רקע
דב סדן
צדיק בדורותיו, על י. ח. ברנר

 

א    🔗

ההצעה, לומר דברים, שהם מענינה של השעה הנאה הזאת, שעת חלוקת הפרס על שם ברנר, באה לפני כדרך המידה המהלכת על פני הדור. היא מידת־החפזה – צלצול־טלפון מעיר־השפלה לעיר־הבירה, שאלה קצרה ותשובה קצרה כמותה, שכן נעניתי תוך כדי דיבור משום כבודו של מי שהפרס נקרא עליו, יוסף חיים ברנר, ומשום כבוד הדיינים, שזיכו בו, והם יהודה בורלא, י. הר־אבן וב. י. מיכלי, ולכבוד הנדון שזוכה וזכה בו, והוא ישראל כהן ידידי־מנוער, אשר ימי־נעורינו התנאו לאור מרים וזעפם של סיפורי ברנר וכסם־חיים היו לנו. אולם מקץ יום ויומיים התחילה דעתי מעמעמת והולכת, שמא לא שמעתי את השאלה כהלכתה, – פיקפקתי, האם נדרשתי לדבר על ברנר וימינו או נתבקשתי לדבר על ברנר בימינו. עתה, כמוני כמוכם, יודעים דקדוקו של דבר, אבל ברשותכם אטריחכם מעט בהרהורי, שהטרידוני בשעה שזכרוני גימגם בין שתי אותיות־השרת, בין הוו ובין הבית.

ברנר וימינו – כבר עצם ההגדרה קובע מחיצה ביני ובינינו, בין מי שהיה ובין מה שישנו, ואנו נדרשים לבדוק, מה הם הייחוסים, אם מצויים אם רצויים, בין מי שהיה ובין מה שישנו, ואם יש בהם בייחוסים האלה ואופן התרקמותם ומידתה, כדי להגדיל את המחיצה או למעטה, ואולי אפילו לבטלה.

ברנר בימינו – כבר עצם ההגדרה מותח גשר בינו ובינינו, כביכול מי שהיה – ישנו, ואנו נדרשים לבדוק את שיעור חיבורו של הגשר, על חסנו או על רפיונו

והנה אם, אמנם, נאמר לפתוח בבירורה של ההגדרה הזאת מתוך תקווה להסמיך לה בחינת המשך, בירורה של ההגדרה האחרת, דין שנזכור, כי בתחנה הראשונה, תחנת ברנר וימינו, אנו חייבים משום המרחק, בתשומת דעת יתירה למה שברנר אומר להם לימינו, ואילו בתחנה האחרונה, תחנת ברנר בימינו, אנו חייבים, משום הקירבה, בתשומת דעת יתירה למה שאנו אומרים על ברנר.


 

ב    🔗

מה ברנר אומר להם לימינו – אין הוא יכול לומר אלא במידה שראיית זמנו הכשירתו לראיית זמננו, והרי זמנו היה שונה מזמננו; וגם אם נאמר, כי גרעינו של השוני כבר היה חבוי בזמנו, הרי עצמת־גידולו ואימת־פריו היו עלומות אף מחדי־ראייה, שהוא נמנה עמהם. והשוני רוב פנים לו – ביחיד, בעם, באדם. אמת, ברנר חי ברגישות מופלגה את רטטי־הסתר של נפש דורו, אבל גם אם נקלטה לו תסיסת־מחתרתם, לא יכול היה לשער, מה יהא בסופם, בבוא שעת פרצם וגעשם ישתפך על כל גדותיו וימיט שואה על היחיד, העם, האדם. ולא זו בלבד שלא יכול היה לשער, אלא שלא היה יכול להבחין, עד מה פתרונו שלו, עם ראשית בצבוצי הגעש שהורגשו לו, עשוי היה לרפות את הפורענות שתיוולד מתוכם או לחזקה, ואדרבה ניתן לשער, כי שאלה כזאת, שאנו שואלים אותה עתה במלוא הבהירות בתוך הפורענות ומתוכה, לא עלתה אז אלא בעמעומי ־עמעומים על הדעת. כי מה היה פתרונו שלו, כפי שנתגלם בדרכו ובפעלו – הווה אומר פתרונה של פאראדוכסיה; מורשת אבות, כמסד התרבות וערכיה, נתמוטטה לו בעיקר־עיקריה, באמונה על מקורה, התורה, ועל דרכה, הדת, אבל כיורש אבותיו המשיך, מדעת ובפועל, את תולדתם ואת מוסרם, שכך ראה עצמו מצוּוה מפי מצפונו, שלא הניחו לבגוד בירושתם וכך ראה עצמו מצווה מפי אָפיו שדיבקוֹ בה. וכבר נדרשו כמה וכמה ממעריכיו לחידתה של הפאראדוכסיה הזאת ופשרה, וכן ראה גוסטב קוריאנקר להעמיד על כמה צמדי ניגודים חדים וקיצונים שבברנר, ובכללם הניגוד של מי שהמשכיל הצרוף שבו מלעיג על הדתיות, אבל אלוהיו החי פועל בקרבו. וניתן להוסיף על כך, כי אילו ברנר נענה למי שהיה דוחק בו ומקשה, מי אלוהיו זה, לא יכול היה, ואף לא רוצה היה, להכחיש ייחוסו מאלוהי אבותיו, וספק אם היה מסתייע בבית־מפלטם של נבוכים המבקשים להקל על עצמם את מבוכתם ואומרים: אלוהינו שהוא מציאות שבנו ייחוסו, אמנם, מאלוהי אבותינו, שהוא מציאות מחוצה לנו, אבל הוא ייחוס דיאלקטי בלבד.

