הנה פְרָס נחתּך לאיש אשר ימהר לרוץ מרעהו, ולא רק פרס אחד כי אם שני פרסים, אחד גדול ואחד קטן, ואותם יתנו לא בעבור המרוּצה האחת כי אם בעבור המרוצה אשר לאיש בקרב ימי שנה אחת תמימה, איש לפי כחו גם המרבּה וגם הממעיט.
“אכן הפרס הראשון נתּן לי!” קראה הארנבת – “כי במישרים ישפטו השופטים, ובין השופטים ישֹב יָשְׁבוּ רבים מבני משפחתי ורבים מרעי הקרובים; ואולם את הפרס השני נתנו לַחִלָּזוֹן, ולזאת חרה אפי מאד כי כלמה היא לי!”
“אבל!” קרא מַטֵּה העץ אשר ממטוֹת הגדר, והוא היה בין השופטים – “לחנם תצעקי, גברתי, ולחנם יחר אפך, כי עליך לדעת אשר על השופטים לשום לב גם לרצון הטוב וגם ליגיעה אשר לכל רץ ורץ; כדברים האלה דברו אנשים נכבדים רבים מן השופטים, וגם אני שמעתי ואָבן כי צדקו מאד. הן אמת היא, כימי מחצית שנה עברו עד אשר מצא החלזון לעבור את המפתן אשר עם השער, ואולם בהיותו נחפז לעבודתו הכּבדה הזאת אשר לא הסכין מעודו, ותֵּקַע כף רגלו האחת והוא צולע עתה על ירכו. והחלזון לא ידע דבר בכל הימים האלה כי אם במרוצתו היו כל מחשבותיו, והוא גם את ביתו – הוא נרתּיקוֹ – נשא עמו! הלזאת לא ישימו שופטים את לבם? ולכן נתֹן נתנו לו את הפרס השני!”
“אכן חשבתי כי ראויה גם אנכי אשר ישימו שופטים אלי לב!” קראה הדרור – “הן מי כמוני יגביה לעוף ומי ימהר ממני לעבור מקצה השמים ועד קצה השמים? ואני הרחקתי מאד לעוף הפעם הזאת ובאתי עד מרחקים רבים וגדולים ועצומים אשר מדה אין להם!”
“אכן זאת חטאתך אשר חטאת!” ענה אותה מטה העץ – “כי למרחקים תשאפי תמיד, ובִקְרוֹב ימי החרף וחדלה ממך כל מנוחה וּפרשתּ את כנפיך ורק למרחקים תלויות עיניך! אכן אין אהבה לארץ מולדתך נוגעת בלבך, ועל כן לא יכלו השופטים לשום עליך לב!”
“ולוּ באחת הבּצוֹת פה ישנתי כל ימי החרף”, שאלה הדרור ופיה מלא לעג – “השוֹם שמוּ אז השופטים את לבם עלי?”
“לכי והביאי נא מכתב תעודה משומרי הבצה, אשר יעידו עליך כי ישנתּ בתוך הבּצה בארץ מולדתך כל ימי חָרְפֵךְ, וראִית כי ישימו לב גם אליך!”
“ואני חשב חשבתי כי יתנו לי את הפרס הראשוֹן ולא את הפרס השני!” קרא החלזון – “הן נפשי יודעת מאד כי רק מיראה ומרֹך לב רצה הארנבת בחפזון, כי יראָה לנפשה מפני הצַיָדים, ואולם אנכי רצתּי את מרוצתי מאַהבה אשר אהבתי לרוץ, ותהי לי המרוצה לנשמת חיים אשר לא חדלתי ממנה עד היות המוּם בבשרי, והמום הזה משפט אחד לו ולמוּם אשר יהיה לבעל מלחמה בצאתו למערכה. כי על כן אמרתי: לו יש נפש על פני כל האדמה אשר ינתן לה הפרס הראשון, כי עתה אנכי היא הנפש הזאת! ואולם מי אתם כי אריב אליכם על הדבר הזה, והוא תועבה לי!”
ובדברו ירֹק יָרַק בפני כל הנצבים.
