ויהי בימי קדם ובן-מלך היה בארץ, ויהיו לבן-המלך הזה ספרים רבים ויפים מאד אשר לא היה כמוהם לאיש. כל אשר נעשה מן העולם ועד העולם למיום ברא אלהים את השמים ואת הארץ מצא כתוב בספרים ההם, וכל אלה מְצֻיָרִים בתוך הספרים גם בציורים נחמדים ותאוה לעינים. על כל גוי ועל כל ארץ. ונגש אל ספריו ויקרא בהם וימצא את אשר בקש ויַדע, ורק על אֹדות גן העדן לא מצא בהם דבר, כי לא כתוב עליו בהם למטוב ועד רע. ואולם גן העדן הוא הדבר אשר אותו בקש ואשר אליו נשא הנער את נפשו ואשר חשב ואשר הגה בו שבעתים מכל יתר הדברים אשר על פני כל האדמה.
ובן המלך בעודו נער קטן מאד, טרם ילך החדרה אל המורה הראשון, וּזְקֶנתו הגידה לו אז לאמר: בני! הפרחים אשר בגן העדן רק תּוּפינים הם המתוקים לחך מכל נופת, והטל אשר בתוך הציצים רק יין הוא המתוק לחך מכל משקה. על הפרח האחד כתובים כל פרקי למודי דברי הימים, ועל הפרח השני כתובים כל פרקי למודי גלילות הארץ עם פרקי למודי לוחות החשבון, וכמוהם כן משפט כל פרח מפרחי הגן, והיה אם רק אכל יאכל נער מן התופינים או אם שתה ישתה מן היין ובא אל קרבו, ויָדע הנער הזה כרגע את פרקי כל למודיו, לא יחסר דבר, וכאשר יוסיף לאכול וכאשר ירבה לשתות כן יוסיף וכן ירבה להביא אל קרבו דעת כל דברי הימים וגלילות הארץ ולוחות החשבון ואת פרקי כל הלמודים.
ובעודו נער קטן והוא שומע את כל הדברים הנפלאים האלה ויאמן בהם בכל נפשו ובכל מאדו, ואולם כאשר הוסיף ימים וכאשר הרבה ללמוד ויחכם, אז ידע ויבן כי לא כזה יהיה הדר גן העדן וכי לא בזאת תהיינה כל התענֻגות הגדולות והנפלאות אשר תמָּצאנה בו.
הו אלי, אלי! למה לקחה חוה מפרי עץ הדעת אשר בתוך הגן? למה אכל אדם את הפרי אשר צוה אלהים אותו לבלתי אֱכל? לוּ הייתי תחתיו, כי אז לא נתתי את הנחש ואת האשה להשיאני ולא היה בבני האדם חטא עד נצח נצחים!
כדברים האלה דבר בן-המלך בהיותו נער וכדברים האלה דבר גם בהיותו בן שבע עשרה שנה, אכן היתה כל תשוקתו לגן העדן וכל הגיגו היה רק בו!
ויהי היום ויצא בן-המלך לשוח ביער, וילך לבדו כי כן אהב מעודו.
והיום רד מאד ויהי השמש לבוא ועננים עלו ויכסו את פני השמים. אז היה חֹשך על פני כל הככר מסביב, ופתאֹם והנה מטר סוחף נתך ארצה, ויבָּקעו השמים ויהיו יחדו כנאד אחד וגדול אשר נקרע ומימיו לא יחדלו. ובן-המלך הולך ומבקש לו נתיב בתוך האפלה; רגע תמעדנה רגליו על פני העשב הרטוב מזרם המים, ורגע תִּכָּשַׁלְנָה על הסלעים החלקים העולים מתוך האדמה. והמים משתפכים על פני כל הככר מסביב, ובבגדים אשר לבש בן-המלך לא היה חוט אשר לא נזל מים, ובן-המלך זוחל על הסלעים ומטפשׂ בידיו וברגליו לעבור מאבן לאבן, אשר שם מים מפַכּים מן האזוב הגבוה, והוא עיף ויגע ונפשו קצרה בעמלו ולא היה בו כח עוד למעוד. ופתאם ואזניו שמעו קול שאון והמֻלה זרה, ויפן כה וכה וישא את עיניו וירא והנה מערה גדולה לפניו אשר אור נֹגה לה, כי בפתח המערה בוערת אש גדולה וחזקה, אשר יוכל איש לצלות שור פר גדול לחֹם האש הזאת. ואף אמנם היתה האש ערוכה לדבר אשר כזה, כי ראה והנה צבי עצום ונחמד אשר קרן חזות גדולה בין עיניו תָּחוּב בראש שפּוּד, והשפוד יהפך בתוך האש בין שני ברושים כרותים, ואשה באה בשנים יושבת לפני האש, והיא גדלת קומה ובריאת בשר, ותבניתה כתבנית גבר אשר התחפש בבגדי אשה, והאשה יושבת ומשליכה גזרי עצים אל תוך לבּת האש אחד אחרי האחד.
“קרב הנה, אל תעמוד מרחוק!” קראה האשה אליו בראותה – שב על יד האש והתחממת ויבּשתּ את בגדיך הרטובים!"
“פה נושב הרוח בחזקה!” ענה בן-המלך וישב על הארץ.
“אכן בשוּב בָּני מן השדה וראית פתאם כי יגדל הרוח שבעתיים ככה!” ענתה האשה – ואתה דע כי במערת הרוחות אתה יושב עתה, ובני הלא הם ארבעה הרוחות אשר בארץ. התבין את אשר אני דוברת אליך?"
“איה בניך עתה?” שאל בן-המלך.
“כסיל אחד שואל יותר מאשר יודעים עשרה חכמים לענות!” – קראה האשה – “חפשים הם בני לרוחם באין מעצור ואין להם לשאל את פי בראשנה על המעשה אשר הם עושים ועל הדרך אשר הם הולכים! איש כל הישר בעיניו יעשה! אף אין זאת כי את העבים לקחו להם עתה להיות להם לכדורים לשחק בהם בהיכל הרקיע אשר שם ממעל!” ובדבּרה וַתּוֹר באצבעה השמימה.
“אבינה, אבינה!” ענה בן-המלך – “ואולם מוצא אני כי תדברי אלי קשות מעט ולא תדברי אלי בלשון רכה ככל הנשים אשר הסכנתי לשמוע את קולן עד היום הזה!”
