א    🔗

הלך רוח של כיסופים לימים קדומים והתרפקות נוסטאלגית על העבר הרחוק וגם הקרוב, רווחים היו בשירת טשרניחובסקי עוד בנעוריו. אבל עם התקרב קץ חייו נתעמקה תחושה זו והעבר נעשה חי, ומה שהיה – התהווה מחדש ורוח של שירה חדשה ניתנה בו.

האלגיה “נא השיבו לי ילדותי”, נכתבה בעוד טשרניחובסקי נער, בגיל שזכרונותיו של אדם עודם רופסים ולא־מגובשים, ואין בהם לפרנס שירה שקולה וצלולה. איליה זו של משורר האילוּת והנוֹי, לא סתרו את שירת האהבה ושמחת ההויה שהרנינה תמיד את חייו. חש הקורא שעם כל הפסימיות והדכאון הפוקדים אותו לעתים, אמונתו העזה בטוב החיים וביפים “לא גלתה מנו…” ואפילו לא בשעה ש“פגעים רוחו העציבו”.

מיטב שירתו – האידיליות, יסודן באותה תוגה חנונה הזוכרת באהבה רבה את ה“עבר הנם את שנתו…” תשוקתו היתה, אחרית כראשית, אל הנגינה והמנגינה משכבר; גם "יוונותו וגם יהדותו, שתיהן מושרשות עמוק בגעגועי האדם, ומושתתות על תשתית הזכרונות של תולדות האדם, עברו של עמו, והוויות המשפחה.

ב“דינירה”, יצירת נעוריו מתקופת היידלברג, מעורר המשורר העברי את האלה היוונית מתרדמת הדורות, והוא מזכיר לה נשכחות ונצורות על “האי שופרא” מימים קדומים:

שִׂיחוֹת וּנְגִינוֹת מִקֶּדֶם – הַעוֹדָךְ זוֹכֶרֶת, יוֹנָתִי?

שִׁירַת לֵב רַגֵּשׁ, לֵב תָּמִים, לֵב אַמִּיץ כֹּחַ וְעָדִין,

רִנַּת הַגֶּבֶר, נוֹבַעַת בַּעֲתֶרֶת הַחַיִּים וְהַכֹּחַ?

אֵלֶּה הֵן שִׂיחוֹת מִקֶּדֶם – – –

אמנם את חיי העבר אין להשיב, ואין ירחי־קדם ניתנים מתן שני לאדם על אדמות, אבל “יש אשר תשמע אזננו שמץ מנהו במנגינה, בצלצלי שיר מני קדם, באגדות ונגינות קלוטות מעפלי יובלים – קול מושך לב אדם בחזקה”.

והוא הלך אחרי קול זה בכוח ובנוי של שירה כל ימיו! כבר בתרגומיו הראשונים הראה נטיה מיוחדת לשירת זכרונות: משירי דה־מיסה בחר את השיר “זכריני”, ובתרגום זה מתנכר הנער־המשורר כמתרגם גדול בעתיד:

זִכְרִינִי נָא, עֵת מְנַת־חֶבְלִי

גַּם תַּפְרִיד בֵּינֵינוּ לְעוֹלָמִים,

עֵת לִבִּי יִוָּאֵשׁ בְּמַר־אֵבְלִי

בַּגּוֹלָה וּבְאַחֲרִית הַיָּמִים,

זוֹ נוּגָה אַהֲבָתִי זִכְרִי, גִּיל אַלְמָוֶת,

שָׁוְא מֶרְחָק שֶׁל יָמִים לְנֶפֶשׁ אוֹהֶבֶת!

עַד יַעֲמֹד יַרְגִּיעַ,

לָךְ לִבִּי יַבִּיעַ:

זִכְרִינִי!

טשרניחובסקי שיבץ את השיר המתורגם הזה בין שירי האהבה המקוריים שלו, אמצו למכלול שירתו, ואף הקדישו לנפש קרובה לו. שמוֹר וזכוֹר בדבור אחד נאמרו… ובשירתו הזכרונות שמורים באהבה חיה ויוקדת, וכבר אמרו הקדמונים “שהממונה על הזכרון שמו זרניאל, והוא ממחנה האש השורף”.

