¹

משפחת גורדון מוצאה מווילנא. היתה למשפחה זו מסורת יוחסין של דורות, ובווילנא חשבוה לאחת המשפחות העתיקות והמיוחסות ביותר. אביו זקנו של גורדון, שעל שמו נקרא: אהרון דויד, עבר מווילנא לשקלוב. הוא היה למדן מפורסם ובעל מידות תרומיות. ממנו נשארו בכתב־יד הרבה חיבורים תורניים (אחד מכתבי־היד האלה נמסר ע"י בנו, אורי גורדון, במתנה לספריית הברון דויד גינזבורג, וא. ד. הצטער מאוד על זה שלא מסרו את החיבור לספריה הלאומית בירושלים). בני עדתו הציעו לפניו משרת רבנות, אך הוא לא רצה לעשות את התורה ‘קרדום לחפור בו’ והתפרנס מהחנות שאשתו היתה מנהלת.

גם אשתו, אמו זקנתו של א.ד., היתה מפורסמת בעירה בחכמתה הרבה ובהשכלתה, לפי מושגי הימים ההם (היא ידעה את השפות: עברית וגרמנית).

בנם אורי, אבי א. ד. גורדון, היה יהודי תמים, הוגה בתורה יומם ולילה, חרד על דת ומקיים כל מצווה, קלה כחמורה, בחינת ‘ייהרג ואל יעבור’, ויחד עם זה רחוק מקנאות דתית. מידת הקנאות נחשבה בסביבתו למידת ‘חסידים’, והוא ‘מתנגד’ היה.

אשתו דבורה, אמו של א. ד., היתה אשה מצויינת בחכמתה, בכשרונותיה הנפלאים, בטוב לבה ובמוסריותה. בילדותה היו אומרים עליה: אילו נולדה גבר, ודאי היתה ל’עילוי'. אשה זו תפסה מקום מרכזי בסביבתה, ואנשים מכובדים היו פונים אליה לבקש עצה מפיה בעניינים מסובכים.

בהיות עוד אורי ואשתו צעירים העביר אותם קרובם הברון יוסף גינזבורג –בין יתר קרוביו–לפודוליה, מקום שם לקח בחכירה את גביית המכס על יי"ש (‘אקציו’). שנים אחדות שימש אורי גורדון פקיד אצל הברון ב’אקציו', אחר כך עזב את משרתו זו וחכר בעצמו כפר גדול עם משק מפותח ורבגוני בדרום פודוליה. שם הכפר טרויאנו. את הנהלת המשק הגדול הזה קיבלה עליה אשתו, והוא עצמו התמכר שוב ללימוד התורה ולעבודת־הבורא. משפחה זו נתפרסמה בכל הסביבה בתור מכנסת אורחים, מה שהגדיל את חינה לא רק בעיני היהודים, אלא גם בעיני האיכרים האוקראינים.

בכפר זה נולד להם בנם אהרון דויד, בחג השבועות שנת תרט"ז, אחרי שארבעת הילדים הראשונים מתו בילדותם, בזה אחר זה. א. ד. נשאר בנם היחיד לכל ימי חייהם, כי גם בנות לא היו להם. מובן, שבנם זה היה כל נחמתם בחיים, וחרדתם לשלומו לא ידעה גבול. כרוב הילדים המפונקים ביותר, היה גם הוא ילד חלש ומוקף כל ימיו רופאים, ועל פי דרישתם של אלה הוכרחו ההורים להסכים שלא ללמדו אף קריאה עד מלאות לו שבע שנים. כשמלאו לו שבע שנים הזמינו ההורים מלמד מיוחד לביתם בשביל בנם היחיד. מנהג זה, להזמין מלמד מיוחד לבנם, נהגו ההורים במשך שנים אחדות, עד שגדל קצת ואז התחילו לשלוח אותו ללמוד, פעם לעיירה הסמוכה גולובניבסק ופעם לעיירה אובודובקה, ששם גרו קרוביהם–משפחת טרטקוב. במלאת לנער א. ד. ארבע עשרה שנה ‘הגלוהו’ הוריו למקום תורה, לווילנא. אמו היתה מספרת, עד כמה קשה היה לה הדבר הזה, עד כמה נלחמה בעצמה, עד שהחליטה להקריב קרבן כזה לכבוד התורה: לשלוח מעל פניה את בנה היחיד והחלש למקום רחוק כל כך. בווילנא למד א. ד. רק שנה אחת ושב הביתה. באותו זמן אירשו לו הוריו את בת אחות אביו, פייגיל טרטקוב, ומסרוהו ללמדן ידוע בעיר חשצ’באטה, רבי הרשקה המפורסם, ששימש מלמד אצל עשירי העיירה, ושם למד כשנתיים.

בינתיים בא שינוי במצב ההורים. נגמר זמן החוזה של חכירת הכפר, ואחרי שעל פי ‘החוקים הזמניים’ אסור היה ליהודים לחכור אחוזות, נאלצו הוריו לעזוב את הכפר. לכפר מולדתו זה היה א. ד. קשור מאוד והיה מזכיר אותו תמיד בגעגועים גדולים, וכפי שיש לשער לא קל היה לו להיפרד ממנו. לאשרו התקשרו ההורים בעסקי יער הסמוך לכפרם זה ויבואו לגור ביער, ושמה הביאו גם את בנם והזמינו לו מלמד, שלימדו–חוץ מתלמוד–גם תנ"ך ודקדוק. בפרק זמן זה, בהיותו כבן שבע עשרה שנה, התעוררה בו תשוקה עצומה ללמוד שפות ומדעים, ויתמכר ללימודים אלה בשקידה יוצאת מן הכלל. הוריו לא הפריעוהו מללמוד לימודי חול, אך גם לא חשבו אותם לכדאים לעזרת מורים, וגם הוא עצמו לא דרש את העזרה הזאת ולא חשב אותה לנחוצה. רק במקרה נעזר זמן קצר בלימוד השפה הרוסית בעזרת מורה: מפי חייל רוסי שנזדמן לאותו יער למד במשך חודש ימים את הקריאה וראשית כללי הדקדוק הרוסי. זהו המורה היחידי שהיה לו במשך כל שנות לימודיו ללימודי חול. ארבע שנים נמשכה תקופת־לימודים זו, שקידתו לא ידעה אז גבול, במשך הזמן הזה למד את השפות: עברית, רוסית, גרמנית וצרפתית, קרא ספרים במקצועות שונים ולמד על פה שירים בכל ארבע השפות. במשך הזמן הזה רכש לו ידיעות במדעים שונים, קורס שלם של בית ספר תיכוני. שקידתו זו בימים ובלילות על הלימודים עייפה את גופו, וההורים התחילו לדאוג לבריאותו, אך בהכירם את אופיו המוצק, לא ניסו אפילו להתנגד. אחר כך כשנודע להם שהוא מצליח בלימודיו באופן יוצא מן הכלל, הציעו לו גם להיכנס לאוניברסיטה וללמוד רפואה: מאמינים היו בו, שישמור על מצוות הדת גם בהיותו רופא. אך הוא לא נטה לרפואה ולא רצה להיכנס לאוניברסיטה.

