כמובן לא אעמיד־פנים כאילו לפלא יחשב אשר עורר מקרהו של מר ולדמר שיג־ושיח. אך נס היה אילולא היה הדבר כן – וביחוד בשים־לב למסבות. חרף חפצם של כל אשר מגע להם בענין להסתירו מעין הקהל, למצער בהווה או עד אשר יותן לנו להוסיף חקר – חרף מאמצינו להשיג זאת – פילס לו תאור מעוות או מנופּח נתיב אל החברה, ויהי למקור סלופים הרבה, וכמובן מאד, למקור ספקנות רבה.

עתה שומה עלי למסור את העובדות – ככל אשר אדען אני. ואלו הן, בקצרה:

בשלש השנים האחרונות נמשכה שימת־לבי וחזרה אל ענין ההפּנוּט; לפני כתשעה חדשים עלה על דעתי, לפתע פתאום, כי בשורת הנסיונות אשר נעשו עד־הנה היה חסרון חשוב מאד ונטול כל פשר: – אף אדם טרם הוּפּנט in articulo mortis נותר עוד לראות, ראשית, אם יהי האיש נתון, במצב אשר כזה, באיזו מידה להשפעה המגניטית; שנית, אם אמנם נתון הוא לה, התחלש זו ההשפעה או תוגבר במצב הזה; שלישית, באיזו מידה, או כמה זמן, תוכל הפעולה לעצור בעד המוות הפורץ. גם שאלות אחרות היו אשר שוּמה היה לפתרן, אך אלו השלש העירו את סקרנותי יותר מכל – במיוחד זו האחרונה, מפאת הערך העצום אשר לתוצאותיה.

בתורי כה וכה אחר איזה מוּשא אשר יסכּון לי לבדיקת הפרטים האלה, זכרתי את ידידי, מר ארנסט ולדמר, המאסף הנודע של Bibliotheca Forensica, והמחבר (בשם בדוי, יששכר מרכּס') של הנוּסחים הפולנים של ‘ולנשְטין’ ו’גרגנטוּאָה'. מר ולדמר, אשר מאז שנת 1839 דר בעיקר בהַרְלֶם שבניו־יורק, מצוין הוא (או היה) ביותר ברזון גווֹ היתר – כי הנה דמו גפּיו התחתונות בהרבה לאלו של ג’ון רנדולף; וכן בשֵיבת זקן־לחייו, הנפלית בתכלית משחור שערו – אשר רבים מאד טעו על כן לחשבו לפאה־נכרית. מזגו מצוין היה ברוגזתו ויעשנו מוּשא יאות לנסיון־הפּנוּט. פעמַים או שלש הרדמתיו בלא יגיעה רבה, אך באשר לשאר התוצאות, אשר להן עוררני כמובן מזג־רוחי המיוחד להוחיל, נחלתי מפּח־נפש. מעולם לא היה רצונו נתון לבטח, או כליל, לשלטוני, ואשר לראיית־עמוקות נבצר ממני להפיק ממנו דבר אשר ניתן להשען עליו. תמיד יחסתי את כשלונותי אלה למעמד בריאותו הרעוּע. כי מספר חדשים בטרם אכּירנו לדעת חרצו הרופאים משפטם לאמור כי מוכה־שחפת האיש. ואכן נוהג היה לדבר במנוחת־נפש על קצו הקרב כדבּר על דבר אשר אין למנעו גם לא שווה לדאוג עליו.

הן לא יפלא כי חשבתי על מר ולדמר בבוא אלי לראשונה הרעיונות אשר עליהם רמזתי. היטב מדי ידעתי את דעותיו המוצקות של האיש משאירא פן יפקפק הוא; וכל קרובים לא יהיו לו באמריקה אשר יפריעו. גלויות שׂחתי לו על הדבר; ולהשתוממותי נראה היה כי ענין לוהט נעור בו. להשתוממותי, אמרתי; באשר אם גם תמיד מסר לי עצמי לנסותו ככל העולה על רוחי, הנה מעולם עוד לא הראני כי הולך לבבו אחר מעשי. מחלתו היתה כזאת אשר ניתן בה לאמוד בדיוק מתי יבוא המוות וישים לה קץ; ולבסוף הוסכם בינינו כי עשרים־וארבע שעות לפני העת אשר יאמרו הרופאים כי ימות בה, ישלח אחרי.

