ספור־מעשה זה, אשר הולך אני להעלותו על הניר, שפשוט הוא ביותר עם שפרוע הוא ביותר, – לא אקוה כי יֵאמן גם לא אשאל כזאת. אך משוגע עלי להיות למען קוות לכך, בעוד חושי עצמם ממאנים לקבל את עדותם־הם. ובכל זאת לא משוגע הנני – וודאי הוא כי אין אני חולם־בהקיץ. אולם מחר אני מת, וכיום הזה רצוני לפרק מעל נפשי את משאה. תכליתי הקרובה הלא היא לתת לפני העולם, בפשטות, בקצור, ובלא הערות־לואי, שורה של מאורעות שבין כתלי מעוני נתרחשו. בתוצאותיהם הבעיתוני אלה המאורעות – ענוני – דכאוני עד־עפר. אף על פי כן לא אנסה לבארם. לגבי היה בהם אך מעט מלבד אימה – בעיני רבים יראו פחות נוראים מאשר “מרתקים”. לאחר זמן ימצא אולי איש־בינות אשר יוריד את דמיון־תעתועי למעלת היומיומי – איש אשר שכלו מתון יותר, חד יותר ורַגש הרבה פחות משלי, ואשר במאורעות אשר אגוללם בחרדה לא יכיר אלא השתלשלות רגילה של סבות ותולדות טבעיות במאד.
מקטנותי מצוין הייתי בנוחות־המזג ובאהבת־הבריות. הנה כי כן עשאני טוב־לבי שחוק לבני־גילי. במיוחד היו בעלי־חיים חביבים עלי, והורי פנקוני בבריות שונות ומשונות לרוב. עם אלו השתעיתי מרבית זמני, ומעולם לא הייתי מאושר כבעת האכילי ולטפי אותם. תכונתי זו המיוחדת התפתחה ככל אשר גדלתי בשנים, ובהיותי לאיש מצאתי בה אחד המקורות העיקריים להנאתי. אותם שנטרו אהבה לכלב נבון ונאמן, להם אין עלי כמעט לטרוח ולהסביר מה טיבה של קורת־הרוח אשר תמָצא בדרך זו. אהבתו המסורה וחסרת־הפניות של בעל־חי יש בה משהו המוצא מסלות־מישרים אל לבבו של זה, אשר תכופות נזדמן לו להכיר את רעותו פחותת־הערך של האדם כאשר הוא ואת אמוניו הגזים כקורי־קיץ.
במוקדם נשאתי אשה, ומאושר הייתי במצאי ברעיתי יצר־לב אשר לא היה מנוגד לשלי כל־עיקר. נהפוך הוא: כראותה את נטיתי לטפוחי־בית, לא החמיצה כל הזדמנות לרכוש מן הנחמדים שבהם. צפרים היו לנו, ודגי־זהב, וכלב נאה, וארנבות, וקוף קטן, וחתול.
זה האחרון יצור יפה היה ומגודל ביותר, שחור כולו, ונבון להפליא. בדברה בתבונתו היתה אשתי, אשר לא נקה לבה מאמונות־הבל, מרמזת תכופות על הדעה העממית שלפיה אין כל החתולים השחורים אלא מכשפות מחופשות. לא שדברה אי־פעם ברצינות בענין זה – ולא צינתי את הדבר אלא באשר דוקא עתה עלה במקרה בזכרוני.
פּלוּטוֹן – זה היה שם החתול ־ מחמלי היה ורע־שעשועי החביב. אני עצמי האכלתיו, הוא לווני בכל אשר אפנה בבית. בקושי יכלתי למנעו מלכת אחרי בחוצות.
ככה נמשכה ידידותנו שנים מספר, משך־זמן אשר בו (בוש אני להודות בכך) חל במזג ובאפיי שנוי יסודי לרעה – כי יד השטן מהיר־החימה היתה בי. מיום־ליום נעשיתי הפכפך יותר, רגזן יותר, מזלזל יותר ברגשות הזולת. התרתי לעצמי לצער את אשתי בדברים. במרוצת הזמן גם הרימותי ידי עליה. מובן, שמחמדי חזו מבשרם את חליפות יצר־לבי. לא די שזנחתים, גם הרע הרעותי להם. ברם, לפלוטון עדין שמרתי טובה די המנע מענותו כענותי ללא־רתוי את הארנבות, את הקוף, או אף את הכלב, מדי הזדמנם לפני, אם במקרה ואם מחבתם אלי. אבל מחלתי גברה עלי – כי אי־זה מחלה כאלכוהל? – וברבות הימים החל גם פלוטון, אשר זקן עתה והלך, ועקב זאת גם נעשה זעף כלשהו, להרגיש באותות רוחי הרעה.
