א    🔗

אודה בפניכם, כי לא ידעתי במה זכיתי, כי יינתן בי אמון ויכבדוני בדברי פתיחתה של המועצה, הנועדת לבירורים לענינה של תפילה ועניניה, אבל כבר מִלתי אמורה, כי אם מותר לו לקטן להורות היתר לעצמו ולנהוג כמנהגו של אותו גדול, הרי ככל שאני נקרא לדוכן אני עולה ואשר ישים ד' בפי אגידנו, גם אם ידעתי, כי עליה זו יותר משמצדיקתה זכותו של הנקרא מצדיקה חסדם של קוראיו, ועולם חסד ייבּנה.

אבל, גם בבואי להתנאות לאורו של חסד, לא אעשה שקר בנפשי לומר, כי אני מנוער מידיעה ומחשבה בענין הגדול הזה, שהא טבור עיוננו ודיוננו עתה, הוא ענין התפילה, שפירנסה אותי בימי־חרפי, בהילוֹ נר האמונה התמה על ראשי, ולאחר סורי מעמה בימי־נעורי ושחרותי, נתקיימה בי בחינת כי תעזבנה יום – יומַיִם תעזבך, עד כי בשובי, בימי עמידתי, במבוכו של הדור, אליה, הרי לא פחות משאני נלבט בענינה של תפילה, ענינה של תפילה נלבט בי בין רצון־חידוש ובין צורת־זכרון, ואכזב אם אומר, כי הלבטים הם ממני והלאה והחשבון ביני לבינה מסוים וגמור.

ב    🔗

אף שדברי־הוידוי המועטים האלה חושפים אותי להיותי כמטרה נוחה לחיציהם של בעלי חשבון גמור מכאן ובעלי חשבון גמור מכאן, ראיתי להקדימם; ראשית, כדי לצאת ידי חובת אמת; ושנית, כדי לצאת ידי חובת בירור, עד מה קשה עלי ההגות בתפילה לגופה, כחפץ פנייה או ככורח פנייה של הנברא לבוראו, בעודה רצון שלא קיבל עדיין צורה, שכן ככל שעולה לפנַי תיבת תפילה, ה"א הידיעה קופצת ומעמידה עצמה לפניה, ולא עוד אלא היא, התפילה, נראית לי קבועה בנוסחה ונשמעת לי שלובה במנגינתה. ודאי שידעתי את ההלכה המוקדמת, כי העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים, כשם שידעתי את האגדה המאוחרת על שלא ידע תפילה סדורה וגמגומו נרצה, וידעתי את ההתפעלות מזו ומזו, ואני אפילו אח לה, אבל אין בה כדי לשנות ממה שנקנה לי בדרך גידולי, שהוא רגיל ומצוי למדי, ומסורתו, וברשותכם אביא קצת דוגמאות מחיי, שהם כפרט היוצא ללמד על כלל גדול – בבקשי עקבי ראשית חוָייתי בתפילה, נזקר לפנַי מעשה חמשת היתומים הקטנים, ואני בכללם, שאמותיהם מתו בלדתן אותנו באותו לילה עצמו, ככל הנכון מחמת אותו זיהום עצמו, שהסבה אותה מילדת עצמה, אבל העיר, שנתפרשה לה אותה מיתה כעונש על עוונות פוקריה, נעשה לה היאָרצייט של חמשת הפעוטות כשם־דבר, וגבאי בתי־התפילה שבעיר היו משדלים את הריש־דוכן, שיביאנו אל בית־תפילתם, ופעם אחת נענה לגבאי בית־המדרש, נחלת הגאון בעל “מטה אפרים”, ובדרך לבית־התפילה, שינן לנו, כי באמירת קדיש נצעק בקולי־קולות: ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, ועשינו כן, והמתפללים רטנו ולא ידענו על מה רטנו, אך כתום התפילה בא לפנינו הגבאי, אברך טוב־רואי, החליק על לחיינו, לאמור: קינדערלעך, א שאַד אייערע העלדזילעך, אנדערע האַבן שוין העכער געשריגן, און דער רעכטער איז נישט געקומען, און ווער עז איז יאָ געקומען, איז געווען אַ ליגנער. כלומר: טפלייא, חבל על גרונותיכם, כבר הקדימוכם שצעקו בקול רם יותר, והנכון לא בא, ומי שבא בדאי היה. כמובן, משמעות הדברים נתחוורה לי אך מקץ ימים רבים, אולם ככל שאני נזכר אותו מעשה, יותר משמתעורר בי זכר עמידתנו, עמידת חמשת היתומים הקטנים על מעלות ארון־הקודש שנפתח לכבוד יתמותנו לרוָחה, מתעורר בי זכר המתיחות שבין הבלפר לבין המתפללים, שהבינותיה לימים כעמידה בלב המתיחות של מריבת הדורות האחרונים וטעם השוני של סתירות מסורותיהם. וזאת לדעת, כי עיר־מולדתי, המפורסמת בלמדניה ומשכיליה, שמונים ושנַים בתי־תפילה היו בה, אך רובם נוסח ספרד ומיעוטם נוסח אשכנז, ועל רקע זה בולטת יותר משמעות האסטרטגיה הכפולה, ואם תמצא לומר: הדיפלומטיה הכפולה של הריש־דוכן, שלוח תוקפנותו של הרוב הנוצח, ושל הגבאי, שלוח התגוננותו של המיעוט הנצוח, שחמשת היתומים הקטנים נעשו להם כנפשות פועלות ונפעלות במערכת מלחמתם.

