א. ספיחי שירה    🔗

בימי מהומה מזדלזלים קנייני־חיים רבים. כמין אינפלציה יורדת לעולם. שטרות־הבל משתלטים בשוק, אסימנים מחוקים עולים לגדולה, ואילו מטבעות־הזהב נעלמים מן המחזור. בן־לילה צצים ציצי־הערכה חדשים, ושינוי־ערכין פתאומי מתחולל. סימן־ההיכר המובלט ביותר באותו שינוי־ערכין הוא ההמחשה היתירה והצימצום של ההשגה. מה שהיה בימים כתיקונם רחב, בר־מעוף וכבד־משמעות. נעשה צר, מוגבל, וקלוקל במובנו. כשאומרים, למשל, בימים רגילים ״המצב הכלכלי", הכוונה למנגנון ענקי של ייצור ותצרוכת ולמסכת מגוונת של צרכים אנושיים ודרגת סיפוקם; ואילו בשעת־מבוכה מצטמצם מושג זה בארוחת־בוקר, ביום־עבודה ובמצב של פרט או של מקום. גם המושגים אומץ־לב וגבורה, מכילתא רבה להם בזמן רגיל, בעוד שבשעת־חירום פירושם: צא לשדה ושמוֹר!

הוא הדין בספרות ובאמנות. הבדלי הראיה, הטעם והריח, חילוקי הדיעות וההערכה, מעמידים בתקופה כתיקנה את היצירה והיוצר בין מגניטים שונים ומביאים אותו לידי מיצוי כל־עצמו בסוד ייחודו. אולם בימי עוצר ויגון באה ניבלציה ידועה, התביעה משתפלת ומתנמכת, והיוצרים, באין השגחה עליונה, מתמזגים בקהל ומהנים אותו במה שאין ליהנות ממנו כל־עיקר. וסימנך: כל אחד, ממש כל אחד, קורא את השיר ומתפעל, או עושה עצמו כמתפעל. לכאורה מן היושר לשאול אותו: אחא, מאימתי נעשית חסיד כזה לשירה? הן המשורר כותב זה עשרות שנים מאות שירים טובים ונכבדים ממנו, ואף־על־פי־כן, לא נהנית מהם ולא שמחת לקראתם! אך אין שואלים. זוהי אמת־המידה בשעה זו.

קונם! אי־אפשר להבין על שום מה צריכים משוררים חשובים לכתוב שירים רפים בימי־מאורעות, ועל שום מה זקוקים אנחנו לפמליא של חרזנים ש“יבטאו” את מצב־רוחנו. מי התיר לנו להגמיד פתאום את קומתנו, לכווץ את דרישותינו, ולוותר על ההישגים בתחום תרבות הביטוי? כלום פוחת בימי מהומות הצורך בהבעה שירית אמיתית?

הנה מונח לפני קובץ “שירת הדמים”, אשר משורר זריז כינס בו את השירים שנכתבו במאורעות האלה בעיתונים שונים. טובי־משוררינו משתתפים בו, ואף־על־פי־כן מה ערכו של קובץ זה? בהקדמה שנתן אביגדור המאירי בראש הקובץ הוא אומר בין השאר:

“בין השירים הללו שבאוסף זה תמצאו כאלה שמבחינה אמנותית אינם מוסיפים ערך רב לחוברת. כאלה, שאתה מרגיש בהם את התאוששותו של מחברם: אסור לי לשתוק בהזדמנות טובה זו(!), כלומר: הבה, אכנס גם אני אל חזית המקהלה, יישמע גם קולי בחזנות(!) הלאומית – – – וגם אלה מקומם פה. גם אלה ראויים לכך – – – ולא יהא ערכם פחות מאשר ערך ריטונו של היהודי הפשוט, הממלמל אפילו לעצמו: איזו נבלה! איזו טיפשות!” – – –

כלומר, גם המכנס הרגיש במכוּת־ערכו של חלק מהשירה הזאת, אלא שפישפש ומצא צידוק לפירסומה. והצידוק משונה מאוד. אפשר להסכים לגמרי להערכת בעל־ההקדמה, שבין המשוררים המכונסים יש כאלה שזכותם היחידה היא שלא רצו “לשתוק בהזדמנות טובה זו” ו“צירפו את קולם לחזנוּת הלאומית” – אולם אנחנו מה חטאנו, כי נקבל מתכת גסה זו כמטבעות מתוקנים. ואם כבר נגזר עלינו לשמוע “ריטוניהם” של אלה, מפני מה לא ידברו הבחורים דידן בפרוזה, כדרך שעשה זאת הגיבור הידוע של מוֹלייר. כלום יש ערך לניקוד, לבתים ולשורות החרוזות? ולא עוד, אלא שגם שניים־שלושת השירים הטובים שבקובץ ראויים בתוך כפיפה משפחתית זו לחמלה ממש.