“אין זאת כי הנשים ההן אין להן מלאכה אחרת לעשותה! ואולם אנכי לא כן עמדי; אנכי באָמרי לרדוֹת בּבני ולנהלם בשבט מוסר לא אוכל בלתי אם להיות קשת לב וחזקת פנים; ואף גם הצלחתי במעשי, אם כי הבנים קשי ערף וחזקי מצח! התראה את ארבעת השׂקים התלוים שם על הקיר? אותם הם יראים כאשר יראת אתה מפני השבט אשר החביאה אמך בסתר תּקרת הבית בעודך ילד. ואתה הלא תאמין לי כי יודעת אנכי לכבוש אותם, והם מוּשמים אל תוך השקים, וכל כּפר לא יועיל. אז אסורים הם בתוך השקים, ולא אוציאם החוצה להיות חפשים לרוחם עד כי ייטב הדבר בעיני. אבל הנה האחד!”
והבא אל תוך המערה הוא רוח הצפון, והא ברב קרח וּבקרה גדולה בא; צרורות ברד גדולים נפלו על כל סביביו ארצה פוּתי שלג כבירות התאבכו במקום אשר הוא שם. והוא לבש מכנסי עורות דֻבּים ומעיל עשוי עורות דבּים, ומצנפתו עשויה עורות דבּים ומכסה את קדקד ראשו עד מתחת לאזניו. ורגבי קרח גדולים תלוים בזקנו וצרורות הברד יצנחו איש אחרי אחיו מעל פני שפת מעילו ונפלו לארץ.
“בי אדני, אל נא ימהר אדני לגשת אל פני האש!” אמר בן-המלך – “פן תּשַלח האש את חבּורות הקרח לשימן בפניו ובכפות ידיו!”
“חבּורות הקרח” ענה רוח הצפון וישחק בקול גדול – הלא הקרח הוא חמדת נפשי וראש כל משושי! אבל אתה מי הוא זה אשר תבניתך כתבנית אבק פורח? אי זה הדרך באת אל מערת הרוחות?"
“אורח הוא לי!” קראה הזקנה ואם עודך מתעלל בו, הנה השק פתוח לפניך. זאת דברתיה ואתה שׁמָענה!"
והדברים האלה ירדו אל חדרי בטנו. אז פתח רוח הצפון את פיו ויספר אֵי מזה בא ואת המקום אשר עבר בו כחדש ימים.
“מים הקרח אנכי בא”, אמר, “ועם בּני הרוּסים מצודדי סוסי הים הייתי באִי הדבּים. אני על יד המשוט ישבתי ונרדמתי כאשר עזבו את הר הצפון לעבור את הים, ויש אשר הקיצותי לרגעים וארא והנה עוף-הסערה מתעופף בּינות לרגלי. אכן הצחוק הוא לראות את העוף הזה כאשר יכּה בחפזון מכּה אחת בכנפיו ולא ישנה, ואחרי כן פרושות כנפיו לרחבן ולא ינידן ולא יניען, ובכל זאת ימהר לעוף מאין כמוהו”.
“אַל נא תרבה תדבר דברים לריק!” ענתה אֵם הרוחות – “ובכן ואתה באת לאִי הדבים!”
“מה יפה ומה נחמד האי הזה! האדמה אשר מתחת חלקה כראי מוצק, אשר יצר אלהים לפני אנשים מרקדים לרקד עליה, והיא שטוחה כמו קערה, מכסה שלג הוא אשר נמס מעט על פני אדמת אזוב. ואבנים חדות ושלדי פגרי סוסי הים ודבּי הקרח רובצים על הארץ, ומראיהם כמראה זרועות ידים ורגלים אשר אין מדה לגדלן ואשר עלה בהן הרקבון הירוק לעינים; ויש אשר נחשוב למשפט כי על כל אלה לא זרח עוד השמש מעולם. ואני נפחתי כמעט רגע על העלטה, למען תאורנה עיני הנוסעים וראו את הסכּה אשר אותה בקשו; והסכּה עשויה קרשי שברי אניות ומכסה עורות סוסי הים, והעורות הפוכים על פיהם, קרבם מָפנה החוצה, ויהי מראיהם אדום וירוק מבחוץ; ועל הגג יושב דב מדבּי הקרח, והוא הומה, ואני באתי אל החוף ואַבּט אל קני הצפרים ואתבונן אל אפרחיהן הערומים, והיה בבקשם אֹכל לפיהם ואת פיהם פתחו לרוחה, ואמהר ואֶפּח בהם אל תוך לועם, ויחכמו כלם פתאם וידעו לסגור את פיהם, ובקצה החף על פני שפת הים התגלגלו סוסי הים כאשר יתגלגלו תולעים גדולים כענקים וראשיהם ראשי חזירים ושִניהם שנים גדולות וארוכות אשר אָרכּן אמה!”
“משכיל אתה לספר היטב, בני!” ענתה האשה – “רק שמע שמעתי את הדברים מפיך והנה מלא פי רֹק מרב תאוה ותענגים!”
“ובכן ויהיו נכונים לקראת הציד! אז השליכו את החכּה ויקבו את החוח בלב סוס הים, ויעל זרם דם השמימה כאשר יעלה זרם מים מתוך הבאר הזורקת, וישָׂפך בסערה על פני כל הקרח אשר מסביב, ואני אמרתי בלבי כי באה עת לעשות גם לי, ואקום להראות את נפלאותי ואת נוראותי, כי אין כמוני נופח בארץ, ואֶפח ותהי זאת לנסבּה כי הררי הקרח העצומים, אשר הם שטים על פני הים, לחצו את האניות ואת הציים בקרבם. אז עלו השריקות והזעקות עד לב השמים, ואולם אני הגדלתי מהן שבעתים! והם לא מצאו עצה, ויקומו ויקחו את החיות אשר המיתו ואת התבות ואת החבלים ואת כל אשר להם ויריקו את כל אלה על פני הקרח! ואני השלכתי עליהם את פתּי השלג ואסיע אותם עם צידם ועם אניותיהם הנלחצות אל מול פני הדרום, לחתור דרומה, למען ישתו שם את מימי הים המלוחים – ולא יוסיפו עוד לבוא אל אִי-הדבים עד נצח!”
“אבל אם ככה עשית, הלא אָון פעלת!” אמרה אֵם הרוחות.
“את הטוב אשר עשיתּי יספרו זרים ולא פי!” ענה – “אבל הנה זה אחי מן המערב בא, ואותו אני אוהב מכל אַחי, כי ריחו כריח הים אשר יהיה לי לניחוח, ובבואו ובאה עמו קרה משיבת נפש!”
“הזה הוא הקטן אשר יקראו לו רוח צפיר?” שאל בן-המלך.
“אמנם כן הוא, זה הוא צפיר!” ענתה הזקנה – “ואולם איננו עוד קטן כאשר היה, והוא בימי קדם היה נער נחמד ותאוה לעינים, ורק עתה כבר עלה ויגדל!”