כי אם להעמיד את דרכו ומנהגו של ברנר על תמצותם, הריהו כמקיים במלוא כובד־ראש אותו שעשוע־הדרוש, לדברי הנביא ירמיהו, שלשונם יותר משהוא בניחותא הוא בתמיהה: אותי עזבו ותורתי שמרו, ונדרשו לרבי ירמיהו שלשונו בבעותא: הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו. אמרנו, שעשוע־דרוש הוא, וכיוונו לדרך שימושו בימינו, דרך המבקשים לשמוע מתוכו מיני היתרים ושוכחים כי בעל הדרוש לא ויתר על התורה כולה, והרי בה עשרת הדיברות ובראשם דיבֵּר אנוכי. אבל אפילו נאמר, כי אותו דרוש מניח הפרדה בין המצַוה ובין המיצווה, הרי אין היא באפשר לאורך ימים, ודוגמתה של אותה הפרדה כהפרדה שבין מעיין ומימיו, שאפשר זרימתם תימשך תקופת ימים גדולה או סופה נפסקת. אמת, בגופי חייו נתגלה ברנר כגיבור בקיומה של תורה, וביחוד במצוות שבין אדם לחברו, והבחינה של כאילו קיים כל התורה כולה נתקיימה בו במופלג. ואם ש"י עגנון רואה לומר: “יגיעות הרבה נתייגע השטן על ברנר שהרחיקו מן התורה ובמצוות שבין אדם לקונו; אלמלא כן היה נחשב צדיק גמור”. נענה אבתריה, כי דרכו של ברנר במצוות שבין אדם לחברו נותנת שנאמר, כי אמנם היה צדיק גמור, אלא עושה אותה תורה שאין כוחה לעשות פירות כמותה, בלשון אחר: עמידתו בחייו ודרכו אין כוחם להתנחל לזולתו, והיא אדוקה בו, ובדרך עיצובה של אישיותוֹ בלבד.