עתה הנה עברו יותר מארבעה חדשים מאז הגיעתני ממר ולדמר עצמו האגרת הרצופה בזה:

פ– יקירי,

אכן יכול אתה לבוא עתה. גם ד– וגם פ– יחוו דעתם כי לא אחיה עוד אחרי חצות ליל־המחרת; ונראה לי כי אמנם היטב אשר חשבו ולא החטיאו.

ולדמר

קבלתי את האגרת כמחצית השעה אחר הכּתבה, וכעבור עוד חמש־עשרה דקות הייתי בחדר האיש הגווע. עשרת ימים לא ראיתיו, והתמורה המחרידה אשר חוללה בו העת הקצרה הבעיתני. עין העופרת היתה לפניו; כל ברק לא היה לעינים; ורזונו נורא היה כל־כך עד כי בקעו עצמות־הלחיים מן העור. כּיחו רב היה במאד. דפקו לא הוחש כמעט. חרף כל זאת שמר, באורח מופלא מאד, גם על כוח בינתו גם על מידת־מה של חוזק־גו. ברור היה חיתוך דבורו – כמה סמי־גהה שתה בלא עזר – ובהכנסי החדרה עסוק היה בהעלאת רשימות על גליון. כרים סעדוהו במטתו. הרופאים ד– ופ– ישבו על ערשו.

אחרי אשר לחצתי את ידו של ולדמר, קראתי לאדונים האלה הצדה ואוציא מפיהם תאור מדויק של מצב החולה. מזה שמונה־עשר חדשים היתה הריאה השמאלית סחוסית או גרמית־למחצה, כמובן לא צלחה במאוּם לכל צורך של חיים. אף הימנית גרומה היתה, בפאתה העליונה, בחלקה, אם לא כליל, בעוד אשר הפאה התחתונה לא היתה כולה כי־אם גבשושיות מוגלה וזוב. כמה וכמה פרצות גדולות היו בה; ובמקום אחד אף קרתה תאחיזת־תמיד אל הצלעות. באונה הימנית היו תופעות אלו חדשות־ביחס. הגירום נמשך במהירות לא־רגילה במאד; חודש קודם לזאת לא נגלה כל אות לה, ובתאחיזה הובחן רק בשלשת הימים האחרונים. החולה נחשד גם, בלא תלות בשחפת, בצביית אבי־העורקים; אולם בענין זה מן הנמנע היה לקבוע אבחנה מדויקת מפאת גילויי הגירום. לדעת שני הרופאים כאחד עתיד היה מר ולדמר למות לערך בחצות ליל־המחרת (באור ליום השני). אותה שעה היתה השעה השביעית ביום השביעי בערב.

בסור הרופאים מערש־הדוי להשיח עמי נטלו מן הגווע ברכת־שלום אחרונה. לא היה את נפשם לשוב; אולם לבקשתי נאותו להעיף־עין בחולה בשעה העשירית לערך בלילה הבא.

אחר לכתם קראתי דרור ללשוני ואדבר אל מר ולדמר על קיצו הקרב, וכן, ביתר־יחוד, על הנסיון אשר הוצע. הוא חזר והגיד כי חפץ הוא אף מתאוה כי יעשה המעשה, וימריצני להתחיל בו מיד. שני סומכי־חולים, איש ואשה, נוכחים היו ; אך אני לא ערבתי־לבי לפתוח במעשה אשר כזה באין לי עדים בטוחים יותר מכפי אשר יתגלו אולי האנשים האלה כי יאונה אסון־פתאום. אשר על כן דחיתי פעלי עד לשעה השמינית לערך בלילה הבא, כאשר בא תלמיד־רפואה אשר הכרתיו מעט (מר תיאודור ל–ל) ויחלצני ממבוכתי. תחילה אמרתי לחכות לרופאים; אולם בקשותיו והפצרותיו של מר ולנדמר, וכן ידיעתי אשר אין לי רגע לאבדו, באשר ניכר היה כי ממהר האיש להידעך, אלו הניאוני מהמתמהמה עוד.