כבר סופר למעלה, שבשובו מווילנא אירשו לו הוריו את בת אחות אביו. וכשמלאו לו שמונה עשרה שנה רצו הוריו להשיאו למיועדת לו, אך הוא הודיע, שלא ישא אשה לפני עמדו לבחינת הצבא. ההורים, בהיותם בטוחים שבתור בן יחיד אין לו לירוא מפני עבודת הצבא, הצטערו מאוד על סירובו לשאת אשה והשתדלו בכל מיני דרכים להשפיע עליו, אך הדבר לא עלה בידם: החלטותיו בעניינים פרינציפיוניים מוצקות היו תמיד, מיום עמדו על דעתו, ושום כוח לא יכול היה לבטלן. וכשהגיע שעתו לעמוד לבחינת הצבא, נתגלה שיש במחוז זה הרבה ‘נעלמים’, כנהוג, וגדל החשש, שמספר הלקוחים לצבא לא יימלא באופן רגיל ויצטרכו לקחת גם ‘בנים יחידים’. כדי להציל את בנם מחשש סכנה היו ההורים מוכנים לבזבז הון רב. ואולם א. ד. לא רצה בשום אופן להסכים שישתמשו באמצעים של נתינת שוחד. כי תוצאות השוחד הן, שמשחררים את הנותן וממלאים את מקומו באחר, והוא לא יכול אפילו להעלות על דעתו עוול כזה, שאחר ילך לעבוד בצבא במקומו. נקל לשער כמה יסורים גרמה ‘עקשנותו’ זו להורים, אך כל הפצרותיהם לא הועילו–הוא עמד על דעתו בתוקף ושמר שלא ייעשה שום צעד בענין זה. אמו חלתה אז מפחד פן יקחו אותו לצבא, והוא אהב מאד את הוריו, וקשה היה לו לראות בצערם, אך הצדק עמד אצלו כבר אז למעלה מכול, אף מאהבת הורים, ובמקום שראה פגימה בצדק לא יכול לוותר אף ויתור כל שהוא. הוא עמד למבחן הצבא ונמצא בלתי מוכשר לעבודה לרגל חולשת גופו. חצי שנה אחרי השתחררו מן הצבא נשא את ארוסתו ועבר לזמן ידוע לגור באובודובקה–עיר מגורי משפחת אשתו. מהיער נפרד לעולם, כי גם הוריו עזבו את היער ועברו לגור בכפר מוהילנה, אחוזת הברון גינזבורג, ששם התקבל אבי א. ד. בתור פקיד.

*

א. ד. ידע לספר על דבר חייו ביער. בכלל כל תקופת חייו עד שנת העשרים ושתיים, קודם בכפר מולדתו ואחר כך ביער, השאירה רשמים עמוקים ברוחו לכל ימי חייו. בפרט זה של תולדות ימי חייו מונח המפתח של הטפתו לחיים בטבע ושל כל הבניין הפילוסופי שלו ע"ד השותפות של האדם והטבע. בניגוד למטיפים אחרים מסוג זה, המגיעים לידי הערצה מופשטת לטבע מתוך שובע בתרבות העיר עד כדי לבעוט בה, ינק הוא ממקורות חיוביים לגמרי, מתוך מגע ישר עם הטבע ויחס עמוק אליו. משום כך זרה היתה לו הפילוסופיה על דבר הקלקול שבתרבות ועל דבר הצורך לעזוב אותה ולשוב למצב של אדם קדמון, אדם פרימיטיבי. אדרבה: הוא העריץ את התרבות וראה בהתקדמותה את עיקר תעודתו של האדם, אלא שהאמין כי התקדמות אמיתית של התרבות האנושית, תבוא רק אז, אם היא תהיה תוצאה מעבודת האדם בטבע ומהחיים בו. בפרטי התורה הזאת מלאים רוב הכתבים שלו, ולא כאן המקום לעמוד עליהם. ואולם כאן המקום לציין, שא. ד. גורדון, במידותיו ובאופיו המוצק, שימש מודל יפה של אותה המזיגה של תרבות גבוהה ועבודה בטבע, שאליה הטיף ושאותה השתדל להסביר לבני דורו.

כשנתיים גר בעיר מגוריה של משפחת אשתו, באובודובקה, אך זמן זה הסב לו הרבה מצוקה ויסורים. שם נפגש בפעם הראשונה עם החסידות הקנאית, ולמרות היותו שומר מצוות הדת כיהודי חרד, היה בעיני חסידים אלה כאפיקורוס. הוא בכלל הכיר בצדדים החיוביים החשובים שיש בחסידות, אבל חשב שהיא מטשטשת את העצמיות של האדם, מבטלת את מחשבותיו ודעותיו מפני דעותיו של אחר, של אוטוריטה [סמכות] תהיה האוטוריטה מי שתהיה, ולפיכך התנגד לה. גורדון דרש מהאדם עצמיות, לא יכול לסבול את ההכנעה לפני הרבי, בין שזה רבי של חסידים ובין שזה רבי של משכילים. ואולם בסביבה זו של חסידים בעיירה קטנה לא הבינו לרוחו, ראו בו אפיקורוס ורבו אתו. לעומת זאת מצא לו ידידים ואוהבים רבים בין בני־הנוער, אתם היה מבלה את מיטב זמנו בטיולים, בשיחות ובקריאת ספרים, ורבים מהם נשארו קשורים אליו לשנים רבות.

כעבור זמן קצר לשבתו באורובודובקה קיבל משרה במוהילנה, אחוזת הברון גינזבורג, ששם עבד גם אביו, ועבר שמה לעבוד. תקופת עבודתו במוהילנה נמשכה–בהפסקות אחדות–כעשרים ושלוש שנים, עד כשנה בערך לפני עלייתו לארץ־ישראל. וקשה ומלאה צער היתה לו תקופת־חייו זו, למרות מה שמצבו החמרי בתור פקיד גבוה לא היה רע.

משבעה ילדים שנולדו לו חמשה מתו בקטנותם, ומות כל ילד וילד היה עושה שרטת עמוקה בנפשו.

כשנה אחרי שהביא את משפחתו למוהילנה תקפו עליו חוקי־מאי הידועים,² והמשפחה גורשה מו הכפר אל העיירה הסמוכה, לחשצ’באטה. והוא עצמו–לעתים עלה בידו לעבוד במנוחה כל ימות השבוע והיה נוסע הביתה רק לשבת, אך לעתים היו מכריחים אותו לעזוב את הכפר בכל ערב, אחרי גמר העבודה, ולא הרשו לו ללון שם אף בלילות החורף הקשים ביותר. בהשתדלויות רבות היה עולה לפעמים בידו להשיג רשיון למשפחה לשוב אל הכפר, אך כעבור איזה זמן היו מגרשים אותה, וחוזר חלילה.

נוסף על כול ורע מכול היתה עצם המשרה שלא התאימה לרוחו וסביבת הפקידים שהיתה לו למעמסה. בעל מזג חם, מלא רצון ושאיפה לעבודת יצירה, שונא תכלית שנאה עבודה מיכנית, מוכרח היה למלאות במשך שנים תפקיד של גזבר, תפקיד מיכני ומאוס עליו. והפקידים שסבבו אותו–הגדולים בעיקר–היו רובם קטני נפש, חסרי כל אידיאל וגם ‘חופשים’ מדת, לאמור: גם מבחינה זו היו ריקים מכול. ונורא היה מצבו עוד בזה, שלא ראה לפניו כל מוצא. למסחר וקנין התנגד–המחשבה בלבד על דבר אפשרות להיות לחנווני או לסוחר עוררה בו זוועה. לא נשארה לפניו ברירה, אלא להיות לפקיד, והוא נשך את בשרו בשניו והמשיך את תפקידו זה.

במשך שנות עבודתו אצל הברון היו לו לעתים התנגשויות עם הפקידים הגבוהים, שלא יכלו לסלוח לו את יושרו ואת עמידתו התקיפה על הצדק בלי פשרות וויתורים, והתנגשויות אלה הכריחוהו פעמים אחדות להפסיק את עבודתו במשרד. באחת ההפסקות האלה עבד כשנה עם הברון דויד גינזבורג בספרייה שלו. בפעם אחרת עבר לעבוד בתור פקיד ליער הקרוב, בבית־חרושת לנסירה. והיו גם הפסקות שהלך בטל בלי עבודה ובלי כל מקור למחיה. שיבתו למשרד היתה לו בכל פעם בייסורי־נפש מרובים. אך היו בכוס יגונים זו גם מעט נטפי־ניחומים: הפועלים באחוזה והפקידים הצעירים אהבוהו אהבת נפש וראו בו את מגינם ומורם הרוחני.

בפרק זמן זה השקיע גורדון את עצמו בעבודת חינוך במובן הכי רחב. המטרה הקרובה ביותר היתה, כמובן, חינוך ילדיו–הבן והבת שלו. את מיטב זמנו הקדיש לקריאה בספרי חינוך, להתייעצות עם המורים ולחיבור תכניות ללימודים, לטיולים ולשיחות עם הילדים. אך הוא לא הסתפק בזה. שאיפתו לחינוך הנוער עשאתו לאט לאט לאביהם הרוחני של טובי בני הנעורים שבשני מקומות מגוריו: בכפר מוהילנה ובעיירה חשצ’באטה.