לילה אחד, בשובי הביתה שתוי מאד מאחד מסבובי בעיר, נדמה לי כי משתמט החתול מפני. תפסתיו, ואז, מפחד זרועי הנטויה, נשכו שניו נשיכה קלה בידי. כהרף־עין נתמלאתי עֶברת־שטנים, לא ידעתי נפשי עוד. דומה היה שבבת־אחת פרחה נשמתי האמתית מתוך גופי; ורשעה קשה משאול, טפוחת־יי"ש, הרתיחה בי כל עצב ושריר. מכיס חזיתי שלפתי אולר, תפסתי את היצור המסכן בגרונו, ובמחשבה תחלה הוצאתי אחת מעיניו מחורה! אש תבער בלחיי ורעד־קדחת יחלוף בגופי עם העלותי את דבר מעשה־האכזריות הזה המקולל על הניר.
בהתעשתי לעת־בוקר – כהפג השינה את קטורת הוללות־הלילה – עברני רגש שקצתו אימת הפשע אשר פשעתי וקצתו נוחם עליו; אולם רגש זה לא היה, לכל המוטב, אלא רגש קלוש ודו־משמעי, ואילו הנפש – זו לא נחרדה כל עיקר. שבתי ללכת בשרירות לבי הרע, ועד מהרה הטבעתי ביין כל זכר למעשה.
בינתים שב החתול מעט־מעט לאיתנו. אמת, חורה של העין שאבדה מבהיל היה למראה, אך לכאורה לא הוסיף החתול לסבול מכאובים. הוא התהלך בבית כדרכו, אבל, כמסתבר, נמלט היה בחרדת־מות מדי אקרב אליו. אשר שרד בי מלבי הישן די היה בו להעכיר את רוחי בתחילה, נוכח איבה גלויה זו מצדו של יצור אשר ככה אהבני פעם. אולם מהרה פִּנה רגש זה לרוגז מקומו. ואחר, כאילו למען עשות את מפלתי שלמה לא־תוכל־לתקון, באה רוח־השחיתות לפעמני. רוח זו אין הפילוסופיה מביאתה בחשבון. אף על פי כן לא אבטח בחיי נשמתי יותר משאבטח בהיות השחיתות אחד מיצריו הראשוניים של לב־אנוש – אחד הגורמים, או הנטיות, הראשונים־במעלה והשלמים־לעצמם, אשר יתוו ארחות לאפיו של אדם. מי לא מצא עצמו מאה מונים והנהו עושה מעשה־שפלות או אולת, באין לו טעם לכך מלבד זה, אשר יודע הוא כי אל לו לעשותו? האין בנו נהית־תמיד, בעבי מיטב־תודעתנו, אחר העבֵרה על אשר חוק הוא, רק באשר ידוע נדע כי חוק הוא? רוח־השחיתות, אמרתי, באה לעשות את מפלתי שלמה. שאיפתה בת־אל־החקר של הנפש לצער את עצמה – להתעמר בטבעה היא – לעשות את הרע לשם הרע בלבד – היא אשר הניעתני להמשיך בפגיעה אשר פגעתי בבעל־החי התם ולמלא את סאתה. בוקר אחד קמתי, ובדם קר כרכתי עניבת־חבל על צוארו ואתלנו על ענף של אילן – תליתיו ודמעות שוטפות מעיני, ותמרורי־הנוחם בלבבי – תליתיו מדעתי כי אהבני, ומדעתי כי לא גרם לי כלל שאתרעם עליו – תליתיו מדעתי כי חטא אני חוטא – חטא־מות אשר יסכן את נפשי בת־הנצח עד העמידו אותה – לו רק אפשר היה כדבר הזה – אף מחוץ להשג רחמיו בני־בלי־המצרים של האל הרחום והרחמן, הקנוא והנוקם.
אור למחרת היום בו נעשה מעשה־הזועה העירני משנתי קול קורא “אש!” להבות לחכו את וילאות־ערשי. הבית בער כולו. בקושי רב מלטנו – אשתי, משרת ואני – את נפשותינו מתוך התבערה. החורבן היה שלם. כל קניני עלי־אדמות ירדו לטמיון, ומאז והלאה התמכרתי למר־יאושי.