ומראהו כמראה פרא אדם, ועל ראשו כובע, להיות לו למחסה, ועץ בידו מעצי הַמַּהֲגוֹנים אשר כֹּרת מיערות אמריקה – להיות נורא על כל סביביו!
“אֵי מזה באת?” שאלה האשה.
מיערות המדבר הגדול אשר באמריקה, מקום שם יעלו הסירים הסבוכים והיו לחתחתים אשר לא יֵעָבר בהם מעץ אל עץ, ושם נחש המים רובץ בתוך העשב הרטוב, ואשר הרואה את המדבר הזה ואמר: פה האדם אך למותר!"
“מה עשית שם?”
“התבוננתי אל הנחל השוטף, ואַבּט אליו בהתפרצו מפני הסלעים הנוראים, וישתפך ויהי לאבק דק, ויתנשא ויהי לעב בין עבי השמים לשאת בזרועותיו את הקשת אשר בענן, ואת שור-הבּר ראיתי בחצוֹתוֹ את המים, ואולם חזק הנחל ממנו ויסחבהו אחריו בּחזקה, ויסחבהו אותו ועדת בני-אוָּזים פראים עמו יחדו, אבל בבואם עד לפני שפך המים החזקים, ויתנשאו בני-האוזים ויתעופפו ברוח ושור-הבר צלל כעופרת. אכן נהדר המראה הזה מאין כמוהו, ואני נשבתי ברוחי ותהיה הסערה, אז נעקרו עצי עולמים משרשם וירקדו מסביב כשבבים דקים!”
“מה הוספת עוד לעשות?” שאלה הזקנה.
“יצאתי במחולות בבקעת הַסַּוָּנים, מששתּי את צוארי הסוסים הפראים, ואת אגוֹזי עצי הקוֹק הניעותי כאשר יניע איש בכברה. אמנם רבת לי לספר אשר לא תלא האֹזן משמוע, ואולם לא טוב כי יספר איש את כל אשר ידע. הלא זאת, אמי חמדת נפשי?” ובדברו וישתער על אמו בשצף סער גדול לחבק לה ולנשק לה, עד כי עוד מעט והיא נפלה אחרנית מרב בהלה. אכן פרא היה הנער הגדול מאין כמוהו!
ובעודם עושים כה וכה והנה זה רוח הדרום בא, והוא לבוש אדרת כאשר ילבשו הבידואינים ועל ראשו תכריך כאשר ילבשו יושבי ארץ הקדם.
“מה רבה הקרה אשר לכם פה!” אמר וישלך עצים אל האש להגדיל את המדורה – “אכן יכיר כל איש כי רוח הצפון בא היום בראשונה!”
“הנה עלה פה החם עד כי נצליח לצלות בו גם דב מדבּי-הקרח!” ענה רוח הצפון.
“אכן רק אתה הוא הדב מדבּי-הקרח!” קרא רוח הדרום.
“היש עם נפשכם להאָסר בתוך השק?” שאלה הזקנה. – “ואתה שב פה על האבן וספּרתּ את המוצאות אותך ואת משפט המקום אשר היית שם!”
“באפריקה הייתי, אמי הנחמדה!” ענה רוח הדרום – “עם ההוטינטוטים יצאתי בצאתם לצוד ציד אריות בארץ שבטי הקאפירים! והעשר אשר יצמח בעמקים האלה נפלא במראהו, כי ירוק הוא לעינים כירק הזית; ושם האילה תצא במחולות ובת היענה תמהר לרוץ אֹרח, ואולם קל אנכי ברגלי מהן. ואני באתי עד המדבר, אשר שם החול הצהוב, ועינו כעין הקרקע אשר על פני התהום בתוך הים. ובפנותי כה וכה ואֵרא אורחת נוסעים, והנה הם שוחטים את הגמל האחרון אשר להם, למען היות להם מים לשתות, ואולם לא מצאו מים בלתי אם מעט. והשמש בוערת בּחֻמה הגדול ממעל, והחול לוהט בּאשוֹ החזקה מתחת. אז התגלגלתי על פני החול הדק והקל ואֵשב בו ואנטלהו ואטלטלהו ויהי לעמודי אבק גדולים ורמים אשר יגיעו בראשיהם השמימה. אכן נהדר המחול הזה מאין כמוהו! ולו ראיתם ושמח לבכם גם אתם למראה פני הבִּכְרָה בהיותה עומדת באפס תקוה, והסוחר עומד על ידה והוא טומן את פניו בכנף בגדו. אז יפול על פניו ארצה וכרע לפני על ברכיו כאשר יכרע לפני אַלה אלהיו. ועתה הנה הם קבורים בתוך החול, ועליהם מצבת אבק גדולה אשר ראשה מגיע עד לעבים. והיה כאשר יבוא יום ואני אֶפח בה ואֶדפנה כמץ, אז יזרח השמש על עצמותיהם הלבנות והיבשות, והנוסעים הבאים עד המקום ההוא יראו וידעו כי היו בני אדם בארץ הזאת גם לפניהם, כי לא יאָמן אשר עברו בני אדם במדבר הנורא הזה”.
“ובכן ואתה רק אָון פעלת!” קראה הזקנה – “לכן הנה השק!” ובטרם עוד יפנה כה וכה, והאשה והחזיקה ברוח הדרום במתניו ותשימהו בתוך השק, ורוח הדרום התגלגל בתוך השק על פני הארץ כה וכה, ואולם האשה נגשה ותשב עליו וינח מזעפו.
“אמנם נעריך נערים עליזים ועזי נפש!” אמר בן-המלך.
“כדבריך כן הוא!” ענתה – ואולם אני הנה ידי מושלת לי ליסרם ולהכניעם תחתי, אכן הנה הרביעי!"
ורוח המזרח הוא הבא, והוא לבוש בגדים כאשר ילבשו החינים.
“האם מארץ האנשים האלה אתה בא?” קראה אמו – “ואני חשבתי כי בגן העדן היית!”
“אל גן העדן לא אבוא בלתי אם מחר!” ענה רוח המזרח – “מחר ומלאה מאַת שנה מיום היותי שם בפעם האחרונה, ואולם עתה הנה אנכי בא מארץ החינים. שם רקדתי והקפתי שבע פעמים את המגדל העשוי פוֹרצילאַנה, עד כי השמיעו כל הפעמונים את קולם, ובחוץ ראיתי את השרים הגדולים אשר הֻכּוּ עד כי נשברו מטות הבַּמבּוֹס על פני שכמם, וכל אלה שרים גדולים מן המעלה הראשונה ועד המעלה התשיעית, והם קראו כלם בקול: “מה רב חסדך, אדוננו מלכנו ומושיענו!” ואולם את הדברים האלה דברו רק בשפתם, כי כן צֻוּוּ, ולבם אין עמם, ואני נתתי קול עם קול הפעמונים יחדו לאמר: טסינג, טסנג, טסוּ”!