ולא הייתי מאריך בשליפת חוָיית ילדותי, אילולא נצטרף לה המשך, וגם בו ענין של רוב ומיעוט, וגם עתה הרוב הוא הזרם המוקדם והמיעוט הוא הזרם המאוחר – בגימנסיה הנכרית, שלמדתי בה בעירנו, היו התלמידים היהודים מחויבים לבקר גם בשבתות, אך שעתיִם ראשונות היינו פטורים לשם תפילה, שנערכה תחילה בבית־הספר העממי היהודי ולימים בבית־הכנסת הישן, שנקרא חדש, ובראשה מורה־הדת שלנו, רב ודוקטור, מכלל הקרויים נאורים, שגמר חוק־לימודיו בבית־מדרש לרבנים בברלין, ולא של הילדסהיימר אלא של מאיבוים, ולכאורה אותה תפילה ישרה וכשרה, אבל לפי שחל בה, מחמת קוצר השעה, קיצור והגייתה כהגיית קריאת התורה בהברה המקובלת בטמפלים, ושקראנו לה הברת האו־האו, כאילו היתה, חלילה, נביחת כלבים. מה עשו תלמידים כמותי, גידולי בתי יראים וקירובם, השכמנו עם הנץ והתפללנו ביחידות את כל התפילה כולה על פרטיה ודקדוקיה, והכל משום הספק הגמור, אם בתפילת התלמידים יצאנו. עד היכן הדברים הגיעו, כשהתגלגלתי ללבוב וסקרנותי הוליכתני לבקר בבית־תפילתם של הקרויים נאורים, הייתי מקדים ומתפלל במנין ראשון בבית־הכנסת דחוץ־לעיר, ולא עוד, אלא לפי שמקובל היה במשפחתי, שסופי רב־נאורים גם אני, היה ודאי לי, כי אם גזירה היא לי, הרי אמשיך, לרצוני ולכרחי, באותה אסטרטגיה גופה – קודם שאלך לכהן בטמפל ולערוך בו תפילה ועבודה כחוקן ומשפטן, אתפלל בביתי כל התפילה כולה בנוסח ובניגון שאני רגיל בו, תחילה בקלויז־סטרליסק בעירנו, ואחר־כך בבית־המדרש בכפר־מגורינו הסמוך לה.

ג    🔗

ואת חטאי אזכיר היום; גם בשנים הרבות, שנות הכפירה והמינות, כשטעמה של מצוה ומצוה נתפוגג לי, טעמה של תפילה כמסורתה וכנוסחה תסס בקרבי, והמשלתי על עצמי את החידוד הפשוט בעם, שכדרכו של חידוד יש בו יותר מבתריסר מיני הוכחה, והוא מעשה באותו שנתפקר משכבר, אך היה אומר: אמאָל, איז איך פארגעס מיך, אז עס נישטאָ קיין בורא־עולם, טו איך מיך א צעדאווען. ליצה זו תרגומה קשה, אך, כך, כמדומה, שיעורה: פעמים, כשאני שוכח שאין בורא־עולם, הריני מפליג בתפילה לעילא ולעילא. ואין צריך לומר, כי אותה הפלגה באה לו בנוסח התפילה המוטבע, לרבות סגנונו וניגונו לפרטיהם ולפרטי־פרטיהם. ומפה לאוזן אגלה: מבשרי חזיתי, כי כאותה הפלגה היא באפשר גם בלא אותה שיכחה – אתה מתפלל, ובאותה התפעמות אתה מתפלל, גם אם התל שפיך פונה אליו שוב אינו קיים לגביך, שכן בפינה הזאת, ואולי בה בלבד, דייך במה שהתל היה קיים לגביך תמול או שלשום, בתנאי שיהא כדיוקו של התל, שפיך ופי סביביך, ביחוד בקדמת ילדותך, היו תלויים בו.