נעלה אני מן החולשה אשר תבקש למצוא קשר של סבתיות בין האסון ובין מעשה־התועבה. אולם מתאר אני נאמנה שרשרת של עובדות, ואין רצוני להניח גם אחת מחוליותיה פגומה. למחרת השריפה בקרתי את ההריסות. הקירות, מלבד אחד, מטוּ. לא שׂרד אלא כותל, לא עבה ביותר, של חדר, אשר נצב באמצעית הבית לערך, ואשר עליו נסמכו מראשות־מטתי. את העובדה, שאותו כותל נשתמר בו טיחו היטב, חרף השריפה, יחסתי לזה, שלא מכבר טויח. סביב כותל זה נצטופף קהל רב, ורבים נראו כסוקרים בהתענינות ערה ולהוטה ביותר אחד מחלקיו. המלים “מוזר!” “משונה!” ובטויים בדומה לאלה עוררו את סקרנותי. קרבתי ואראה, כגלופה בתבליט קטן על גבי הרקע הלבן, את דמותו של חתול־ענק. דיקנותו של הדפוס מפליאה היתה באמת. חבל היה כרוך על צואר החיה.
בראותי לראשונה את זו חזות־הבלהות – איך יכולתי לבלי חשבה כזאת? – עצמוּ אימתי ופליאתי גם עצמוּ. אך לאחר זמן באה המחשבה לעזרי. זכרתי כי נתלה החתול בגן שבסמוך לבית. תיכף לאחר הזעקת־השריפה מלא ההמון את הגן – ומישהו מתוכו ודאי התיק את החתול וישליכנו, מבעד לחלון פתוח, אל חדרי. אל־נכון נעשה דבר זה למען העירני משנתי. במוט הכתלים סביב נמעך קרבן זדון־לבי עד היות הוא והטיח לאחדים; ואז חברו סיד־הכותל, והלהבות, ונשדור־הפגר, להשלים את התצלום עד היותו כאשר נגלה לעיני.
אף שככה הסברתי על נקלה את העובדה המדהימה, אשר תוארה בזה, לשכלי – אם גם את מצפוני לא הרגעתי עד־תום – הנה לא אחרה זו להשאיר רושם עמוק על דמיוני. חדשים על חדשים לא יכולתי להחלץ מחזיון־הבעותים הזה; ובאותו פרק־זמן שב וחדרני בדל־רגש, אשר דמה לחרטה, אך לא היה כזה. הרחקתי־לכת עד כדי להצטער על אבדן החתול, גם תרתי סביבי, במקום הנקלים אשר בם נהגתי עתה להאריך־שבת אחר יצור־שעשועים אחר, בן אותו סוג, ודומה כלשהו במראהו להלה, אשר ימלא את מקומו.
ערב אחד, ואני יושב, הלום־יין־למחצה, במאורה נקלה שבנקלות, נמשכה תשומת־לבי פתאום אל איזו בריה שחורה, שרבצה על גפי אחת מאותן החביות הגדולות של ג’ין, או של רוּם, אשר הוו את עיקר־רהוטו של המרתף. כמה רגעים היה מבטי נעוץ בראשה של חבית זו, ומאד תמהתי על אשר לא הבחנתי בו באותו יצור קודם לכן. קרבתי אליו ואגע בו בידי. חתול שחור היה זה – גדול במאד – גדול ממש כפלוטון, ודומה לו כמעט מכל הבחינות, מלבד אחת. בעוד אשר פלוטון לא היתה לו גם שערה לבנה אחת באיזה מחלקי גופו, הנה חתול זה היה לו כתם לבן גדול, אם גם לא תחום במדויק, אשר השתרע כמעט על כל חזהו.
בגעתי בו נמתח מיד, המה בקול, התחכך בכפי, ונראה כשמח על קרבתי. הנה, אפוא, היה היצור אשר בקשתי גם בקש. תיכף־ומיד הצעתי לייני למכרו לי; אפס אדם זה לא השים עצמו בעליו כלל – לא ידע עליו דבר – גם לא ראהו קודם מעודו.
הוספתי ללטפו, ובקומי ללכת הביתה גלתה החיה נטיה להלוות עלי. לא מנעתיה מכן; וכלכתי שח הייתי וטופח עליה בחבה לרגעים. אחר הגיעו למעוני היה שם החתול מיד לבן־בית, ותיכף נתחבב על אשתי ביותר.