אמנם שלמה גרודזנסקי אומר עליו על ברנר כי “הוא אינו מחנך לדעות ולהשקפות אלא לסגולות”, ומתוך שהוא מפריד בין דעות לבין סגולות, כהרי כוונתו לומר, כי הפרדה זו באפשר, ונמצא מכלול סגולותיו בר־נחלה לזולתו. אבל דומה עלינו, כי אמירתו של גרודזנסקי חלק הלאו שבה ודאי – טעות היא לבאים לעשות את דעותיו בלבד תורה ולהגישה כעיקרו. כי אם להשקפות בלבד, הרי ניתן לראותו במהדורה מודרנית, מחודדה, עקיבה־עד־היסוד של י. י. לרנר או א. א. קובנר, שאנו שואלים להשקפותיהם ואין אנו שואלים להשקפותיהם ואין אנו שואלים לסגולותיהם, וביחוד סגולות אפים, שהביאו את האחד לשמד־להכעיס ואת האחר לשמד־לתיאבון ולפלילים; ואם לסגולות בלבד, הרי ניתן, למשל, לאהבת־האמת שבו לראותו מהדורה חדשה, מורכבת של ר' נחום מהורודנא, שאנו שואלים לסגולותיו, שבהן נבלט מסביביו. והרי ייחודו של ברנר הוא בזימון של השקפותיו שהן כמַסקניות קיצונה של שני האחרונים, כשמקורו של כלל־השקפותיו ומקורו של כלל־סגולותיו סותרים זה את זה, שמקור ראשון בכפירה של דורות אחרונים ומקור אחרון באמונה של דורות ראשונים. לאמור, זימון סתירות הוא, המצריך אישיות מיוחדה, שהיא על פי מהותה – כוח הרוח וכוח־הנפש לעמוד בהתנגשות המוכרחת של הסתירות ולשאת במתיחותה, מתיחות תמיד, אינם ענין לרבים, וממילא אינם ענין לחינוך; על פי מצעה – תקופה של משבר מכריע, שהיא כסכין החותכת בין דורות ודור, אפשר בה ואף מוכרח בה חזיון של מי שעמידתו על חודה של סכין בעצם חיתוכה, אבל לפי שגבורתו אינה מונעת את ההרחק המפליג והולך בין הדורות והדור, הרי עמידתו היא הופעת־גבול, שהיא מופת של תעודה לעצמה ואינה מופת של יעוד לזולתה.


 

ג    🔗

ובכן, לענין סגוולותיו של ברנר אפשר שכמה מסגולות־המישנה או סגולות־הלוואי שבו עשויות לחנך, כלומר אפשר שייעשו סגולותיהם של המתחנכים לאורן, ואלו סגולות שונות, מהן פנימיות יותר מהן חיצוניות יותר, אבל סגולת־הסגולות, כוחו לעמוד בפאראדוכסיה, שהיא לו גזירה ובחירה כאחת, אינה עשויה לחנך, כלומר אי־אפשר שתיעשה סגולתם של המתחנכים לאורה, כי אין היא, כאמור בת־נחלה. והאשליה של אפשרות הנחלתה נמוגה כמאליה, אם נקבל סברתו של ש"י פנואלי, כי ברנר סולם מדורי נפשו עשוי בהיפוכה של הסכימה הפרוידיאנית הנודעת, באופן שהאני העליון הוא ששקע בעומק נפשו וכבש את מקומו של הסתמי; וזו סברה נועזה, ומזכירה מצד־מה סברתו של צבי ורבלובסקי, אשר בבואו לבאר סתומות המגיד של ר' יוסף קארו מגיע לכלל מסקנה, כי החלום, המתיר ברגיל את חרצובות הביקורת, וביחוד ביקורת־המוסר, הוא לו לבעל “מגיד מישרים” בחינת אני עליון. והוא דבר מפליא, גם אם נזכור כי מפרשי החלום מניחים פתח כפול לתעודותיו, תעודת הנחמה ותעודת ההוכחה – ויוסף שכטר השכיל כי מקרוב להניח לאותו כפל הגדרות בנות בית, תעודה ראשונה בחינת שמאל דוחה וימין מקרבת ותעודה אחרונה ימין דוחה ושמאל מקרבת – והפליאה במרן בית יוסף הוא בהעמדת החלום על יחידות תעודה, היא תעודת ההוכחה. ונודה כי הזכרנו את בעל “שולחן ערוך” לא בלבד משום אותו צד שווה, אלא גם משום שמחיצת הערכה כזאת היא צדקה, ויש מקום לתמיהה, שחוקרי נפשם ולבטיהם של גדולי־האמונה לא נזקקו לחקר ברנר. אבל אם, אמנם, עצם מיבנה נפשו היא מצד־מה בדומה למיבנה נפשו של מרן בית יוסף, דין לזכור, כי הלבטים של “מגיד מישרים” הם שבני גיבושיו של “שולחן ערוך” ואילו הלבטים של “שכול וכשלון” הם שכני עצמם בלבד,ואינם יוצאים מכלל עצמם, וממילא לא תצא מלפניהם השפעה, כל שכן מחוקקת, וביותר שהם לבטים במזל הכהוי של אותי עזבו.