ב“ברוך ממגנצא”, פואימה לירית־מימוארית, הפועמת כולה זכרונות־תרועה וזכרי־שואה, חויות ילדות, והויות אהבה, ואידיליה וחורבן משמשים בה בערבוביה, “יונתי” היא אשה ואם בישראל, והיא בחינת “יונתי בחגוי הסלע” – היא כנסת ישראל, זו הבורחת מן הנץ וסופה שנופלת בצפרני הטורף.

מַה טוֹב, יוֹנָתִי, לָךְ, כִּי מַתְּ!

הֲתִזְכְּרִי בְנוֹתַיִךְ אַתְּ?

הֲתִזְכְּרִי: בַעֲרֹב הַיּוֹם

הָיִינוּ יוֹשְׁבִים חוֹלְמִים דֹּם – – –

והזכרון המשומר של המשורר מקים ומעלה מנשיה כל מה שיקר ואהוב לו משכבר! השיחות “הספירטואליות” שלו אינו דימוי מופלג בלבד, תכסיס אמנותי, כדי להעלות רוחות רפאים מקבריהם וליצור סיטואציה דרמתית בעלת מתח מציאותי מדומה, – אלא הן הן גופי מציאות מוחלטת, תופעת חיים ממשיים, והיא תפיסת עולם יהודית, הרואה במות רק שינה שיש אחריה יקיצה לחיי עולם, כנאמר: “וישני אדמת עפר יקיצו – לחיי עולם”.

ב“ברית מילה” – אידיליה מחיי היהודים בחצי האי קרים, בטבריה, מגיעים שני הגבורים להתעלות עם העלאת זכרונותיהם מן העבר; הגוי לפי גויותו, והיהודי לפי יהדותו: שירת מיכילה מעירה את הקוזקים, אבות אבותיו הרוצחנים, שופכי דם ישראל כמים… “הרג וחנק ואש!” ואילו עיניו של המשכיל הציוני, אליקים, משוטטות הלאה, מעלה, ובחליפות הדורות, שצצו וכלו כעשן פה, בערבה הנכרית הזאת:

יָנוּם הֶעָבָר אֶת שְׁנָתוֹ בְּקִבְרוֹת עֲנָקִים לוֹ חָצָב – – –

וַיִּזְכֹּר יְמֵי הַכּוֹזָרִים!

אגדות קדומים מעלות בשר ודם מתעוררות לתחיה… והמשורר יוצר ומעצב דמויות חיות ופועלות בעבר, ולבו, לבו בהווה:

וְהִנֵּה מַמְלָכָה יְהוּדִית, וְאִישִׁים חֲסֻנִּים וְקָשִׁים,

סוּסֵי־עֲרָבוֹת, חֲנִית וָקֶשֶׁת, וְצִנָּה וּרְמָחִים – – –

זָר לוֹ וּמְשֻׁנֶּה הַכֹּל, אֶפֶס בּוֹ לִבּוֹ הִתְכַּוֵּץ…

קְשָׁתוֹת וּרְמָחִים וּכְלֵי־הַתּוֹתָח, וְגַם בַּלִיסְטְרָאוֹת – – –

וְאוּלָם הַפָּנִים כְּבָר הָיוּ אַחֵרוֹת – וְאֶלְיָקִִים הִכִּירָם:

הַרְאֵל, יוֹם תִּשְׁעָה־באָב!… וְלִבּוֹ הִתְכַּוֵּץ עוֹד יוֹתֵר.

וְאוּלָם הַנֶּשֶׁק הַלָּז!… וּמְנַחֵשׁ אֶלְיָקִים בְּנַפְשׁוֹ:

אִלּוּ הָיָה שָׁם הוּא, הֶהָיָה בֵין הָנֵי “בִרְיוֹנֵי?”