“אכן עשית את מעשיך בשרירות לב ובזדון!” ענתה הזקנה – “ועתה טוב אשר תעשה כי תקום מחר לבוא אל גן העדן, כי ריח גן העדן מאיר את עיני האדם ומלמדהו מוסר ותושיה. שתה שם, בני, מבאר החכמה והבאת עמך צנצנת מים כאלה גם לי!”
“אעשה כל אשר תצויני!” ענה רוח המזרח – “אבל מדוע אסרת בשק את אחי מן הדרום? הוציאיהו אלי כי בקשתיך, וספר באזני את דבר הנשר המצרי, הוא העוף חוֹל המרבּה ימים אשר יקראו לו שבטי הגוים פּוֹניקס, כי כפעם בפעם בבואי אל גן העדן מקץ תקופת מאה שנה ושאלה בת-המלך ממני לספר לה את נפלאות העוף חוֹל אשר אותן תאהב לשמוע. ובכן פתחי את השק, כי על כן אמי חמדתי וטובתי משוש לבי אַתּ, ואני הנה אתן לך מנחה שתי צלוחיות מלאות תֵּי; והוא עוד ירוק ורענן, אשר קטפתי אותו בעצם ידי מן האדמה אשר הוא שם!”
“למען התֵּי ולמענך אעשה, אשר ילד שעשועי אתה, ופתחתי את השק!” ובדברה ותפתח את השק וישרוץ רוח הדרום ויצא ממנו, והוא כֻלו נשבר ונדכּה, כי ראו עיני בן-המלך הזר את חרפתו.
“הא לך עלה כפת תמר והיה למנחה לבת-המלך!” אמר רוח הדרום – “את העלה הזה נתן לי חוֹל הזקן, הוא הנשר המצרי האחד אשר נותר לפליטה עוד במלוא רחב כל הארץ, והוא בחרטוֹמוֹ נִקַּף בו את כל דברי ימי חייו בתקופת מאת השנה אשר חי, לא נעדר דבר, וקראה בת-המלך את כל אלה וידעה אותם באין מגיד לה. ואני הנה ראיתי במו עיני את מעשה החול, הוא המעשה אשר יצא שמעו בכל הארץ, כי קם העוף ויִבער אש בקנו, והוא ישב בתוך הקן ויעל באש וישרף, כאשר תּשָרף אשה מנשי ההודים. מה רעשו הזלזלים היבשים ומה כּבדו משועות העשן והקיטור! ופתאם התלקחה האש ויעל הלהב השמימה, והחול הזקן היה לאפר; ואולם ביצתו בערה בתוך האש ולא אֻכּלה, והיא לוהטת ואדֻמה כדם, ופתאם נבקעה בקול רעש והמֻלה גדולה, ויעל האפרוח ממנה ויעף השמימה. ועתה הוא השליט בכל עוף השמים, והוא החול האחד במלוא רחב כל הארץ; ובחרטומו נקף חור בתוך העלה אשר נתתיו לך, והיה לאות ברכת שלום לבת-המלך!”
“אבל נסעדה נא לבּנוּ בראשונה ואחר נדבּר!” קראה אֵם הרוחות, ואחרי כן ישבו כלם מסביב לאכול מבשר הצבי הצלוי, ובן-המלך יושב על יד רוח המזרח, ועל כן לא ארכו הרגעים ויהיו שניהם לרעים נאמנים.
“שמע נא רעי והשיבני דבר”, היו דברי בן-המלך הראשונים – “מי היא זאת בת-המלך אשר אתם מרבּים לדבּר עליה? וגן העדן אֵי איפה הוא אשר נשאתם על שפתיכם?”
“האמנם!” ענה רוח המזרח – “ואתה אם יש עם לבבך הלא יכול תוכל לנסוע עמי מחר; ואולם מראש ולא בסתר אגיד לך כי מימי אדם וחוה לא היה עוד אדם בגן הזה, ואת הדברים האלה הלא הורוך גם כתבי ספרי הקדש?”
“אמנם כן!” ענה בן-המלך.
“כאשר גֹרש האדם ואשתו מגן העדן, וישקע הגן ויטבע כעופרת בתוך האדמה, ולא נותר במקום הזה בלתי אם זהר אור השמש אשר היה לו ונֹעם הרוח הצח אשר נשב בו וכל ההוד והתפארת אשר שֻׁפכוּ עליו. הנה שם מקוֹם משכן למלכּת בנות השמים, כי שם אי השלום והעדן אשר לא יבוא המות בשעריו עד נצח נצחים, ואשרי הגבר אשר צוה אלהים מעון לו שם! ואתה שב מחר בבקר על שכמי ואקחך עמי, כי חשבתי אשר יכול אוכל והבאתיך עד המקום הזה! אבל רב לנו עתה ואַל נוסף לדבּר עוד, כי עיפה נפשי לישון!”
ואחרי כן שכבו כלם ויישנו.
ובבקר השכם כאשר הקיץ בן-המלך משנתו וירא וישתאה והנה הוא ממעל לבמתי העבים, והוא רוכב על שכם רוח המזרח, ורוח המזרח מזיק בו בכח לבלתי יפול. ויהי הם מתעופפים תחת השמים, והיערות והשדות והנחלים והימים לא היו בעיניהם בלתי עם כציורים על פני לוחות גלילות הארץ, כי גבהו מאד מעליהם.
“שלום לך לעת צאת הבקר!” קרא רוח המזרח – “ואולם למה מהרת להתעורר, ואתה הלא יכלת לישון עוד, כי אין עוד דבר על פני האדמה אשר יקח את לבך לחזות בו, מלבד אם חשקה נפשך לספוֹר את בתי הכנסת ואת בתי המדרש. הלא כנקודות קטנות מצֻיָּרוֹת הן על פני הקרש הירוק אשר מתחת!” – והשדות וּנאוֹת הדשא הם הקרשים הירוקים אשר אמר רוח המזרח, כי כן היו בעיניו.
“אבל לא טוב עשיתי כי לא ברכתי בשלום את אמך ואת אחיך בטרם הפרדי מעליהם!” אמר בן-המלך.