אכן גם סגולות־המישנה וסגולות־הלוואי של ברנר דיין לפרנס את שיתדבקו בהן, וראש להן נאמנותו הגמורה לאמיתו ומסירותו החלוטה לה, אבל יפה זהירות, כי אם אמנם א. שלונסקי ראה לנסח את דעתו של ברנר כפי שהובאה משמו: “תוך פריקת עול מוחלטת, נאמן רק לבקשת האמת שבלבבו”, הרי הדברים טעונים כמה סיווגים. לענין פריקת עול מוחלטת, ניתן להקשות, מה פריקת עול היא, כל שכן פריקת עול מוחלטת, אם בקשת האמת שבלבבו ביטויה היה תמיד קבלת עול ומשאו, ורבים כן רבים, שכתבו על פגישות עמו בחייו או עם גיבוריו בסיפוריו, מבליטים, עד־מה תמונת האדם הכפוף הנושא בעול היא תמונה חוזרת, תמונת קבע. וכבר טרח מרדכי קושניר (שניר) ללקט את העדויות האלו עליו וממנו ואתה מוצא בהן רוב העדים ומעידים, שראו והראו אותו בסיטואציה זו בחייו ( א. ביילין, רחל קטינקא, מנדל זינגר, י. יערי־פולסקין, יעקב כהן, מ. סלוצקר, יעקב פיכמן, א. ציזלינג, הלל צייטלין, א.מ. קולר) ומתוך תיאורם מסתבר, כי עצם התמונה כתמונת־מוקד היא לו, והיא גם נעשֹתה נקודת אחיזה לכמה ממעריכיו (ד. א. פרידמן, יעקב קופילביץ – הוא ישורון קשת). ולענין בקשת האמת שבלבבו, – אם לדון על פי הנהגתו שנצטווה עליה על פי אמיתו, הרי היתה זו, אמנם לא להלכה אלא למעשה, אמיתם של אבות אבותיו – רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים, אמיתו של בית גידולו, ונמצא לבבו מכוּון ללבבם, גם אם הגיונו סתר הגיונם.

מה יהא על דור, ששוב לא יהא בו לקיים אמת לבבו בפני סתירת הגיונו, ביתר בירור: מה יהא על דור ששוב לא יוכל לשכן בכפיפה אחת מדרש, הכופר ביסוד האמונה ומעשה, המקיים את המצוות המשתלשלות הימנה, היא שאלה, שלא היה בידי ברנר להשיב עליה, כי הוא לא המיר, כרבים מבני דורו, אמונה באמונה, כאמונת הסוציאליזמוס וכדומה, וממילא לא היתה זו תשובה מחוצה לאותה פאראדוכסיה, שהיתה אמיתו ואמת סביביו, ואינה בת־נחלה.


 

