(לַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט)

בתוך היער במורד החֹף אשר אל מול פני הים, שם עלתה אֵלה עבֻתּה וזקנה מן הארץ! ויהי שני האֵלה שלש מאות שנה וששים שנה וחמש שנים, ואולם מספר השנים אשר לאֵלה לא יהיה בלתי אם כּמספר ימים אשר לאדם, שנה ליום שנה ליום תּחָשב. ואנחנו יוֹמם אנחנו עֵרים ובלילה נישן ונחלום את חלומותינו, אבל לא כן העץ, כי עֵר הוא שלש תקופות מתקופות השנה, ורק בבֹא התקופה הרביעית הוא החרף, וישן את שנתו. אז יהיה החרף לו לעת מנוחות, כי לילה הוא לו אחרי היום הארוך והגדול, והיום הארוך והגדול הזה יקרא בשם אביב וקיץ וסתו גם יחד.

ויש אשר בחֹם היום ויבוא זבוב מן הזבובים בני יום אחד, ויתעופף על פני צמרת האלה, ויפזז ויכרכר ויתהולל ויתעלס ויהי שלו ושמח, ואחרי כן שבת רגע אחד וינפש על פני עלה מעלי האֵלה הגדולים והרעננים, והיה בראות אותו העץ ויהיו דבריו אליו כפעם בפעם לאמר: “הוי זבוב קטן ואמלל! רק יום אחד יהיה כל חייך, רק מדת חיים קטנה ודלה כזאת אשר כמוה כאפס! מה אמלל אתה!”

“אמלל?” ענה הזבוב כפעם בפעם – “מה הדבר הזה אשר אתה אומר? הן בהיר האור אשר בשמים והרוח חם ומתוק וכל היקום אשר מסביב יפה ונחמד, ואני מה שלו ומה שמח!”

“ואולם כל זה לא יהיה לך בלתי אם יום אחד – ואחרי כן הכל תם ואָין!”

“אָין?” קרא הזבוב – “מה זה אָין?” הגם אתה עוד אָין?"

“לא כן! אנכי אלפי ימים כימיך אחיה ותקופות שלמות תֵּחָשבנה לי ליום! ועת אשר כזאת גדולה וארֻכּה מאד, אשר לא תבין נפש כמוך לחשב אותה בחשבון ולמֹד אותה!”

“כן דברת! לא אבין, כי גם את דבריך לא הבינותי! הנה אלפי ימים לך כְּיָמַי, ואולם גם אני אלפי רגעים לי אשר בם אחיה ובם אהיה שלו ושמח! הגד נא אם ידעת, הֲתִתַּם תפארת כל היקום הזה ביום מותך?”

“לא כן!” ענה העץ – “תפארת היקום הזה לא תתּם במותי, והיא תמָשך עוד שנים רבות מאד מאד, אשר לא אוכל גם אני לחַשב אותן בחשבון ולמֹד אותן!”

“אבל אם ככה הוא, אז משפט חיינו גם שנינו רק משפט אחד הוא, ורק חשבונותינו שונים!”

וזבוב היום האחד התהולל ויפזז ויכרכר בתוך הרוח, וישמח על כנפיו הדקות והענגות ועל רקמתן הרכּה כמשי הטוב ועל הרוחות הטהורות אשר נתנו ריח ניחוח, כי מלא אותן הריח העולה מפרחי שלשת-העלים ומפרחי שושני היער ומפרחי הסַּמְבּוּק ומפרחי שושנת-יריחו מן האַסְפֵּרוּל ומן המִּינְתָא המסֻלסלת, וכל אלה היו לריח ניחוח גדול וחזק מאד, אשר בא באפו וימלא אותו גיל ושׁכּרון, וישכּירהוּ וינא את ראשו, ויהי הזבוב כּשכּור. והיום יום חֹם גדול וארוך מאד, אשר נתן שמחה וצהלה ונעימות ועדנים רבים, ובפנות השמש והיום רפה לערוב, ויהי הזבוב עיף ויגע מאד מכל הטובה הרבּה ומכל הנחת אשר עברה על נפשו, ותרפינה כנפיו ולא יכלו עוד נשוֹא אותו, ויצנח הזבוב וירד לאטו ויגהר בנחת ובדממה על פני עלה דשא, וינד בראשו כה וכה ככל אשר יכל עוד, וירדם ויישן בנחת וּבמתק – כי ישן את שנת המות המתוקה.