מר ל–ל הואיל להענות למבוקשי אשר ירשום את כל אשר יקרה; ומרשומותיו יבוא כל אשר אספר בזה, אם בתמצית ואם בהעתק מלה־במלה.

בשעה השמינית חסר חמש דקות אחזתי ביד החולה ואבקשנו לאמור למר ל–ל אם רוצה הוא (מר ולדמר) בכל לבו כי אנסה להפנט אותו במצב אשר הוא נמצא בו. בקול רפה, אך ניתן־להשמע, ענה ואמר, “כן, חפץ אני כי יהפּנטוני” – ותיכף אחרי־כן הוסיף, “ירא אני כי הרבית להתמהמה”.

כדברו כן החילותי בלהטים אשר כבר מצאתי כי אין כמותם להכניעו. ניכר היה כי השפעתי עליו עם העבירי את ידי לרוחב מצחו בפעם הראשונה; אולם אף כי אזרתי את כוחותי כולם לא נראה בו יותר כל רושם ניכר־לעין עד לכמה דקות אחרי השעה העשירית, עת הופיעו הרופאים ד– ופ–, כמדובר. במלים ספורות בארתי להם את אשר אומר אני לעשות, ויען אשר לא עמדו לי לשטן במאומה, באמרם כי כבר באה מצוקת־המוות על החולה, על כן המשכתי בלא־רתיעה – אף כי תחת להעביר ידי לרוחב המצח החילותי להעבירה לארכו, ואת מבטי נתתי רק בעינו הימנית של הנענה.

לעת הזאת היה דפקו בלתי־מוחש, נשימתו מלוּות נחרה היתה נשמעת בהפסקות של מחצית־הדקה.

משך רבע השעה כמעט לא שונה מצבו זה. אולם כתום העת הזאת התמלטה אנחה טבעית, ואם גם עמוקה במאד, מחזה הגווע, והנשימה לווּית־הנחרה חדלה – לאמור, לווית־נחרתה שוב לא נשמעה; ההפסקות לא קצרו. גפּי החולה קרות היו כקרח.

בשעה האחת־עשרה חסר חמש דקות הרגשתי באותות ברורים של השפעת ההיפּנוּט. גלגל־העין הזגוגי לבש את זה המבע של התבוננות דרוכת־מנוחה פּנימה אשר לא תראה מעולם כי אם במקרי שינה־בהקיץ, ואשר בה אין לטעות כמעט. במספר תנועות־להטים מהירות לרוחב המצח הרעדתי את העפעפים כרעדן בראשית־תנומות, בעוד תנועות מספר עצמתין כליל. אך בזאת לא אמרתי די, כי אם המשכתי בתנועות בכל עוז, ומלוא אמוץ־הרצון, עד אשר מתחתי את אברי הרודם עד־תכלה, אחרי שימי אותן במצב נוח למראית־עין. הרגלים מתוחות היו מלוא־האורך; כמעט כן היו גם הזרועות, ועל המטה נחו בריחוק־מה מן המתנים. הראש מורם היה במעט מאד.

כאשר בצעתי זאת היתה השעה שעת־חצות, ואני בקשתי את האדונים הנוכחים לבדוק את מצבו של מר ולדמר. אחר נסיונות מספר הודו ואמרו כי נמצא הוא בתרדמת־היפּנוט שלמה במידה לא־רגילה. סקרנותם של שני הרופאים לוּבתה במאוד, הרופא ד– גמר מיד אומר להישאר עם החולה כל הלילה, בעוד אשר הרופא פ– פנה ללכת בהבטיחו לשוב עם האר־יום. מר ל–ל וסומכי־החולה נשארו.

