רקע
דב סדן
מאמר ג: דגושין ורפויין

דברים בכינוס לבעיות ביקורת הספרות

א    🔗

דומה עלי, כי עד שאני פותח את דברי לגופו של ענין, הוא ענין בעיות הביקורת בספרותנו, חייבני התנצלות־מה על הקפיצה בראש הדיון ודייניו. לכאורה האחריות על מי שפיתני ונפתיתי לו – ידידנו ישראל כהן, ששמענו זה עתה את דבריו, שבהם הסביר את דעתו ואת עיקרי דעותיו, ללמדנו, כינוסנו זה על שום מה ולשם מה.

אולם, לפי שלשון הזמנתו היתה כהרף־עין, ולשון הסכמתי לה היתה כהרף־עין גם היא, באופן שכל המשא־ומתן בינינו לא יצא מגבולו של רגע כמימרא, עלי להתנצל לפניכם כדרך המתנצל לפני עצמו, שכן היו לפחות שלושה טעמים שהיה בהם כדי לעכב בידי.


ב    🔗

הטעם האחד כך הוא – מה שניתן לי בעָניי לומר בסוגיות המעסיקות ציבור־הסופרים בכינוסיו, ועיקרם כינוסי אגודת־הסופרים – כבר אמרתי, אם במטבע ארוך, אם במטבע קצר, בכמה וכמה דברי־מסה; ולא עוד, אלא אף מצאתי טוב לפני לכנסם בספר ששמו “פולמוס ושוה־פולמוס, בין רשות הספרות וחובת סופריה” בהוצאת מוסד ביאליק, תשל"ב. בששת שעריו ניסיתי ללון בעומקה או בשטחה של הלכה אחת ואחרת, השנויה במחלוקת הפרהסיה שלנו. ואם לא אטעה, הרי ספרי הוא מבחינה זו בן־יחיד, שלא נמצא באחי הסופרים שיעשה כן.

הטעם האחר כך הוא – לפני תריסר שנה ושנה, כבר קיימה אגודתנו כינוס לבעיות הביקורת, ודברי משתתפיו ודברי בכללם נדפסו כמלואם, (“דף”, גליון י“ט, שבט, תשכ”ב). ולא עוד, אלא בסמוך לכך, חזרתי והדפסתי את דברי אלה כדיוקם בספרי “אבני בדק” – על ספרותנו, מסדה ואגפיה (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשכ"ב).

הטעם האחרון כך הוא – בדברים שאמרתי בכינוס ההוא ראיתי לחזור על אמירה שהיתה שגורה בפי ר' בנימין, על ההבדל שבין הסופר ההולך אל היריד לבין הסופר החוזר ממנו. ולפי שראיתי את עצמי לא במעמדו של הראשון, אלא במעמדו של האחרון, אמרתי בפירוש, כחוזר מן היריד הריני אומר לו ליוצא אליו, ואידך זיל קרא.

אבל שבתי וראיתי כי אם אמנם שלושת הטעמים האלה כוחם יפה גם עתה, הרי המרחק של עשור ושליש־עשור נותן כי אעיין בהם, בדברי ההם, אם אינם צריכים בדיקה, אם לא מצד דרך הראִיה, הרי מצד מצע הראִיה, שאינה דומה ממשותה של הספרות החיה והממַללה, שהיא חלל מחייתה של הביקורת החיה והממללה ותחום עשייתה, כפי שהיה אז כמצעה עתה.

כולנו יודעים כמה מעגלי חיים ויצירה נחתמו מאז. כשני דורות־סופרים נסתלקו ואינם, הלכו מעמנו יחידים שלמים, והלכו מאתנו חבורות שלמות, וספרותנו אינה עתה כפי שהיתה קודם.

ודאי, כדרכה שלספרות חיה וקיימת, חלה בה בחינת ספסלים נגרעים וספסלים נוספים, והמתנחם יתנחם במה שהגדיים נעשו תישים, ושארית התישים שׂער זקנם מאפיר ומלבין. אך בסיכומו של דבר, פני הספרות שונים ואחרים.

