגשית, עולה אצלו למדרגת כוח חיובי רב וערך חינוכי מכריע. שכר מבוכה – מבוכה, ואין לנו כל צורך לייחס לה ולדות יפים ובריאים. תעודת האדם היא למעט את המבוכה, שמציאותה היא עובדה שאין להכחישה, אך אין לפארה ולקדשה. יש בכך משום קיצוניות שהיא היפוכה של הנ“ל, של הפסקנות האידיאולוגית, וגם הפסדה ודאי. יכול אתה לפגוש עכשיו בן־אדם, שבהיכנסך עימו בשיחה הוא מעמיד פני פילוסופוס ואומר: אני נבוך. עצלות־המחשבה, הטבועה ברובם של הבריות, עשויה להתלבש בנוסחה נוחה ורבת־משמעות, כביכול. משום כך אין להעלים, כי מבחינה אנושית נוח לנו להיפגש עם אדם מתלבט וחושב, הטועה בדרכו, מאשר להיות בכפיפה אחת עם הטיפוס הנ”ל, שלא הגיע לידי מימרה זו, כב. כצנלסון, לאחר תהיות והגות, אלא קלט אותה כאימרת־כנף מודרנית ומוסמכת. כי אין זה משל בלבד – יודע כל מי שמזדמן עכשיו עם צעירים ובוגרים.

נמצא, שאין להגדיש את זכותה של המבוכה. הרמב"ם, שהיה לדעת הכל איש־השכל, אמר בעיקבות פילוסופים יוונים ידועים, כי “תכלית הידיעה שלא נדע”. הוא כלל איפוא את יסוד המבוכה וקוצר־היד השכלי כאבני־פינה בהשקפת־עולמו. אף־על־פי־כן, משום שהיה חי בדור של תועים, כתב את ספרו “מורה־נבוכים”. בתוך המבוכה המוחלטת מנסים גם אנחנו לעצב לנו דמות של אמת ייחוסית, שיש בה בנותן־טעם גם לנבוך. המבוכה כשלעצמה עדיין אינה ערך חיובי, כשם שאי־אפשר לראות את ההשתוממות כשלעצמה כערך חיובי אם איננה מולידה את הפילוסופיה. המבוכה אינה לא שיטה עיונית ולא שיטה מעשית ולא שיטה חינוכית. היא מצב־נפש או מצב־מוח, המצוי אצל כל אחד, ויש למעטה ולצמצמה ככל האפשר.


ב

אנו שרויים בתוך־תוכם של ימי חורבן ואבדון, ימי בין־הערביים. החרב מתהפכת על ראש כל אחד מאיתנו. אולם כל עוד הנשמה בקרבנו ומוח בקדקודנו לא נתמכר לרגש המבוכה ולא נספק לו מזונות. כל יום עלינו לעשות מאמץ חדש להבין את המתרחש, להכיר את עצמנו ולקבוע את מקומנו בעולם. בערב תלין מבוכה, ולבוקר – בהירות ברוכה. אין המבוכה זקוקה לסיוע מצידנו. היא באה מאליה כאורח לא־קרוא. אסור לנו לראותה מלכתחילה כאחד מבני־ביתנו הקבועים. המבוכה היא מין קיטרוג, שיש להעמיד כנגדו סניגור. אותה עלינו לדחוף באמת־בניין שלנו, בבניין הגיוני של דיעות ובמיצוי אמיתות מנסיונות־חיינו. לא ניתן לה הכשר, אפילו לתקופה קצרה אחת.

תיאודור לסינג כתב ספר בשם “ההיסטוריה כמתן משמעות למשולל משמעות”, ובו הוכיח, כי אין תולדות העולם אלא הירהורי־ליבנו. הגבב הגדול של מאורעות ומעשים מקבל צורה לאחר שיד אדם ומוחו מכניסים בו סדרים ונותנים לו טעם. ואמנם, זהו תפקידם של מורים רוחניים למצוא את המשמעות ההיסטורית של ההתרחשות המעורבבת העוברת לעיני הדור. אפשר שהסברה זו תהיה מוטעית והדורות הבאים ילעגו לה, אולם אין לחכות עד שיבוא הגאון, שכל רז לא אניס ליה, והוא יפיץ אור על מה שאירע. המתנה פאסיבית כזו אינה לטובתנו, כי מה איכפת לנו מה יאמר החכם לעתיד לבוא לאחר שיעלו עשבים בלחיינו.