מסוג אותם הזכרונות החיים, המתיצבים פנים אל פנים עם ההווה והאידיאלים של הזמן החדש, הם גם שני הל“נוכח” – ל“נכח הים”, ול“נכח פסל אפולו”, המנוגדים לכאורה זה לזה, ואינם אלא מטבע אחד בעל שתי צורות, המסמלות דבר אחד משתי־זויות־ראייה שונות. העין הרואה מה לאחור מסירה את אבק הדורות, את המסוה, משני “הגבורים בערפל”, ואז מתגלה לנו הכוח שבחיים – “הטוב והנהדר במלוא כל הבריאה”. אכן, המשורר העומד “נוכח” אפולו ו“נוכח” בר־כוכבא, מול ה“תמונות אשר בתנומות” כלשון ר' יהודה הלוי, רואה נכוחה: שני גבורי־אור, בני כוכב, הקים לתחיה “ממסגר מאת דורות”.

והנה זקן המשורר, ודמיו הרותחים זקנו עמו… דממו הרוחות החזקות שהסעירו את דמיו בנעוריו; דמדומי שקיעה אפפוהו ורופפהו… אך היתה זו שקיעה שעמעמה הרבה, והרבה מאד זהרי בקר נתמזגו ונתערבבו בערבו; ויש ונדמה היה לך כי ברקאי! שחר גדול וחדש הולך ומתהווה ומתרווה כאן! בשפל אדירים נסתלקה חמתו בשיפולי חייו, ולעת־ערב היה אור, אור־יה, אור חיים, שלו התפלל בשיריו השימשיים מאד:

אוֹר־יָהּ לִי! אוֹר־יָהּ! בִּי קוֹרֵא כָּל גֶּרֶם,

חַיִּים, הוֹי חַיִּים! כָּל עֶצֶם, כָּל עוֹרֵק,

אוֹר־יָהּ וָחַיִּים! וָאָבוֹא אֵלֶיךָ – – –

והוא בא, אך לא “אליו” – אל אלוהי נכר;
– עצבי השיש הקרים והזרים של יון; הוא שב לאלהי אבותיו, לשמו ולזכרו, אלהי עמו אשר אש־דת לו – אשדות אשדות של אהבה ורחמים. ה“מימורבוך” – ספר הזכרון של “כל ישראל קדושים”, נפתח לפניו עם נעילת שער השיר, והוא קרא בו לאור השקיעה הלוהטת;
וכמו מאליו התנגנו מתוכו שירי הזכרונות, נצנצו כוכבי שמים רחוקים, שמים כה קרובים… “זמירות מבית אבא”, ו“בלדות וירמיזא”:

מִי בָאֵשׁ וּמִי בַמַּיִם, בַּחֵץ אוֹ עַל גַּרְדֹּם

לִפְנֵי שָׁנִים אַלְפַּיִם, מָחָר, אוּלַי הַיּוֹם?

אֶחָד אֶחָד, מַחֲנַיִם – בְּיַד אַנְשֵׁי־דָמִים, –

אַחַת, אַחַת הַדֶּרֶךְ קָדִימָה לְעוֹלָמִים!

נגינת העבר – מנגינות־היום הן בשירת הזכרונות של טש. בסיימו פרשה אחת פתח תמיד בפרשה חדשה; ברם שלשלת הדורות אחת היא, וטבעת בטבעת אוחזת, ואין כמעט כל רווח בין הדבקים; ועוד בשירו “חרבות” שנוצר בשנת 1895, הוא מצהיר:

לִי לָאַט שִׂיחַ גַּל: אֵי גְבוּל כִּי תֵדָעֶנּוּ?

בַּחֲלִיפוֹת עִתִּים יֵשׁ, שֶׁעָבָר חַי עוֹדֶנּוּ,

וְנִגַּשׁ יוֹם בְּיוֹם כַּצֵּל בַּעֲקֵב הָאוֹר.

ושמשו השוקע לא אץ לבוא. וכל עוד שהחזיק קולמוסו בידו העמיד את השמש ברום עולמו כבאביב ימיו, וראה פלא: " הימים שאינם חוזרים" חזרו אליו על כל יקומם וקיומם; במאור פנים, בחמימותם ובתמימותם, כנתינתם הראשונה ב“אותה פינת ארץ בה נולד…” ומה שביקש המשורר המתחיל: “נא השיבו לי ילדותי”, ניתן לו למשורר הגומר בשירת הזכרונות המאוחרת, בתחנה האחרונה של נדודיו בעולם, – באותה פינת ארץ זוהרת בה חי לעת זיקנה, מת ונאסף אל עמיו.