נמצא ששני טעמי הראשונים צריכים בדיקה, שאפילו כלי־הראִיה לא נשתנו, שדה־הראִיה נשתנה, ונמצאת ההערכה טעונה תוספת, תיקון, השלמה, שיש בהם כדי לשנות את הדגשים, במידה שהטעם האחרון עשוי לסייע או עלול להפריע לכך. והרי הוא, הטעם האחרון, בעינו עומד.


ג    🔗

כי אם בדרכי, בין זיקנה לבין שׂיבה, שוב לא הייתי בטבורו של היריד ושוקו, וראיתיו ואת עצמי לא כהולך אליו, אלא כחוזר ממנו; בדרכי בין השׂיבה לבין גבורות על אחת כמה וכמה. אבל גם החוזר מן היריד, אין ההולכים אליו והנמצאים בו מתעלמים ממנו, ואפילו אם אין הוא נעצר אלא בעיבורו של השוק, אין בינתו בו פוסקת. ואף שהוא יודע כי כמותו ניתן להתריס כנגדו, כלשון מאמרם: לית בסבא טעמא – הרי אין לו אלא טעמו בלבד. ואם לא בלבד מעט אחיו בני־גילו, אלא אף קצת מרוב בניו ונכדיו מטים לו אוזן, הריהו אומר מה שבינתו וטעמו, כפי שהם, מלחישים לו.

ואפתח ברשותכם בתוספת דברים, לאמור: כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, כי חלוק אני על הסברה, כי הביקורת כמותה כשאר סוגי־הספרות, כגון: השירה, הסיפור, המחזה, המסה – סוג מסוגי היצירה שחותמה חותם האמנות.

ראשית, אי־אפשר לומר כי הכל משוררים, כי מי שאינו יודע לחבר שיר ולבנותו לפי חוקיו, בין הם חוקים יציבים בין חולפים, אינו בכללם. וכן אי־אפשר לומר כי הכל מסַפרים, כי מי שאינו יודע לכתוב סיפור ולבנותו לפי חוקיו, בין יציבים בין חולפים, אינו בכללם, והוא הדין במחזאים, במסאים. אבל אפשר לומר כי הכל שיש בהם כדי הבנת שיר, סיפור, מחזה, מסה, בין אומרים, בין כותבים דעתם עליהם, הם מבקרים, מבקרי־ספרות.

כמובן, מי שהוא אמן, אין מידת אמנותו נמוגה בשלחו ידו בביקורת, אבל ידענו כן ידענו, כי מי שאינו אמן, אין לפסלו לביקורת, אלא אם כן נחליט לפסול מבקרים הרבה שהם עצמם אינם באמנות, אבל הם באומנות הביקורת, ואפילו יושבים ראשונה במלכות.

שנית, נתבונן־נא סביבנו, וכמה מבקרי־ספרוּת יימצאו לנו, ומי, בעצם, אינו נותן ידו לביקורת? הלא גם מי שעיסוקו קרוב מצד־מה אליה, גם מי שעיקר עיסוקו רחוק, ואפילו מצדי־צדדים ממנה, נמצאים בה. וכל עוד לא נכתבו קורות הביקורת שלנו ומבקריה, דיה רשימה מלאה במעט או בהרבה של המבקרים בפועל בעתונים, בכתבי־העת, במאספים ואפילו בספרים להעמידנו על כך.

