נתפרסם ב“ידיעות אחרונות”, ו' כסלו תשמ"א (14.11.80).

ראיינה פנינה מייזלש

ישראל כהן הוא דמות ססגונית בנוף הספרותי שלנו: מסאי, פובליציסט, מבקר, עורך (כארבעים שנה עבד בשבועון “הפועל הצעיר”), מתרגם ומראשי אגודת־הסופרים במשך שנים רבות, עד 1979. לרגל יום־הולדתו ה־75, שחל באחרונה, יצא לאור הספר “מסלול” בשני כרכים, ובמתכונת שלכמותה לא זכה, ככל הנראה, עד כה אף אחד מסופרי ישראל. בספר זה הובא סיפור קורות חייו של ישראל כהן, כתוב בידי עצמו, מאז נולד בגליציה המזרחית, ועד עלותו ארצה בשנת תרפ"ה; רשימה מפורטת של תאריכים נבחרים בחייו; ומיבחר המאמרים שנכתבו עליו ועל מיפעלו הספרותי, לרבות ארבע מסות שנכתבו במיוחד לספר־היובל, מאת דב סדן, אהרן מגד, ג. קרסל ונתן רוטנשטרייך. הכרך השני של ספר־היובל כולל ביבליוגראפיה שלמה של כתביו ושל הכותבים עליו, בצירוף מפתחות והערות.

בשנת 1965 פירסם ישראל כהן מונוגראפיה מקיפה על מתתיהו שוהם ויצירתו, ובשנת 1972 את הספר “יעקב שטיינברג, חייו ויצירתו” – שני ספרים רבי־ערך שבזכותם הגיעו שוהם ושטיינברג אל ההערכה הספרותית שהם ראויים לה. בחרתי לפתוח את השיחה עם ישראל כהן דווקא בנושא זה.

אתה הוא ש“גילית” מחדש את שוהם ואת שטיינברג. מדוע טיפלת דווקא בהם? מה היתה זיקתך המיוחדת אליהם?

כהן: את שוהם לא “גיליתי”. הוא כתב ב“התקופה”, וכולם קראו אותו. הוא לא היה ידוע בכל היקפו, כי כתביו היו מפוזרים מאוד. עוד כשקראתי את שוהם ב“התקופה” חיבבתי אותו, וחשבתי שאני קרוי לעשות את המונוגראפיה עליו. הסיבה הישירה לכתיבתה היתה, שעל שוהם נכתבו מאמרים מעטים, וכולם רצופי שגיאות, גם ביוגראפיות וגם ספרותיות. למעשה לא ידעו עליו כאן דבר, חוץ מבן־ציון כ“ץ, שהיה חברו וכתב עליו משהו עוד בחו”ל. אני נוטה לכתיבת מונוגראפיות, כי הן מאפשרות לתת ביטוי גם לנושא המחקר וגם לרוחו של הכותב. לדעתי, יש בכל מונוגראפיה גם ניצנים וסימנים של האוטוביוגראפיה של הכותב.

כיצד עלה בידך לאסוף את כל החומר על השוהם?

כהן: הגעתי אל ד"ר מ. לנסקי, שהיה המורה של שוהם בימי נעוריו. הוא סיפר לי על נעוריו של שוהם, על אופיו וכו', וממנו נודעו לי כתובותיהם של בני משפחתו. התחלתי לכתוב לכל העולם. אצל רב אחד בתל־אביב מצאתי כתב־יד של שוהם, שהעתקתי אותו. לאט־לאט צירפתי את כל הפרטים וציירתי את תולדות חייו. והוא הדין ביצירות עצמן, שאותן אספתי קטעים־קטעים מתוך העיתונות, גם בעזרת ידידים שפניתי אליהם.

מהי הערכתך את מתתיהו שוהם המחזאי ומדוע אין מציגים אותו אצלנו?

כהן: מתתיהו שוהם היה המחזאי העברי הספרותי הגדול הראשון בזמננו. כל הנסיונות שנעשו אצלנו להציג אותו לא עלו יפה, כי כתב בלשון היפר־תנ"כית.