אשר לי, הרי עד מהרה החלה טינה מתעוררת בי כלפיו. דבר זה היה הפוכו הגמור של אשר צפיתי לו; אולם – מבלי אשר אדע מדוע וכיצד – היתה עלי חבתו המפורשת אלי לטורח ולזרא. מעט־מעט גברו רגשות־רוגזה־וגועל אלה עד היותם לשנאה מרה. נמנעתי מהתקל בו ביצור; מדה של בושה, וכן זכר מעשה־האכזריות הקודם אשר עשיתי, הניאוני מחבל בגופו; אולם במרוצת הזמן החלותי מעט־מעט, להביט בו בבחילה לא־תתואר, ולנוס חרש מפני שקוץ־מראהו כמפני דֵבֵר־הווֹת.
דבר אשר הוסיף, בלי־ספק, על שנאתי אל החתול, היה התגלית אשר גליתי למחרת הביאי אותו הביתה, כי, כפלוטון, היה אף הוא חסר אחת מעיניו. ברם, מום זה שוה לו משנה־יקר בעיני אשתי, אשר, כפי שאמרתי כבר, הצטינה באותו לב רחום, אשר אי־מתי גם בקרבי פעם, אף גם מקור הרבה מהפשוטות והזכות שבהנאותי היה.
אם כה ואם כה, ככל אשר הרביתי אני למאוס בחתול הזה, כן הרבה הוא, כמדומה, לחבבני. בקשי־עורף אשר יקשה לקרבו לתפיסת הקורא עקב אחר צעדי. מדי שבתי היה רובץ תחת כסאי, או קופץ על ברכי, כשהוא מעתיר עלי תרפוקים מבהילים. מדי קומי ללכת בא היה בין רגלי, כשהוא מפילני כמעט אגב־כך, או שמעפיל היה להעלות אל חזי, כשהוא נועץ את צפורניו החדות והארוכות בלבושי. ואף שלעתים כאלו מתאוה הייתי תאוה עזה לעשות בו כלה במחי־יד, עדין נרתעתי מעשות כזאת, קצת בשל זכר פשעי הקודם, אך בעיקר – הבה אודה בכך מיד – בשל מורא אין־תכלה מפני החיה.
מורא זה לא היה מורא מפני פגיעה גופנית דוקא – ובכל־זאת איני מוצא לו הגדרה אחרת. בוש אני להודות – הן, אף בצינוק־מרצחים זה כמעט בוש אני להודות – כי את האימה והחרדה אשר החדיר בי בעל־החי הזה הגביר אחד מתעתועי־הדמיון, הפשוטים מכל אשר ניתן להעלות על הדעת. פעמים הרבה הסבה אשתי את שימת־לבי אל דמות טלאי השער הלבן, אשר אותו הזכרתי, ואשר בו בלבד נבדל היצור המוזר במראהו מזה אשר קטלתיו. הקורא יזכור כי אף שגדול היה הטלאי, הרי בתחילה מטושטשים היו תחומיו במאד; רק מעט־מעט, ברבות הימים, נסתמנו גבולותיו, ובמידה אשר כמעט נבצר ממני להבחין בה; זמן רב התאמץ שכלי להזים את עדות העינים הרואות כהזם דבר שאין־לו־שחר – עד אשר לבסוף שֻווה לה לבהרת חתוך־קוים אכזר. בהרת־לובן זו סימלה עתה דבר אשר בבואי לנקוב בשמו רוחפות עצמותי – ואשר בגללו, בראש־ובראשונה, תעבתי את המפלצת, ויראתי מפניה, אף גם פוטר הייתי עצמי מענשה, לו אך קמה בי רוח – היא סמלה עתה, אומר אני, את תמונתו של דבר איום – של דבר מבעית – של הגרדום! – הה, מכונת־אימים־ופשע – מכונת־ענות־ומות – נוראה ונכאה!
אף אמנם אומלל הייתי עתה מאדם. והולך־ארבע – אשר בבן־מינו עשיתי כלה – הולך־ארבע הוא אשר הביא לי – לי, לאדם, נברא בצלם אל עליון – הרבה כל־כך מהיגונים שאין־לשאתם! אויה לי! את ברכת המרגוע שוב לא ידעתי, לא ביום ולא בלילה! יומם לא סרה החיה גם רגע מעלי; ובלילה נעור הייתי מדי־שעה מחלומות של פחד לא־ימולל, וחש את נשימתו החמה של היצור על פני, ואת כובד־משקלו העצום – סיוט־אשר־קרם־בשר־וגיד ואשר לא היה בי כוח להשליכו מעלי – מוטל נצחית על לבבי!