קשה לנחש מי זקוק באמת לשירים כאלה: המשורר הטוב אינו מבטא את נפשו בהם; המשורר ­־ “החזן” אפשר שהוא מעוניין בהם, אבל דבר זה בלבד אינו מספיק, אנחנו די בכל אתר ואתר, מי בעיר ומי בדרכים, מי בשמירה ומי בהגנה, איננו נהנים מהם. ואין להניח, שאדם בר־טעם מוצא סיפוק בחרוזי־יזכור ופיזמוני־משמר אלה, המכוונים מלכתחילה לנחם או לקונן, ואינם אלא הקצף השטחי המבעבע ועולה ממצולות השפע והחוויה של הזמן.

ב. אספקלריה עכורה    🔗

באזכרת־העם להרצל ולביאליק, שנערכה באמפיתיאטרון אשר בתערוכת תל־אביב, העניקו לנו מלבד הרצאות גם “חזיון מפרשת ההווה בהשתתפות שלוש מאות איש”. שם החזיון “יזכּור לאילנות”. אין להכחיש: יגיעה מרובה שוּקעה בהצגה זו. לא דבר קל הוא לתרגל שלוש מאות בחורים ובחורות רוקדי־הורה לתנועות קצובות, להבעה במחוג הגוף והפנים, ולכבוש כולם לפי צרכי ההצגה. ברם. אין הפרי שווה ליגיעה. וכוֹרח הוא לומר, שהצגה כזאת מכשילה את קהל־הצופים, את האמנים ואת המדריכים. אילו היתה ילדה מוכשרת קוראת באזני הקהל חיבור של “יזכור לאילנות” ברגש, ודאי היתה משאירה רושם משובח פי כמה.

עכשיו, ימים מספר לאחר ההצגה, יושב אני ומצרף בדמיוני שוב את כל חלקי הנשף הזה, כדי לתפוס את המכוון, את העיקר: מאות צעירים וצעירות עומדים צפופים ליד לוח, שקטעי עיתונים מודבקים על גבו, וקוראים מעליו כשאחוריהם אל הקהל. ואם כי בעיתונים האלה כתובים בוודאי דברים שאינם מרחיבים את הדעת – לא היתה מורגשת כל חרדה במחנה הגדול של קוראים. כאילו היו גם הם דוממים, המוצמדים ללוח־הקיר. – פתאום זז המחנה והופך פניו כלפי קהל־הצופים. היתה הרווחה: ראינו לפחות פרצופים צעירים נחמדים ומאירים, שאם אי־אפשר למסור להם תפקיד בהצגה כזאת, הרי יש עכשיו תפקידים חשובים אחרים שהם יכולים למלא אותם באמונה ובהצלחה. – אחר־כך יוצא אחד אחרי חברו וקורא בשינוי קולו הטבעי פיסקאות של ידיעות על כריתת עצים, על שריפות ועל פצצות, ידיעות המטרטרות באזנינו מתוך הראדיו ועיתון־הערב ושיחות עוברים־ושבים. – בינתיים מדקלם מישהו קטעי שירים ושיחות אגב תנועות מוגזמות ומעוּשוֹת. – אחר־כך דו־שיח בין אחד שהיתה עליו יד־אלוהים, והוא “ציווה עליו הבלג”, ובין חברו שאינו יכול או שאינו מאמין בהבלגה. – ושוב דיקלום וחילופי־דברים על עצים גדועים ויריות והתקפות. אחר־כך תנועות בצוותא וקריאות: “עד מתי!”, עד שסוף־סוף נענים המשחקים המסכנים לתביעתו החשאית של הקהל ומסיימים את ההצגה.