כיצד הגעת אל יעקב שטיינברג?

כהן: הייתי תלמידו וראיתיו כ“רבי”. שטיינברג, אף שהיה מטבעו אדם סגור, שוחח איתי הרבה מאוד. הדברים הרבים שאמר לי איפשרו לי אחר־כך לכתוב את המונוגראפיה שלו. בשנות השלושים ובראשית שנות הארבעים הייתי יושב איתו בבית־קפה, ואחר־כך הייתי מלווה אותו לביתו. היינו משוחחים על נושאים שונים ומגוונים, והיה לי חוש להקשיב רב־קשב גם לגמגומיו ולאמירות־של־אַקראי, שהרגשתי בהן משמעות מיוחדת. וכן רשמתי כל מיני פרטים משיחותינו, בייחוד פרטים על המאורעות שעברו עליו. והם שסייעו בידי להכין את הספר.

האם המונוגראפיות שלך על שוהם ועל שטיינברג אכן שינו את יחסו של הקורא העברי אליהם?

כהן: אין ספק שכך קרה. לאחר שיצא לאור הספר על שוהם, התחילו להתעניין יותר במחזותיו. רצו להציגם, ואף הכניסו אותו לבית־הספר כחומר לימוד. על שטיינברג נכתב לא מעט עוד קודם שאני פירסמתי את הספר עליו. כדאי לציין שאני תירגמתי את מחזותיו, שבמקורם נכתבו יידיש. את העובדה ששטיינברג היה לפני מלחמת־העולם הראשונה אחד מסופרי יידיש המובהקים לא ידעו אפילו רבים מן הסופרים העבריים. גם מחזותיו העבריים של שטיינברג לא היו פופולאריים. המחזות היידיים שלו הוצגו בשעתם, והדבר אף צויין בעיתונות של התקופה ההיא, ואף־על־פי־כן לא היה הדבר ידוע ברבים. להעלמת המידע על שטיינברג היידי גרמו בעיקר סופרי יידיש, שהיתה להם טינה גדולה אליו, על שעזב את היידיש ועבר לעברית. וראייה לדבר: בספר, שנכתב על אותם סופרי יידיש שכתבו בשתי הלשונות, נעדר לגמרי שמו של שטיינברג כסופר דו־לשוני.

עבודתך על שטיינברג הכפילה את החומר הידוע של סופר זה, אשר חלק גדול כל־כך מיצירותיו לא היה מוכר עד שטיפלת בו. כמה זמן ארכה עבודה זו?

כהן: מבלי להביא בחשבון את ההכנות הקטנות, מאז פטירתו של שטיינברג בשנת 1946, נמשכה כתיבת הספר הזה כחמש־עשרה שנה. דברי ההערכה על יצירתו של שטיינברג, שהובאו בספר זה, מקיפים גם את שני הכרכים שהוצאתי כמילואים ליצירותיו, שנים אחדות אחרי כן.

עד כה שוחחנו על שוהם ועל שטיינברג, והרי המונוגראפיה הראשונה שפירסמת, עוד בשנת 1942, היתה על אדוארד יצחק זלקינסון. מה מקומו של סופר זה בתולדות הספרות העברית?

כהן: זלקינסון, כמתרגם מאנגלית לעברית, הוא תופעה יחידה, לא רק בדורו, כי אם גם בדורנו. הוא תירגם לעברית את הברית החדשה, ובניגוד לדליטש, הנוצרי מלידה, שתירגם לעברית את הברית החדשה תרגום מדוייק, אך בסיגנון מעורב, תירגם זלקינסון, שהיה מומר, את הברית החדשה בלשון תנ“כית קלאסית. הוא הדין לגבי האופן שבו תירגם זלקינסון לעברית את מילטון ושקספיר. לעניין זה אוסיף עוד שתי עדויות של שני סופרים גדולים, פרישמן וביאליק, על ההשפעה הגדולה שהושפעו מתרגומיו, וכן נתן אלתרמן, שבדבריו על תרגומו ל”אותלו" מתייחס בהערכה רבה לתרגומו הראשון של זלקינסון.