רבה היתה השפעתו גם על האבות, שלפניהם היה נואם בשבתות בבית הכנסת על החינוך, על התחייה הלאומית, על חיבת ציון ועל נושאים ציבוריים שונים. כשהיו רואים אותו בשבת הולך לבית הכנסת לדרוש, היה הבית מתמלא תיכף עד אפס מקום. וחיבה יתרה היתה נודעת לו מבעלי המלאכה והמון העם הפשוט, אשר יותר משהבינו את דבריו, הרגישו אותם וחיבבוהו מאוד.

אך עיקר תעודתו ראה גורדון בעבודתו עם בני הנעורים. ביתו היה להם בית ועד: שמה היו באים לקרא עתונים, ספרים, שם היו מסדרים, על פי תכניותיו של גורדון ותחת פיקוחו, נשפים, הרצאות על נושאים שונים, הקראות, ויכוחים ואף מקהלה לא חסרה. נשפי קריאה היה א. ד. ג. מסדר לעתים גם בכפר באמצע השבוע, ומפני קרבת המקום היו רבים מתלמידיו העירוניים מבקרים בנשפי הכפר. אך הנשפים העיקריים היו אלה שבביתו, בעיר, במוצאי שבתות. אליהם היו באים, מלבד בני הנעורים של העיירה, רבים מהפקידים הצעירים שבמוהילנה–הללו היו אומרים, כי העונג הרוחני שהם מקבלים בבית זה בערב אחד נותן להם כוח לעבוד במשך כל השבוע.

במוהילנה ייסד גורדון ספרייה בשביל הפקידים והיה בעצמו מנהלה. והיות ששם נמצאו פקידים בני שלוש אומות: יהודים, רוסים ופולנים, התלקח ויכוח בין חברי הספרייה, לאיזו שפה משפט הבכורה בספרייה זו. לרבים היתה הנטיה לבכר את הספרות הרוסית, כי הרי בה קוראים לא רק הרוסים אלא גם היהודים והפולנים, מה שאין כן בשתי השפות האחרות, שכל אחת מהן מיוחדת רק לבעליה ואין אומה אחרת משתמשת בה. גורדון מצדו השתדל לשמור על מידת הצדק ביחס לכל שלוש השפות, וביחוד שמר שלא תקופח זכותה של הספרות העברית.

*

מעניין הוא סיפורו על דבר יחסו בתקופה ההיא אל הספרות העברית החדשה. בימי נעוריו, בשעה שהתחיל ללמוד מדעים ולקרא בספרות בשפות שונות, נתקל קודם כל בספרות ה’השכלה' ממין ידוע, ונפשו סלדה בה. היא נגלתה לפניו בכל הבטלנות וחוסר הטעם והתרבות שבה והוא הדיר את עצמו מקריאה בה. ‘ספרות זו היתה בשבילי סמל קלוננו וירידתנו, ובכאב לב התרחקתי ממנה’. אחר־כך כשהיה למנהל הספרייה וללוחם על זכותה של הספרות העברית בה, הרגיש בסתירה הנוראה שיש במעשהו זה–להמציא לקוראים ספרים שהוא עצמו מתייחס בשלילה אליהם, אף לאלה שלא קרא בהם ולא ידע את תוכנם. את הסתירה היה משתדל ליישב בזה, שחלק גדול מקוראיו הם בבחינת תינוקות שנשבו לבין הגויים וצריך לקרבם אל היהדות, באילו אמצעים שהם. אך הסתירה לא התיישבה וגרמה לו עינויי־נפש. על השינויים שבאו בינתיים בספרות העברית לא ידע כלום, כי לאחר שיצא גזר דינה מלפניו, היתה פרישותו הימנה קיצונית בתכלית. וכשהביא לו מי שהוא במתנה את הכרך הראשון של ‘על פרשת דרכים’, קיבלהו מתוך נימוס וגנזו בביתו, בלי להסיר ממנו את הנייר שבו היה עטוף. רק כעבור חצי שנה, אחרי שאחד מחניכיו הכריחהו פעם לקרא ב’השלח' איזה מאמר של אחד־העם, עמד פתאום על טעותו ועולם חדש נגלה לפניו. ‘האומנם מהפכה כזו באה בספרותנו, ואני ישנתי שנת חוני המעגל ולא ידעתי!’–קרא בהתרגשות. אז בא הביתה והוציא את ‘על פרשת דרכים’ מהגניזה ובמשך שני ימים רצופים לא נפרד ממנו. מאז נהפך לבו לטובה אל הספרות העברית והתחיל להתעניין בה. ואולם עד הזמן ההוא היה חובב ציון נלהב, היה מטיף לחיבת־ציון, אוסף כסף לטובתה, בלי קרוא כמעט כלום על אודותיה ובלי הכיר היטב את זרמיה השונים ואת ראשי מדבריה בספרות.

כדי להבין את יחסו זה לספרות ההשכלה צריך לזכור, שבניגוד לרוב המשכילים בני דורו, לא היה בחינוכו של ג. שום משבר, הוא לא נלחם על ההשכלה עם הורים ומורים, הוא לא טעם את הטעם של מים גנובים, שמתוך היותם גנובים הם נראים מתוקים גם כשהם מרים. הוא מעולם לא התפקר. בלי כל מפריע למד לימודי חול לשמם כמו שהוסיף ללמוד תורה לשמה. ומה שמצא בלימודיו הקודמים, בספרות העתיקה: רעיון מוסרי, מחשבה עמוקה, שירה ויופי, את זה חיפש בחדשה; אך בספרות העברית החדשה חיפש לשוא, כי לא היה בה זכר לכל אלה, ובספרויות של עמים אחרים מצא בנקל.

ולא מתוך קיצוניות בלבד עמד כל אותן שנים בעקשות ולא רצה לבדוק, שמא חלו שינויים בספרות זו. המשפט שחרץ עליה אחרי העיון הראשון בה היה מיוסד על מסקנה הגיונית ברורה: ספרות ישראל בגולה יכלה להיות חשובה רק כל עוד שעסקה במחשבה מופשטת, במוסר, במילי דשמייא וינקה מתוך מקורות קדומים. אך מהרגע שפשטה את אדרת הקדושה מעליה ורוצה לעסוק בדברי חול, הועמדה בעולם שאינו שלה ואינה מוצאה בו את ידיה ואת רגליה. לנו אין קרקע תחת הרגליים, אין חיים עצמיים, חיינו מותנים מעבודת אחרים, מיצירת החיים של אחרים, מיחסם של אחרים ותלויים בהם, ובאין חיים עצמיים, אי אפשר שתהיה ספרות עצמית. יכול להיות רק חיקוי לאחרים, אך החיקוי, גם המוצלח ביותר, הוא רק חיצוני ואין בו אף שמץ מנשמת המחוקה ומתוכנו. ודבר זה אינו עלול להשתנות, כל עוד שחיינו לא ישתנו ביסודם, ולמה איפוא לבדוק אחרי שינויים לטובה, אם אלה הם בלתי אפשריים?

ואמנם אחרי ההתפעלות הראשונה מהשינויים לטובה שחלו בספרותנו בנוגע לטעם ולצורה, ואחרי עיון וקריאה רבה בה, התחיל שוב להבחין בקולותיה ולהרגיש באי־הטבעיות שבהם. ביחוד התחדדה הבחנתו זו בארץ־ישראל, אחרי שהרגיש את הקרקע תחת רגליו. ‘כשאני קורא את שירי לרמונטוב על אהבה, אני מרגיש את האהבה שלו ואני מאמין לו, וכשאני קורא את שירי האהבה של משורר עברי פלוני, אני נוכח אמנם שהוא יודע לחבר שיר על אהבה, אבל איני מרגיש כלום באהבתו ואינני מאמין לו’.