שלישית, המבקר קם לו משכבר, ואצלנו זה מקרוב, במידה מגדישה והולכת, בן־תחרות, הוא מורה הספרות היושב בקתדרה וחקר הספרות וביקרתה כאחדים בידו, בין הוא נוהג חלוקה קפדנית באותו צמד, שהוא מכלכל את מחקרו לפי חוקתו, ונותן בו סימניו ואת ביקרתו לפי חוקתה ונותן בה סימניה, והוא מביא לי ִשובו של עולם, ובין אינו נוהג חלוקה זאת וכזאת, והוא מביא לערבובו של עולם, הכל לפי מידת האחריות שבו, מידת אחריותו של בעל שתי האמנויות. הוא חייב לשנן לעצמו את הכלל כי האוניה האישית של העוסק אינה גוררת אחריה ממילא אוניה ענינית של עסקו הכפול, והכפל בשניותו עומד. ומי שנתנסה בכך, יודע חומרתו, ואשרי מי שניתן בו כוח או לפחות רצון לעמוד בה, וביחוד הלכה למעשה.


ד    🔗

כי להלכה הכל יודעים כי לפנינו שני תחומים נפרדים, שהביקורת ענינה בהופעות שהן עדיין אקטואליות, וערכן לא נמדד עדיין בחילופי־הטעמים, ואין להכריע אם הוא לשעה גדולה או לשעה קטנה, ואילו המחקר ענינוֹ בחזיונות שהם כבר היסטוריים וערכם ניתן למדוד בחילופי־הטעמים, וניתן להכריע, על־פי העבר, אם הוא לשעה גדולה או לשעה קטנה.

והיא הסיבה, כי ראשון המורים האקדמיים לספרותנו, פרופ' יוסף קלוזנר, אשר ידו רב לו בביקורת ספרות עמנו, וביחוד הספרות העברית, נרתע מלכלול בספר ההיסטוריה שלו מי שיצירתו היתה בגבול חייו שלו ורישומם. ואם כי החלוקה הזאת עתה, ואין אני יודע מה בעתיד הקרוב או הרחוק, בטלה ומבוטלת בכל דוכני ההוראה הגבוהה, ולא בלבד יצירי־שלשום או יצירי־אתמול, אלא אף, ופעמים בעיקר, יצירי־היום הם ענין לעיסוק אקדמי, מחקרו והוראתו, אין לומר כי חששם של קודמינו כחששו של יוסף קלוזנר, אין לו על מה לסמוך.

יותר מכל יש לקיים את הכלל של הפרדת הפונקציות – הביקורת כחוקתה והמחקר כחוקתו. אבל אם לדקדק במידת האמת, נוהג עירוב הפונקציות, ומידת כלאַיִם ושעטנז היא כמידה המהלכת, ואין לך מידה קשה הימנה.

אין בידי להאריך בענין זה, שחלק גדול ואפילו מכריע של דיוננו שייך לפי טבעו לפרהסיה אחרת, הוא ציבור מורי־הספרות, וביחוד ציבור מורי־מוריה, עדת חובשי קתדרה ומלמדים מעליה. אך אגע בשתים נקודות שהפסיחה עליהן אינה באפשר, גם בדיוננו עתה.

הנקודה הראשונה: ההתעניינות הפעילה בספרות העברית לדורותיה ולעניננו המיוחד עתה, ספרות הדורות האחרונים ודורנו בכללם, מתרכזת יותר ויותר במוסדי־הלימוד הגבוהים, ושעל־כן דעת טיבו של הטיפוס האקדמי, הוא להם לסופרים, ולספרותם, חיונית ביותר.

אי לכך לא תיפלא התהייה על מגרעותיו של המורה הטיפוסי, כדי לעמוד על יתרונותיו, שהרי אנו מעוניינים שהמגרעות יהיו בבחינת־עראי, והיתרונות בבחינת־קבע. הכוונה אינה לצדדים אלו בגבולה של ההוראה ושיטתה, אלא בגבול רישומן בביקורת הספרות, וגילוייהם בכלים שמחוצה להוראה.