תחת עקת יסורים אשר כאלה כרע־נפל גם שרידו הדל של הטוב אשר בי. מחשבות־רעה – החשוכות והרעות שבמחשבות – היו עתה ידידותי־כאחיות לי, הן ואין־בלתן. תהפוכות־מזגי עצמו והיו לאיבת כל נמצא וכל אנוש; ואילו הקרבן ארך־הרוח והרגיל ביותר לפרצי־החימה – הפתאומיים, התכופים, אשר־אין־לכלאם, ואשר להם הפקרתי עצמי עתה בעורון – היתה, אהה, אשתי הנושאת־דומם.
באחד הימים ירדה עמי בענין מעניני משק־הבית אל מרתפו של הבית הישן, אשר בו אלצנו ענינו לדור. החתול לוני במדרגות התלולות, ועם שכמעט הפילנו מלוא־אפים ארצה העלה את חמתי עד־להשחית. באפי כי־עז שכחתי את האימה הילדותית אשר עד־הנה הובישה את ידי, ואנחית על החתול מהלומה אשר אל־נכון היתה מכריעתו בן־רגע אילו אך ירדה כחפצי. אולם ידה של אשתי עצרה בעד המהלומה מרדת. התערבות זו נסכה עלי עברה קשה מעברת־שדים, ואני חלצתי את זרועי מבין אצבעותיה וגרזני בא בקדקדה. באשר עמדה שם נפלה־חלל, ללא אנחה.
משנעשה מעשה־רצח מאוים זה שמתי פני מיד, ובדעה שקולה בתכלית, להצפין את הגופה. ידעתי כי הוצאתה מהבית אי־אפשר שלא תהיה בה סכנה, יען אשר בין ביום ובין בלילה עלולים השכנים לראות. תכניות רבות עלו על דעתי. רגע חשבתי לנתח את הגויה לנתחים זעירים ולכלותם באש. משנהו גמרתי אומר לחפור לה קבר בקרקע המרתף. אחר נמלכתי בדעתי ואמרתי: אולי אטילנה לתוך הבאר שבחצר, אולי אארזנה בארגז כארוז סחורות, ובדרך כך אמצא סבל אשר יקחנה מהבית. לאחרונה חבלתי תחבולה אשר נראתה לי טובה רב־יתר מכל אלו. החלטתי לסָפְנה בכותל־המרתף כאשר ספנו הנזירים של ימי־הבינים את קרבנותיהם בכתלים.
לתכלית אשר כזאת היה המרתף מותאם יפה. כתליו פריכים היו במבנה, גם לא מכבר טויחו טיח תפל, אשר טחב־האויר מנעוֹ מהתקשוֹת. נוסף על כך היתה באחד הכתלים מגרעת כמין ארובה מדומה או אח מדומה, אשר את חללה מלאו לבל יבדל הכותל במראה משאר כתלי המרתף. ברי היה לי כי על־נקלה יעלה בידי להעתיק את לבני־המלוי ממושבן, לטמון את הגויה במגרעת, ולשוב ולסדר את הלבנים כהיותן תחילה, עד כי לא תוכל עין לגלות פה דבר אשר־לא־כן.
ובחשבוני זה לא שגיתי. במפּץ סתרתי את הלבנים על־נקלה, ואת הגויה טמנתי בזהירות נוכח הכותל הפנימי, אף סמכתיה סמוך היטב. אחר ישבתי ערכתי את הלבנים כולן כהיותן ערוכות בתחילה. אגב נקטי כל אמצעי־זהירות שאפשר לנקטו. השגתי לי מלט, חול ושער, ואכין לי טיח אשר לא נבדל במאומה מהטיח הקודם, ובשימת־לב מופלגת טחתי בו את מרבּדת־הלבנים החדשה. בכלותי את מעשי הרגשתי כי אכן הכל כשורה. גם סימן קל שבקלים לא היה בו בכותל אשר יעיד כי יד היתה בו לסתרו. בקפדה מדוקדקת ביותר אספתי את האשפה שעל הרצפה. כמנצח הבטתי על סביבי ואומר לנפשי: “הנה זאת הפעם לפחות לא שוא היה עמלי”.