שנים רבות עבדת ב“הפועל הצעיר”, ו־23 שנים היית עורכו היחיד של שבועון זה, שנסגר לפני עשר שנים. מה היה בשבילך “הפועל הצעיר”?

כהן: זה היה שבועון ספרותי ופובליציסטי, שכמעט אין סופר עברי נחשב, בארץ ובחו“ל, שלא השתתף בו במשך ששים ושלוש השנים של קיומו (1970־1906). בייחוד היה המדור הספרותי של כתב־עת זה פתוח לפני כל הזרמים והמישמרות, ורבים־רבים עשו בו את צעדיהם הראשונים, למן ש”י עגנון, ועד סופרים צעירים בני ימינו. צריך להביא בחשבון ש“הפועל הצעיר” היה כלי מיבטאה של מפלגת “הפועל הצעיר”. אני קראתי את העיתון הזה עוד לפני בואי ארצה, וכבר אז נפגשתי עם האישים שהיו סביבו. מן האנשים שהיו אז בחיים, ושהשפיעו על “הפועל הצעיר”, הרשימו אותי ביותר יוסף אהרונוביץ, חיים ארלוזורוב, יוסף שפרינצק, אליעזר שוחט, שלמה צמח ועוד, מלבד מנהיגים אחרים, שלא הכרתי אותם בעודם בחיים, ושהשפעתם עלי היתה גדולה כבר אז, כמו א.ד. גורדון, שלמה שילר ואחרים. כל האישים הללו היו שותפים פעילים מאד בעיצוב דעותי והשקפותי, וגם בעיצוב דרכי הספרותית. מבחינה ספרותית רצוני להזכיר שניים – יצחק לופבן, שהיה עורך “הפועל הצעיר”, וממנו למדתי הרבה, ושלמה צמח, שיצירתו עשתה עלי רושם גדול.

שנים רבות היית פעיל באגודת־הסופרים, ובמשך שנים אחדות אף שימשת יושב־ראש האגודה. במבט לאחור, האם אתה שלם עם דרכה של האגודה?

כהן: דרכה של אגודת־הסופרים, הן כאיגוד מקצועי והן כיוזמת מיפעלי ספרות ומייצגת את היצירה הספרותית בארץ, נתגבשה במשך שנים רבות, ואף נתתי את חלקי לכך. המגמה העיקרית היתה תמיד, וזו היתה מקובלת על רובו המכריע של ציבור הסופרים, למזג את המטרות הרוחניות של האגודה עם המטרות המקצועיות. שכן, רק כחטיבה ממוזגת אחת היה טעם לקיום האגודה. ואכן, מלבד ההישגים המקצועיים האפשריים, ביצעה האגודה מיפעלי ספרות חשובים ביותר, הן בהדפסת ספרי מקור, הן בהדפסת ספריהם של סופרים שנפטרו, הן בתרגום ספריהם של סופרים עולים חדשים, מלשונות שונות לעברית, והן בהוצאת הירחון “מאזניים”, שהוא ירחון ספרותי כללי ובעל ערך.

יש טוענים שאגודת־הסופרים אינה פעילה די הצורך לשיפור מעמדם החומרי של הסופרים.

כהן: לעולם אי־אפשר לומר שהאגודה פועלת די הצורך, אך היא עשתה רבות וחשובות, וכל סופר נהנה מן ההישגים המקצועיים הללו, מדעת ושלא מדעת. האגודה הסדירה את היחסים בין הסופרים לבין המו“לים על־ידי הסכם חתום בין שני הצדדים על שכר־הסופרים לכל סוג של יצירה, ושיעור השכר הזה משתנה בהתאם למדד יוקר המחייה. זהו הישג גדול, שאילו היה כל סופר צריך לנהל בעצמו מו”מ בתחום זה, לא קשה לשער מה היה מצבו.