ואחרון־אחרון: גם בימי הקונוֶרסיה לא חשתי, מבחינה זו, שינוי של ממש. וסלחו לי על שהסתיעתי במונח לעז, כי לא מעשה יוהרה או אָפנה הוא לי, אלא ידעתי בי, כי מה שאירעני ואירע או עשוי שיארע לשכמותי, מונח התשובה, כפי שהוא מובן ומקובל, אינו חופפו, שאין אני מבטל, מתוך הכנעה מתחסדת, את פרק־הבינַים הארוך והסבוך כאילו לא היה, ואיני ניחם עליו ואיני בוש בו, והדברים ארוכים. אולם שלא להרחיק ממרכז־עיוננו עתה אקצרם ואומַר, כי אף שהשיבה אינה לי בחינת החוט הנפסק והחוזר ומתחבר לנקודת עזיבתו, ואדרבה ראיית־העולם שלאחר השיבה, איננה ואינה עשויה שתהיה ואולי אף אינה צריכה שתהיה, כראיית העולם שלפני העזיבה, הרי חישת התפילה, כפי שהיתה בקדמותה, בעינה עומדת, ובנקל ניתן לי להשלות את עצמי, לאמור: הנה־הנה עצם הלוז, שלא נימוח לא בחלמיש של כפירה נושנת ולא בשוהם של אמונה מחודשת, כביכול צור־העד בנחשולי החליפות. אלא שאמירה זאת או כזאת יש בה לא מעט מן הקשה שבחנופות, היא חנופת האדם לעצמו, כי ככל שאני מנסה באותו ענין כוחו של איזמל הניתוח, מתחוור לי, כי לא גבורה של אמונה פרדוקסית כאן, אלא חולשה של נוסטלגיה פשוטה כאן, שפירושה כפשוטה: שעבוד לגופו של גידול שסימנו חטיבה של מלוס, שככל שזכרו עולה, אם במרחק־מקום אם במרחק־זמן, הוא כובש את המשועבד לו עד תשות כוחו וכוחותיו.

לאורו של ניתוח זה שבתי וראיתי, כי הענין הנידון הוא אך צרור בצרורות הנוסטאלגיה, שדרך ההרגל והשגרה הכרוכה בה, מאששתה, וראשית שחרור הימנו התבוננות במפת־תפילות גדולה יותר ומסועפת יותר, אם כי אפשר שסופו של ניסוי השחרור חידוש השעבוד, והלכך אוסיף לדוגמאות משלי, צמד דוגמאות של גדולים וטובים ממני.

ד    🔗

דוגמה ראשונה ספרו של שלמה ביקל “יידן דאווענען”. דהיינו: יהודים מתפללים, והוא דין־וחשבון ציורי ומענג מדרכי התפילה בששה־עשר מקדשי־מעט בכרך ניו־יורק והשיטוט בהם נעשה ברובו בעצם יקודה של מלחמת־העולם האחרונה – חבורות חסידים שם לשושלותיהם הגדולות והקטנות: ליובאוויטש ובויאן, קופיטשיניץ ולאקשוביץ; וכהיות שם בני שבט אשכנז למיניהם – אדוקי פראנקפורט ובאי היכל “עמנואל”, כן מצויים שם בני ספרד למיניהם – צאצאי גולי פורטוגל ואנשי ארם־צובה; ואף למנין של יהודים כושים הגיע. אבל הקורא המתקנא בו במחבר, שעלתה בידו לנשום בעולמות־תפילה מרובים ושונים כל־כך, העשויים שיצטרפו כדי חשבון ידיעתה ותודעתה של כוללות היהודים וכוליותם, בתחזית של יִחודי־התפילה, קנאת־שוא היא לו, שכן המחבר מגלה בפתח־ספרו, מה היתה כוונתו ואם ועד כמה עלתה לו, ותשובתו גם הן גם לאו. הוא ביקש, כדבריו בגוף שלישי: “את הצלילים וההעוָיות של העולם היהודי הישן מימי־הנעורים”, וכהמשכם בגוף ראשון: “נדדתי על פני בתי־התפילה דניו־יורק, חיפשתי את הדיוקנאות והצלילים דקולומיאה, ביקשתי – והתחממתי בנחמה; חיפשתי – ולא נחה דעתי מפגישתנו. התנחמתי – הצלחתי לומר ולהתפלל בצוותא ולחוש אותו טעם טוב, שאבי־זקני – – היה קורא לו בחיבה: טעם־של־תהילים. לא נחה דעתי – כי טקסי־הסמלים על קדושתם ההיסטורית השיבו עלי, לפרקים מרובים, מנה קלושה למדי של חג ומועד, ולא אחת אף מנה גדושה למדי של חילוניות תגרנית”.