אחרי־כן נתתי את לבי לבקש את החיה אשר הסבה שבר רב כל־כך; כי על כן גמרתי אומר להמיתה־נפש. לו היה בידי לפגוש בו אותו רגע בחתול כי אז מרה היתה אחריתו; אך דומה היה שבעל־החי הערמומי נבעת מסערת־חמתי ולא הרהיב עוז להראות טרם תשוך זו הסערה. אין כלל לתאר או לשער את הרגשת־הרוחה העמוקה, המבורכת, אשר העיר בי העדרה של הבריה המאוסה. אותו לילה לא הופיע החתול – וכך ידעתי לפחות לילה אחד, מאז בא החתול אל הבית, שינה טובה ושלוה; הן, ישנתי אף בהיות משא הרצח על נשמתי!
עברו יומים ושלשה, ומעני טרם יבוא. שוב נשמתי לרוחה כבן־חורין. באימתה נמלטה המפלצת מן המקום הזה לעד! לא עוד אשוב לראותה! אדיר היה אשרי! ורק במעט החרידתני אשמת מעשי האפל. אמנם שאלוני שאלות מספר, אך בנקל השיבותי עליהן. גם חפוש נערך – אך כמובן מן הנמנע היה לגלות דבר. ראיתי את אשרי לעתיד־לבוא והנה מובטח הוא.
ארבעה ימים אחרי הרצח בקרה קבוצת שוטרים בקור מפתיע־ביותר בביתי, ושוב נגשה לחקור את המקום נמרצות. אבל אני, בבטחי בחסינותו של מקום־ההסתר שלי, לא הרגשתי כל מבוכה. השוטרים צווני להלָוות עליהם בחיפושם. על שום פנה וזוית לא פסחו מבלי פשפש בה. לבסוף ירדו, זו הפעם השלישית או הרביעית, אל המרתף. אני לא זע בי שריר. שלווֹת פעם לבי כְלֵב מי אשר ישן שנת־ישרים. מדוֹתי את המרתף מקצה אל קצה. שלבתי זרועותי על חזי וקל־רגלים הלכתי אנה ואנה. דעתם של השוטרים נחה לגמרי. הם התכוננו לשוב כלעומת שבאו. שמחת־לבי עזה היתה מהכבש. תאותי בערה בי לאמור להם ולו מלה אחת בלבד, מלת־נצחון אחת, ולחזק חזוק־משנה את בטחונם בבור־כפי.
“רבותי”, פתחתי ואמרתי, כעלות החבורה במעלות. “שמח אני על כי השבַּתי את חשדותיכם. מאחל אני לכולכם בריאות שלמה, ומי יתן וגם מנומסים תהיו מעט יותר. אגב־אורח, רבותי, – בית זה טוב בנינו מאד”. (בחפצי הלוהט לאמור דבר דרך־חרות כמעט לא ידעתי כלל מה אני סח). “רשאי אני לאמור, להפליא הוא בנוי. כתלים אלה – ההולכים אתם, רבותי? – כתלים אלה הכן הם עומדים”; וכאן, בשגעון־שחצנותי בלבד, דפקתי כבדות, במקל אשר החזקתי בידי, באותה פסת־מרבדה אשר מאחוריה נצבה גויתה של אשת־חיקי.
אך לו ישמרני האלהים ויצילני ממתלעותיו של בכור־שטן! רק גוע הד דפיקותי בדמי, וקול ענה לי מתוך הקבר! – קול שתחלתו רסוק היה וכבוש כאנחת ילד, ואשר חיש גבר והפך יללה אחת רמה, נמשכת, מתמשכת, בלתי־טבעית ובלתי־אנושית בתכלית – יבבה – צוחת־מספּד, צוחת־אימה־ונצחון כאחד, אשר רק מן השאול תעלה שכמותה, מגרונות זעוּמי־אל המתהפכים במדויהם ומגרונות השדים העולזים־על־המארה.
ברחשי־לבי אני – שטות היא לדבר. מתעלף צנחתי לעבר הכותל שמנגד. רגע עמדו השוטרים על המעלות ללא־נוע, מעצמת האימה והפחד. משנהו הלמו תריסר זרועות בכותל אמיצות. הוא התפורר מיד. הגופה, מתליעה במאד ודם־פצעה קרוש, נצבה זקופה לעיני הרואים. על ראשה ישבה, פעורת־פה אדום ופקוחת עין־אש יחידה, החיה האיומה, זו אשר ערמתה הדיחתני לרצוח ואשר קולה המלשין הסגירני לידי התלין. ספנתי את המפלצת בקבר־שבקיר!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.