עזבנו את מר ולדמר עד השעה השלישית בבוקר לערך מבלי אשר נפריע את מנוחתו, ובגשתי אליו אז מצאתי והנה לא שונה מצבו במאום מכפי אשר היה בלכת הרופא פ–, לאמור: כשכבו אז כן היה שכבו עתה; הדופק לא מוחש היה; הנשימה כבושה היתה (לא הובחן בה בלתי אם כאשר הושם ראי נוכח השפתיים); העינים עצומות היו טבעית, האברים נוקשים וקרים כשיש. עם כל זאת נעלה מכל ספק כי המראה כולו לא מראה־מות היה.

בגישתי אל מר ולדמר עשיתי כעין נסיון־מה להניע את ימינו אחר ימיני כהעבירי אותה קלות מעליו אנה־אנה. עד הנה לא הצלחתי מעולם הצלחה שלמה בנסותי בזאת את האיש הזה, כמעט לא חשבתי כי הפעם יעלה הדבר בידי; אך לתמהוני נעה זרועו חפצות, ואם גם רפות, בכל אשר הנְחֵתִיה בזרועי. גמרתי־אומר לההין ולדובב את שפתיו.

“מר ולדמר”, אמרתי, “התישן?” הוא לא השיב, אך ראיתי כי זעו השפתים, ועל כן הוספתי לשאלו, פעם ופעמים. בחזרי על השאלה בשלישית חלף רעד קל בכל גופו; העפעפים נפקחו עד כי נראתה רצועת לובן אשר לגלגל־העין; השפתים נעו בכבדות, ומביניהן התמלטו, בלחישה כמעט לא־נשמעת, המלים:

“כן; – אישן כעת. אל תעירוני! – תנני ואמות כך!” מששתי את האברים ואמצאם נוקשים כאשר היו. כקודם נשמעה ימינו לידי המנחה. שבתי ואשאל את הישן־בהקיץ:

“העודך חש מכאוב בחזך, מר ולדמר?”

עתה לא אחר המענה לבוא, אף כי רפה היה גם מבראשונה:

“אין כל מכאוב – גווע אני”.

לעת הזאת לא חשבתי כי יאתה להוסיף ולהרגיזו עוד, ויותר לא נאמר ולא נעשה דבר עד קרוב להנץ־החמה, כאשר בא הרופא פ.– וַיבע תמהון אין־קץ על מצאוֹ את החולה והנה עוד בחיים חַיתוֹ. אחרי אשר משש את הדופק ושם ראי נוכח השפתים, בקשני לשוב ולדבר אל הישן־בהקיץ. עשיתי כבקשתו, וָאומר:

“מר ולדמר, הישן עודך?”

כבתחילה כן גם עתה עברו כמה דקות עד אשר השיב; בדקות האלו נראה היה כי אוזר החולה את כוחותיו לדבּר. אחרי חזרי על השאלה ברביעית אמר בקול רפה מאד אשר לא־ישמע כמעט:

“כן; ישן עדיין – וגווע”.

עתה היתה דעת הרופאים, או, מוטב לאמור, משאלתם, אשר יונח לחולה באין־מפריע במצבו זה, השלו למראית־עין, עד אשר יֶאֶתנו המוות – וזה, הסכימו הכל, לא יתמהמה עוד יותר מדקות מספר. אפס אני אמרתי לדבר אליו עוד פעם אחת. ורק שבתי ואשאל את שאלתי הקודמת.

כדבּרי באה תמורה ניכּרת בפני הישן־בהקיץ. העינים סבוּ אט ותפקחנה ואישוניהן הגביהו־הֵעלם; העור לבש עין כעין־הפגר, ויותר מדמוֹתו לקלף דמה לניר לבן; ונקודות־האודם העגולות אשר עד כה הפציעו עזוֹת באמצע כל לחי, כּבוּ בבת־אחת. אומר אני כן באשר העלמן כל־כך לפתע העלה בדעתי יותר מכל את כּבוֹת הנר במשב־רוח. אותה עת נעוותה שפתו העליונה ותחשוף את השנים, אשר קודם כסתה עליהן כליל; והלסת התחתונה הנה נפלה ברעד, והפה נפער, והלשון הצבה משחרת נראתה כמו. חושב אני כי בכל הנצבים לא היה גם אחד אשר לא הורגל באימיה של ערש־מות; אך כה איומה־מתאר היתה דמותו של מר ולדמר ברגע ההוא עד כי נרתעו הכל אחורה מאצל המטה.