“הוי זבוב קטן ואמלל!” קראה האלה – “הן קטנה מאד היתה מדת חייך וכמוה כאפס!”

ובּכל יום מימי הקיץ כהשָׁנוֹת היום כן נשנוּ גם כל המראות האלה עם כל הדברים אשר נדברו ועם התרדמה אשר נרדם הזבוב! וישָׁנוּ כל אלה שנות דֹרות רבים מדרות הזבובים בני יוֹם אחד, וכמשפט האבות כן היה משפט בניהם ונכדיהם וכל צאצאיהם אחריהם, וכלם היו שמחים ועליזים.

והאֵלה עומדת והיא עוד ערה, ותעמוד כל הבקר וכל הצהרים וכל הערב, כי האביב לה בֹקר והקיץ לה צהרים והסתו לה ערב, והנה קרב הלילה גם אליה אשר בו תישן גם היא, כי החרף הלך הלוך וקרב.

והסערות והזוָעות הנה באו גם הן ותקראנה: “לילה לך! לילה לך!” והעלים נִשְּׁלוּ מן העץ ויפלו ארצה איש אחרי אחיו ואיש אחרי רעהו. “הנה אנחנו מרקידות, הנה אנחנו מנידות אותך! תני תנומה לעפעפיך, אֵלה! תני, אֵלה, לעפעפיך תנומה! הנה אנחנו מזמרות לפניך להפיל חבלי שנה על עיניך, ואת ענפיך אנחנו מניעות עד האָחז התנומה בעפעפיך! ואולם הן רק שלום נשפות בזאת לעצמיך ולענפיך רבּי הימים? האם לא יתנו ענפיך קול ועצמיך לא ירעימו מרב נחת אשר באה עליך? תערב עליך שנתך, תמתק עליך שנתך! הנה זה לך הלילה החמישי וששים ושלש מאות, ואולם בעינינו הלא רק ילד קטן אתה! תמתק נא לך שנתך! והעבים אשר ברקיע השמים תַּשְׁלֵגְנָה עליך את שַׁלְגָן, והיה לך למכסה חם ולמסתור לרגליך! רק תערב נא עליך תרדמתך וחלומותיך יתנו נא חלומות טובים ונעימים!”

והאֵלה התנצלה את כל עליה, ותהי ערֻמה כֻלה, והיא נכונה לקראת שנתה אשר תישן כל ימי החרף ולקראת חלומותיה אשר תחלום תחת מקרים בהקיץ, כמשפט החלומות אשר יחלום גם האדם.

אכן גם העץ הגדול והרם הזה היה לפנים עץ קטן ומעט, ילד היה אז, וערשו לא היתה בלתי אם בְּלוֹט קטן מן הבּלוֹטים אשר על פני אלוֹן. והעץ הזה, לפי החשבונות אשר יחשב האדם, זקן הוא מאד, כי זאת לו המאה הרביעית ממאות שנות אדם העוברת עליו, והוא הגדול והטוב מכל העצים אשר בתוך היער, וצמרתּוֹ גבוהה שבעתים מכל עץ, עד כי יראה אותו כל איש מרחוק, וגם האנשים אשר על פני הים יראו אותו מרחוק, ולכן היה לאות לכל המלחים והחובלים, להביט אליו וידעו את המקום אשר הם שם! ואולם העץ טרם ידע כי עיני רבים נשואות אליו. וממעל לו בתוך צמרתו הרעננה בנתה יונת היער את קנה, והקיק גם הוא נתן משם את קולו, ובימי הסתו בהרָאוֹת העלים כמראה לוחות נחֹשת מרֻקעים, אז באו גם כל בעלי הכּנף היוצאים לדרך רחוקה, ויֵשבו שם לנוח ושם הצטידו בטרם קמו לעבור את הימים ואת המדינות הרחוקות. ואולם עתה הנה החרף בא, והעץ ערום כלו, ועיני כל איש רואות את הענפים עם כל רֻכְסֵיהם וּסבכיהם הפּתלתּוֹלים והנעקשים מדי צאתם מן הגזע ועד ראשיהם! והעורבים והקוראים ויתר העוף הנה באים יום יום ויושבים שם ומדבּרים איש לאחיו בדבר הימים הרעים אשר באו, וכי לא נקל לאיש בימי החרף למצוא את טרפו ככל אשר ידרוש.