ד    🔗

מה ימינו אומרים עליו על ברנר – אם כוונת השאלה היא, מה היה ברנר עושה בימינו, הרי ספק הוא, אם מותר להקיש מבן הארבעים על בן החמישים, בן הששים, בן השבעים, ואילו זכינו וחי לפנינו: בן השמונים. ומבלי להשתעשע בדברי נבואה, מה היתה התמורה, שהיתה חלה בו, ניתן לשער השערת ודאי, כי אמנם היתה חלה בו, ולא בכדי מרמזים עליה מכיריו־מוקיריו כמנחם פוזננסקי ומרדכי שניר, ובמלוא הזהירות שכל מעשה־ניחוש מחייבה, הם מראים אותותיהם אותות. וכבר העיזותי לומר, כי אפילו דעתו הסותרת של ר' בנימין, שראה את ברנר כמה ימים קודם שנרצח ונראה לו כמעבר ופירש את הדבר כבקשת המוות ותחושתו, אפשר שצדקה בעצם הראייה אך לא צדקה בפירושה, שאפשר שברנר היה באותה שעה באותו מעבר־שמעבר, כפי שמעמידנו עליו מיצקביץ, כשגיבורו מוחק שמו גוסטאב וכותב שמו קונראד כציוּן־חוץ לתמורת־פּנים, וכבר ניסיתי להיאחז בשם סיפורו “מהתחלה” ולראותו שם־דבר. מובן, כי גם התמורה המשוערת היתה מתחוללת בשמירת אָפיו ומנהגו של סופר לוחם, שאין לו אלא אמיתו ומלחמתו לה. הלכך מה ימינו אומרים עליו על ברנר – הם חסרים אותו ואמנם חסרנו אותו בכמה ממריבי־בית, ובחסרונו לא השכלנו ללמוד ממנהגו במריבי־בית, כגון דרכו שהעמידנו עליה ש"י עגנון בזכרונותיו עליו, והעמידנו עליה פעמיים. אחת: “ברנר תקיף בדעתו היה ומימיו לא חזר מדבריו ואם התווכחו עמו הוסיף בעל פה דברים שהיו קשים מן הראשונים”. אחרת: בתארו מהומה שקמה עם הרצאתו של ברנר, כשהקהל משתקו ויוסף אהרונוביץ ור' בנימין מעוררים אותו שימשיך והוא מודה, כי אימת הציבור עליו ואינו יכול להוציא הגה, אולם משנתעורר להמשיך “חזר ודיבר ולא חזר מדבריו הראשונים”. וכן חסרנו הנהגה רוחנית כשלו – וראה בזה דברי שלמה צמח, שאמרם בעצרת ברנר בגבעת־ברנר ופירסמם בשם: קברניטה של ספרות, ותמצא בהם דוּגמה מצוינה להכרת הקברניטות הזאת, שכן הנואם חזר וקרא דברי ביקרתו של ברנר עליו, והם דברים קשים כגידין, כשם שחזר וקרא דברי הערכתו שלו על ברנר, שפירסמם מקץ שנתיים, ונוכחנו, כי הכחשתו של המבקר במבוקרו לא מנעה הודאתו של המבקר במבקרו, שידע אותו דובר אמת שגילויו כסתרו וסתרו כגילויו. וכן, (או: ביחוד), הסרנו את המסַפר שבו, ומי יודע אם לא חסרנו מחציתו, שהיתה אולי גדולה מקודמתה.

ולא נאמר כי בימינו שוב אין הולכים בעקבותיו ואין בנו שאינם יודעים אלא אמיתם ונאמנים לה – דיינו בדוּגמה אחת, היא דוּגמת אברהם קריב, שאילו ברנר קורא קטרוגו עליו והכיר בו אחיו, אם לא תאומו, ונהג בו כדרך הנוהג במי שאמיתו כופה עליו דיבורו, ואפשר יותר משהיה מיצר על טעותו – עצם הקטרוג וענינו, כפי שאנו מצירים, והיה מיצר על דרכם של אלה, שמתנם רזה מקטנוֹ, ובבואם להפריך קטרוגו, אין נוהגים בו דרך־ארץ כפי שאישיותו מחייבתה. ועל הכל חסרנו את הצדיק, שכוחו להרבות אהבת־אחים וחיבת־ריעים, שהוא יסוד חסר או לקוי בסופרי הדור, שאתה מוצא בו נערצים ומעריצים ואין אתה מוצא בו אהובים ואוהבים, כדרך שמצאתם במחיצתו של ברנר, שלא היה בה בית־הסופר אבל היתה בה משפחת־סופרים. הזכרתי קודם את מנחם פוזננסקי ואת מרדכי שניר ואוסיף עליהם את משה ברסלבסקי, נאמני ברנר, שלא הזניחו כל ימיהם דעתם מירשתו, וליבו וחזרו וליבו גחלתה – הרי מתוך ייחוסם אליו עולים צלילים נפלאים מדור רחוק, דור קדושים ומשמשיהם, אחת ממאה מייחוסו של ר' חיים ויטאל לאר“י, אחת מששים מייחוסו של ר' יעקב יוסף לבעש”ט. כשקראתי דברי מנחם פוזננסקי, מה היו לו ארבעת השבועות שעבד כסדר בלבוב, שבא אליה כדי להתבונן בו בברנר, לא יכולתי שלא לזכור מה שאמר רבה של צ’נסטוחוב שבא לביתו של הגאון מברז’אן וישב בו שבועיים: איצט האָב איך כוח צו לעבן נאך פערציק יאר, כלומר: עתה יש בי כוח לחיות עוד ארבעים שנה. מי כסופרי הדור יש בו אם לא כאלה, הרי לפחות כמו אלה?