ומכאן יחסו הנלהב לספרות שהתחילה להתייצר בארץ ישראל כעבור שנים אחדות אחרי בואו לארץ. לספרות זו חסרו אמנם כוחות ביטוי, היא התחילה בגמגום, אך החומר לביטוי היה עצמי, לקוח מחיים עצמיים מתהווים, והיה יסוד להאמין כי במידה שחיים אלה יתפתחו וישתלמו, באותה מידה יתפתח וישתלם גם הביטוי שלהם–הספרות. ‘זהו פרוצס [תהליך] טבעי מורגש היטב רק לאלה שחיים ומשתתפים בו’. אלה שחיים מחוץ לפרוצס הזה, ביחוד הסופרים, שבחנו את הספרות המתהווה הזאת רק מבחינה ספרותית, הללו–לפחות רבים מהם–התייחסו בגיחוך על השפתיים לספרות ילדותית זו, וגורדון חשב שאין להאשימם ולהתרעם עליהם, כי מה יש לדרוש מהזיקנה נטולת חוש החיים המתהווים.

הרבה מרץ הקדיש גורדון לסידור בתי־ספר מתוקנים, והיה הראשון שהשתדל להעמיד את חינוך הבנות על מדריגה שווה עם חינוך הבנים. את בתו לימד עברית ומדעי היהדות ולא הבדיל בינה ובין הבן. בהשתתפותו האקטיבית [הפעילה] ובעזרתו נוסדו ע"י בתו ואחת החבירות שלה שיעורים לעברית ולמדעים שונים בשביל ילדות. שיעורים אלה התפתחו לאט־לאט לבית ספר עברי לילדות, שהלימודים העבריים תפסו בו את המקום הראשי. מבקרות בית־הספר הזה היו מגילים שונים, וגורדון היה משתתף בחינוכן כמו בחינוך בניו הוא. על ידי בית־הספר הזה נעשתה השפה העברית ללימוד חובה בשביל רבות מבנות העיירה, וגם אלו שלא נכנסו לבית־הספר, מחוסר מקום בו, השתדלו לרכוש להן את ידיעת השפה העברית מחוץ לבית־הספר. לימוד־חובה זה לבנות נשאר קיים בעיירה גם אחרי שבית־הספר נסגר (כחצי שנה בערך לפני עלות גורדון לארץ־ישראל). בשנים האחרונות לפני עלותו לארץ התאמץ לעשות את השפה העברית לשפת הדיבור בין בני־הנעורים, והתאמצותו זו הצליחה במידה מרובה.

אין כל ספק, שגורדון היה מחונן בכשרונות פדגוגיים בלתי רגילים, וכנראה שאותה סיבה אשר מנעה את אביו־זקנו מקבל משרת רבנות– שלא לעשות את התורה קרדום לחפור בו,–מנעה גם אותו מהתמכר כולו לעבודת הוראה וחינוך, למרות כשרונותיו ונטייתו הפנימית לכך. סמוכין להשערה זאת אנו מוצאים ביחסו לשכר סופרים–עד יומו האחרון נזהר מליהנות הנאה חומרית כל שהיא מכתיבתו, וכששלחו לו פעם סכום כסף בתור שכר סופרים בעד מאמר שהדפיס בעתון הגרמני ‘דער יודע’, לא רצה ליהנות ממנו ומסר את הכסף לאדמיניסטרציה של ‘הפועל הצעיר’.

*

לתקופת חייו במוהילנה נשאר לי עוד לציין את יחסו לתנועת ההגירה לארגנטינה. הברון גינזבורג, שהיה מראשי העסקנים של התנועה הזאת ברוסיה, פתח במוהילנה משרד מיוחד בשביל המהגרים של הערים והכפרים הסמוכים. גורדון התייחס לתנועה הזאת בחיוב גמור, הוא לא ראה בה שום סתירה וניגוד לחיבת ציון. כאן המדובר בעבודה לדורות, בשינוי יסודי של כל סדרי חיינו ומרכזם; וכאן–אחד האמצעים הזמניים המרובים, שהיינו משתמשים בהם במשך ימי גלותנו להקלת מכאובינו. אין, איפוא, ביניהן שום דמיון ושום יחס, ואין לראות בתנועה לארגנטינה התחרות לחיבת־ציון. אמנם כשהציע לפניו הברון להילוות אל המהגרים לארגנטינה לא רצה, אך בהצלחת התנועה רצה בכל לבו. אלא שבינתיים נכנס לתוך התנועה האמיגרציונית [של הגירה] הזאת במחוזו זרם של צעירים אידיאליסטים, אשר ראו באמיגרציה לארגנטינה את המהפכה הלאומית והתחילו לעבוד לה כאידיאל לאומי גדול. ואת האידיאליזציה הזאת לא יכול גורדון לסבול, ראה בה מעין ‘עבודה זרה’ ומצא את עצמו מחויב להילחם בה. רבים מהצעירים האלה היו אידיאליסטים באמת וטהורי כוונה. הם לא התכחשו לקניינים הלאומיים, ולהיפך–הכניסו לתכניתם את תחיית השפה העברית בתור אחד העיקרים, אספו וליקטו את השירים העבריים שיש בהם איזה רמז לעבודת אדמה, חיברו שירים מיוחדים לתנועה, שבהם קשרו כתרים לראשיה כלגואלי העם. הוציאו גם ספר לימוד בעברית לעבודת האדמה, והחלו אפילו לייהד את שמות המשפחה, על פי רוב באופן מגוחך אך בתמימות רבה (לשם קוריוז ייזכר כאן שינוי אחד השמות: במוהילנה היה פקיד אחד–מתבולל–בשם טומרקין, וישנו את שמו ל’מראה־כהן'). כל הדברים הטובים האלה, שיש בהם כה הרבה מהחיוב, עוררו בלבו של גורדון דאגה רבה לרגל הצירוף המשונה שצירפום לתנועה הארגנטינית, וימים ולילות היה מקדיש לויכוחים עם מחוללי התנועה והשתדל להעמידם על טעותם, וזה גם נתן לו דחיפה יתירה להקדיש יותר זמן ומרץ לעבודה חיובית לשם חיבת־ציון.

בשנת תרס"ג בערך נמכרה מוהילנה לבעלים חדשים וגורדון נשאר בלי עבודה, והשאלה מה לעשות מעתה הועמדה לפניו בכל חריפותה. הוא עזב את מוהילנה ועבר עם משפחתו: הוריו הזקנים אשר גרו יחד אתו, אשתו ובתו, לאובודובקה עיר מולדת אשתו. בנו היחיד למד אז בליטה בישיבה.

אגב: בין האב והבן היו חילוקי דעות, שגרמו לשניהם הרבה עגמת נפש. הבן היה אדוק בדת יותר מהאב, היה שקוע בלימוד תורה לשמה ובעבודת אלוהים ונשא את נפשו להיות תלמיד ישיבה. והאב, עם כל היותו רוצה שבנו ירכוש לו ידיעות מספיקות במדעי היהדות, התנגד מאוד לנסיעתו לישיבה והשתדל להוכיח לו, שאפשר גם מחוץ לישיבה לרכוש את כל הידיעות. אך שום הוכחות לא הועילו, הבן, שהיה בו הרבה מתכונתו העקשנית של האב, עמד על דעתו ונסע לישיבה. מאז ועד מותם–הבן מת ברוסיה לפני האב–נשארו נפרדים בדעות, אם כי היו ביניהם יחסים משפחתיים די לבביים. שניהם סבלו מהפירוד הזה, אך לשניהם היתה זרה מידת הוותרנות בענייני דעות ואמונות ולא יכלו לאחות את הקרע שנתהווה ביניהם.

