בחדר אחד הסופרים מן החוזים הכותבים את חזיונותיהם בספר, בּהֵאָסף עדת אנשים מתאַוים לראות את סגֻלותיו ואת שׂכִיותיו ויראו גם את קסת הסופר אשר על שלחנו, ואחד מן הבאים ענה ואמר: “אכן רק פלא הוא בשימנו אל לב מה רב מספר הסגלות היוצאות מקסת-סופרים אשר כזאת! מה אפוא יהיה משפט הסגלה החדשה אשר תצא אלינו משם הפעם? אכן רק פלא הוא אשר אנחנו רֹאים!”
“כן, פלא הוא!” ענתה קסת הסופר אחריו – “וכמעט לא יֵאָמן כי יסֻפר! הלא זה דברי אשר דברתי מאז!” קראה בגבה עינים באזני העט ובאזני יתר הכלים אשר על פני השלחן, כי שמעו גם הם – “אמת נכון הדבר, רק פלא הוא בראות איש מה רב מספר הסגלות היוצא מקרבי, ולשמע אֹזן לא יאמן כי נספרהו! וגם אני בנפשי לא ידעתי עוד מה יהיה הדבר הקרוב אשר יצא מקרבי ברגע אשר יבוא בן האדם פלֹני אלמני ושב ודָלָה ממני כפעם בפעם. רק נטף אחד מקרבי והוא דַיוֹ למלא בו כדי מחצית עבר המגלה האחד – ומה רב מספר ההגיונות והרעיונות אשר תכיל לפעמים מחצית עבר המגלה האחד! אכן פלאים הייתי אני לבדי! הן ממני יוצאות כל הגדולות והנפלאות האלה אשר יעשה הסופר! כל פרשת תכנית נפש אדם עם כל אותותיו ועם כל משפטיו, עד כי יהיה לנפש חיה ועד כי יכיר אותו כל איש בקראו את הספר, כל המון המחשבות הרבות והשונות עם רחשי הלב והגיונותיו, כל הדברים הכבירים והנאמנים המלאים חכמה ורוח נשגב, כל משפטי המראות הנחמדים בּהִכָּתב הדר השדה ותפארת היקום אשר מסביב – כל אלה הלא מקרבי יוצאים! ואולם חי אלהים אם ידעתי איכה היתה כל זאת, ואני את השדה ואת היקום הן לא ידעתי עד מה! אבל אם ידעתי ואם לא ידעתי, בקרבי חיים כל אלה וממני הם באים! מקרבי יָצאו ומקרבי יוצאים עד היום הזה צבאוֹת כל הנערות הרכות והעדינות עם המון כל הגבורים הנפלאים הרוכבים על סוסים אבירים ועדת כל הנערים העליזים והשמחים אשר ישַמחו את לב הקורא! כן הוא, לא ידעתי גם אני איכה היתה כזאת, כי אני לא חשבתי ולא הגיתי דבר!”
“בזאת אמנם צדקתּ גברתּי מאד, בּאָמרך אשר לא תחשבי ולא תהגי דבר!” ענה אותה העט – “כי לוּ ידעת לחשוב ולהגות, אז הן ידעת והבינות כי אַתּ לא תתני דבר בלתי אם את הנוזלים! אַתּ היא הנותנת את הנוזלים, למען תהיה לאל ידי להביע ולשפוך על הגליון את כל אשר בקרבי; את כל זה אני כותב! אכן העט הוא הכותב, ואת הדבר הזה יודע כל איש וכל אדם, ובדבר מלאכת הסופרים ומשפטי מעשה החזיונות הלא תגידי גם אַתּ כי יודע האדם ומבין יותר מעט מקסת סופרים זקנה ויבשה”.
“עוּל ימים אתה וגם נסיון עוד אין לך!” ענתה קסת הסופר – “הן לא מלאו לך עוד ימי שבוע אחד מיום לֻקחת אל העבודה, ועוד מעט והנה נשחתָּ כֻּלך ולא תצלח עוד למלאכה! היתפאר אפוא אדוני בלבו כי הוא החוזה? אכן רק העבד אתה, ואני אני הלא רבים היו לי מבני גילך עוד בטרם באת אתה, והם גם מיוצאי ירך האוזים היו וגם מיוצאי בתי-המלאכה אשר באנגליה. אמנם יודעת אנכי להתהלך גם עם עטי האוזים וגם עם עטי הברזל! רבים היו לי משרתים כאלה ועוד רבים יהיו לי ברבות הימים. וּבבֹא האדם פלֹני אלמני העושה תחתי על הגליון את התנועות והתנודות וכתב על הגליון את כל אשר יוציא ממני. אבל למה זה אַרבה דברים עמך לריק? אני רק אחת חפצתי לדעת: מה יהיה משפט הדבר אשר יוציא ממני הפעם?”
