רקע
דב סדן
בין גילוי לעילום – על צבי ישראל שבייד

קשה גורלו של סופר שפיזור כתביו מצמצם את השער המניח אפשרות־בינה במלוֹא דמותו, קשה ממנו גורלו של סופר שגניזת כתביו סותמת את הפתח המניח אפשרות־הצצה בקצה־דמותו, קשה משניהם גורלו של סופר שהיתה בו יד הפיזור והגניזה כאחת. הלא הוא גורלו של הסופר המחונן בכשרון־אמת ובכשרון־לאמת, צבי ישראל שבייד — שנפטר כאלמוני־לא־אלמוני לעולמו על סִפה של שנת החמישים ושלוש לחייו. בקהל הקוראים זכרו אמנם את שמו, שכן הסיפור “החמור מסנהדריה” שנדפס על דפי “התקופה”, והרפורטאז׳ה “הקאבארט הגדול” שנדפסה בהמשכים מעל דפי “דבר”, עשו רושם, הסיפור ברקמתו המשוזרת והרפורטאז׳ה ביריעתה המגוּונת, אך לפי שהופעתם היתה ברווחי־זמנים רחוקים, היה מחַברם בחינת כוכב שגילויו נבלע בעילומו, ולפי שרובי־כתביו לא יצאו מרשות־היחיד לרשות־הרבים, נתעממו ואפילו נתכהו זכרו וזכרונו.

על שום מה הגיעוֹ גורל זה הוא מכלל החידות שאין הן חסרות מלוח־המזלות המוזר של מה שנקרא קרית־ספר שלנו. לכאורה אין לך כל כשרון וכשרון שאינו זוכה בה לבת־קול, בין כראוי לו ובין שלא כראוי לו, ולכאורה נסדר מִשטח־הרזונַנסים בה באופן, שכל בת־קול ובת־קול נקלטת בה בין כשיעורה ובין שלא כשיעורה, באים חייו ודרכו של הסופר הנידון לנו וטופחים על פנינו. יליד קהילה נחשבה, הקרויה בנוסח ישן: צאנז ובנוסת חדש: סאנדז, שנטבע בה בדורות אחרונים רישום אישיותו של ר׳ חיים האלברשטאם, והיתה שדה התנגחות מיוחדה בין זרמי־החיים והרוח; מחונך בבית שזכה לשני שולחנות, מתנודד בין מסורת והשכלה; ידיד־נעורים לבני־עירו, רפאל מאהלר שסופו חוקר תולדות עמנו ומנדל נייגרשל שסופו משורר ומבקר, תלמיד בגימנסיה הפולנית בעירו ולאחריה תלמיד המכללה הגרמנית בברלין, אחזה בו רוח ההתנערות של טובי בני־גילו ועלה בראשיה העליה השלישית לארצנו, ונראה כי בשעריה מתפעמת בו השירה, והוא נאמן לה אמונת־סתר וכמין רהיית־תמיד, שאין הוא מתגבר עליה אלא לשעה רחוקה, חוסמת את הדרך שבין פיו ולבו ובין אוזן־הרבים. אין לדעת פשרה של הרהיה הזאת, אבל גם משיטי־כתביו גם מפתיתי־שיחו ניתן לשער, כי יד אכזבה מרה היתה באמצע. תכונות־יסוד שבו, עֶדנת־רגישות ושפעת־נדיבות, נראו לו בתכונותיה המחויבות של החברה החדשה, שאליה נשא את לבו, ומשלא נמצאו לו בה, בראשית־נסיוניה, שניסה גם הוא לחיותם, התירא שמא תחסמנה גם בקרבו, הסתגר בתוך צמד־תכונותיו ונתערער, אם לא נשבר, הגשר שבינו ובין זולתו. וההסתגרות שהחריפה והלכה חידדה את רגישותו עד דק, ומי שלא ראה אותו בנסיונותיו, המעטים והנדירים, לעלות על הגשר ולמצוא חיבור לחברת ספר וסופר, לא ראה אדם בגודל יסוריו. הרבה עשתה מידת הקשיחות של מוסד ויחיד, ולא זו שבמזיד אלא זו שבמילא, שנעשתה כמידת־קבע בארצנו; הרבה עשה משטר־הכיתות של בימות ואכסניות, שאי־אפשר לו בלא צד של פרכוסי־הדדין המשתרבבים והולכים כמאליהם, כי איש שנתברך או נתקלל ברגישות מופלגת, המתקשה שלא ליתפס לחשדנות, יקבל עליו, אם לאָנסוֹ ואם לרצונו, את חירות־הדיבור כלפי פנים וגזירת־האֵלם כלפי חוץ, וביחוד אם הדיבור הוא לו כקדוּשה ורגשוֹ מלחש לו, כי מחוצה לארבע אמותיו אורבת סכנת החילול.