“אם ישֵן האדם והיה נקי מכל חטאת!” ענה רוח המזרח, אחרי כן מהרו לעוף שבעתים מבראשונה, וזה האות כי עפו בחפזון, כי בעברם על ראשי העצים בתוך היערות, ורעשו ענפיהם וזלזליהם בקול המון גדול ותשואות רבות, ובעברם ממעל לנחלים וימים, והתנשאו והתרוממו הגלים בקול רעש גדול והאניות הגדולות נטבלו בתוך המים כאשר יטבלו האוזים הלבנים השטים על פני המים.
ובנטות היום לערוב ויהי מראה נפלא בהֵרָאוֹת הערים הגדולות אשר מתחת, כי פעם בכה ופעם בכה נראו האוֹרים הרבים, ומשפטם כמשפט מגלת ניר אשר אחזה בה להבה, והרואה יראה את הניצוצים הרבים והקטנים אשר יעופו לכל רוח כנערים הממהרים לכל רוח ברגע עזבם את בית הספר. ובן-המלך מחא את כפיו בראותו את המראה הנחמד הזה, ואולם רוח המזרח שאל מעמו לבלתי עשות עוד כדבר הזה ולהתחזק על שכמו, פן ישָמט ונפל ויתָּלה על ראש המגדל אשר לאחד מבּתי הכנסת בין השמים ובין הארץ.
והנשר אשר ביערות החשכים קל במעופו עד מאד, ואולם קל ממנו רוח המזרח שבעתים; והקוזק על גב סוסו הקטן מתעופף על פני המישור בחפזון מאין כמוהו, ואולם שבעתים ממנו נחפז רוח המזרח עם בן-המלך אשר ישא בכנפיו.
“בנשאך את עינך עתה וראית את ראש ההִימַלַּיָּה!” ענה פתאם רוח המזרח – הלא זה ההר הגבוה מכל ההרים אשר באסיה, ואנחנו עוד מעט ובאנו גם עד הגן אשר בעדן!" ומשם פנו ויעופו לעמת הדרום, והנה ריח בּשמים עם פרחים עולה פתאם באפם, וּתאֵנים עם רמונים צומחים לעיניהם נֵכָר, והגפן הנכריה מסֻבּלת גם ענבי תכלת וגם ענבים אדֻמים. שם נחו שניהם וישבו ויגהרו ארצה על פני הדשא הרך, והפרחים מנידים בראשיהם אל מול פני הרוח, ויהיו כקוראים אליו: “שלום לך בשובך, שלום!”
“הבגן עדן אנחנו עתה?” שאל בן-המלך.
“לא, לא באנו עוד עד הגן!” ענה רוח המזרח – “אבל עוד מעט ובאנו! שא עיניך והבּיטה: הרֹאה אתה את קיר הסלע עם המערה הגדולה אשר שריגי הגפן תלוים מלפניה כיריעות רחבות וירוקות למראה? הנה שם נעבור! ואתה עטה את מעילך היטב, כי עוד השמש בוער פה בחֻמו, ורק כּפשע מזה והלאה והנה הקֹר גדול וחזק מאד; והיה העוף אשר יעבור בזה, והנה כנפוֹ האחת מעבר מזה בתוך הקיץ הבוער וכנפוֹ השנית מעבר מזה בתוך החרף הנורא!”
“הזה אפוא הדרך העולה לגן העדן?” שאל בן-המלך, אך אין עונה אותו דבר.
אז באו שניהם אל תוך המערה. אכן מה גדול ומה חזק הקר אשר שם! ואולם לא ארכו רגעי הקר, כי פרש רוח המזרח את כנפיו, והנה הן מאירות כאש נגה – והמערה מה נפלאה ומה נוראה בתארה! הנה סלעי האבנים הגדולים, אשר נטפי המים נוזלים מהם ארצה נטף אחרי נטף, ותמונותיהם ותבניתם מה נפלאו ומה זרו! ויש אשר צר המסלול לפניהם, ולא מצאו דרך בלתי אם לזחול על ידיהם ועל רגליהם, ויש אשר רחבה המסלה מאד ונָסבה למעלה ותהי כמרחביה אשר בין השמים ובין הארץ. ומראה כל אלה כּמראֵה מהמורות וּמצבות אבן וּבמות וציוּנים על פני קברים אשר היו לאבן.
אין זאת כי דרך שערי צלמות נבוא לגן העדן!" קרא בן-המלך, ואולם רוח המזרח לא ענה דבר, ורק באצבעו הורה קֵדמה, והנה אור יקרוֹת אור תכלת מציץ לנגדם. וסלעי האבנים אשר ממעל להם נמוֹגים מעט מעט ויהיו לאֵד, והאד נמוג גם הוא מעט מעט ויהי לאור בהיר, ועינו כעין אב לבנה אשר לנגה הירח. והרוח אשר מסביב להם רוח צח ונחמד מאין כמוהו, נעים הוא כרוח אשר על ההרים וריחו כריח השושנים אשר בעמק.
ונחל מים שוטף לעיניהם אשר עינו כאין הרוח הצח והטהור, והדגים אשר בתוך הנחל מאירים ככסף וכזהב; ודגי צְלוּבָה מרקדים על פני קרקע המים והם אדֻמים כארגמן, ובנוּעם התמלטו מהם שביבי אש תכלת; והעלים הרחבים אשר לשושנת המים צבעים להם כצבעי הקשת אשר בענן, ושושנת המים אדֻמה למראה ובוערת באש מתחת למים, והמים יהיו לה לכלכלה, כאשר יכלכל השמן את המנורה להיות לנר תמיד. וגשר אמיץ וחזק עשוי שיש, ותבניתו מחֻטבת מעשה ידי אמן כּמַחצב נקדות זהב ופניני זכוכית, והוא נתון על פני הנחל לעבור בו אל אִי השלום אשר שם צומח גן העדן.
ורוח המזרח נשא את בן-המלך בזרועותיו ויביאהו עד מעֵבר לגשר, והנה הפרחים והעלים משוררים את מבחר השירים הערֵבים והנעימים אשר שמע בעודו ילד, וקול השיר נשגב ומתוק להשמעות אזנים אשר לא יהיה כמוהו קול אדם לעולם.