באובודובקה התחיל גורדון לחשב את דרכו לעתיד. לו היתה נטייה להשתמש במשבר זה לגמור את חשבונותיו עם העבר שלו, לעלות לארץ־ישראל ולהתחיל הכול מחדש. ואולם חובותיו למשפחתו–מה יהיה עליהן? לו ברור היה, שבעלותו לארץ־ישראל לעבוד, הוא כאילו פורק מעליו כל עול ביחס למשפחתו, והאם יש לו רשות מוסרית לכך? זו היתה התנגשות חזקה של שני פרינציפים [עקרונות] מוסריים: חובותיו למשפחתו וחובותיו להכרתו הפנימית, שהאחד בהכרח יבטל את השני, והוא התהלך קודר תחת לחץ יגונו ולא יכול להכריע. נוסף למלחמתו הפנימית קמה גם התנגדות חזקה לנסיעתו מצד הוריו ומצד קרובי אשתו. הוריו לא יכלו בשום אופן להשלים עם הרעיון, להיפרד מבנם יחידם ולהישאר ‘יתומים עזובים לימי זקנתם’ (ממכתב אמו אליו), ולקרובי אשתו היו כמה וכמה הצעות לעסקים ולפרנסה בשבילו, ולא יכלו להבין לשם מה עליו לנדוד למרחקים. מצב זה של פקפוקים נמשך כמה חדשים. בינתיים מתו עליו אביו ואמו בזה אחר זה בזמן קצר. ואחרי עבור ימי האבל קם גורדון להפסיק את הפיקפוקים ולהחליט, מה עליו לעשות. התעוררה גם הצעה לנסוע לאמריקה, והיתה נשקפת תקווה, שבאמריקה יוכל להרויח די לפרנס את משפחתו. אך כאן קמה אשתו לעזרתו: אם נגזרה הגזירה לנסיעה, הרי היא בעד ארץ־ישראל ומתנגדת בהחלט לנסיעה לאמריקה.

ובחורף שנת תרס“ד, בחודש שבט בערך, בדק ג. בפעם האחרונה את חשבונו: הבת עומדת כבר ברשות עצמה, לומדת ומלמדת ויש תקווה שתוכל לעזור גם לאמה. הבן אף הוא עומד ברשות עצמו ואינו זקוק לעזרת ההורים. מלבד זה נשאר לגורדון, מימי עבודתו במוהילנה או מירושת הוריו, סכום כסף ידוע–מאות רובלים אחדות–שאותו ישאיר לאשתו; לזמן ידוע, לפחות, יש איפוא לראות את המשפחה כמסודרת, ולעתיד הרי אין זה כלל מן הנמנע שיוכל להביאה לא”י–והוא נפרד ממשפחתו, נגד רצונם ודעתם של בני משפחת אשתו, אשר לא סלחו לו את צעדו זה, ובחודש אדר הגיע לא"י.

*

עם עלותו לא“י מתחילה תקופת חייו העצמיים, שאותה השתדל לבטא בכתביו. הכתבים כשלעצמם אינם מפעל חייו, לפחות הוא עצמו לא חשב אותם למפעלו העיקרי; הם אינם אלא הפירוש למפעלו, והמפעל עצמו–זוהי ההחלטה לכרות ברית עולם עם העבודה, והעמידה העקשנית על החלטתו זו עד יומו האחרון, במשך 18 שנה. בעלותו לא”י היה בן ארבעים ושמונה שנה, עבודה גופנית לא עבד מעולם, וכל מיבנה גופו, חינוכו והרגליו בחיים–כבן יחיד להורים עמידים ומפונק מנוער–לא הכשירו אותו לעבודה ולתנאי החיים של פועל. ואולם בעמקי נפשו תססה ההכרה, שהעבודה היא היא התעודה העיקרית לא רק של היהודי בארץ־ישראל, כי אם של האדם, של כל אדם בתבל; היתה אמונה שהעבודה כשלעצמה טובה לנשמה ולגוף כאחד, והקושי איננו בה, כי אם בהרגלים של דורות, בחוסר הבנה והתעמקות במהותה, בחוסר סידורים מתאימים לחיי עבודה, ועל כל אלה אפשר ואפשר להתגבר, אם רק יש הרצון לכך. בכוח שלושה אלה: ההכרה, האמונה והרצון ניגש גורדון להוכיח למעשה את האפשרות. ההסברה בכתב באה אחר כך–קודם בשביל עצמו, לשם העמקת היסודות, שעליהם נשען מפעלו הוא, ואחר כך, ובדרך אגב, גם לשם הטפה לאחרים.

וצריכה האמת להיאמר–בחייו, על כל פנים בשנות חייו הראשונות בא"י, השפיעה הטפתו האילמת, עבודתו וחייו בעבודה, לעין ערוך יותר מאשר הטפתו בכתב. למאמריו ניתן בזמן הראשון הערך לא ל’מה' שבהם, כי אם ל’מי’–גורדון כתבם, ולפיכך כל מילה קדושה, כי הרי הוא היחיד המקיים נאה בעצמו מה שדורש מאחרים. רק ברבות הימים נמצאו קוראים, אשר החלו לשים לב גם ל’מה' המיוחד שבכתביו, לדרכי המחשבה העצמיים שבהם, וליחס להם ערך מיוחד כשהם לעצמם, בלי קשר עם כותבם.

וגם זה צריך להיאמר: גורדון שימש מופת, ותפקיד זה היה למורת רוחו. בהתאמצות כל כוחות הנפש חתר אדם זה להבהיר מכל פסול את הכרתו, שהוא ממלא חובה נעימה, שעבודתו נותנת לגופו ולנשמתו יותר ממה שהוא נותן לה, וכשהרגיש שאחרים מציגים אותו למופת, כאדם שמקריב את עצמו בעד אידיאל, ראה בזה חילול העבודה והצטער על כך. אמנם כעבור שנים אחדות, אחרי שנוכח בהשפעה הרבה שיש לו על ציבור העובדים בא"י ועל הדור הצעיר בחוץ לארץ, הסכים מדעת להשתמש בכוח השפעתו, עד כמה שזה לא יפגום בנשמתו, ולהופיע בציבור בתור משפיע. ואולם בזמן הראשון לעבודתו בארץ, היה משתדל להיות נחבא אל הכלים, למרות מה שעד עלותו לארץ היה תמיד איש הציבור ומשתדל להשפיע על הציבור. לאיש פינומינלי [יחיד ומיוחד] כגורדון, ובגיל המתקרב לימי זיקנה נשקפה תמיד הסכנה, להיהפך לפינומן מדעת, לאמור–לבעל פוזה [כלומר: כמעמיד פנים ואין תוכו כברו]. מדבר זה ירא גורדון תמיד, ובכשרון אנליטי [נתחני] יוצא מן הכלל שמר והשגיח על עצמו עד רגעי חייו האחרונים, שלא יילכד ברשת זו שפרשו לפניו חייו בארץ ישראל.

בימים הראשונים לבואו לארץ פנה לבקש עבודה במושבות ולא נענה. באותן השנים בכלל לא היה קל לפועל בארץ ישראל להשיג עבודה אצל איכר, ובייחוד לו, לאיש בא בשנים [זקן] וחלש. שום נותן־עבודה לא האמין בו, שהוא מוכשר לאיזו עבודה. בינתיים הוצעה לפניו משרת פקיד באיזה מוסד, אך הוא לא רצה אפילו לשמוע על דבר משרה. התחייה הלאומית ותחיית האדם צריכה להתחיל מעבודה גופנית, ביחוד מעבודת אדמה, ואם ככה צריך, הרי שעליו להיות בין המתחילים. הודות לעקשנותו וסבלנותו השיג סוף סוף עבודה בפתח־תקוה, עבודה יומית במעדר בכרמים ובפרדסים. מכתביו למשפחתו בימים ההם היו מלאים התעוררות ושמחה על עבודתו. ‘היכולתם להעלות על דעתכם, שאביכם יהיה לפועל?’ ‘אני עתה כתינוק שנולד, נולדתי מחדש’. ‘העבודה מפרכת את הגוף, אבל היא נותנת כל כך הרבה, כל כך הרבה לנפש’. בהתלהבות מרובה היה כותב על הצעירים הבאים לא"י לעבוד ושהוא חי ועובד אתם יחד. גם על נגעי הישוב היה כותב הביתה, על העבודה הזרה, על הקילקולים שבחינוך וכו'. רק על דבר אחד עבר בשתיקה–על מצבו החומרי. מצבו זה–חוסר־יכולת גמור לעזור למשפחתו–מירר את חייו, הוא ראה את עצמו כחוטא, כאיש שאינו ממלא את חובתו. דבר זה הניע אותו לחפש עבודה המשתלמת יותר, אם גם קשה יותר ולמעלה מכוחותיו. ובימי הבציר של אותה שנה עבר לראשון לציון לעבודה ביקב. מעבודתו זו הצליח לחסוך ולשלוח מעט כסף הביתה, ולשמחתו לא היה גבול. אלא שתוצאות עבודתו זו היו מרות מאד, כמו שיסופר הלאה. אך קודם יצויין מקרה אחד, אשר גרם להתפטרותו מעבודתו ביקב.