לפיכך חביב עלינו כל מאמץ רוחני להכרת־עצמנו ולהבנת העולם, כל עוד אין מסקנות המאמץ הזה מוגשות לנו כעיקרי כנסיה, כהלכות שאין להרהר אחריהן. ואם הלך־הדיעות או מסקנותיו נראים משובשים ומסוכנים, יש צורך להתווכח עימהם, להצביע על נפסדותם ההגיונית או המוסרית, אך לעולם אין לבקש עזרה מאת ההנחה, הנכונה כשלעצמה, שהאדם נבוך והתקופה נבוכה. כל פתרון, כל הסבר, כל ניתוח, טעון ביקורת לחוד. שאם לא כן אנו מקצצים מראש כל כנפי־מחשבה הנפרשות לטיסה ונוטלים כל אוויר־נשימה מן האמודאי הצולל בעומק. האמת של דור היא תמיד פרי טעויות והשתבשויות. ואף האמת האישית היא כזאת. כתביו המכונסים של הוגה־דיעות גדול מדגימים לנו את גילגוליה של אמיתו ונפתוליה, שהיתה במידה ידועה גם אמת דורו. אין שום דור נולד מהול מבחינה רוחנית. וכשהוא במצב של “בהיותם כואבים”, יש להקל על צערו. העמקת רעיון המבוכה אינה ממתיקה את הייסורים ואינה מסייעת להבראה. ועוד דבר: המבוכה, כאחותה הכפירה, כוחה גדול יותר אם היא תולדה של ראיה נוקבת ושל נסיונות־חיים רבים, אם היא מבוי סתום שהגיעו אליו לאחר הילוך רב. אז יש מקום לתקווה, שאור גדול ייבקע שנית על הנבוך. אולם מוות בה אם היא מתקבלת מידי אחרים כמין מטבע מתהלכת.

לפיכך נראה, כי באופן הסברתו של ב. כצנלסון במאמר זה יש משום משגה מבחינה פדאגוגית ודידאקטית. אולם גם חומר הביסוס של המבוכה טעון ביקורת. ב. כ. שואל: “ומדוע לא נהיה נבוכים? בני־אדם ראו את מיטב האידיאלים האנושיים – תמצית תרבות הדורות – מנופצים ומחוללים ומגואלים. האמנם לא יהיו נבוכים? – – – הדור אשר דגל בשיחרור העמים, הכיר בעוצמתה של ההוויה הלאומית, האמין בכוחה המשחרר של האידיאה הלאומית, והנה הוא רואה מה עשו עמים מחירותם, עד היכן מגיע סילופה וטירופה של האידיאה הלאומית בימינו וכו'”. אילו היו כל העובדות הנכונות הללו מוכיחות, שאני אתה והוא והם חדלנו להרגיש את הצורך באידיאלים אנושיים, בשיחרור־העמים, בחירות לאומית, בתיקון חברתי, בהעמדת החיים על הצדק, כי אז היה מקום למבוכה אידיאית, הואיל וכל הסיסמאות והשאיפות היו נהפכות על־ידי כך לבועות של בורית. כי שאיפה שאינה מעוגנת בנפשו של אדם, ואידיאל שאין צורך אנושי מקביל לו, הריהם דברים ערטילאיים. אולם הדבר אינו כן. בתקופה זו, יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אנו חשים בכל נימי נפשנו טעמה של חירות והכורח בחירות אישית ולאומית; עכשיו יותר מתמיד אנו יודעים להעריך את גודל חשיבותה של ההלכה הציונית ושל המעשה הציוני; דווקא בימים אלה אנו מבינים את הקשר האמיץ בין גאולת העולם וגאולת העם היהודי, ודווקא בשעה זו היכרנו לדעת ערכה של הדמוקראטיה על כל ליקוייה. ואם כן, הרי הדרך הציונית, הדרך הפשוטה והישרה של העלאת יהודים והשרשתם בחיי־יצירה, והדרך הסוציאליסטית של הגשמת משטר חברתי מחודש, המבוסס על הוקרת חיי אדם, על עבודה כשרה, על שלטון דמוקראטי, על המעטת הסבל וכיוצא באלה – בעינן עומדות. שום עובדה לא זיעזעה אותן. מציאותו של שטן בדמות היטלר או בדמות אחרת אינה מפחיתה את הצורך בטוב ובצודק, אלא להיפך. אידיאלים נזדייפו וזוייפו בכל הדורות, ה“קליפה” לוותה או גזלה תמיד מן הקדושה רעיונות, לבושים ודרכי־הגשמה. מעולם לא היתה אידיליה בין השאיפה והשואפים לטוב ולתיקון, ובין המחבלים והמקלקלים. מכל מקום, אנחנו היהודים, שבכל דור היינו מצפים לגואל ולעתיד מתוקן, לא פוּנקנו במראות אידיליים ולא זכינו לעידוד מצד העולם הסובב אותנו. ואף־על־פי־כן לא באנו לידי מבוכה. משום שהשאיפה לטוב אינה דבר שמחוצה לנו, אלא היא עצם מעצמינו. וכשם ששום רצח לא יביא אותי לידי מבוכה בנוגע לזכות־הקיום שלי, ולא ימנע אותי מלהילחם לחיים ומלהתנגד למוות, כך לא יפקיע ממני שום היטלר ושום סטאלין את האמונה בטוב ואת ההכרה, כי הסוציאליזם ההומאניסטי הוא עתידה של החברה וכי תחיית אומתי במולדתה היא תנאי קודם לקיום של כבוד לכלל וליחיד. כשמדברים על סוציאליזם, באים ומצביעים: רוסיה טרפה את הקלפים. אולם היו סוציאליסטים רבים, רבים מאוד, שעוד שנים מועטות לאחר “התגשמות” הסוציאליזם ברוסיה ניערו חוצנם מן המשען המוסרי הזה ולא תמכו את יתידותיהם בדיקטאטורה זו, שהעמידה תלמידים ותיקים, העולים על רבותיהם. על כל פנים, סטאלין אינו צריך להביא שום סוציאליסט במבוכה. אדרבא: שנות שלטונו והגשמתו מעידות עדות ברורה, כי אמנם לא זהו האידיאל הסוציאליסטי ולא זאת ההגשמה הסוציאליסטית. והיטלר, שריכז את כל יצרי החיה שבאדם ושבאומות בתורתו הגזעית, ודאי לא יביאנו לידי מבוכה בתפיסתנו הלאומית. האומה כחטיבה אֶטנית, כלכלית ותרבותית, לא תיפסק, והיא גם האידיאל שלנו, יהיו הסילוף והטירוף הנאציים מה שיהיו. גם הציונות סולפה ומסתלפת בידי כל מיני רביזיוניסטים – האמנם מסוגלים חבלנים אלה להטיל ספק או כתם בטהרתה האנושית של הציונות? מי איננו יודע שהיו תמיד נביאי־שקר ובני־כוזיבא וצבועים ומתחסדים, ולאלה היה לא פעם שלטון־להרע, ואף השמידו הרבה פרחי־טוב והרתיעו את מועד הגאולה אחורנית. אולם דווקא בתקופות כאלו לא היתה מבוכה. זו באה בימים של שלווה יחסית ושל סולם־ערכין קבוע ועומד. אימתי התחילו פיליסטרים לפקפק בערך הדמוקראטיה? כשזו היתה שליטה בכיפה. אולם שאלו נא עכשיו בארצות הסקנדינביה, בבלגיה ואפילו בפולניה: מה עדיף, דמוקראטיה או דיקטאטורה. הם לא יבואו לידי מבוכה. תשובתם תהיה ברורה. בתקווּת הפאשיזם והתחליף הסוציאליסטי אין לך דבר ברור בשביל יהודי, וביחוד בשביל יהודי עובד בארץ ישראל, כציונות מגשימה וכסוציאליזם הומאניסטי.