וערב יום החמשה עשר בשבט הנה בא, הוא ראש השנה אשר לעצי היער, אז חלם העץ את החלום הטוב והיפה מכל חלומותיו.

ובחלומו והנה יודע העץ כי בא יום מועד לכל אשר ביער, ויש אשר תשמענה אזניו כקול קורא אל בתי הכנסת ואל בתי המדרש ואל בתי הקדש, כי חג היום לכל הארץ! ויש אשר יחשוב בנפשו כי יום קיץ הנה בא, והוא בוער כתנור, והרוח אשר מסביב כּלוֹ צח וחם מאד, וצמרתו אשר בראשו רעננה כלה גם היא, וקוי השמש נאחזים בין עליה וענפיה, והרוח מלא כל ריח טוב העולה מן הדשא ומן הציצים! וזבובי קיץ נחמדים בשלל צבעיהם מתעופפים אנה ואנה ורודפים איש אחרי אחיו ומשיגים איש את רעהו, וזבובי יום אחד גם הם מרקדים בתוך הרוח ומפזזים ומכרכרים בכל עז, והיו כחושבים אשר לא נברא כל היקום בלתי אם למענם. כל הדברים אשר ראה העץ בהקיץ ואשר עברו עליו בקרב שנים רבות, אותם ראה עתה גם בחלומו! וירא את כל נפלאות היער עם כל המונו ושאונו, וירא את האבירים מבני חורי הארץ אשר היו לפנים, הם ונשיהם ופלגשיהם, והם רוכבים בסוסים בתוך היער, וציצות הנוצה אשר בראשיהם לצבי ולתפארה מרחפות על כנפי הרוח! אז ישמע קול תרועת הקרן, כי נאספו הצַיָּדים אל מקום אחד, והכלבים נובחים בקול גדול! ואת אנשי המלחמה יראה העץ בחלומו בצאתם למערכה אל תוך היער, והם לבושים שלל צבעים שונים, וכלי מלחמה בידיהם ורמחים וקרדֻמים אִתּם, והם נוטעים אהלים בתוך היער ואחרי כן יסיעו אותם, ואש יציתו לשבת עליה במחנה ואחרי כן יכבו אותה, וזמירות יזמרוּ וּמשׁכּב יציעו להם תחת ענפי העץ הגדול! ובחורים ובתולות ראה העץ בחלומו, אשר נועדו יחדו בלילה לאור הירח, ויבואו העלם והעלמה עד גזע העץ הגדול אשר בתוך היער, ושם שמחו את שמחתם ושם עלזו יחדו, ואת ראשי תבות שמותיהם חטבו בתוך הקליפה הרעננה אשר לעץ האֵלה. אז יזכור העץ את אשר עבר עליו לפני שנוֹת עשרוֹת רבות, כי אנשים צעירים לימים עברו את היער, והם עליזים ושמחים, ויתלו בתוך ענפיו קַתְרוֹס אחד ונבל אחד המנגן בגעת הרוח במיתריו, ועתה ראה אותם העץ בחלומו שנית, והנה קול הקתרוס וקול הנבל עולה באזניו, והקולות מלאים קסמים ונפלאות, וימלא כל היער שירה וזמרה; ויונות היער הוגות כלן, ותהיינה כמספּרות באזני כל את כל רחשי לב האלה, והקיק גם הוא קורא אליו בקול גדול להגיד לו מה מדת ימיו אשר יחיה עוד על פני האדמה.