ולא מעט נסיוני־חייו עשו, כפי שאנו למדים מעדותם של הקרובים ביותר. נכזב מחלומו, חלום האדם החדש והחברה החדשה, במציאות, ומתעקש ונאמן לו, בנפש, נלבט בעולם־המעשה; נסמך על רוחב־ידיעותיו בלשונות, — יתר על לשוננו ולשון־ערב ידע רוב השפות הקלאסיות, הרומניות, הגרמניות והסלאביות, — מצא לו פינת־התעסקות צנועה, מלאכת־תרגומים, שטענה לו פרנסה בצמצום; משרה־של־קבע, שהיתה עשויה לפי יכלתו וסגולתו ואף היתה מוציאה אותו וביתו לרוָחה מעט לא נמצאה לו, ומשנמצאה אחז בה עד־ארגיעה, שלא יכול להשלים לפגימה כלשהי במידת־היושר או במידת־ההגינות, והרי באמת הפגימות לא חסרו ואפילו התגברו והלכו, וביותר כשדחקוֹ הכניעוֹ ועבד כפקיד בבית־המשפט המַנדאטורי באוירה דחוסה של ביזוי ושגרה, ולא הוצרך לראות צל־הרים כהרים. “ארבע־עשרה שנה”, מעידים בניו, “עשה שם כפקיד הנחבא אל הכלים; עינו היתה פקוחה תמיד לראות כל דל נכלם ואובד־עצות, כובסת שנושלה מדירתה, יתום שאין לו מוֹדע, רוכל שאין לו ערֵב, את כולם עודד וניהל בעצה, לכולם עזר בערבותו, בהלוָאה, בכתיבת בקשה — שלא על מנת לקבל פרס”. אלו המצוות, הנראות קטנות והן גדולות, ועליהן העולם עומד.


ב    🔗

מבחר כתביו “בנתיב לא־אור”, שיצא לאור אחרי פטירתו (תש״ז), סוגיו שונים — שיר, אגדה, מסה, סיפור. שירו צלול בענינו ומעוּין בבנינו ונפלג לצד שעיקרו רשות־הרבים ונעימתו לרוב מאז׳ורית ולצד שעיקרו רשות־היחיד ונעימתו לרוב מינורית. הפילוג הזה מפלג את ביטויו מן הקצה אל הקצה — מכאן הקו המיתלל של הפתוס, מכאן הקו המשתפל של האֶלגיה. כי כמה שיריו, שענינם רשות־הרבים, הם שירי חגם של הרבים — בתוך שפעת המוני עמלים החוגגים יום־עמלם, יום האחד במאי, הוא כמבליע מידה, שהוא בוש לגלותה בשארי הימים, היא מידת האֶנטוזיאסט, הנוצר בלבו את אמונת שחריתו שלו ושחריתו של החג, האמונה בשלישיה הגדולה: עבודה, רחמים, חנינה. מתוך חיתוך־הדיבור הרם והקצוב עולה תמימות גדולה, אך דין לזכור, כי אין זו תמימות נוסח פרייליגראט שלפני התנסותו של הסוציאליזם אלא לאחריה ואפילו לאחר הסתאבותו, ולא בכדי נאחזת התמימות המיוסרת בדמותו של צלוב מודרני, גוסטאב לנדאוּאר ובאמונה של “וברוך הזורע פרחים בשממה”, וּודאי לא מקרה הוא כי כמה שיריו, שענינם רשות־היחיד, הם שירי־חולו של היחיד — כסמל להם הוא השיר, הבנוי חלוקה משולשת, במקביל לשלושה מעמדי־חיים מתחלפים — הציפור הממריאה בזמרת־חמדה לשחקים, הקיכלי המנמיך בפשטות־שיר על עפר, השור הרתום ליגיעו, ואחרון־אחרון גורלו שלו עצמו. ודומה כי כאב־הכפילות הכרוך בפיצול־הרשויות, רשות וביטויה רשות וביטויה, ביקשו מזור לעצמו בהתרת־המתח ועדות לכך טיפוחו של הפזמון, שמנגינתו מתבקשת מאליה, והמתעלה לפעמים כדי שיר־עם ובלדה, הוא שהיה פרוז ביותר למחוזה של האופטימיות, — הקלוּת והמשובה הן שסייעו לו לגבור על רהייתו מפני גילויו של דבש האמונה, שהיתה מגונזה מתחת ללענת הנסיונות.