ראשון לציון היתה אז ספוגה ברוח של טריטוריאליזם. המלים: אוגנדה, טריטוריאליזם היו נישאות בפיות רבים בכל מסיבה ובכל פגישה, ובמסיבה אחת, בשעת ארוחת הצהרים בבית אוכל, התפאר אחד האיכרים, שבראשון לציון נמכרו שבעים ושניים שקלים טריטוריאליסטיים, ובין השוקלים רבים מפועלי היקב. ש.צ.³ שעבד אז גם הוא ביקב ושנמצא באותה מסיבה, התרגז על עצם העובדה ועל התפארות זו, וענה לאיכר: מה הפלא, מנהיגי הטריטוריאליסטים הם הרי פקידי היקב, הם הרושמים את שעות העבודה של הפועל ומעריכים אותם לרבעי ימים, לחצאי ימים ולימים שלמים. בידם כוח רב. הפועלים מכירים בכוח זה, ובשביל מחוסרי ההכרה שביניהם משמש כוח זה גורם חשוב להשתעבדות ואפילו לקניית השקלים המוצעים על ידי הפקידים. אלה היו בקירוב דברי צ., שנמסרו תיכף, בהוספות שונות, לנוגעים בדבר–לפקידי היקב. למחרת בבוקר, כשגמר צ. את משמרת הבוקר שלו, נקרא למשרד לשם חקירה ודרישה. הוא סיפר מה שאמר, ועל זה העיר אחד הפקידים, שבעד דברים אלה הוא ראוי למכת לחי, והפקיד השני הסכים להערכה זו בפועל ונתן לצ. מכת לחי. צ. ניסה למוד מידה כנגד מידה, אך תיכף סבבוהו כל הפקידים והתנפלו עליו במכות. הרעש שהתחולל אחר כך מסביב למקרה זה אין עניינו לכאן. מה שמעניין אותנו הוא, שצ. התפטר תיכף מעבודתו ביקב, ויחד אתו הגישו באותו ערב את התפטרותם בתור מחאה מ. ו.⁴ וא.ד. גורדון.

תוצאות עבודתו של גורדון ביקב היו, כאמור, מרות מאוד. לרגל עבודתו הקשה ותנאי חייו הגרועים שם הוכשר גופו לקלוט את טפילי המלריה, ואחרי צאתו משם חלה ושכב בבית־החולים שלושה שבועות. גופו נחלש מאוד, ובעזבו את בית החולים לא יכול לשוב לעבודה במשך שלושה חדשים. הוא שב לפתח־תקוה וניסה אמנם ללכת לעבודה, אך לא יכול. בימים ההם עדיין לא היתה בארץ ‘קופת־חולים’, ופועל שחלה יכול היה רק בדרך נס להינצל ממות ברעב. גם לגורדון קרה אז נס: הפועל רוצ’קין, פועל בעל משפחה, שפירנס בדוחק את משפחתו בעבודתו, ושאצלו היה גורדון אוכל בעת עבודתו בפתח־תקוה, קיבל אותו לביתו והוא ואשתו טיפלו בו בלבביות רבה וחילקו אתו את פרוסת־לחמם הדלה. מי שיודע עד כמה נזהר גורדון לקבל עזרה כל שהיא מאחרים, זה גם יבין, מה עדינה היתה הצורה שבה ניתנה לו עזרה זו מצד האנשים הפשוטים האלה, אם גורדון הסכים לקבלה. אחרי עבור זמן ידוע, כשהבריא והתחיל לעבוד, שילם להם גורדון בעד האוכל, אך את התנהגותם הטובה בעת צרה לא שכח להם במשך כל ימי חייו.

בשנת תרס"ה, ימי הבויקוט [חרם] על הפועלים העבריים בפתח־תקוה, כשבאתי אליו להכירו פנים אל פנים (עוד בהיותי נער שמעתי סיפורים רבים על חייו ומלחמותיו במוהילנה, הקרובה לכפר מולדתי, על דעותיו הקיצוניות, על עבודתו בחינוך הדור הצעיר ובהפצת השפה העברית, וזוכר אני היטב את הצינורות, שדרכם הגיעו אז אלי הידיעות על אודותיו. ואולם נעלם ממני לגמרי המקור, ממנו שאבתי אחר כך–כשנמצאתי כבר רחוק, רחוק ממקום מולדתי ומכל הצינורות ההם–את הידיעה הברורה על דבר עלותו לארץ ישראל ועל דבר כל מה שקדם לעלייה זו. זוכר אני על כל פנים שבדמיוני על דבר נסיעתי אני לארץ ישראל נכלל גם גורדון בין שאר הדברים המקסימים ומושכים לארץ. על ידי איזו צירופים משונים מימי הילדות נקבעה משום מה מהותו בדמיוני לא כאדם, כי אם כדבר, כעין ‘כותל מערבי’. וכשם שלא מיהרתי לראות את הכותל המערבי, ככה לא מיהרתי גם לראות אותו. רק אחרי עבור חדשים אחדים לבואי, ואחרי שהתעורר בי הרצון לשמוע מפיו את דעתו הוא על דבר הבויקוט, הלכתי לפתח־תקוה להכירו פנים אל פנים), מצאתיו מדוכא ונעלב עד עומק הנפש על המצב בפתח תקוה. צערו על הצעירים, שאין להם עבודה והם רעבים ללחם היה הרבה פחות מצערו על הירידה המוסרית של מחוללי הבויקוט. הרי זה איננו עלבון לפועלים, כי אם עלבון לרעיון התחייה הלאומית. הרי איכרים אלה הם חלוצי העם, שעליהם צריך להישען בניינו לעתיד. ואם ככה יחסם לאלה אשר באים להמשיך את אשר הם החלו, מה יש לקוות מהם, ומי יערוב לנו שהממשיכים עצמם, שהם עתה במדרגת חלוצים, לא יתייחסו גם הם ככה ברבות הימים לבאים אחריהם. דבריו היו אז מלאים יאוש. אך הוא תמיד עמד כמפקד גיבור על משמר לבבו ולא נתן לייאוש להתגבר בו. בכל לבו השתדל להבין לרוחם של האיכרים, לנתח את היחסים שנוצרו בינם לבין הפועלים, למצוא את הגורמים ליחסים אלה ולגול במקצת את החרפה הלאומית מעל ראשי המחרימים. הוא התנגד מאוד לחופש שמרשים להם הפועלים בפומבי בענייני דת, ראה בזה חוסר תרבות, ואחד הגורמים לחידוד היחסים. אך כל השתדלותו זו להיות אובייקטיבי לא הועילה לו להצדיק לעצמו אף במקצת את התנהגותם של האיכרים. כי עלובות הן הדעות והאמונות שנלחמים עליהן באגרוף, במניעת עבודה ובהרעבה. מחסה מהעלבון הצורב הזה מצא לו כמו תמיד רק במקלטו היחידי, שאליו כינס לריפוא את עלבונם וצערם של כל הדורות: צריך להתחיל הכל מחדש, לתקן מיסודו את האדם הפגום שבנו, לחדשו על ידי עבודה, ואז ממילא יקום היהודי שבנו לתחייה.

בסוף שנת תרס"ט באה אליו משפחתו מרוסיה: אשתו ובתו. באותו זמן עבד גורדון ברחובות. ולפני בוא המשפחה הלך הוא מרחובות ליפו, ובדרך, בין ראשון לציון ויפו, התנפלו עליו ערבים וירו בו ודקרו אותו בסכינים. הפצעים שקיבל היו אנושים וחייו היו אז בסכנה. אך יותר מהכאב הגופני הציק לו הכאב המוסרי, חילול כבוד האדם שיש בזה, והרבה זמן לא יכול להסיח את דעתו מהמקרה הזה.