ופתאם והנה רוח חדשה עברה עליו, ותהי לו כּזִרמת חיים חדשה העוברת בקרבו בִּן רגע אחד עד קצות ראשי שרשיו אשר באדמה מתחת ועד קצות ראשי ענפיו אשר בשמים ממעל ועד קצה כל עלֶה ועלה. והעץ ידע בנפשו כי הוא משׂתּרע ומתמודד ומתרחב ומתגדל, ושרשיו אשר מתחת הגידו לו כי חיים וחם גם באדמה מתחת; וכל ענפיו מלאו פתאם כח גדול ועצום מאד אשר לא היה לו כמוהו מעודו, והכח הזה יגדל מרגע לרגע, ויגדל העץ ויגבה ויעל הלוך ועלה, הלוך ועלה, וגזעו רחב הלוך ורחב, ולא חדל העץ רגע אחד מצמוֹח, וישגשג ויעש פארות וישגה מאד ותהי לו צמרת גדולה ומלֵאָה מאד, וירוֹם, ויגדל – ומדי הֵרוֹמוֹ ומדי גָדְלוֹ, וימלאו כל בדיו שלוה ונחת, אשר כמוה לא ידע העץ מעודו, ויש אשר חשקה נפשו לעלות ולהתרומם ולהוסיף עוד עד אשר יגיע ראשו אל השמש הבוערת אשר בשמים.

והעץ הנה עלה עד ממעל לעבים, ותהיינה העבים בעיניו כהמון בעלי כנף המתנשאים לעוּף, או כצבא אוזים לבנים וגדולים הנוסעים מתחת לענפיו.

וכל העלים אשר לו היו פתאם לעינים, והעינים רֹאות ומביטות עד למרחוק; ויֵרָאוּ הככבים גם יומם, והם גדולים ומאירים מאד; ויהיו הככבים מאירים ומפיקים אור צח ונעים כאור אשר בעיני האדם, ומדי ראוֹת העץ את כל אלה ויזכור את כל העינים המלאות אהבה אשר ראה מעודו, והנה עיני אדם ועיני ילדים רכים ועיני עלם ועלמה אשר ראה אותם העץ בְּהִוָּעֲדָם היערה אל תחת ענפיו.

והרגעים האלה קדושים היו לו ונשגבים ונפלאים גם יחד! ואולם גם ברגעים האלה, ותשוקה גדולה ועזה מאד חלפה את כל משכיותיו, אשר גם יתר העצים בתוך היער יצמחו כלם ויגדלו כמוהו ויעלו עמו השמימה, וכל שיח אשר מתחת וכל עשב וכל דשא וכל חציר אשר לרגליו על פני האדמה וכל פרח וכל ציץ וכל צמח אשר בשפל כלם יצמחו ויגדלו ויתנשאו ויתרוממו כמוהו, לראות גם הם את כל ההדר והתפארת אשר הוא רֹאה ולשבּוֹע גם הם את כּל הנעימות ואת כל הנחת אשר היו לו למנה. כי לא שלמה היתה שמחת האֵלה הגאה והנערצה בלעדיהם, והיא לא תשקוט ולא תנוח כל הימים אשר כלם יחדו, הגדול והקטן, לא יעלו אליה גם הם ולא יהיה גורלם גם הם ככל הגורל אשר לה, והמחשבה הטובה והטהורה הזאת חלפה את כל ענפיה ואת כל עליה ואת קרבּה, כמשפט המחשבה הטובה והטהורה אשר תחלוף לפעמים גם את לב האדם.

וצמרת האֵלה תנוד ותנוע כה וכה, ותהי כמבקשת את האוֹבדים ואת הרחוקים אשר אליהם תערוג נפשה, ויש אשר הֵסַבָּה את ראשה ותּבּט אחור למרחוק. אז יעלה אליה ממרחקים רבים ריח האַסְפֵּרוּל, ואחרי כן יעלה אליה ריח שושנת-יריחו וריח ציצי התכלת הטוב, ויש אשר תהיה כחולם בהקיץ ושמעה ממרחקים רבים את קול הקיק הקורא אליה.