מי נהנה, איפוא, מן ההצגה הזאת, ולשם מה היא באה, – המשחקים – ודאי שלא. הן הם בלי ספק עייפים עד מוות לפני ההצגה, אחרי ההצגה, ובשעתה. האמנים המדריכים – יש לשער שגם הם, כאמנים, אינם מרוצים מזה, כי לא יתואר שגרטרוד קראוז דעתה נוחה מתנועת המשחקים האלה וצבי פרידלנד מהצלחת ההדרכה, והקהל? אם לדון מעצמי כאטוֹם מן הקהל הזה ומשכני כפרוּדה גדולה ממנו – היא לא גרמה קורת־רוח יתירה.

לעומת זאת, שלילית הצגה כזאת בהשפעתה החינוכית. הרשמים האמנותיים מסתרסים, טעמו של הקהל מתנדף, וערך האמנות יורד מטה. שום התעוררות, שום אילוּזיה של איזה מובן נסתר לא נולדה בקהל. יש כאן רק דרמטיזציה גלמית של כרוניקה, שבמקורה היא מזעזעת עד היסוד. המעשים האיומים של כריתת עצים והשמדת רכוש ונפש נעשים פה שיגרה צורמת, דיקלום מעושה ויבש, כאילו משחק־ילדים כאן ולא הוויה עקובה מדם. לא הטריחו את הדמיון אפילו טירחה כלשהי, כדי להעטיף את המציאות אד של חידוש ושינוי אמנותי. אפשר שאין האמנים אשמים בכך, כי אין ליטול מציאות רוטטת ורותחת ולעשותה נושא להצגה, הדורשת דיסטנציה ידועה, ואפשר שתנאים אחרים הכשילו אותם. לגבי התוצאה היינו הך הוא.

כל הרוצה להיווכח מה ערכה של “הזמנה סוציאלית” בספרות ובאמנות, ילך אצל ספר השירים הנ"ל ואצל הצגה זו. זיוף עצמו, סנטימנטליות שטחית, הנמכת־קומה וקילקול־טעם – אלה הם ולדותיה. ודוק: הזמנה סוציאלית אין משמעה דווקא קבלת רמיזה מפורשת מגבוה, מן החוץ: פעמים שהיא באה מאליה מתוך רצון להיות פעיל ומתוך מחשבה, שהקהל מחכה למשלוח מנות פיוטיות ואמנותיות. זוהי פבריקציה ולא יצירה. השתיקה טובה הימנה פי שבעים ושבעה.

ג. אבטרקיה רוחנית    🔗

סימן טוב הוא, שגם בימי מבוכה אין שום ספירה מספירוֹת החיים והיצירה נזנחת. לא להלכה ולא למעשה. אנחנו עושים את המוטל עלינו כדי להתגונן, להרבות עבודה ולהרחיב את גבול יישובנו, אף שוקדים על עתידנו ועתיד ילדינו. יש בכך קו־אופי נורמאלי הנבלט בתוך מעמדנו זה, שאינו נורמאלי כל־עיקר. מדי פעם בפעם אנו קוראים ורואים הצגות ותערוכות של אמנות בפינות שונות של ארצנו, הנעשות לא בידי אנשים, שהאמנות אוֹמנוּתם, אלא בידי אלה, שעיקר עיסוקם בעבודת יום־יום במשקם או במשק אחרים, ובשעות־הפנאי הם מפתחים את הכשרונות, שהם מדמים למצוא בקרבם. גם השקלא והטריא העיונית בשאלות ספרות ואמנות בכלל, ובענייני הסופר והאמן העברי בפרט, אינה פוסקת. אות הוא, כי אין זה עניין של מותרות או שעשועים, אלא צורך מצרכיו הראשונים של האדם, התובע את סיפוקו בימי שכוֹל וכשלון כבימי ניצוח ונצחון, בחיי הכרך כבחיי הקבוצה והמושב.

וכל מי שהיה נוכח בנשפים, במקהלות ובתערוכות אלה, ידע לספר על שעות עונג אמיתי, על מאמצים רוחניים, שגם הישגים ידועים בצדם. עצם הביקוש אחרי המבע האמנותי, המקיף רבים מאנשי המקום, ברכה בו, ולפיכך הוא רצוי ותכליתי. שנים הרבה עוד יהא קו התיישבותנו מסולק ממרכזי היצירה התרבותית שבערים, באופן שרק לעיתים רחוקות יוכלו היישובים הללו להיות כלולים בתוך ספירת השפעתם. וכל מה שמסייע לחיל הכובשים והמתיישבים לשׁמר בקרבם את עירותם לצרכי ספרות ואמנות, אפילו אין זה משביע את רעבונם אלא במקצת – ראוי לתשואות־חן ולעידוד. משום שהסכנה צפויה מצד שיתוק עצם הצורך וההבנה, הבא ברגיל לאחר הזנחה במשק הרוחני האישי. אך כל זמן שאלה קיימים וחיים, ממילא יהיו דורשים מזון ונושאים תפקידים.