הביקורת, ביקורת מִמסדם של מערכי התפילה, היא ענין לגופו, אך מה שנחשב לי במיוחד באותו טיול רב־פנים ורשמיו, הוא לא מה שנמצא לו, אלא מה שביקש שיימצא לו – השבת אבידת ילדותו ונעוריו, אבידת התפילה ואוירתה בקהילת גידולו, שנמחתה, בעצם הימים ההם, מעל פני האדמה. הלא היא אותה נוסטאלגיה ממש, שכשם שעוררה אותו להרחיב את חיפושיו, כך עוררה אותי לצמצמם, שכן בשוטטי על־פני שתי אמריקה, לא התפללתי אלא במה שהיה קרוב אלי – בבואנוס־איירס אך ורק בבית־תפילתם של אנשי גליציה, ובניו־יורק בעיקר בבית־הכנסת על שם עיר הולדתי וגידולי, ברוד, שאחרון בניה משמש בו ברבנות.

ה    🔗

דוגמה אחרונה סיפורו של ש"י עגנון “ולא נכשל” שבו יספר, איך נדודי־חייו, למן עיר־הולדתו, בוצ’אץ', שיצאו בה שנות ילדותו ונעוריו, דרך שער ציון, יפו, שישב בה ישיבת־עראי בשנות בחרותו ודרך מדינת אשכנז, מימינו ומשמאלו של נהר אֶלבה, שישב בה, בין בכרכים בין בערי־שדה, בשנות שחרותו, וממנה לעיר שחוברה לה, ירושלים, שישב בה ישיבת־קבע בשנות עמידתו וזיקנתו, טלטלו אותו בין מיני־תפילה רבים ושונים, עד שנעשה בקי ורגיל בכולם, ובן־בית בכל נוסחותיהם, ולא ניצל לו מנוסח השתיה של ילדותו אלא צמד תיבות בברכת־המזון, והוא שהיה לישועה ולרוָחה לא לנפשו כבן השבט המחויב במורשתו, אלא לנפש אחת, בת שבט שאינו מחויב במורשתו, ופירשתי, הלוך ופרש, את סיפורו זה באופן, שמיני התפילות, תפילה תפילה על נוסחה וניגוניה וסממניה, אינם אלא כרמזים או כסמלים לגילומי היהדות השונים, ונמצא המסַפר הגדול כמתוַדה לפנינו, כיצד למד לחיות את הכוללות היהודית וכוליותה מתוך יִחודי התלכדויותיה הגדולות והקטנות.

אולם אם לדקדק, ניתן להקשות: האומנם למד לחיות את הכוליות, ואם למד, האומנם לימדה גם אותנו, והתשובה אי־אפשר לה שתהא הן גמור, מחמת פסיחה אחת, שהמסַפר פוסחה פסוח ועבור.