“אדבּרה נא באזניכם דבר והיה לכם לערֻבּה כי רק בחכמה ובמישרים נִתּנו הפרסים!” ענה מוֹט העץ הזקן ממוֹטוֹת הגבול אשר ביער, והוא אחד מראשי השופטים נותני הפרסים – “אנכי רק סדרים טובים אהבתי ואת כל דבר ודבר אנכי עושה בחשבון ובדעת. זה לי שבע פעמים אשר נכבֹּד נכבּדתּי להיות מן השופטים היושבים ראשונה בהנָתן הפרסים, ואולם לא השיגה ידי בלתי היום לעשות את אשר היה בלבי לעשות. וזה הדבר אשר עשיתי: אותות שמתי לי בתתּי את הפרסים, ועל פי האותות האלה נתתי אותם; כי הכּל בסדרים יעָשה, ואני בחרתי לי הפעם את סדרי אותיות אלפא-ביתא. ואתם תהיינה נא אזניכם פקוחות וקשובות ושמעתם ואמרתם גם אתם כי רק בחכמה עשיתי. את הפרס הראשון נתתי לארנבת, כי ארנבת היא, ואות “אלפא” היא הראשונה אשר לשמה, ולכן אמרתי כי אין כמוה אשר הפרס הראשון ראוי לתת לה. ואולם את הפרס השני נתתי לחלזון, כי אמרתי: שבע פעמים הייתי בין השופטים, ולכן אות זכּרון אעשה גם לדבר הזה, ואעזוב את שבע האותיות הראשונות, ותצא לי האות השמינית, היא “חית”, ועל כן נתתי את הפרס השני לחלזון, אשר “חית” היא האות הראשונה לשמה. והיה בפעם הקרובה, וראיתם כי החיה אשר האות הראשונה לשמה היא “ביתא” והחיה אשר האות הראשונה לשמה היא “טית”, ונתתי להן את הפרסים עקב אשר יגיע התֹּר אליהן. ועוד ידי נטויה לעשות בחכמה גדולה גם על פי סדרי תשר”ק וגם על פי סדרי אתב“ש, ומי יודע אם ברבות הימים לא אמצא נתיב לי גם על פי אותיות מנצפ”ך. וכן רק בסדרים יצליח איש לעשות דבר! עשה לך אות, ועל פי האות הזה תעשה את כל המלאכה אשר אתה עושה כל ימי חייך!"
“לולא הייתי בין השופטים, כי עתה לקחתי את הפרס לי לבדי!” אמר החמור אשר היה גם הוא בין השופטים נותני הפרסים – “אכן על השופטים לשום לב לא רק אל מרוצת קלי המרוץ כי אם גם אל יתר הכשרונות והיתרונות אשר להם מדי רוּצם, והיה בראותנו למשל את אחד הרצים והוא מדי רוּצוֹ ישא על גבו גם משא רב וכבד, וידענו כי הוא הרץ אשר הגדיל לעשות. ואולם מרב ענוה אשר לי לא הסבֹּתי את לב רעַי השופטים אל הדבר הזה, וגם על ערמת הארנבת לא פקחתי את עיניהם, אשר במרוצתה תּחָפז לפעמים הצדה, לבעבור התעות את רודפיה ולהוליכם שולל; ואנכי רק אל דבר אחד שמתי את לבי בשפטי, הוא דבר היֹפי, ויהי לי הדבר הזה לקו ועל פיו חרצתי את משפטי ונתתי את הפרס. את האזנים היפות והארוכות אשר לארנבת ראיתי, ולא יכלתי עוד להתאפק. מה יפו האזנים האלה ומָה אָרְכוּ! אז חגרה נפשי גיל וכל קרבי בי פצחו רנה – ויש אשר חשבתי כי רֹאה אני את עצמי ואת נפשי בעודי קטן, והאזנים האלה אזני הן אשר היו לי בעודי בתֻמת ילדֻּתי, ואמהר ואחרוץ משפטי ואת הפרס צויתי לתת לארנבת!”