ה    🔗

לענין המגרעות, דומה כי ראש להן הוא צד השלילה שבמקצוענות הפושטת והולכת, ואוכלת כל חלקה וחלקה, והדברים אמורים ביחוד במקצוענות ששואליה, צורבי־הוראה, שאלוה בחטיפה, כדרך בן־הכפר שראה את הכרך ומעמיד עצמו בבהילות מופלגת כבן־כרך גם הוא. וכך אנו עדים לכך, כי מי ששהו במעט ובהרבה בבתי־הלימודיות שמעבר לאוקינוס, למדו וחזרו וקסמים בידם, כלים מכלים שונים, יגיעם ופרי־יגיעם של אחרים, שנתנסו בחמרים רחוקים והם מסגלים אותם עד מהרה, כקולטם כן פולטם, ולרוב סיגולם מכני למדי לגבי חמרים קרובים, ומולידים סנדלים הרבה כדמות טראקטאטים שאָרכם כאריכת הגלות, אך תביעתם להיחשב כמהירות הגאולה. וכך ניטעת בהם מידת יוהרה, יתר על היוהרה הנטועה מאז ומעולם בכהונה האקדמית וכוהניה. ולפי שהוא לנו מעמד צעיר, הרי יוהרתם כמותה כיוהרתם של שאר מיני הכבודה שהם צעירים לנו – השרים, הקצינים, הפקידים הרמים ודומיהם. ונקווה שאלה ואלה בחינת חולי הוא, וישאום, וסופם של אלה ואלה שילמדו כי מידת פרופורציה אף היא מידה, ואפילו תורה.

בענין יתרונותיהם, ראשית, ההידמות הגדולה והולכת של מורי הספרות, וממילא של תלמידיהם, למורי ישראל ותלמידיהם מדורי־דורות, בישיבות הגדולות והמפורסמות. השאיפה לשלמוּת הידיעה ומיצויה, החדירה למקורות וחישופם, המסירות והשקידה, שמחקר ספרותנו, ביחוד המודרנית, לא ידעם קודם, לא ידעם כחזיון קיבוצי. ולא ייפלא כי ככל שנפטרים ממגרעותיהם או פטורים מהם בחסדי הבורא – גם מוסד כזה קיים – הם עתה ראשי המדברים ולא תיתכן אסופה של ממש בלעדיהם; בתנאי שתישמר המחיצה בין מחקר המצוּוה על אובייקטיביות כפי שמחייבים אותם חזיונות שהם בגבול ההיסטוריה או על סִפה, ובין הביקורת המוּתרת בסובייקטיביות, כפי שמרשות אותה הופעות שהן בגבול האקטואליה ומפנים לה.

כאמור, קשה לומר שהמחיצה הזאת נשמרת, ביחוד אם החוקר מרחיב ביודעין את הסמכות שבקתדרה, וכמעורב במהלכה של הספרות החיה עושה בימה, אכסניה כסניפה של קתדרתו.

וכראָיה לסכנה הנצמחת ממצב־דברים זה וכזה, אביא דוגמה של עשיה שהיא מענינו של החוקר על־פי דרכו, ומענינה של הביקורת על־פי דרכה, בא ערבוב הדרכים ומשבשן.

הכוונה היא לענין אישים וחזיונות, אם קרוב יותר ואם רחוק יותר, שהערכתם המצויה והמקובלת משתנית, והרביזיה מגיעה פעמים הרבה כדי כך, שמה שנחשב קודם פינה, נעשה מרכז. והדברים ידועים.

וכאן חובה לזכור, כי האינטרס־לא־אינטרס של החוקר, והאינטרס־שבאינטרס של המבקר אינם עולים תמיד בקנה אחד. ואדרבה, פעמים הם כסתירה ממנה ובה.

וכדי לקיים אזהרה ברורה, כדרך הריתוי של אשת ר' מאיר, חטאים ולא חוטאים, אביא קצת סכימות שהבקי יודע עד מה יש מאחוריהן דגם של ממש.

אם חבורת סופרים ותיקה יותר, באה ודרשה רביזיה והתריעה על קיפוחו של משורר שמת באבו, ומשורר שמעיינו פסק בחייו, הרי כסוד הידוע לכל ברור הוא, כי לא פחות משהתכוונו לשמם של המשוררים האלה, התכוונו לשמם עצמם, למשוררים חיים ושלא פסק מַעיינם, באופן שהרביזיה היתה גם ככלי־מגח למלחמתם לעצמם.