מה שהיה לו בשירה הפזמון, היה לו בסיפור האגדה. נראה כי מוטיב האגדה העסיקוֹ בכמה דרכים, ורמזי־התעניינותו זרויים בכמה וכמה פינות. כן, למשל, ישלב בתוך שיר־חמדה: “לשירי פיתויי האזנת רתת / רעדו יצורי גֵוך / ושבי נלכדו לחכמת מדוחי / כאותם מלחים ששולל הובלו, / אל אי המאוַיים הרונן”. או, למשל, בהגדרת ענינה של הרפורטאז׳ה שלו: “נושא השיחה היה פושט צורה ולובש צורה, משל לאותה אגדה עממית שבה השד הופך פעם דג ופעם תרנגולת, פתאום לובש צורה של פיל ושוב מצטמק לרימון שגרגיריו מתפזרים על הרצפה, ואם הצליחה המכשפה לאסוף את הגרגירים עד אחד, הרי נהפך פתאום אותו גרגיר אחרון לארי נוהם”. ואמנם הבודק בקבוצת הסיפורים שלפנינו, רואה מאמצי־גישושו של המספר לתפוס דברים־כהוָייתם ואין הם נתפסים לו לא בנוסח־אגדה ולא בנוסח־ריאליסטיקה, לא כל־שכן בנוסח של שירה־בפרוזה, אלא בסיפור שאגדה וריאליסטיקה מעורבים בו ללא־הפרד, כחטיבת־עלילה שהיא כממש מכל ממש. לאמור, יהא סדר־כתיבתם של הסיפורים כאשר יהיה, דין לראות את הסיפורים כדרגות־הכנה לסיפורו הנחשב ביותר, הוא “החמור מסנהדריה”. מבחינה זו “אוקאשו וגורישה”, השאול מהוַי רחוק וזר, מעשה זוג המאורסים ומורא אחריתם עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין האהבה, אלא בגלגול החילופים. מבחינה זו “הנזירה מכפר נחום”, השאול מהוַי קרוב וזר, מעשה הפגישה בין פועל עברי ונזירה קאתולית, עיקרו לא בלבד בגרעינו, גרעין ההידיינות, הדיבורית ואפילו דיקלאמַטיבית, על ישו ותורתו, אלא בגלגול החילופים. כאן — נושא־המכתבים הלובש לרצונו צורת האָרוּס שנספה תחת מפולת־הרעש, כאן — הפועל פצוע־רגלים הנלבש לכרחוֹ צורת הצלוב ודיוקנו, כמעבר בין שני הסיפורים האלה ובין “החמור מסנהדריה” נראה הסיפור, שלא בא על גמרוֹ ואף שֵׁם אין לו ונסמן בשלושה כוכבים, מעשה עובדיה שטיין הנשלח, בעודו חולה, מבית־החולים ואינו יודע להיכן יטלטל גופו הקודח ורוחו הדואב; מאחוריו חיי־קיבוץ, שהיו לו כאכזבת־האכזבות — כי הוא ראָם, לאחר תמוטת ערכי היהדות, בחינת עוגן־הצלה אחרון (“נשאר רק רעיון אחד שאותו נשאו בחירי העם לארץ־ישראל, והוא יצירת חברה חדשה, חיים שיסודם שיתוף הפעולה ועזרה הדדית; וגם רעיון זה הלך והתפורר לעיניו והשאיר מים, יָוֵן, רפש”), לפניו שממה וסער והוא נע־ונד בה, עד שאזנו צדה מנגינת פסנתר ועולם נשכח, עולמה של המוסיקה הגדולה, ננער בו, והוא נגרר באחרית כוחו, לבית שמתוך חללו נשמעת המנגינה, ונופל באין־אונים במסדרונו, וכשהוא ננער מעלפונו, הוא רואה עצמו שרוי במיטה צחונה, עכברים מקפצים עליו, היא מאורת איש עמל, שחייו בתכלית העניות ורוחו בתכלית העֶדנה — הוא־הוא שאספוֹ ממסדרונו של הבית והוא שטיפל בו באמונה ובמסירות, עד שהבריא מחָליו. עיקר רעיונו של הסיפור, הכתוב בנפתולי גמגום ואמירה, הוא במעשה העימות בין אמונתם של דרי־מעלה ובין מוסרם של דרי־מטה, ובמסקנה החדה היוצאת מלפני העימות הזה.