הרגש ארגיש כי בספורי זה הגעתי למקום בו יבּעת כל קורא עד אשר כלה ונחרצה תהי מעמו לבלי להאמין. אפס עניני הוא להוסיף ולספר.

יותר לא נראה במר ולדמר אף סימן חיים קל־שבקלים; אשר על כן חרצנו משפטנו כי מת הוא ונאמר למסרו לידי הסומכים, והנה נראה זיע־חלחלה בלשונו. אולי רגע תמים נמשך הדבר. אחרי כן התמלט מבין הלסתות הפשוקות חדלות־הניע קול – אשר אך משוגע הייתי לוּ ניסיתי לתאר כמוהו. אכן יש שנים או שלשה תארים אשר יסכנו לו מעט; אוכל לאמור, למשל, כי צורם היה צלילו, ושבור, ונבוב; אך את אימת הדבר כולו אין לתאר, ולו אף רק מאשר לא צלל קול אשר כזה באוזן־אנוש מעולם. אף על פי כן היו שני דברים אשר, כאז כן עתה אחשוב כי אולי אופיים הם לנעימת־הקול – גם יסכּנו לצייר מעט מתכונתו אשר־לא־מכאן. בראש וראשונה, נדמה היה הקול כבא לאזנינו – לאזני, למצער – ממרחק כביר, ממעמקי־מחילות. שנית, חרת בי רושם (אכן, ירא אני כי לא אוכל לבאר את דברי) כרושם אשר ישאירו דברי מקפָּה או צמג על חוש־המשוש.

דברתי על “צליל” ועל “קול”. רצוני לאמור כי ברור – אף ברור להפליא ולהחריד – היה הקול בהגוּיו. מר ולדמר דיבּר – כפי הנראה בתשובה לשאלה אשר הצעתי לו דקות מספר לפני כן. כזכור שאלתיו אם ישן עודנו. עתה אמר:

“כן; לא; – הייתי ישן – ועתה – עתה – מת הנני”.

איש מן הנוכחים גם לא ההין להעלים, אף לא נסה לכבוש, את האימה המרעידה, אשר במלים לא תוּבּע, שכה היטיבו להשפיעה המלים המעטות האלו, בהאמרן ככה. מר ל–ל (התלמיד) התעלף, סומכי־החולה יצאו את החדר מיד ומן הנמנע היה להניעם לחזור. את רשמי אני לא אדמה אשר אוכל לקרב לבינת הקורא. משך קרוב לשעה שקדנו דומם – בלי הביע אומר – להשיב את רוח מר ל –. בהתעוררו מעלפונו שבנו ופנינו לבדוק את מצבו של מר ולדמר.

מכל הבחינות לא נשתנה מצבו מכפי אשר תארתיו באחרונה, רק כי יותר לא העיד הראי באיש כי נושם הוא. נסיון להקיז דם מן הזרוע לא צלח. גם שומה עלי לציין כי לא סר יותר האבר הזה למשמעתי. לחנם טרחתי להניעו באורח אשר תתווה ידי. אפס עתה נמצא האות הנאמן האחד להשפעה המהפּנטת בזיע־החלחלה אשר זעה הלשון, מדי שאָלי את מר ולדמר דבר נראה היה, כי מתאמץ הוא לענות, אך רצונו כבר לא עמד לו די־הצורך. נראה גם כי אטוּם היה מהרגיש בשאלות אשר שאלוהו מי מלבדי – אף כי נסיתי להביא כל איש ואיש מן הנצבים בשיג־ושיח הפּנוּטי עמו. מאמין אני כי בזה ספּרתי את כל הדרוש להבנת מעמדו של הישן־בהקיץ לעת הזאת. סומכי־חולה אחרים הובאו: ובשעה העשירית יצאתי את הבית יחד עם שני הרופאים ומר ל–ל.