אם תּמרים הם העצים הצומחים בזה ואם עצי מים הרמים כענקים? – אכן עצים רעננים ורמים כאלה לא ראו עוד עיני בן-המלך מעודו! הנה הצמח המסֻבּך למיניו הרבים והנפלאים וחרוזי פרחיהם הארוכים תלוים ועולים, ומראיהם כמראה פטורי הציצים אשר על שפת ספרי ספורי הנפלאות הקדמונים המצֻיָרים בשלל צבעים ובזהב או מָאֳחָזים בסבך באותיות הרֹאשה אשר בספרים ההם. וכל אלה ירָאו תערובות נפלאות ומשֻנוֹת, תערובות צפרים ופרחים וצעצועים רבים גם יחד. ועל פני הדשא אשר על ידיהם עומדים עדת תֻּכּיים וזנבותיהם פּרוּשׂים ומאירים – ולא במראה תרָאה כל זאת ולא בחידות ולא בחלומות כי אם בהקיץ! ואולם בנגוע אליהם בן-המלך בידו וירא כי לא נפש חיה לפניו כי אם טרפי צמח, ורק הציצים הגדולים הם אשר האירו כזנבות התֻּכּיים הנחמדים. ואריות ונמרים רקדו כמו חתולים בין הסבכים הירוקים, וריחם כריח פרחי הזית, והאריות והנמרים שלוים וטובים אשר לא ירֵעו ולא ישחיתו, ויונת היער השובבה מאירה ומזהירה כמבחר הפנינים, והיא נוגעת בכנפיה אל רעֲמַת האריה, והצבִיָֻה גם היא היראה והחרדה עומדת ומנידה בראשה והיתה כשואלת והשתעשע עמם גם היא.
אז באה מלכת גן העדן, היא בת שמים, ושלמוֹתיה מאירות כשמש ופניה מזהירים כפני אֵם שמחה על עוּלה; ובת השמים רכה ונחמדה, ונערותיה היפות הולכות אחריה, אשה אשה כוכב נגה בשערותיה.
ורוח המזרח נתן על ידה את העלה עם מכתב חול הוא הצפור פּוֹניקס, ועיניה האירו מרב גיל. אז שלחה את ידה ותאחז בימין בן-המלך ותוליכהו ותביאהו אחריה אל תוך ארמונה אשר קירותיו מאירים מרב צבעים, להיות כּעלה החבצלת היקרה ברגע אשר יחזיק בה איש אל מול נגה פני השמש. ומכסה תקרת הארמון אשר ממעל כּלוֹ עשוי פרח אחד וגדול אשר יאיר ואשר יזהיר, וכאשר יוסיף איש להביט אל תוכו, כן תרבה וכן תעמק הכוס אשר לפרח הזה. ובן-המלך נגש אל החלון ויבט החוצה בעד אחד האשנבים, אז ראו עיניו את עץ הדעת ואת הנחש ואת אדם וחוה אשתו. “האם לא גֹרשוּ אדם וחוה אשתו מן העדן?” שאל בן-המלך, ובתן-המלך צחקה ותשם לפניו את פשר הדבר ותגד לו כי על פני כל אחד מן האשנבים מחקה דבר כל דר ודר עם קורותיו ועם כל המעשה אשר נעשה בימיו, והוא לא ימָחה עד נצח. ואולם משפט התמונות והמראות האלה שונה מן התמונות והמראות המצֻיָּרים ביד אדם, כי חיים הם ויש נשמה באפם, ועלי העצים נעים ונדים ובני האדם יוצאים ובאים, ומשפטם כמשפט התמונות אשר תעבורנה לעין הרֹאה מתוך המראות המלֻטשוֹת אשר על פני הקיר. ובן-המלך הביט החוצה בעד האשנב השני וירא את החלום אשר חלם יעקב ואת הסלם ראה אשר ראשו מגיע השמימה ומלאכים בעלי כנפים ארוכות עולים ויורדים בו. אין דבר מכל הדברים אשר נעשו מקדמוֹת ימוֹת תבל ועד היום הזה אשר לא ראה בן-המלך בעד האשנבים האלה, דֹר דֹר עם כל מעשיו ועם כל קורותיו ועלילותיו, וכל האנשים וכל הבהמה וכל הצמח יש רוח חיים באפם הם נעים ונדים ויוצאים ובאים, כי רק לאלהים הכח לִיצוֹר תמונות חיוֹת וקימוֹת כאלה.
ובת האלהים צחקה ותביאהו את תוך ארמון גדול ורם אשר קירותיו כתמונות מזהירות מִבַּעַד, ופני האנשים אשר על התמונות איש איש יפה שבעתים מפני ההולך לפניו; והתמונות האלה תמונות נפשות הצדיקים הן אשר צוה אלהים להן מעון בגן העדן, והם יושבים ושמחים ומצחקים ומזמרים, והקולות האלה עולים והיו לקול אחד ולזמרה אחת. והעליונים היושבים מלמעלה קטנים מכל מדה, עד כי יקטנו בעינינו מציצי הפרחים הקטנים אשר לא תעלה מדתם ממדת נקֻדות קטנות. ובתוך האולם בּתָּוך ירָאה עץ גבוה גדול ענפים ורב פֹארות, ותפוחי זהב גדולים עם קטנים תלוים כצררות מֹר בין העלים הירוקים. והעץ הזה הוא עץ הדעת אשר לקח האדם וחוה אשתו מפריו ויאכלו. ואגלי טל אדום ומזהיר יורדים אחד אחד מכל עלה, והיה העץ כבוכה אשר עיניו מורידות דמעות דם.
“לכה ונרדה עתה אל תוך הספינה הקטנה!” דברה בת השמים – “והיה בעברנוּ על פני מים רבים וסעדנוּ את לבּנוּ ואכלנו ושתינו. ואתה תראה כי הספינה נוע תנוע, ואולם ממקומה לא תמוש, ורק כל ארצות האדמה עם כל עריהן ומחוזותיהן יעברו על פנינו!”
אכן מה נפלא ומה נהדר המראה בּהֵעָתק החף לעיניהם והארצות והערים עוברות על פניהם מזה ומזה! הנה שם יעברו הררי האַלפּים הרמים והנשּאים המכֻסים שלג עולמים וראשיהם נושאים עבי שחקים עם יערות ברושים עבֻתּים ורבים, ובמשוך בקרן אשר בהרי האַלפּים ונשמע הקול כקול הגיון נְכָאִים, ואחריו קול הרועה בתתו קול תרועת שמחה מתוך העמק. אכן בעוד רגע והנה עצי התאנים מורידים את ענפיהם הרבים והארוכים על פני הספינה, ואוזי-המים השחורים כעורבים שׁטים על פני המים וחיות ובהמות ופרחים ושושנים זרים וּמשֻנים ירָאו על פני החף – כי הנה ארץ הולאנדיה החדשה, הוא החלק החמישי מחלקי האדמה, עוברת עתה על פניהם, והיא נשקפת על פני ההרים הרמים אשר עינם כעין התכלת. אז ישָמע קול זמרת הכהנים ומחולות הפראים ברקדם כמו עגל לקול תפים ומצלתים ושופרות, ובעבור המראה והנה הפּירמידים אשר במצרים עוברים על פניהם, וראשיהם מגיעים השמימה, ואחריהם העמודים והחמנים והפסילים, אשר חציָם קבורים בתוך החול, וכל אלה נחפזים ועוברים על פניהם. ואחרי כן ועלו פתאם ובערו מאורות הצפון והאירו את פני הררי השלג אשר בצפון, והיו כל אלה למראות לפידי אש אשר לא יצליח אדם לעשות כמוהם. ובן-המלך ראה וישמח ויגל; והוא הלא ראה שבעים ושבעה מכל אלה אשר במו פינו נספר בזה.