ומבּעד לעבים ראתה האֵלה את הגבנונים הירקרקים מתוך היער ואת יתר העצים אשר בתוך היער לרגליה, והם כלם צומחים מן הארץ ועולים ומתנשאים ומתרוממים, הלוך והתנשא, הלוך והתרומם. ושיח האדמה וכל עשב למינהו שגשגו ויגאו מאד. ויש אשר התפרצו מן הארץ עם שרשיהם גם יחד ויעופו ויעלו השמימה בן-רגע אחד. ועץ הלִּבְנֶה מהר לעלות מכלם, ויהי כברק אור לבן, וגזעו הלבן והחסון מתעופף השמימה, וילָפת בהתעופפו אחת כה ואחת כה, וענפיו מרחפים עליו הנה והנה ויהיו לו כדגלים המרחפים אנה ואנה וכצעיף ירוק אשר בו יתכסה; וכל היקום אשר בתוך היער עולה השמימה, וגם הקנה אשר מראהו אדמדם צומח ועולה, וכל עוף כנף עולה אחריהם, עָלֹה ומזַמר, עלה ומזמר, והאַרבּה יושב על ראש השבולת ומשתעשע בכנפיו אשר עם כּרעיו, והשבלת תּרָאה מרחוק כפתיל משי ארוך וירוק אשר יחרד בתוך הרוח; וזבובי החפושית הומים והדבורים שוקקוֹת וכל עוף כנף מזמר, איש איש כּיד אלהים אשר היתה עליו, ויהי כל היקום שירה וזמרה ושמחה וצהלה מן הארץ ועד רקיע השמים.

“אבל הפרח הקטן והאדמוני אשר על המים איה איפה הוא?” קראה האֵלה – “ופרח הפעמון אשר עינו כעין התכלת ופרח-מרים הנחמד אַים איפה, כי לא עלו גם הם?” – והאֵלה הזקנה חשקה נפשה כי יעלו אליה כלם ולא יחסר אף אחד.

“הננו גם אנחנו! הננו גם אנחנו!” נשמע קול רנה וקול זמרה מן העולם ועד העוֹלם.

“אבל האַסְפֵּרוּל איננו עוד, כי מת בקיץ האחרון! וגם פרחי-אביב הלא רבים היו לנו בשנה אשר עברה! ותפוח היער גם הוא מה נחמד היה ביפיו! וכל צמח היער אשר עלה ואשר צמח מדי שנה בשנה! הוי אלי, אלי! לוּ היו כל אלה עוד על פני הארץ ולוּ נולדו זה עתה, כי עתה גם הם כלם היו פה עמנו עתה!”

“הננו גם אנחנו! הננו גם אנחנו!” נשמע קול רנה וקול זמרה, והקול היה כקול ממרומים, ויש אשר חשבה האֵלה כי כל אלה עברו אותה ויקדמו לעלות ממנה.

“האח! מה יפה ומה נעים כל זה!” הריעה האֵלה הזקנה בקול גדול – “הנה כלם אתי פה! כקטון כגדול אתי פה כלם! אף אחד לא נעדר, אף אחד לא נשכח! מי מלל לי ככל הנפלאות הגדולות האלה אשר לא תהיינה ולא תבאנה!”

“בשמי האלהים תבֹאנה גם הנפלאות ותהיינה!” נשמע הקול המתהלך על כנפי הרוח.

והעץ הזקן עוד לא חדל מצמוח מֵעֲלות, ופתאם והנה כמו נִּתַּק שרשו מקרב האדמה.

“מה טוב חלקי ומה נעים גורלי!” קרא העץ – "עתה אין עוד דבר אשר יקשרני אל האדמה! עתה אוּכל ואעוּפה עד מרומי השמים אשר שם האור ושם הנֹגה! וכל חמדת נפשי אתי היא! קטן וגדול אתי הם! כלם עלו עמי! כלם! כלם!