אלא דא עקא, שהחזיון הזה, היפה כשלעצמו, מתחיל לצאת מידי פשוטו. עד לפני זמן־מה היה כל נשף, או תערוכה, או מקהלה או הצגה, מאורע מקומי בלבד, ומשום כך היה סימפטי ומעודד. אך הנה כבר התחיל להתאזרח מנהג, שאפשר להריח ולחוּש בו תקלה. כל מקום, העומד להציג לפני קהל־יושביו דבר מן הדברים, אינו מסתפק בהד ובהערכה של אנשי־חוגו, אלא נעשות כל ההכנות הדרושות, ולפי כל הדינים, כדי שהשמועה עליהם תגיע למרחקים. ולעיתים מזומנות מגישה לפנינו העיתונות על־ידי מבקריה הקבועים פרקי הערכה נלהבים, הגדושים סופרלטיבים, שכל הקורא לפי תומו יהא סבור כי רשת של גאונים בכל ענפי האמנות נסתעפה בן־לילה בפינות ארצנו ואנחנו לא ידענו. ולפי שחברתנו מפולגת עדייין בפנים לגושים שונים בהתאם לצורת החיים ולתפיסה הפוליטית, נשתרבבה אפילו יד של תחרות. וכבר אפשר כמעט לקבוע מחזוריות ידועה: אם הגוש פלוני מודיע על תערוכה של תמונות שתתקיים במקום פלוני, הווה בטוח: תערוכה שכמותה או בדומה לה תתקיים בגוש אחר ובמקום אלמוני. ומכיוון שברשותו של כל גוש נמצא גם כלי־מיבטא, מובטח אתה שהפרסומת לא תאחר לבוא ולא תנהג דין צניעות יתירה בנושא דיוּנה.

כך חדל החזיון הזה של הספקה רוחנית עצמית להיות שאלה פנימית לוֹקאלית, והיא נעשית עניין לענות בו מנקודת־השקפה כללית.

שתי מידות מנוּ חכמים ביוצרי אמנות ובנהנים הימנה: מידת הדילטאנט, ומידת איש־המקצוע. אינני סבור שרק איש־המקצוע, בעל המלאכה האחת, רשאי לעסוק בענף מענפי האמנות. אנו מוצאים בתולדות ההמצאות והתגליות, שדווקא דילטאנטים, אמנים־מאהבה, חידשו חידושים גדולים. הידיעה המקצועית המדוקדקת, פעמים שהיא כשטן בדרך התפתחותו של האמן. המסורבל יתר על המידה במסורת מקצועית ובחכמת כללים ודינים ומנהגים, כוח־תנועתו וכושר־חידושו מתקפחים בו. בכל צעד ושעל הוא נתקל באיסורים ובמצוות־לא־תעשה, ולפיכך יצירותיו הן אמנם על־פי תורת הדיקדוקים, אך לא פעם נודף מהן ריח של למדנות יתירה, הנוטלת את היסוד הבלתי־אמצעי שבהן. האמן הגדול אינו פוסק להיות דילטאנט גם בשעה שכבר הגיע לרום מעלת מקצועו. בשירו האחרון של גיתה מונים חכמי הביקורת מומי דילטאנטיזם ותפארת דילטאנטיזם לא פחות מאשר בשיריו הראשונים. כי סוד הדחיפה להתקדמות איננו בהכרה, המקננת באדם שכבר הגיע לשלמות, אלא בהרגשת־הפגימה שבו, כלומר, בשרידי הדילטאנטיזם. ברם, הדילטאנט, האַמאַטוֹר, החובב, כל עוד לא נוכח הוכחה שלמה ומספקת, כי לכשרונו ולכוח־יצירתו ערך כללי, שאין הם ניצוץ שניתז במקרה מתוך סלע־נפשו, חייב להצניע אותם ולא להציגם לראווה לפני אלפים או לחתור לפירסומם בשער בת־רבים. המבקר האמנותי, השופט מפעל אמנותי, שנוצר בידי חובבים שאין אומנותם בכך, מתרשם מן היסוד האנושי הבלתי־אמצעי שבו, מן הדם החם ומן התמימות וטל־הילדוּת הנסוכים על פניו; הוא מתבשם מן המעלות והחסרונות כאחת, בבחינת “ודילוגו עלי אהבה”. אך אם אותו מבקר יידע, שכאן לפניו להקה הרואה עצמה כזכאית לכתר האמנות. מיד תהא גם אמת־מידתו אחרת. באותה שעה אי־אפשר לו להסתפק בתביעות קטנות מהם וברשמי־חטף, אלא הוא חייב להחמיר בדינו, להשוותם אל האחרים, לבדוק אם אינם מכניסים תבן לעפריים, ואם אין היצירות האלו בבחינת עגלה לעומת אווירון, אילולא דמסתפינא, הייתי מגדיר את הדילטאנט כך: הלא אינו צריך לדעת ידיעה יתירה על כשרונותיו, ביחוד אסור לכתוב עליו, דברי השבח והביקורת צריכים להיאמר לו בעל־פה. הדילטאנט או האַמאַטוּר משוּלים לסהרורי, השם רגלו על־גבי תהומות ואינו מרגיש בכך, מטפס ועולה בזריזות על גגות ומגדלים ואינו יודע זאת, אך נסה נא לקרוא בשמו ולבאר לו מה שהוא עושה, ומיד יפול… לעומת זאת יכול האמן האמיתי, שהוא מזיגה של מקצועיות ודילטאנטיות, לדלג על־פני תהומות מתוך הכרת כוחו וזריזותו.