ו    🔗

והכוונה לשיטוטיו של המספר בבתי־התפילה במדינת־אשכנז לגלילותיה, שבאו להלכה להקנות לו, בתחזית התפילה, מלוא הכרה של מיני הוָייתה היהודית, אך למעשה גילו לו דרכי ראשונים והעלימו ממנו דרכי אחרונים, כפי שבאו על ביטוים בבתי־התפילה, שנצמחו מתוך תסיסות הרפורמה על גוניהם השונים, וגון הרפורמה־שכנגד בכללם. וכבר ניסיתי להראות, כי פסיחה זו בסיפורו זה היא בדומה לפסיחה באֶפוס שלו “הכנסת כלה”, שעלילתו בעצם ימי השתערותה התוקפנית והכובשנית של ההשכלה, שכמה מבצרים כבר נלכדו לה, אבל חוץ לבת־קול כהויה, ואף היא כדמות מהתלה תפלה, אין רישומה ניכר בסיפור הגדול ההוא. וטעמה של הפסיחה בחפץ הצלה של הרמוניה, שאינה בסופה אלא בדות רומנטית. והרי המספר שלנו ידע יפה־יפה, מה היתה דמותה של המציאות לקלסתריה, לא בלבד בתחומו של האפוס הגדול, אלא גם במסגרתו של הסיפור הקטן, וסימנך סיפורו הגדול “עד הנה”, שניכר בו גודל התערותו במה שהתחולל בה ביהדות גרמניה, ובמה שנמשך לה מקרוב ומרחוק, מחמת משבריה־מבית, באופן שאנו רשאים להניח, כי הפסיחה הנזכרת לא באה אלא לשם הצלת השליה של הרמוניה, גם במקום ובזמן ששוב לא היתה ולא נבראה, שכך דרכה של רומנטיקה, שההיום קשה עליה, ולשם תגבורת ההמלטה ממנו לא דיה במנוסתה לאתמול, אלא היא מפליגה לשלשום, וכמופת לה אב זקן, כדיוקן של שלמוּת, שמהיותה או מהידמותה להיות שלמוּת, אינה טוענת תוספת ואינה סובלת מגרעת.

ז    🔗

ואם לשוב לשתי הדוגמאות, ספרו של בעל “יידן דאווענען” וסיפורו של בעל “ולא נכשל”, הרי שמענו ממבואי ספרו של הראשון, כי בשיטוטיו ריפרפה לפניו דמותו של אביו־זקנו שלו, כשם שידענו מסיפוריו של האחרון, עד־מה ריחפה לפניו דמותו של אביו־זקנו שלו. ודאי, חילוק גדול יש בין המסאי שלנו לבין המספר שלנו, שהראשון לא היה במצוות, והתפילה תפילת זולתו, אחיזת זכר־לשעה היא לו, ואילו האחרון היה במצוות, והתפילה, תפילת עצמו, אחוזת יום־יום היא לו; אך היא הנותנת, שכן שלמה ביקל התפילה הזיית־עראי היא לו, שפירושה מנוסה ממציאותו, ואילו ש"י עגנון התפילה ממשות־קבע היא לו, שפירושה דבקות במציאותו. ואם הראשון רשאי במופתו, הוא אביו־זקנו, האחרון אינו רשאי בו.

ואעידה לי עד נאמן, שמתוך שהוא עומד על־גביהם ועל־גבי שאר סופרי־הדור, אפשר שיהא כמכריע ביניהם, הלא הוא ח.נ. ביאליק, שידע גם הוא כמופת ההוא של אב זקן, שדמותו מבצבצת מכמה וכמה טורי שירתו, אך ידע גם את ביקרתה, וביטויה העז והשנון ניתן ברשומה שבכתביו הגנוזים, שבה הוא מתארו לאמור: “יושב ועובד את ד'… עובד ועובד כבעל־מלאכה נאמן בזיעת־אפיִם וביגיעת־בשר, עבודה נאמנה, עבודת־עבד… והיום מה קצר והמלאכה מה מרובה וכבדה! ובעל־הבית מה קפדן ודקדקן! תיקון חצות, תהילים, מעמדות, ו”יהי רצון' הארוך עם ‘יהי רצונים’ קטנים אין מספר, שלוש תפילות בכל יום עם הפרפראות שלפניהן ולאחריהן, עם כל הכוונות הפשטיות ועם כוונות האר“י ז”ל, הכתובות בספר עבודת הקודש לחיד“א, חוק לישראל, פרק משניות, שיעורי הגמרא והזוהר, שיעור בספרי־מוסר, מאה ברכות וחבילות־חבילות של מצוות ודקדוקי מצוות ודקדוקי־דקדוקיהן – – ואת כל המלאכה הזאת חייב היהודי לעשות ואנוס לעשותה ואינו בן־חורין להיפטר ממנה ולהשתמט אפילו שעה אחת – – אולם גם אלוהים אל־חסד הוא, רחום וחנון ורב־צדקה, וברוב רחמיו וחסדיו הוא נותן ליעֵף כוח ולבן־אדם תולעת עָצמה ירבה לשאת על גבו הכפוף את כל המשא והטורח הזה לבדו – – לכלות את מלאכת־חוקו דבר יום ביום במלואה, לשוב ולחזור עליה מחר, לשנותה מחרתיִם, ולשלשה ממחרת מחרתיִם – וכן תמיד יום־יום, בלי הרף ובלי חשׂך, ומבלי שיבוא כל חידוש, שינוי ותמורה בעבודה, להתחיל בכל בוקר הכל מחדש ומתחילה, הכל כדאתמול וכתמול שלשום, כאילו עד היום לא נעשה כלום, וכן עשו גם אבותינו, ואבות־אבותינו עד לפני אלפי שנים, והלב לא יקוץ והרוח לא תשם והנפש לא תקצר – הו, מה רבים גדולים חסדיך, ריבונו־של־עולם!”