והוא הדין כשחבורה צעירה יותר באה ודרשה לרביזיה והתריעה על קיפוחו של מי שהיה משורר, מספר ומבקר כאחד, הרי בין טענת קיפוחו כולה אמת, ובין טענת קיפוחו רובה אמת, ובין טענת קיפוחו קצתה אמת, הרי לפנינו מעשה קירוב של האחד, וכמידתו מעשה ריחוק של בני־דורו, שהוא היה במעגלם והדוק בו ומעורה בו.

ואף עתה הרביזיה באה לא בלבד כתיקון ותקנה לגופו, אלא לטובתם של המתקנים. הוא הדין בכמה וכמה מאנשי הרביזיה לצד החיוב, שיוצאים לפני מפלגות הסופרים או כיתותיהם, והם לגיטימיים, וכן לאנשי הרביזיה לצד השלילה, הואיל ושלילת מפעלם של עמודי־תווך על שום תפיסתם ומגמתם הם לגיטימיים. אך בהתערב בהם המורה מעל הקתדרה, ומצרף לסמכותו את סמכותה של הבימה ועושה אותה כסניפה, מתחיל הענין להיות פרובלימטי ביותר.

אניח ברשותכם את החוקרים ואומנותם עד בוא הכינוס המקווה שידון בהם ובה, ואתיחד במבקרים ואומנותם כדי להצביע על צרה נושנת המתחדשת והולכת, מתוך שכל דור המיתוֹסף לה, למסילת הספרות וביקרתה, מחדשה. הוא ענין הביקורת הרואה את עצמה חלוצית.


ו    🔗

כוונתי אינה לביקורת הבאה בתביעות, לרוב שאולות מחוץ, אל הספרות, בין שהתובע אינו אלא מבקר, אין לבוא עליו בטענה שהוא עצמו יראנו בדוגמת יצירה שלו כיצד ניתן לקיים תביעותיו. וא.א. קובנר שזכרו נשלף מדי פעם בפעם מנרתיקה של תולדות הביקורת שלנו, הוא כמדומה דוגמה חדה לכך, כי עינו עמדה לו לראות את הננסים שבדור, ושלא לראות את הענק שבו; בין שהתובע הוא לא בלבד מבקר, אלא משורר, מסַפר, מתרגם והוא נותן לנו כמיני־מופת לקיום תביעותיו; אבל בקום כוחות מקוריים גם בסגולת השירה, גם בסגולת הסיפור, המשך ביקורתו כמעט אינו נפנה להם. ודומה עלינו כאילו נמצא מחוצה למסלול הספרות החיה ומעצב לה. ודויד פרישמן שזכרו נשלף מדי פעם בפעם מנרתיקה של תולדות הביקורת, הוא כמדומה דוגמה חדה לכך.

כוונתי אינה לביקורת הזאת, אלא לביקורת שהיא בת־לויה צמודה לגילויי־ספרות חדשים, ונלחמת להם, ובין שהדברים אמורים במבקר הנושא את הלפיד לפני המחנה, שמנינוֹ, על הרוב, מועט והוא באמת חלוץ לו, ובין אם אמורים במבקר הנושא את הלפיד אחרי המחנה, והוא מאספה – זכותו זכות, אלא שהיא עלולה להתקפח בשל נאמנות יתירה ובשל נאמנות סרה, וזו וזו פסלותה בצדה.