אחר־הצהרים שבנו כולנו לראות את החולה, והנה כאשר היה מצבו תחילה כן היה עתה. התווכחנו מעט אם יצלח ואם יועיל להעירו; אך בנקל הסכמנו בינינו כי לא תהא כל תכלית טובה לעשותנו כזאת. נראה היה בעליל כי עד הנה עצר פועל־ההיפּנוט בעד המוות (או עד אשר ינהגו לקראו בשם זה) מבּוא. ברור היה לכולנו כי בהעירנו את מר ולדמר רק נבטיח את כּלותו מיד או, למצער במהרה.

למן העת הזאת ועד תום השבוע האחרון – משך שבעה ירחים כמעט – הוספנו לבקר מדי־יום בבית מר ולדמר, עתים בלוית רופאים ממיודעינו ושאר ידידים. משך כל העת הזאת נשאר ישן־בהקיץ בדיוק כפי אשר תארתיו באחרונה. סומכי־חולים היו אצלו תדיר.

ביום הששי שעבר גמרנו סוף־סוף אומר להעירו, או לנסות להעירו; התוצאה האומללה (אולי) של נסיוננו זה האחרון הוא אשר עוררה שיג־ושיח הרבה כל כך בחוגים שונים – והפיצה הרגשות אשר לא אוכל לבלי חשבן חסרות־שחר.

למען חלץ את מר ולדמר מתרדמת־ההפּנוט, עשיתי את תנועות־הלהטים הרגילות. עת־מה לא נחלתי באלו הצלחה. האות הראשון לתחיה נגלה עם רדת קשתית־העין במעט. שמנו לבנו אל החזיון הנדיר במאד, אשר אל השפּלת האישון נלוותה זיבת מוגלה ירקרקה (ממטה לעפעפים) אשר ריחה עז ומבחיל במאד.

עתה הוצע אשר אנסה להנחות את זרוע החולה, כמקודם. נסיתי אך לשוא. אז הביע הרופא פ.– את אווּיוֹ אשר אשאל שאלה. וכן עשיתי, באמרי:

“מר ולדמר, התוכל לבאר לנו מה תרגיש ומה תחפּץ כעת?”

בן־רגע שבו נקודות האודם ותופענה בלחיים; הלשון חלה, או מוטב לאמור כי התהפכה בפה נוראות (אף כי הלסתות והשפתים לא נעו במאום); ולאחרונה בקע אותו הקול האיום אשר כבר תארתיו:

“בשם אלוהים! – מהר! – הרדימני – או כי מהר! – העירני! – מהר! – אומר אני לך כי מת הנני!”

לבבי נמס כליל, ורגע לא ידעתי נכונה מה המעשה אשר אעשה. בראשונה נסיתי להשיב את החולה כאשר היה; אפס אחר הכשלי בזאת בּעטי פּיק־רצון גמור, ישבתי על עקבי ובכל מאודי שקדתי להעירו. בנסיוני זה מהרתי להווכח כי תאיר לי ההצלחה פנים – או, למצער, הרהרתי לדמות כי שלימה תהיה הצלחתי – בוטח אני גם כי כל אשר בחדר נכונו לראות בהעוֹר החולה.

אפס לאשר קרה באמת נבצר היה מאיזה ילוד־אשה להיות נכון.

עודי עושה חיש את להטי ההיפּנוט בעוד צווחות “מת!, מת!” פורצות גם פרוץ מלשונו, ולא משפתיו, של הסובל, התמעט – תוך דקה אחת בלבד, או גם פחות מכּן – גופו כולו, בּלה נמק ויעלם מתחת ידי. נגדה־נא לכל הניצבים נראה על המטה אגם מק נוזל – נמאס ונתעב.