אחרי שבאה משפחתו, עבר אתה לגור בעין גנים, בבית קטן ששכרו להם שם. הוא המשיך לעבוד אצל האיכרים בפתח־תקוה, אך לא בכל יום נמצאה לו עבודה, וחייהם החומריים היו קשים מאוד. כעבור ארבעה חדשים לבוא המשפחה חלתה אשתו במחלה אנושה, שבה מתה אחרי ימים אחדים. באותו זמן חלתה גם בתו במחלה קשה ושכבה שני חדשים בבית־חולים. כל האסונות התכופים האלו היה בהם כדי לשבור את האדם החזק ביותר, אך גורדון חונן ב’גבורה עליונה' זו, שאותה דרש מאחרים, ואילו הורשה להשתמש כאן במידות ובמשקלות, אפשר היה לומר, שעם כל משקל ומשקל שהחסיר מגופו, נתוסף לו פי שנים ברוחו, והוא נשאר עומד איתן כסלע על משמרת עבודתו. היה זה בכלל אחד החזיונות המפליאים בגורדון, שהוא גם לעת זקנתו עמד בעצם התפתחותו הרוחנית, כצעיר בן שמונה עשרה. לפי ערות הרצון, התגברות הטמפרמנט והעמקת המחשבה, שהלכו והתפתחו אצלו משנה לשנה יותר, היתה תמיד ההרגשה, שגורדון עוד לא אמר את המלה האחרונה, שהוא עוד עתיד לתת גדולות.

כשקמה בתו מחוליה התיישבה בעין גנים יחד אתו. הוא המשיך את עבודתו בשדה והיא השיגה לה אילו שיעורים פרטיים.

תקופת חייו בעין גנים היא פרק מיוחד, וכנראה פרק מעניין, אך את הפרק הזה אני מחסיר, כמו שהחסרתי עד עתה פרקים רבים, וכמו שאני מוכרח להחסיר את כל תקופת חייו שאחרי עין גנים, מחודש ניסן שנת תרע“ב, שאז עזב את יהודה ועבר לגליל, עד חודש שבט תרפ”ב–תקופה של עשר שנים–מטעמים שאבאר אותם אחר כך.

*

לפני סיימי את דברי, עלי לציין עוד אילו ציונים.

במשך כל שמונה עשרה השנים שהכרנו את גורדון בארץ ישראל, לא חלו כל שינויים בהבעת הפנים שלו: הוא תמיד היה מרוכז בתוך עצמו, חי חיי מחשבה אינטנסיביים, על פניו שפוך עצב נורא ומעיניו נשקף צער־העולם. יחד עם זה היה הוא, לפחות במחצית הראשונה של חייו בארץ ישראל, איש ‘שמח’ מאוד, או, אולי ‘משמח’. הוא ידע לרקוד עד כלות הכוחות, עד כדי התפשטות הגשמיות. סימנתי את המלים שמח, משמח במרכאות, כי לגמרי לא ברור לי, אם אפשר לכנות מצבי רוח אלו שלו בשם שמחה. בריקודיו היתה מעין עבודת אלוהים יותר מאשר שמחה. זו היתה מין ‘שמחה עילאה’ על פי הטרמינולוגיה של החסידות. על כל פנים העצב שעל פניו לא רק שלא סר מעליהם בשעת הריקודים, אלא שהיה מתבלט יותר ויותר בכל שרטוט ותנועה והבעה שלהם. בימים ההם היתה שגורה תמיד בפיו המלה ‘פרייליך’ [בשמחה], שהיה מבטאה בהכאה באצבע צרדה, במחיאות כף אל כף ובתנועת ריקוד של כל הגוף, בבחינת ‘כל עצמותי תאמרנה’. אך המלה הזאת ‘פרייליך’ היתה יוצאת תמיד מפיו, כאילו טבלה קודם ארבעים טבילות בים של ייאוש. הוא גם התקין והתאים אילו שירים ומנגינות לריקודים ביידיש ועברית, שהשתמשו בהם הרבה בשנים הראשונות, אלא שאחר כך נשכחו לגמרי. אחד השירים, לקוח, כמדומני, מאת ורשבסקי, התחיל במלים:

כאָטש איך בין מיר א אָרים אידל

און עס דאַרט מיר נאָר דער מוֹח,

אין ארץ־ישראל זינג איך אַ לידל

און איך מָך דערצוּ אַ טענצעל אויך.

פרייליך אָט אַזוֹי…

והמנגינה, ביחוד כשיצאה מפיו, היתה כה עצובה, שבמקום לרקוד היה הרצון לבכות. לי תמיד היה הרושם, שהתפרצויות ‘שימחה’ אלה הן או תוצאות מלחמה פנימית קשה בייאוש המקנן בלבו, או אמצעי לגרש את הייאוש מלבות אחרים. אך הוא ‘אגיטטור’ [תועמלן] מדעת לא היה, וההשערה הראשונה קרובה יותר לאמת. ההשערה הזאת תתחזק עוד יותר, אם נזכור, כי התפרצויות שמחה אלו הלכו אצלו ברבות השנים הלוך ופחות, באותה מידה, שתורתו על דבר דת העבודה הלכה אצלו הלוך והתבהר, ואמונתו בנצחונה גדלה מיום ליום.

בשנים הראשונות לבואו לארץ ישראל היה גורדון דתי. כבר צוּין למעלה, שבינו ובין בנו היו חילוקי דיעות בענייני דת; מזה נראה שהיו לו בענייני דת מושגים אחרים מהמקובל. ואם אני אומר: היה דתי, הרי כוונתי לסימנים השבלוניים [השגרתיים] בעניני דת. הוא היה מתפלל בכל יום ושומר את מיצוות־הדת כהלכתן. יחסיו הפנימיים לדת לא באו לידי גילוי בשיחות. כשהיתה פעם מתעוררת שיחה בעניינים אלה, היה הוא מתרגז על הדיעות שהשמיעו אחרים, היה משתדל לבטלן, אך את אשר בלבו לא הגיד. נראה היה שבעניין זה ‘לא הכול חלק’ אצלו, לאמור–עדיין אין דיעה ברורה, יש פיקפוקים, יש חתירה והתאמצות פנימית לפתרון ויש סבל קשה על שהפתרון אינו ניתן. על כל פנים מחשבתו היתה אז עסוקה מאוד בענייני דת. בשנים האחרונות ניכר היה, שבא לו שחרור מהסבל הזה, הוא פרק מעליו את עול המיצוות המעשיות ונשאר נאמן רק ל’לא תעשה', ויש יסוד לחשוב שגם במחשבתו תפסה הדת מקום הרבה פחות, מאשר קודם. העלה בידו למצוא פתרונים לשאלות שהציקו לו בנידון זה? ההצליח להרחיק את הפיקפוקים ולהעמיד במקומם ודאויות? ידיעה ברורה אין לי בנידון זה. אך נוטה אני לתת תשובה שלילית על השאלות האלו. לי בכלל נדמה שבפרוצס זה השתתפה אצלו ההרגשה הרבה יותר מאשר ההכרה. הוא כנראה ירא מאוד להישאר אף רגע בלי אלוהים, ונשאר דבק באלוהי אבותיו כמו שהוא, למרות כל פיקפוקי הכפירה שלו עד–עד שלאט לאט יצר לו בינתיים אלוהים חדשים ודת חדשה, ומאליה הלכה הדת הישנה הלוך ופנה מקומה לחדשה, בלי שהכרתו תשתתף בזה.

מאורעות השנים שאחרי המלחמה העולמית: הפרעות באוקראינה, הפרעות בירושלים, חורבן הנקודות בגליל העליון וקרבנות תל־חי, קרבנות ראשון למאי ביפו עם ברנר בתוכם, אסונו הפרטי, מות בנו יחידו ברוסיה,–כל אלה פצעו את נפשו, זיעזעו את עצביו והרסו את גופו עד היסוד. נוסף לאלה הצטער מאוד על הפירוד שהתהווה במחנה העובדים אחרי ועידת ‘האיחוד’ בפתח־תקוה; פירוד זה נהפך לו לאסונו הפרטי והוא כאב עליו עד יומו האחרון.