כֻּלָּם!"

הנה זאת תורת החלום אשר חלמה האֵלה הזקנה בחרף בלילה בערב יום החמשה עשר בשבט – הוא ראש השנה לעצים.

ובעוד היא חולמת את חלומה בחרף בלילה בערב יום החמשה עשר בשבט, והנה רוח סערה גדולה וחזקה עברה על פני האדמה, ותשׂם שַׁמות בים וביבשה. והרוח נשאה גלים גדולים בים ותנפצם אל סלעי החף, והעץ התרגז וירעם ויתן קול, ואחרי כן נשבר וַיֵעָקֵר מן הארץ הוא עם שרשו יחדו, והרגע הזה הוא הרגע אשר ראה גם בחלומו כי נתּק שרשו מקרב האדמה. – אז נפל העץ ארצה, ושלוש מאות וששים וחמש שנות חייו היו עתה רק כיום אחד אשר לזבוב בן יום אחד.

ויהי בבקר ביום החמשה עשר בשבט, והשמש יצאה על הארץ ותשקוט הסערה. והחג אשר לעצים בתוך היער היה חג גם לכל יושב הארץ אשר מסביב, וישָׁמע מסביב קול הקורא אל בתי הכנסת ואל בתי המדרש ואל בתי הקדש, להודות לאלהים ולזמר לו על כל החסד אשר עשה, להציל אדם בלילה הנורא הזה. ומכל ארֻבּוֹת העשן אשר לכל הבתים מסביב ואשר גם לסֻכּוֹת הדלות והקטנות עולה העשן והיה לגלגלי תכלת קטנים, כי חג בכל הבתים והסכּות האלה ויושביהם זבחו זבחיהם ויבשלו את אשר בשלו, ויהי העשן כעשן זבחי תודה אשר על גב המזבח. והים שב גם הוא לאיתנו וישקוט ויָנח מזעפו, ושם אניה גדולה עומדת אל מול פני החף ואנשי האניה נלחמו כל הלילה אל הסערה ויוכלו לה, ויקומו בבקר וישימו דגלים בראש האניה להיות לאות שמחה וצהלה, ויהי חג גם להם.

“נפל העץ ואיננו עוד! נפלה האלה הזקנה אשר היתה לנו לאות נאמן כל הימים!” כדברים האלה דברו המלחים והחובלים איש אל אחיו – “בליל הסערה הגדולה הזה נגדעה גם היא! מי יקום לנו תחתיה? הלא אין כמוה עד עולם!”

כזה וכזה היה המספד אשר ספדו הסופדים לעץ הנופל, והדברים דברים מעטים, ואולם מקרב לב באו; והעץ שוכב על האדמה על פני השלג אשר עם החף. אז עברה הרנה מן הקצה אל הקצה, מירכתי האניה ועד אפסי החוף, וימָלא גם היער את השירה ואת הזמרה לאמר:

"בַּחֲצצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר

הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶך אֲדֹנָי!

יִרְעַם הַיָּם וּמְלֹאוֹ,

תֵּבֵל וְיֹשְבֵי בָהּ;

נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ-כָף,

יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ;

לִפְנֵי אֲדֹנָי כִּי בָא לִשְׁפֹּט הָאָרֶץ,

יִשְפֹּט-תֵּבֵל בְּצֶדֶק וְעַמִּים בְּמֵישָׁרִים!"

וּבהשמע דברי התּהלה האלה ויהי חג על פני הארץ מסביב, וכל האנשים אשר באניה ואשר בחף ידעו פתאם בנפשם כי לבשה אותם רוח חדשה, ויתגדלו ויתקדשו ויהיו לאנשים חדשים, ככל אשר ידעה בנפשה גם האֵלה הזקנה מדי חָלמה את חלוֹמה האחרון בלילה בחרף בערב יום החמשה עשר בשבט.