“ועתה הלעולמים אוכל לשבת עמך בזה?” שאל בן-המלך.
“רק בידך לבדך נתון הדבר הזה אם לשבת ואם לחדול!” ענתה בת השמים – “והיה אם לא תחמוד ואם לא תחשק נפשך לאכול את כל אשר צוה אלהים לבלתי אכֹל ואם לא תחטא כאדם, וישבת פה עמי עד עולמי עולמים!”
“חלילה לי אם תגע ידי אל התפוחים אשר לעץ הדעת!” קרא בן-המלך – “הן פה לפני גם עצים אחרים עושי פרי אשר אינם נופלים ביפים מן העץ הזה!”
“ואולם בָּחון את לבך היטב בראשונה פן תִּיָקש, כי לא יגדל כחך ולא תחזקנה ידיך ככל אשר אתה מבקש! הנה רוח המזרח אשר הביאך אלינו שב לבוא אל המקום אשר משם בא, ואתה אם בחנת את לבך ומצאת כי רָפית כאחד האדם, וקמת והלכת עם רוח המזרח ושבתּ אל ארצך ואל נחלתך. ואתה הן ידעת כי רק אחת למאה שנה יבוא רוח המזרח אלינו, ולכן אם תוחיר מן המוֹעד מִלֶכת אתו, ובקשת אותו מחר לשוא, כי לא ישוב עד כְּלוֹת מאַת השּנה. אמנם לא יארכו במקום הזה מאַת שנה ממאַת שעה, ואולם גם העת הזאת ארֻכּה מדי לנסות ולהחטיא את אדם, ולכן הזהר לנפשך. הנה אנכי נצבת לפניך מדי ערב בערב בטרם הפרדי מעליך, וקראתי אליך לאמר: “לך אחרי!”, ובידי אורה לקרוא לך, ואולם אתה השמר לנפשך מלכת אחרי. אל תלך אחרי פן תגדל תאותך בקרבך מרגע לרגע, וכאשר תוסיף ללכת כן תגדל תאותך וכאשר תצעד הלוך וצעוֹד אחרי כן תגדל תאותך הלוך וגדול. אז תבוא אל האולם אשר שם צומח עץ הדעת, ואני הנה אנכי ישנה תחת ענפי העץ הזה הנותנים ריח, ובאת ונטית את ראשך והשתחוית עלי, ואני אישן ועל שפתי יחלוף צחוק. והיה כאשר לא תוכל למשול ברוחך ונשקת לי על פי מנשיקות פיך, ופתחה האדמה פתאם את פיה ובלעה את גן העדן, ואבד ממך גן העדן לנצח. ורוח סערה גדולה וחזקה תבוא מן המדבר והשתערה עליך, ושערת ראשך תזיל מטרוֹת קרה, והיה גורלך יגון ומכאובים עד נצח נצחים!”
“לא, כי פה אשב ולא אעזוב עוד את המקום הזה!” קרא בן-המלך, ורוח המזרח נשק לו על מצחו וידבר אליו ויאמר: “חזק והרבה כח, והיה מקץ מאַת שנה בבֹאי אל המקום הזה שנית, וראינו איש את פני אחיו וישבנו כלנו יחדו גם אז! שלום לך, שלום לך!” ורוח המזרח פרש את כנפיו הרחָבות, ותאורנה כאור הברק בימי הקציר או כאור הצפון בימי החרף, והעצים והפרחים גם הם קראו: “שלום לך, שלום לך!” והמון חסידות ואנפוֹת התעופפו גדודים גדודים ותתרוממנה ותּרָאֶינה כחבלי פסים אשר ינועו ברוח, והן משלחות את רוח המזרח עד גבול גן העדן.
“לכה ונצא עתה במחולותינו!” אמרה בת השמים – “ואתה שא עיניך וּראֵה והיה ככלות המחֹלות והשמש יבוא ויפנה ויהי ערב, וראית כי אורה באצבעות ידי אליך, ושמעת את קולי בקראי באזניך לאמר: “בֹא אחרי, בֹא אחרי!” ואולם אתה השמר לנפשך משמוע לי. מאה שנה אקרא באזניך את הקריאה הזאת מדי ערב בערב, כי זה משפטי מעם אלהי לעשות לך כדבר הזה לנסותך, ואתה אַל תאבה ואַל תשמע לי, לטוב לך כל הימים, כי מדי ערב בערב כאשר תעמוד ידך לך למשול ברוחך, ומצאת וראית כי יגדל כחך וכי יאמץ לבך מיום אל יום, עדי כי באחרונה לא תהיה עוד תאוה בלבך. ועתה הנה בא הערב הראשון לנסותך, ואתה דע לך. ראה הזהרתיך!”
והמלכה בת השמים כלתה לדבר ותביאהו אל תוך אולם גדול ורחב ידים וקירותיו עשוים שושנים לבנות אשר זַכּוּ כזכוכית ואשר יוכל הרֹאה להביט גם אל קִרבּן, והציצים הצהובים אשר בקרבן עשוים כנורות זהב קטנים, והכנורות עשוים מיתרים וחלילים, ובעוד רגע ונשמע קול הכנורות והיה לזמרת יה. ומלאכים לאלפים עולים ויורדים לעיניו, ודמות להם כדמות נערות יפות אשר אין כמוהן בכל הארץ, ושמלותיהן שמלות קלות אשר ינועו ברוח ונראתה תפארת עצמות הנערות בנוּען ובנוּדן, והנערות מחֹללות בין השמים ובין הארץ, עלה וירֹד, עלה וירד, והן משוררות וּמְתַנוֹת את תפארת החיים וכי לא תמותנה לנצח וכי הגן אשר בעדן יפרח עד נצח נצחים.