נאמנות יתירה כיצד? דרכה של סיעה, חבורה, ואפילו אסכולה, שהארזים שבהם גוברים ועולים ומנתקים עצמם ממסגרתם, ומקיימים את עצמם איש־איש כיִחודו, ואין המסגרת נחוצה להם; והרפויים בהם, כושלים או נושרים ואין המסגרת מועילתם. רואה המבקר שלה, בין הלך לפני המחנה ובין נגרר אחריו, וטורח כל הטרחות, שלא לעשות מה שהדין מחייב – כלומר, לסייע להפקעה ופירוק אלא טורח שהמסגרת תקיים את עצמה. ואם הוא אמנם אינו עושה מה שהדין מחייב, הריהו מקיים חבורה ששוב אינה תססת, אלא מתגלגלת כדי קליקה קפואה ומקפיאה ודרכה להזיק.

ודאי אסור להעלים כי גם בני החבורה עצמה שותפים לו באותה התמדה, והטעמים שונים, בין לטוב – טעמי אחוה, ריעוּת, – בין למוטב – טעמי שנאה וקנאה, בינם לבין אחרים, אישים וחבורות שלפניהם או לצדיהם או שלאחריהם. אך עיקר אחריות אינה עליהם, אלא על מבקרם הנאמן שדבקוּתו בקליפה המיותרת היא בהיפך תעודתו.

וקשה מדרכה של הנאמנות הטוטלית על אדיקותה הוא דרך היפוכה – הנאמנות הסֶריאלית. המבקר, בין הוא חלוצה של החבורה, בין הוא מאספה, מקיים מסגרתה, מתוך שהוא עושה את עצמו ממליך את מלכה. הוא ממליך ומקיימו על כסאו, לשעה שעל־פי־רוב אינה מרובה, כדי להעבירו ממנו ולהושיב אחר תחתיו, ואף אותו לא לרוב ימים.

סיכומו של דבר: על הרוב, המלכים מתחלפים, והוא – ממליכם נצח. הרי זה ממש כדרך ארמילוס במחזה הנודע של לייויק, הממליך משיחים; ממית ומחיה, וממית, והכל באותו גובה של האוקטאבה של “כרוֹזא קרֵא בחָיִל” (ר' דניאל ג‘, ד’).

לא רציתי לומר כי הנאמנות השלישית, כדרך הרוטינה, על הרוב ממוסדת, היא טובה מהם. באסופת חידודים ליגלגתי על המבקר הנאמן הזה ומבוקרו. תחילת גישתו והערכתו למבקרו מתוך התלהבות, המשכה מתוך הרגל, ולסוף מתוך רחמנות, שכן, הנחתו כי אין סילוק שכינה – היא הנחה של תוהו. אבל אם לסילוק שכינה, הרי המבקר אינו פטור מראש מגזירתה, והסברה כי המשורר שהוא מבקרו, אפשר לו שתיקה, והמסַפר שהוא מבקרו, אפשר לו שעה של קטנות־מוחין, אולם הוא המבקר הוא תמיד בגדלות־מוחין, אין לך שטות גדולה מזו.

אי לכך גם הוא מצוּוה על שתיקה, אם לכרחוֹ, ואם לרצונו. הכיצד? חובתו של המבקר הוא לגייס את כל הבנתו ולשעבד לה את אָפיו, ולשעבד לו לאָפיו את מזגוֹ, ולשעבד לו למזגו את עצביו, ואם עשה כן, ידבר. אבל אם יצרוֹ השיאו להפוך את הסדר, ישתוק, אם אין הוא רוצה לכבד אותנו בשעשועיו המסופקים.

ואם יעשה כן, ימעט גם חזיון אחר, הוא חזיונו של הרב והפוסק הנלאה מכובד אומנותו ונמלט, אם לשעה קלה, אם לשעה ארוכה, ונעשה שוחט ובודק ומרוב להיטותו למלאכתו, הרי הוא מעלה גם על עצמו מקולין ודרכה על דרך מחלוקת שלא לשמה. אבל תפטרוני לדבר בזה, שאיני חייב לדבר אלא על מה שהוא מפנימו של יוסד הביקורת ולא מחוצה לה, ויסוד היסודות של הביקורת הוא מוסרה

[אדר ב' תשל"ו]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!