כשנה לפני מותו התחיל גורדון להרגיש בשעת האוכל לחץ בוושט, הוא פנה לרופא, אך הלז לא ידע להגדיר את המחלה, לא ייחס לה חשיבות יתרה, וגורדון המשיך את עבודתו והרגיש שגופו נחלש וכוחותיו הולכים וכלים, (זו היתה מחלת־סרטן שקיננה, כנראה, בגופו כבר מזמן). גורדון חשב, שחולשה זו באה מתוך זיקנה ונבהל מאוד: מי יודע כמה זמן תימשך זיקנה זו, והוא לא יוכל לעבוד ויצטרך להיות למשא על אחרים. דבר זה עורר בו זוועה. ‘עצם המוות אינו מפחיד אותי לגמרי, מה שמפחיד אותי זהו זמן המעבר, בו–בזמן המעבר למוות–מונח הרע, ולא במוות עצמו’. ‘אילו יכולתי לעבוד עד יומי האחרון, הייתי הולך לקראת המוות בשמחה’. ומפני שהאמין שזוהי חולשה מתוך זיקנה, השתדל להתגבר עליה והמשיך את עבודתו. רק כחצי שנה לפני מותו, כשמחלתו הגיעה כבר למדריגת התפתחותה האחרונה, עזב את עבודתו ונסע לצפת להתרפא. בצפת התרפא איזה זמן, וכמובן שתוצאות לריפוי זה לא יכלו להיות. הד“ר ק. הגדיר את מחלתו, ידע שאין לה תרופה, אך יעץ בכל זאת, שישלחוהו לוינה לשם ריפוא בקרני רנטגן, שיש בו בכדי להקל את המכאובים ואולי גם לדחות את המוות לזמן ידוע. בוינה ריפאו אותו זמן מה, גם נראה היה כאילו הוקל לו קצת, אך הד”ר רובינזון, שטיפל בו ביחס רב, כתלמיד ברבו, לא מצא לנכון להעלים ממנו את האמת המרה, כי למחלתו אין עוד תרופה וכי יום מותו קרוב, ואם הוא רוצה למות בארץ ישראל עליו למהר לשוב. אחרי שני חדשים שב מוינה לדגניה וכעבור חודש ימים, בערך, מת.

במשך רוב ימי מחלתו היה ער לכל שאלות החיים, כותב מכתבים לחבריו בענינים כלליים שונים, מתעניין בכל ושואל על הכל; אפילו על טיב הנייר שעליו מדפיסים את ‘הפועל הצעיר’ לא יכול לעבור בשתיקה, ובעקשנות רבה דרש שיבטיחו לו להחליף את הנייר הזה בנייר יותר טוב. אל המוות התייחס בשקט גמור, לא סבל את הפנים העצובים של אלה שבאו לבקרו, השתדל להסב את דעתם לענייני החיים ושאל וחקר על עניינים אלה. ‘המוות הוא חזיון טבעי וצריך להתייחס אליו כאל חזיון טבעי’. בכמה עלה לו שקט זה, מה התחולל בנפשו אז, אין איש מאתנו יודע. הוא הרי ידע לא להשמיע קול בשעה שעשו לו ניתוח, לא להיאנח במכאובים הנוראים ביותר–והאם זה מוכיח שלא כאב לו? אפשר, איפוא, שידע גם להשקיט את סערת־המוות ולמות מות גבורה כמו שחי חיי גבורה. ואין ספק שגם כאן היה לתכונתו הרבה יותר חלק מאשר להכרתו. עדיין לא נוצרה הפילוסופיה, אשר תצליח באמת ליישב את המוות ולהשלים אתו. אלא שיחידי הסגולה, המחוננים ב’גבורה עליונה’–הללו יודעים גם למות כגיבורים, למרות הפילוסופיה.

ימים אחדים לפני מותו נגמר בניין הגשר על הירדן על ידי המשרד לעבודות ציבוריות. את הגשר הזה רצה לראות בעיניו: ‘הלא מאחרי החורבן זהו הגשר הראשון שנבנה בידי יהודים בארץ־ישראל ועל הירדן’. והיות שיכולת לראות את הגשר כבר לא היתה לו, לא פסק מלדבר בו ומלשאול עליו מדי פעם בפעם. גשר זה נעשה לו מין ילד שעשועים.

בימיו הכי האחרונים–לי הזדמן להיות עד לכך שלושה ימים לפני מותו–היו מומנטים של התעוררות מתמיהה והתפרצות של שימחה יוצאת מן הכלל. תיאור המומנטים האלה הוא חומר לאמן בחסד עליון ולא לרושם רשימות כמוני, ואולם אילו יכולתי לתארם, הייתי בוודאי נוטה להסבירם לי באותו האופן שהסברתי לי את התפרצות השימחה והריקודים שלו לפנים–ההם באו במקום קולות הייאוש שנדחקו להתפרץ מלבו, והללו היו בנות קול המוות שצעק ממעמקים ולא נתן לו מנוחה. אך אלו היו סערות עוברות. הטון הכללי היה: שקט, יישוב דעת, הסברה פילוסופית קלה על טיב המוות, על הטבעיות שבו. ובשקט ובפרפורי גסיסה קלים מאוד נרדם, מת ביום כ“ד שבט תרפ”ב. יומיים לפני מותו נפרד מכולם, ביקש למסור שלום לכולם–ושלום לעפרו.

*

הערת הכותב: מקורות לרשימות קטועות אלו שימשו–מעט מזכרונות בתו, מעט מהדברים ששמעתי מפי גורדון עצמו, וסיפורים שונים ששמעתי על אודותיו מפי אחרים בהיותי עוד נער ושנבחנו אחר כך בזכרוני על ידי המגע הישר עם גורדון במשך כמה וכמה שנים בארץ ישראל. כל שלושת המקורות יחד נותנים רק קטעים מתולדות חייו ולא את תולדות חייו. אלא שגם בחומר זה לא בכולו יכולתי להשתמש. מה שניתן כאן הוא איפוא מעט חומר לתולדות חייו ולא יותר. על דבר שמונה עשרה שנות חייו בארץ ישראל, שבשבילו אלו היו חייו העיקריים, אין עדיין כל חומר. חומר זה עודנו נמצא לעת־עתה רשום בזכרונותיהם של טובי חבריו בארץ, שחיו ועבדו אתו יחד במקומות שונים ובתקופות שונות, ולא ניסו עוד להעלותם על הנייר לשם פרסום. על ידי הוצאת קובץ מיוחד של זכרונות חבריו על אודותיו, ואחרי כינוס כל כתביו ומכתביו, אפשר יהיה לרכז את החומר לבניין שלם של תולדות חייו. אלא שלבניין זה, שעליו אני מדבר כאן, דרושה גם יכולת גדולה. כי לכתוב את תולדות חייו, זה אומר לעמוד על הפרובלימה גורדון בכל היקפה. ואם לעמוד עליה לא לשם הסברה חיצונית בלבד, כי אם לשם הקניית דעותיו לאחרים, לשם חינוך הדור, הרי צריך שהמטפל בכך יהיה בעל יכולת ספרותית גדולה וגם–מה שלא פחות חשוב–דבק בתורתו של גורדון. צריך שהעוסק בפרובלימת גורדון יראה את עצמו כתלמידו, יאמין שהוא הולך בדרכיו, ורק אז יוכל להסבירו. הסברה אובייקטיבית לא תצלח כאן. אלה שכמותי, שבדרכיו לא הלכו ואת תורתו לא שמרו,–הללו יוכלו לתת כמוני רק קטעים, כל אחד מה שעניין אותו בייחוד, אך לא את גורדון המלא והשלם.

ברשימותי שמתי לי למטרה שני דברים: ראשית חפצתי להציל את מעט החומר על דבר עברו לפני בואו לארץ ישראל. ושנית חפצתי על ידי צירופים שונים לענות לעצמי על השאלה: הופעת גורדון בארץ ישראל מהי? מין התגלות פתאומית, מין הארה עליונה, מעין ‘ויקחני ד’ מאחרי הצאן וכו' ויאמר אלי ד' לך הנבא וכו''? או שיש להופעה זו שורשים בעבר ושהיא כולה המשך, המשך חשוב, של דברים שקדמו לה, בבחינת ‘בטרם אצרך בבטן–ידעתיך ובטרם תצא מרחם–הקדשתיך’? ותשובה על השאלה הזאת ניתנה כאן לפי מידת יכולתי. על כל פנים המטרה שלי ברשימות אלו היתה מוגבלת, ואין לחפש בהם–מה שאין לחפש בהן–מה שאין בהן–את תולדות חייו של גורדון.

[תרפ"ה (1925)]