והרי בנקודה זו טוענים ששכר־הסופרים הוא נמוך.

כהן: זו טענה נכונה, והיא יפה גם לגבי מקצועות אחרים, שאף הם אינם משיגים את כל המגיע להם. ביוזמת האגודה נוסד “פרס היצירה”, המאפשר בכל שנה לששה סופרים לקבל חופשה מעבודתם, ולהתמסר ליצירה בלבד. בהישג כזה אין מזלזלים בשום מדינה בעולם.

כיצד אתה מתייחס אל חילופי הדורות והמישמרות בספרותנו? האם אתה חש קשר נפשי אל הסופרים הצעירים?

כהן: דורנו הצעיר איננו דור יתום. הוא קצת שונה מקודמו, מפני שתנאי חייו ויצירתו שונים, אבל, לדעתי, אין הוא נחות בערכו. מעולם לא סבלה דעתי פסילה של דור, שכן זוכרני שגם את דורי פסלו, והיה צריך להיאבק על ערכו ומקומו. על כן אני מבין שצעירים קמים ויוצרים במה לעצמם. נוח להם שלא להיות תלויים בבמותיהם של הוותיקים. וכשקיימת במה, יש צורך לטפח טעם של קיום וייחוד. וכאן באה ההגזמה, בא הביטול של הקודם והזילזול של צעירים בוותיקים. אולם הדבר נמשך רק תקופה קצרה, כי אין עוברות אלא שנים מעטות, וקמה חבורה חדשה, צעירה יותר, המבעטת בקודמיה. המשקיף מעל מיצפה גבוה רואה את האחדות שבריבוי, הן כחוק עיוני, והן כמסקנה מנסיון החיים. אינני רוצה לקרוא בשמותיהם של סופרים צעירים ומוכשרים, כדי שלא לקפח את אלה שלא ייזכרו פה, אך אני קורא שירה וסיפור ומסה של צעירים מוכשרים, ובטוח בהתפתחותם. יש לי מה להעיר על לשונם של אחדים מהם, אך המיסגרת צרה מלהיכנס לפרטים. ברצוני להתריע רק על חזיון לא נעים, והוא שקבצנות לשונית נהפכת בפי כמה מהם לצדקה, למעלה בקודש, ואפילו לאידיאולוגיה.

מה דעתך על הפולמוס בספרותנו כיום?

כהן: הפולמוס כשלעצמו, בענייני דעות והשקפות, ואפילו בענייני טעם, הוא סם־חיים לתרבות האומה. תלמידי־חכמים או סופרים, המחדדים זה את זה, מביאים ברכה לעצמם ולקורא אותם, וחשיבותו של הדבר גדולה, אפילו אין הם באים לידי הסכמה. אולם דרכי הוויכוח צריכות להיות הוגנות, בלי אלימות לשונית ובלי גינויים הדדיים. מלבד הנזק המוסרי שבפולמוס האלים, אין בו כל תועלת, והוא ממאיס את הספרות ואת הסופרים על הציבור. ואחת היא אם הוויכוח הוא בין בני מישמרות שונות, או בתוך אותה מישמרת עצמה. אינני מטיף לשלום־עולמים בין הדורות השונים. הוא לא יהיה. המחלוקת, והבדלי הטעם – קיומם טבעי. אך אני תובע תרבות של ויכוח, נימוסים ויחסי־גומלים הגונים.

ולסיום, עתה כשהנך “כמעט” בגימלאות, מהם עיסוקיך העיקריים?

כהן: אומנם השתחררתי מכמה וכמה תפקידים ציבוריים, אך לא מכולם, ואני מוסיף לקיים סדר־יום של עבודה, כתמיד. אני כותב על נושאים ספרותיים שונים ומפרסם את הדברים בבמות ספרותיות. כן עוסק אני בכינוס הפזורה הספרותית שלי בספרים שאני עומד להוציא לאור.