ודברי האירוניה הדקים והשקופים האלה של הנכד עודם מגבירים את מעשי הנאיביות הכבדים והאטומים של אביו־זקנו: “כי רק כן, עבודת עבד גמור ומוחלט עבד – מעשיו לשם שמים אינם אלא תולדות הכרת חובה פשוטה וברורה, כמעט הכרח טבעי, שאף היא אינה אלא ילידת הירושה, ההרגל והחינוך כמעט ממעי־אמו, ולא ילידת השכל, הבחירה או הרצון; וכי יש רשות לעבד לחקור, לבחור ולחפוץ? גם שעת־הכושר לא היתה לו לחקור ולבחור; עוד בטרם ניעורה נפשו והכיר את עצמו, נמצא עומד על אותה הדרך עצמה, שהוא עומד עליה עתה, הדרך הסלולה מימות עולם, שכבשוה אבותיו ואבות־אבותיו. גם הוא עצמו אינו זוכר, מאימתי מתחילים חייו. כל חייו העתידים, מנהגיו ומעלליו, כל מחשבותיו עד יומו האחרון, כל זעזועי לבו, מאוַייו ורגשותיו – הכל הכל נקצב לו בדיוק ובפרוטרוט, בחשבון ובמנין, מראשית ילדותו על־ידי הורים ומורים, על־ידי בית־המדרש וספרים… כזה וכזה תחשוב, כזה וכזה תתאווה וכך וכך תעשה וכן תדבר… ועליהם אין להוסיף ואין לגרוע”.

ח    🔗

הבאתי את רובה של הפיסקה, שמעטות כמוה למיצוי העירוב של השתאות וביקורת, שחייב ורשאי בו נכד, שעמידתו בדינמיקה של דורות אחרונים, כלפי אביו־זקנו, שעמידתו בסטטיקה של דורות ראשונים, אם כי לעניננו עתה, דיים פירורי הפיסקה, הדנים בדרך התפילה של אותו זקן, ההולך אחרי הירושה והחינוך וההרגל, ושעל־כן אין לו רשות חקירה ובחירה, מה שאין כן נכדו, ההולך אחרי השכל, הרצון והחפץ, ושעל־כן יש עליו חובת חקירה ובחירה, ולא עוד אלא מתוך החקירה הוא יודע את הבחירה, ולא בלבד של דורו, אלא של הדורות שלפניו. ולעניננו עתה נאמר, כי לא כאביו־זקנו, שסדר־התפילה לפרקיו כדיוקם הוא לו כשלמוּת מעולם עד עולם, יודע הוא, נכדו, כי לא היו הדברים מעולם – וחקירת תולדות התפילה, שקמו לה חכמים, תוכיח, ולא כקורות יסודות העבודה ושרשם, הן קורות הנדבכים שעל־גביהם ולצדיהם, ויש מוקדם ומאוחר, כשם שיש נוסף ונגרע בתפילה, הכל לפי התקופה ומוקדה, מוקד הרבים המצעק לביטויו בשירת־האמונה, ומוקד היחיד משורר האמונה, הנענה לה, ואלה תולדות אלפי התפילות והפיוטים, הזרויים צרורי־צרורות על־פני הדורות, מהם שזכו ונכנסו בסידורי התפילה ובמחזוריה ונתקיימו, מהם שלא זכו ולא נכנסו ולא נתקיימו. ואפילו בדיקתם לגופם אין בה להוכיח במה זכו אלו ולא זכו, אין להתעלם, כי לרוב פעימת זמנם עמדה להם. אבל אותו אב זקן מצא לפניו קאנון, שנסתם בפני מבוכיו ונפתוליו של מעגל הדורות, בני מאות השנים האחרונות, ובאין להם מבוא אליו, הוא כחרש לגבם, ובאין מוצא ממנו, הוא כאילם לגבם, והמתנחם ואומר, כי דברם של הדורות שלפני הסתימה כלול בו ממילא דברם של הדורות שלאחריה, תנחום תוהו הוא לו, וסימנך שלא נתפתו לו דורות ראשונים אלא נתנו בו, בספר־התפילה, תקופה־תקופה אותותיה אותות. נמצאים הנכדים, הכמהים לעבודת אביהם־זקנם, לתומה וכתומה, ככמהים לקאנון הסתום, שמתוך שהוא מעדיר מקרבו קולם של דורות אחרונים, הוא מקריש אף קולותיהם של דורות ראשונים, משל נחל שאינו מתפרנס ומוסיף מעבריו היום, אף הליכיו מתמול־שלשום סופם מים עומדים. והרי דורות אחרונים דורות של סערה גדולה היו וזיעזעו נגלות־ההוָיה ונסתרות־הנפש, אומה ויחיד, ודורות של גודל ביטוי היו, וכעדות לו השירה ועלייתה ותחייתה, והיא באה באשר באה, ללב התפילה ותוכה, שאליהם תשוקתה, לא באה.