“דֹּמוּ, דֹּמוּ! דֹּמוּ, דֹּמוּ!” קרא הזבוב אשר בא גם הוא אל תוך המחנה – “לא ברב דברים אֶתוַכּח עמכם, ורק את אשר אני חושב בלבי אותה אגיד לכם הפעם. הנה נא ידעתי כי אנכי עברתי את הארנבת לא אחת ושתים ומהרתי ממנה. וגם באחד הימים האחרונים שִׁבּרתי את רגל אחת הארנבות בהחפזה לרוץ כמוני, וזה הדבר: אנכי על פני הקלחת אשר לפני מרכבות מסלת הברזל ישבתי, כי זה משפטי תמיד לשבת שם, ובזאת אנסה את כחי לדעת את מרוצתי הגדולה כפעם בפעם! ושם לפנינו ארנבת צעירה אשר קִדמה לרוץ ממנו, והיא לא ידעה כי גם אנכי בין הרצים. אז רדפנו אחריה עד השיגנוּ אותה, ותרא כי אין עצה ותט מפנינו מן הדרך, ואולם הקלחת אשר לפני המרכבות נגעה אליה ותשַׁבּר את רגלה האחת ביד חזקה, כי אנכי ישבתי על פני הקלחת. אז נפלה הארנבת ולא יספה לקום, ואני עברתי משם והלאה. ובכן יראה כל איש אשר עינים לו כי חזקתי מן הארנבת וכי עליתי עליו. ואולם לא מכּם אבקש כבוד ואין חפץ לי בפרס אשר אתם נותנים!”
“ואני חשבתי למשפט”, אמרה שושנת היער בלבה ולא דברה בשפתיה, כי זה דרכה מעודה לדבּר בלבה ולא בשפתיה, ולוּ דבּרה גם בשפתיה כי עתה היטיבה מאד לעשות – “ואני חשבתי למשפט כי גם הפרס הראשון וגם הפרס השני אינם ראוים לאיש בלתי אם לקרן אור מקרני אור השמש! הן קרן האור תעבור ברגע אחד מן השמש ועד קצה האדמה, והיא דרך רחוקה אשר אין לה מדה ואין לה קצב, וכח לה ועָצמה לה בּרדתּה אשר תחיה את כל היקום על פני הארץ, ויֹפי לה ויפעה לה אשר יאדימו פני כל השושנים בראותן אותה ונתנוּ ריח כּבד וחזק מאד. ואולם יראתי כי ראשי נשיאי השופטים הגדולים לא ראו את האור בשפטם וגם לב לא שמו אליו! אבל לוּ הייתי הקרן מקרני אור השמש, כי עתה הכיתי על ראש כל אחד מראשי השופטים ההם, עד כי התעלפו והשתגעו – ואולם משֻגעים הם גם עתה ואין להם להוסיף עוד. הלא דבר לא דברתי!” קראה שושנת היער בלבה – “שלום לך, היער, שלום לרחוק ולקרוב! ואני מה טוב חלקי כי אפרח ואתן ריח ואשַׂמח לב ואראה חיים גם בשירים וגם בהגדות! אכן קרן אור השמש תאריך ימים מכּלנוּ!”
“אך מה הפרס הראשון הזה ומה משפטו?” שאלה התולעת אשר נרדמה עד כה בתוך החֹר אשר בעפר האדמה ובצאתה ותשמע את השמועה כי היה פרס על פני הארץ.
“מי אשר לו הפרס הראשון והיתה לו הצדקה לבוא אל גן הירק באין שטן ובאין מפריע!” ענה החמור – “את הפרס הזה אנכי יעצתי! וגם לארנבת נתתי אותו, כי יועץ אנכי מן היועצים הראשונים והנאמנים אשר בחברת השופטים, וגם פקחתי את עיני על הטובה היוצאת מן הַיָרָק לנפש אשר לה יהיה, ולכן לארנבת נתתיו, ולא תדע עוד הארנבת מחסור עד קץ הימים! ולחלזוֹן נָתַנּוּ צדקה לשבת על החומה אשר לגן הירק ולהתחמם שם באור פני השמש וללחוֹך את האֵזוב אשר בקיר, ובימים אשר יבֹאו יהיה החלזון גם לשופט בין השופטים הראשונים היושבים למשפט על המרוצה ועל החפזון אשר לקלי המרוץ. אכן טוב מאד כי בימים הבאים ישב עמנו גם “מוּמחה” היודע את משפט המרוצה מבשרוֹ, והיה מעשה “הוַּעַד” שלם! ואני אודה ולא אכּלם כי תקוה גדולה קותה נפשי מן הימים הבאים, יען אשר גם בראשיתנו הנה מצאנו לנו הרבּה מאד”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.