כשאנו ניגשים לתמונה, או לפסל, או להצגה, איננו שואלים ואיננו יכולים לשאול אם הם פרי עמל מקובץ ואם נוצרו בקבוצה או במושב, אלא קודם־כל ובראש וראשונה מתייצבת השאלה: היש להם ערך אמנותי, המחדשים הם דבר־מה, המגוּלמים בהם כשרון וטעם. אדם, העובד כל היום ומקדיש את עצמו לעת־ערב או בימי שבת ומועד לפיתוח כשרונותיו האמנותיים, עושה בלא ספק מעשה אישי, מוסרי וחברתי נאה. אך כשנבוא להעריך את פועל־רוחו האמנותי, לא נוכל להסתפק בכך שנהא מדגישים כיצד נעשה המפעל הזה, אלא עיקר השאלה יהיה מה נוצר על־ידו. אופן העבודה הוא פרט ביוגראפי חשוב מאוד, לאחר שהיוצר והאמן ראויים שנטפל בביוגראפיה שלהם, היינו, לאחר שיש לפנינו רכוש אמנותי גדול, ואנו מבקשים להבין את סודות יצירתם. הבא להראות תוצרת אמנותית לקהל רחב, חייב להוכיח תחילה שחטיבות־יצירה בידיו, הראויות לעורר התעניינות.

מתוך היקש מוטעה סבורים יישובינו החדשים, שעקרון ההספקה העצמית חל גם בספירות הספרות והאמנות. כל גוש מעמיד משוררים, יוצרים ואמנים, ומעתיר עליהם שבחים, שיש בהם כדי לכבות את הניצוצות האמיתיים המהבהבים פה ושם. עוד מעט ונזכה לדיעה, שמפעל אמנותי, הואיל והוא פרי עמל שלא נוצר על חשבון שעות הנופש בכפר, אלא הוא תוצאה של התקדשות והתמכרות במשך כל שעות היום בעיר – אינו בגדר אמנות. מצווה היא לעקור תפיסה פרימיטיבית זו, המכתירה משוררים ואמנים מטעמים אידיאולוגיים וכיתתיים, או לשם אבטרקיה רוחנית חסרת־שחר.

אמנות־הדמות ואמנות־הניב הן מעצמה רוחנית, הבזה לכל גבולות וכוונות חיצוניות. היא פורצת גדרים ומשטרים, ומשליטה חוקיה ומשפטיה. נשמת־אפה חירוּת הרחַף, כוחה בכשרון ובטוב־טעם, אקלימה – אמת ומישרים.

תרצ"ה