והנה יסוד האגדה, שנרקמו בו הסיפורים הקודמים, ויסוד הריאליסטיקה שנזכר בסיפור הזה נלכדו בסיפורו הגדול מהם בהיקפו וניפלה מהם בטיבו “החמור מסנהדריה”, ולא עוד, אלא גם מה ששמענו משיטי־שיריו נטוה גם הוא ברקמת הסיפור הזה. מעשה הרוכל מצניע־לכת ומיטיב לכל, שהחוזה השחור מגלה לפניו חביון־נפשו, שבו מסתתר אויבו, יצרוֹ הרע, והוא תחת להכניעו נפתה לו וגילוי רשעתם של אלה שהיטיב עמהם מגביר פיתויו, והוא בא על ענשו, שהוא מתגלגל לחמור ורואה מתוך גלגולו את פנימוֹ ואת ברוֹ, באופן שגלגולו לא קללת־עונש הוא לו אלא ברכת־מוסר הוא לו, והוא נאבק ביִצרוֹ הרע, תחילה נלחץ בו (הצלת שטרי־הקרקעות והצנעתם) ולסוף נחלץ ממנו (פיזור מעותיו לצדקה) ונגאל מהוָייתו החמורית וחוזר להוָייתו האנושית, הוא מעשה־שיר משזר העשוי להפליא. בעין־בוחן חדה נכבשו החיים בשכונה ירושלמית בתקופת־בולמוס טיפוסית והם מצוירים עד־דק; בדקדוק חמוּר נתפסו הגות ורחש של סוגי־אדם שונים, תמימים ונבלים, זקנים ובני־עמידה וצעירים, פשוטי־עם ומשכילים־למחצה; בתחושה טמירה ניצודה הוָיה בהמית על גושי־יצוּריוּתה ופרכוסיה, כניסוי לחרוג אל מעֵבר לאנושי ולראותו בתחזית של היוליות מוגברת, ובמסוכם מלאכת־מחשבת, שהמעמיק לעיין בה קורא בתוכה עלילת אדם שזכה למעלת הפשטות הגדולה, מעלת החיים שמוסרם אינו תכנית אלא תוכן, אינו שאיפה אלא נשימה, והוא בגד בה כרגע קטן והוא ממרק בגידתו בגלגול־נפש יום תמים, וחוזר לפשטותו כקדם, כשם שהוא קורא מתוכה וידוי אדם אשר חזה כל אלה מבשרו ומנפשו והלביש חזיונו הלבוש היחיד היאה לה לאמת, לבוש המשל, והלבשתו באופן שאין הסיפור יוצא מידי פשוטו, גם אם הוא נדרש כדרך שהסיפור נדרש בדמיונה של אגדת־העמים.


ג    🔗

וכפרק לגופו היא הרפורטאז׳ה המקיפה, שהיא תרומה חשובה לבירורם של אימי־הדור — פריצת תהום האפלה בלב אירופה. רבים טרחו ורבים יטרחו על הבעתה הזאת, ובבוא שעת־סיכום לא תיעדר גם הפוזיציה שלפנינו — תיאור החזיונות המתמיהים, שזכרם נתעמם ולא ניתנה עליהם הדעת, לראותם אותות מבשרים לרוח־העִועים אשר האפילה את עין־אירופה והטביעה אותה בדם ודמעה וכיסתה אותה מיליונים של חללי בני עמנו. המקביל מה שעולה מתוך דפי הרפורטאז׳ה המצוינת הזאת ומה שעולה מתפיסתו של ח. הזז ("חבית עכורה״) — הערכת המַניאקים הקטנים כבשורה מחרידה להופעת המַניאק הגדול, אסונו וחרפתו של מין האדם — יבין כי לפנינו, כדבר המשורר, מוסר אלוהים ותוכחה רבה.

[תשט״ז]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!