ויהי השמש לבוא ופני השמים האירו ויהיו לנֹגה ים זהב, ויתנו מנגהם אל השושנים אשר בקירות האולם ויאירו גם הן שבעתים. והנערות מביאות אל בן-המלך יין רב, וישת, ותאורנה עיניו ולבו רחש טוב ונעימות ועדנים אשר לא רחש כמוהם מעודו. אז נפקחו עיניו וירא והנה נעתק הקיר אשר בתחתית האולם ויפָתח, ותראינה עיניו פתאם את עץ הדעת, ואור לו ונגה לו אשר לא יכול להביט אליו. וקול השיר אשר יעלה אליו משם ערב ונעים כקול אשר לאמו הורתו, ויש אשר חשב כי שומע הוא את קול אמו בזמרה לו: “בני, בני, בן שעשועי וסגֻלתי!”
אז קראה לו המלכה בת השמים ותור אליו באצבעה ותּשר אליו: “בֹּא אחרי, בֹּא אחרי!”, והוא נחפז וירץ אחריה, וישכח את אשר דבּר ולא הקים את דברו עוד בערב הראשון – והמלכה עוד מורָה באצבעה וּמזמרת וּמשׂחקת. והריח הטוב אשר מסביב הולך הלוך וחזק ונעימות זמרת הכנורות הולכות הלוך וחזקות ויש אשר חשב כי רבוא רבבות המלאכים אשר בתוך האולם משחקים אליו ומנידים בראשיהם וקוראים לו: “האדם הוא אדון כל הארץ, ומדוע ימנע את הטוב מנפשו?” ובנשאו את עיניו וירא והנה חדלו דמעות דם להיות להיות לעץ הדעת ויהיו לו רק ככבים קטנים ואדֻמים, והכוכבים מאירים עד מאד. “בֹּא אחרי, בֹּא אחרי!” קראו אליו אלפי קולות נעימים וערבים, וכהוסיפו ללכת כן בערה האש אשר על לחייו וכן התגעש הדם אשר בתוך גידיו. “בֹּא אָבֹא ויהי מה!” קרא – “הן לא בזאת אחטא, ואיך יקָרא חטא לדבר אשר כזה! מדוע לא ילך האדם אחרי היֹפי והשמחה? ואני הן רק הבט אל פניה חפצתי בהיותה ישנה, ובזאת לא חטאתי עוד עד מה, רק אם לא אתן את פי לחטוא לנשק לה, ואני ידעתי כי אמיץ אנכי ומשלתי ברוחי ואת הדבר הזה לא אעשה!”
ובת השמים הסירה את שמלת האור אשר על בשרה וַתַּט את ענפי העץ לאחור, ומקץ רגע אחד ותּסָתר בין הענפים ותּעָלם.
“עוד לא חטאתי”, דבר בן-המלך אל לבו – “וגם לא אחטא!” ואולם את ידו שלח ויט את הענפים מלפניו הצדה, וירא והנה שוכבת בת-האלהים והיא ישנה, וחן לה וחֶמדה לה אשר לא יהיו כמוהם בלתי אם לבת השמים אשר בעדן הגן, והיא משחקת בחלומה, אז לא עצר בן-המלך כח וישתחוה עליה וירא והנה דמעות בין עפעפי עיניה.
“הֶעָלַי אתּ בּוֹכה?” קרא וקולו לא נשמע כמעט – “מנעי קולך מבכי, אַתּ בת השמים! עתה הנה נא ידעתי את עֶדנת גן העדן, והיא מלֵאָה עתה את כל לבי ושטפה עם שטף דמי וזרמה עם זרם מחשבותי! הנה כח אַחד הכרובים לבשני עתה ובשרי מלא חיי עולמים רגע אחד! ולכן יבוא נא הלילה הארוך ליל צלמות לכסותני בכנפיו לנצח, ואולם רגע אחד כרגע הזה, והיה לי הוא לשִלוּמים תחת אשר אישן לעולם!” אז נשק לדמעות אשר בעפעפי עיניה, ושפתיו נגעו אל שפתיה וישקנה.
ופתאם נשמע קול רעש גדול וחזק, קול רעם אשר כמוהו לא שמעה אזן אדם מעולם, וברגע אחד נכחד כל היקום אשר מסביב, כי גם המלכה היפה וגם גן העדן ירדו לעיניו אל תוך האדמה הלֹך וירֹד הלך וירד. ובן-המלך ראה אותם ברדתם אל התהום השחורה, ולא נותר מהם בלתי אם ככוכב קטן המאיר מרחוק. אז חלפו בעותים ומוקשי מות את יצוריו, ויסגור את עיניו וישכב על הארץ ויהי כמת.
והמטר הסוחף ירד על עור פניו ורוח הסערה נשבה בו בחזקה, ותָּשב נפשו אליו ויתעורר. “הוי, מה עשיתי!” קרא – “כאדם חטאתי, חטאתי ובלעה האדמה את גן-העדן לעיני!” ויפקח את עיניו וירא והנה הכוכב הקטן אשר האיר למרחוק כעדן הגן, והוא לא חדל עוד מהאיר – הלא הוא השחר אשר בקצה השמים.
אז התקומם ויפן כה וכה וירא והנה הוא בתוך היער הגדול אשר על יד מערת הרוחות, ואֵם הרוחות יושבת על יד ימינו, והיא זועמת ושולחת אליו אצבע בחרי אף.
“עוד רק הערב הראשון ואתה לא ידעת למשול ברוחך!” קראה – אכן מראש כזאת ידעתי – ולוּ בני אתה כי אתה הבאתיך אל תוך השק!"
" וגם הָביא אָביא אותו אל תוך השק!" ענה המות אחריה, והוא איש זקן ורב כח אשר חרמש ביד ימינו וכנפים רחבות ושחורות לו – “בארון אשׂימנו, ואולם עוד חכה אחכה לו. רק אות אשים לו עתה, ואחרי כן אתן אותו להתהלך עוד רגע אחד על פני האדמה, ורצה את עונו ושב מדרכו הרעה והיטיב את מעלליו! ואני לפתע פתאֹם אבוא אליו, ברגע אשר לא יעלה על לבו כי בֹא אבוא, ואשים אותו בארון השחור ונתתיו על קדקד ראשי ואעוף עמו השמימה על מעונות הככבים. הנה צומח גן-עדן גם על פני הככבים אשר ממעל, הוא גן-העדן העליון, והיה אם שב מדרכו ואם היטיב את מעלליו, ואביאהו אל גן-העדן הזה. ואולם אם הקשה את לבו ואם יצר לבו עוד רע ומחשבותיו מלאו אָון וחטאה, אז ירד גם הוא וגם הארון אל התהום העמֻקה שבעתים מן המקום אשר שם ירד עדנו התחתון, ורק אחת באלף שנים אבוא ואעל אותו משם, למען הורידהו שבעתים מבראשונה או למען הושיבהו על הככב המאיר אשר שם במקום”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.