“רק צלוחית פתיה אָתּ!” קרא העט אחריה.
בערב היום ההוא והחוזה שב אל ביתו אחרי בואו מבית-הזמרה אשר שם שמעו אזניו קול מנגן בכנור, והוא נפעם ונרעש כלו, כי לא היה עוד מנגן כזה מן העולם ועד העולם. קולות נפלאים ונשגבים הוציא המנגן ההוא מכּנורו אשר אין להם חקר ואשר אין להם עֲרוֹך: יש אשר היו הקולות כקולות נטפי מים, פנינה אחר פנינה, פנינה אחר פנינה, ויש אשר היו כהמון אלפי צפרים המשוררות במקהלות רבות, ויש אשר היו כשטף סערות עֹז בתוך הברושים אשר ביער. ובשמעו את הקולות ההם, ויחשוב כי שומע הוא את קול לבו בבכותו, ואולם היה קול הבּכי כקול זמרת אשה רכה ונפלאה. ובנגן המנגן והאמין השומע כי לא רק מיתרי הכנור נותנים את קולם, כי אם גם הלוח והיתדות והמכפלה אשר עם הכנור! אכן כבדה מאד מלאכת הקולות, ואולם בשמוע אותם השומע והאמין כי רק שחוק ילדים הוא וכי באפס יד יעבור המַטה על פני מיתרי הכנור, עבר ושוּב, עבֹר ושוּב, ויש אשר האמין כי כל איש אשר יבוא מן החוץ והשכיל גם הוא לעשות את כל זאת. ויש אשר האמין כי מאליו ינגן הכנור ומאליו ישמיע המטה את קולו, ושני אלה הם המולידים את כּל, ואת תופש הכנור והמטה ישכח, אשר הוא נפח בהם חיים ונשמה. את תופש הכנור והמטה ישכח – ואולם החוזה זכר אותו ויהגה בו, ואת אשר חשב ואת אשר הגה בו, אותו כתב על הספר לאמר:
“מה רבה הסכלות, לוּ יתהללו הכנור והמטה ולוּ יגבה לבם על כל המעשה אשר הם עושים! ואנחנו בני האדם הלא נסכיל לעשות כדבר הזה, כי יגבה לב כלנו וכי נתהלל בכל מעשינו אשר אנחנו עושים, גם החוזה וגם המשורר, גם החרש וגם החושב, גם החכם המחדש חדשות בכל יום וגם החוקר הפותח דרך חדשה בחכמה וגם שר הצבא המכניע אויבים תחתיו – כל אלה יתהללו ויגבה לבם ולא ידעו ולא ישימו לב כי הם רק הכלים אשר בהם ינגן אלהים; רק לו לבדו הכבוד והתפארת! ואנחנו אין לנו דבר אשר בו נתהלל ובו יגבה לבּנוּ!”
כדברים האלה כתב החוזה, ויכתוב אותם כּדבר משל, ויקרא למשל ההוא שם: “האמן והכלים”.
“הנה זאת מנת חלקך אשר נִתנה לך, גברתּי!” אמר העט אל קסת הסופר בהיותם אחרי כן לבדם – “הלא קרא האיש בקול באזניך את הדברים אשר כתבתי עתה על הספר?”
“ואשר אנכי שׂמתּי אותם בפיך למען תּכתּבם”, ענתה קסת הסופר – “אכן רק שבט מוסר היו הדברים האלה לך על גאונך ועל גֹבה לבך! ואתה מה נואלת כי גם הָבין לא תבין אשר היית על פי הדברים ההם לבוז וללעג! חץ שנון שֻלח בך, ואני אני מעֹמק לבי שלחתי בך את החץ הזה! הלא תענה בי גם אתה כי יודעת אנכי את נפשי ואכיר את לעגי אשר אנכי יצרתיו!”
“הוי גיגית דיוֹ פּתיה והומיה!”
“הוי יתד סופרים נתעב ונאלח!”
ואיש איש מהם ידע בנפשו כי הגיד את כל לבו לרעהו ואת עיניו העורות פּקח, ואף אמנם טוב מאד לאיש היודע בנפשו כי הגיד את כל לבו לרעהו, אז תשקט נפשו והוא על משכבו יישן בלילה בשלום – והם גם שניהם נחו על משכבם בשלום. ואולם החוזה לא נח ולא ישן בלילה; כי המוּ בו מחשבותיו כַּהֲמוֹת קולות הכנור, ויש אשר היו כקול פנינים בהתגלגלן, ויש אשר היו כקול סערה בתוך היער וכקול הסערה אשר בקרב לבו, כי נגעה גם בו קרן אור אשר יצאה מלפני האָמן הגדול מכל האמנים.
רק לו לבדו הכבוד והתפארת!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.