אמרנו: אליהם תשוקתה, והכוונה היא לא בלבד לדור אחרון, שלשונו זכתה בו לשירה בעילויה, אלא אף לפניה. כי אפילו נצטמצם אך על שתים התנועות הגדולות, בפתח התקופה האחרונה, הרי החסידות לא חידשה אלא תחינות של קצת יחידיה, שכמשפט תחינות, וביותר תחינות נשים, הוקצתה להן, לכל המוטב, פינת־ירכּתים, והלכך תנובתה של החסידות בליטורגיה רוב צלילי־תפילה ללא דברים; ואילו ההשכלה, המלאה לה יצירי אינווקציה ואודה וקירובם, לא זכו בלתי מעטים בהם לאמירה חטופה בציבור וכנציצתם נבילתם, והלכך תנובתה של ההשכלה בליטורגיה רוב דברי־תפילה ללא צלילים, או תאמר: גזירת אֵלם על־פי דרכו מכאן וגזירת אֵלם על־פי דרכו מכאן.

ט    🔗

ועתה אתי המקום לחזור ולשוב להני תרי צנתרי, בעל “יידן דאווענען” מזה ובעל “ולא נכשל” מזה, שראו מופתם איש־איש באביו־זקנו וראייתם בלב ולב. והא מנַיִן לי, שגילגלתי שיחה עם זה ועם זה ועיקר השגתי עליהם כהשגה על עצמי, שכן אף תפיסתם כפולה, רומנטיקה לחוד וביקורת לחוד. כשהשגתי עליו על הראשון, שהוא מקדש, בעצם, את הקאנון, לא הכחישני, ואדרבה הצביע עליו על המבקר ברוך ריבקין, שהעמיד את ספרותנו, ואפילו בהגבלה על לשון יידיש בלבד, כתחליפה של אמונה ודת וטריטוריה, אבל הוסיף ואמר, כי מי שנחשב, וכנראה אף חושב עצמו, גדול משוררי יידיש שבדור, יעקב גלאטשטיין, רואה כפסגת מַאוַייו כניסת שתים שורות שירתו לסידור־התפילה, והיא עדות לחפץ פריצתה של השירה אל הקאנון, ומתוך חוש פרופורציה נכונה דווקא. ואף כשהשגתי עליו על בעל “ולא נכשל”, שהוא מקדש, בעצם, את הקאנון הבלום, לא הכחישני; ואדרבה, לאחר שצייר ציור פלאסטי את סערת נצחונו של האר“י, שהוא וגוריו כבשו, אם כיבוש כולל אם כיבוש מסויג, את הסידור, לאמור: א שיין פנים וואלטן מיר געהאט בלא לכה דודי, כלומר: פנים יפות היו לנו בלא לכה דודי; התחיל מהרהר בקול מי אחרונים שנכנסו לקאנון ונזכר פיוט של ר' אריה מודינה מזה ושל הצעיר ממנו ר' ישראל נג’רה מזה, ובקפיצה אֶלגנטית הגיע לימים קרובים ביותר, לנפתלי הרץ אימבר, ששירו, שנעשה המנון, השחיל את עצמו, תחילה באיזו מקהילות איטליה ולימים אף בארצנו, לתוך מערך־התפילה הרשמי־לא־רשמי; פניו הרצינו כדרכו בדיבור של אירוניה: נו, נו, שלישיה נחמדה, קלפים ושיכרות, שיכרות וקלפים. מה שהעלים בלגלוג־שיחו, כי הוא, ש”י עגנון, עצמו, ראה כמיטב חלומו גיחה לתוך הסידור, והוא אמנם קם, כי רבו כן רבו בתי־התפילה, שנאמרת בהם תפילתו על הרוגי ארץ־ישראל, אבל דיו ניתוח לשונה להעמידנו על כך, כי יותר משיש בה מיִחוד מקוריותו של אותו אמן, יש בו משגרתו של נוסח קבוע ועומד, היא־היא השגרה המצויה גם בקצת תפילות אחרות, שרבני־הדור קבעום כאילו קפאם כרחם.