 

ה    🔗

ברוך קורצווייל השואל וחוזר ושואל לזיקתה של ספרותנו לתרבות ישראל וערכיה, מבחין בהם בסופרי שני דורות אחרונים בין בעלי יעוד ובין חילופם, וזה מקרוב העלה חלוקה מרובעת: ספרות דתיתי־לגיטימית; ספרות לאומית־חילונית בצביון מטאפיסי; ספרות אנטי־מטאפיסית ביחוד מטריאליסטית; ספרות אֶכזיסטנציאליסטית. אם לצרף את דרכי ההערכה השונים שנתפרסמו על ברנר, ניתן לראותו לפי יסודותיו, שכן או בר־מיצר לכל ארבעת המדורים, אך לפי החלוקה זיקתו, ככל הנכון, למדור השני, ודומה עלי כי תיבה אחת צריכה שינוי, דהיינו שמן הדין להמיר צביון מטאפיסי בשורש מטאפיסי, שהיה מחלחל בו בברנר ופועל בו ומפעילו, גם אם הקנה שמעליו התנודד היה מעֵבר למטאפיסיקה. ושמא חזיונו של ברנר מעוררנו על שאלה כוללת יותר לענין שורש כתיבתו, שורש ספרותו, ואזכיר בזה איש שנשכח שלא כדין, הוא אהרון זאב אשכולי וקונטרסו “מאמר הספרות”, שבו הוא דן בירידת הרוח כירידת שלטון הרוח, ומעמיד על שני המקורות השונים של הספרות. – ולפי טיב השוני הם שונים במוחלט: מקור הקדושה ומקור החולין; מקור ראשון – בא ממנו איש האלוהים; מקור אחרון – באים ממנו השרים והשרות. שני מקורות אלה נפגשו בספרות, ופגישתם פגיעתם, ויש שמקור ראשון גובר ויש שמקור אחרון גובר, אבל השניות אינה פוסקת לעולם. בעל הקונטרס אינו מביא דוגמאות מוחשיות, אך דומה כי לא היה מוצא בספרותנו כדוגמת ברנר להרגשת השוני של המקורות והכרתו, ומתוך הרגשה זו והכרה זו מובנת גם מרידתו על מה שר' בנימין קרא לימים: טרור של האמנות, כשם שמובנת כניעתו לפניו, שמשנעשתה לו הספרות היפה כלי־מבע לא יכול היה למלט עצמו ממתכונתה, הסמוכה על פגישת שני המקורות ומלחמתם. בדיקת היחס שבין המרידה ובין הכניעה, הוא ענין גדול, אולי הענין הגדול, לענות בו, ודין שתנתן עליו הדעת ביחוד עתה עם ההתעניינות המחודשת בברנר, אישיותו ופעלו.

אכן, מתקנא אני בחתן פרס ברנר עתה, שהוא מקבלו בימי התעניינות מחודשת זו, כי אני קיבלתיו לפניה, שבינתיים נצטרף דור־שילשים להתעניינות בּו, עד שהעלאת זכרו של ברנר, במלאות ארבעים שנה למותו, כינסה סביבה שלושה דורות סופרים למן זקניהם – שלמה צמח וש"י עגנון, עד שצעיריהם וצעירי צעיריהם – אלי שביד ודן מירון וגרשון שקד ונתן זך ומנחם ברינקר, חיל כבד ונכבד מאוד. אבל דין שנזכור ענין במקום גילה שם רעדה – גילה לנסיונות לדרוש מתוך ברנר, רעדה מפני נסיונות לדרוש לתוך ברנר, וגם אם המדרש נוהג מעודו בשני הדרכים, נתפלל שתרבה הגילה ותמעט הרעדה, ועינינו, עיני חתני פרס ברנר, רואות ושמחות. ואחרון אחרון, בראייה ושמחה לא סגי, ואולי ראוי שחבורת החתנים ייעשו כאגודה קטנה שתעמול עם העמלים בירושתו של ברנר, תפוצתה והארתה, שכן כלל גדול שהיה נקוט בידו דין שיהא נקוט בידנו: החזקת טובה.


[ח“י תשרי תשכ”ג]


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47335 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!