ונכונה היא עצתו של ב. כצנלסון בסוף מאמרו, ש“נגביר בתוכנו את רצון החיים של עם קשה־עורף”. אולם מן הנכון לשקוד על כך שהמסקנה תהיה לא רק נכונה כשלעצמה, אלא שתהיה גם תולדה מחוייבת של ההנחה הראשית ושל רוח־הדברים. טבעו של קשה־העורף – ובזה שבחו וגנותו – שאינו נבוך, שיודע את דרכו והולך בה. טבעה של המבוכה, שהיא מתישה את רצון החיים. על־כן, יש להתרחק הימנה.

גדולה עכשיו התשוקה, להבין מהות הזעזועים הנוראים האלה ותכליתם. גדול גם הצמאון למשנה עיונית שלמה ומחודשת, לתפיסת־חיים ברורה. בן־דורנו, אינו יכול, כבן הדורות הקודמים, להביא ספר ולחזות. כמה וכמה שיטות וספרים מוטלים לעינינו ללא רוח־חיים. משום זה דרוש וחשוב כל־כך המאמץ העיוני של כל אחד לבניין העולם הרוחני החדש ולהאדרת המבוכה. אך בלכתנו בדרך למטרה זו יש בידנו אבוקה מאירה. איננו כה עניים בדעת. נסיון־החיים שלנו הנחיל לנו מכות קשות, אך לא זו בלבד שלא הפקיע מרשותנו את האידיאלים הציוניים והסוציאליסטיים, אלא עוד הוסיף להם נופך של ערך ושל חיוניות. אנו חייבים לבדוק תמיד את הנחלה הרוחנית, אך לא לאורה של מבוכה, שמכל מקום, בנוגע למשנתנו אין לה צידוק.


תש"א



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47463 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!