ועד מה כפייה קשה היא, ענין המריבה על הקדמת הברכה בשם ומלכות לאמירת הלל ביום־העצמאות יוכיח, והיא מריבת־סרק, שהרי כל עצמה כמריבה בין פקוחי־אוזן ששמעו תיבת וציוָנו מתוך סערת הימים על מוראם והודם ובין פקוקי־אוזן שלא שמעוה.

י    🔗

ברשותכם אשוב שיבת־סיום לענין הקאנון הסתום, שכל דבקוּת מנטלית בו אין בה לכבות ביקורת חיונית. ואנסה להאיר צרכה וכרחה בשלושה חזיונות קצרים, שיכולתי להעיד עליהם בחינת בדידי הוא עובדא. ראשית, מעשה ביום־הכיפורים, בעצם הימים, שהגיעתנו שמועת־האימים על כליית אחרית בני עמנו בגיא־הטבח של גלות־אירופה – תוך הרהור מר בדברי התעוררות, ששמעתי וקראתי בימי התשובה, ובהם דברי בוטחנות מתיהרת של מוכסני־אמונה, עברתי על פני שטיבלים של חסידים, שנישא בחללו בליל־קולות של תאניה ואניה, תלונה ומחאה, ופתאום החלו הכל פושטים את טליותיהם: מען דאוונט נישט, והם נאלמים ופניהם כעצם־היגון. אמת, מקץ שעתיִם חזרו ולבשו טליותיהם, אך מי ימוד, מה התחולל בשעתיִם אלה ממרד הנפש המאמינה וזעזועה עד היסוד בה, ובאפס ארשת ו גוַע באֶלמוֹ, אבידה לדור וממילא לדורות. שנית, מעשה בשבת נחמו בביתו של הרב בבואֶנוס־איירס, וענין הדיון, האומנם ניתן, עם תקומת העם בארצו, ובעיר־קדשו, לומר בלא לב ולב את שאנו מורגלים לומר בשפלותה של האומה ולבה, היא ירושלים, ונדרשו הדברים לכאן ולכאן, ונזכר עירוב קול הבוכים וקול המריעים בימי עזרא ונחמיה, אך אחד המידיינים קם וכולו עוית של כאב וזעיפה: הרגוני נא הרוג, איני יכול, איני יכול, כל קרבי מתקוממים בי לעשות שקר בנפשי. ואף עתה שאלתי, מי ימוד, מה התחולל, ברגעים אלה, ממרד הנפש המאמינה וזעזועיה עד היסוד בה, ובאפס ארשת מת באלמוֹ, אבידה לדור וממילא לדורות. שלישית, עם ביקור בכיתה של קטנים בבית־ספר, שדגלוֹ עליו אמונה, בטורונטו, הקשבתי לויכוח בין התלמידים ורבם, ותורף ויכוחם תהייה, שהם נדרשים להתפלל דברי זולתם, קדמונים ורחוקים, מצוַת־מתפללים מלומדה, ולא נמצאה תשובה לא למורם ולא לי, וביותר לגבי השאלה, שנתחדדה כדי אמירה: הכל – שלשום, היום – לא כלום? אבל כשם שלמדתי בשטיבל ההוא: מזקנים אתבונן, למדתי בכיתה ההיא: מפי עוללים ויונקים יִסדת עוז.

[ערב יום־כיפור תשל"ד]