 

ב    🔗

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַבְנִית נוֹף מוֹלַדְתּוֹ.

והוא, האדם־המשורר, עמד תמיד על הקרקע; וגם כאשר ראשו־ורעיונו “נישא אל על”, לא נשמטה האדמה המוצקה מתחתיו. ממצה היה עד היסוד בה את המציאות הארצית של הקרקע־הרקע, את הנוף של אותה נפת־פינת יקרת, בה התהלך עם הרוח והנשר החפשיים שבערבה הדרומית; ואת תבנית היכל יצירתו בנה רבדים רבדים ושכבות שכבות של הויות וחויות, אגדה ומציאות, חזון ואמת נושקות יחד.

בשנות המחלה שקרבה את קצו, לא יכול היה לכבוש את המון לבו; הציפוהו גלי הזכרונות, ומרוב הלהיטות להגיד את כל לבו לדור ולדורות, גברה האמת על החזון ובמקום לשיר את רחשי הלב כקדם, התחיל לספר, לגלות סודו מחדרי היצירה הפתוחים לרווחה, והקרין את אורו בלי שישים מסוה על פני שירתו.

ושלא כמנהגו בימי חרפו, שהיה מצניע עצמו באידיליות, שאפיקה וליריקה משמשות בהן בהרמוניה, התחיל לעת זיקנה לדבר גלויות על אותה ארץ קטנה בה קרו הדברים הגדולים, שהזינו מראשיתו את קרקע יצירתו ופרנסו את נפשו עד אחרית ימיו: סבתא וסבא, אבא ואמא, דודים ודודות אחים ואחיות, ושאר קרובי משפחו, מופיעים עתה בשמם ובכינויים כמות שהיו, בלי העלם דבר. וציון השמות של מקום המעשה מאמת ומוודע את המתואר מבחינה אינטימית, ביוגרפית והיסטורית. דבר שמקרב את לב הקורא ללב המשורר, הקורא לכל דכפין: הכנס לרשות היחיד שלי, ברוך הבא בצל קורותי!

ומאימתי נעשה שאול טשרניחובסקי קרוב לקוראיו? ב“קטעים מספר זכרונות” על לנכן, “היונה” מהיידלברג?" או “הנאוה מדיסלברג” הנכריה? בשמוח המשורר העברי “אל גיל כעמים” – בבית מרזח, “בית היין צום שיף”, ושירו שיר נכר על אדמת נכר:

אָז שִׁירִי, שִׁיר נֵכָר. לָךְ אָשִׁיר בַּגַּיְא,

וְעָנָתָה לוֹ בַת־קוֹל הָרַיִךְ – – –

ואולי “דינירה”, “שרטוטים”, או “חזיונות עכו”ם" קנו את לבו של עם העברים לאבה אותו? – לא ולא! לא זמר יווני ולא שיר טטרי, ולא סוניטות קרים, שענינן אגדות ומסורת זרות לרוח ישראל, עשו את טשרניחובסקי לגדול בישראל; רק בהישמע הניגון היהודי הנוגה מתוך חמש מחמש־עשרה הסוניטות הללו, היטה הקורא העברי הטוב את אזנו, ופתח את שערי לבבו מול שירי המשורר שלו; אבל אשר ליתר השירים הטובים של מחזור זה, אמר הקורא, אם לדבר בלשון של טשרניחובסקי: “אבל לא סלעי הוא! לא סלעי הוא ולא קם ליהוּדה עמי זה!” יש השפעת גומלין בין העם ומשוררוֹ, ובמידה שהוא מודד לעם העם מודד לו. ולפי מה שהדור נעזר בו הוא נאחז בו… טשרניחובסקי נתחבב על האומה באידיליות, כשפתח לנו פתח אחר פתח לעולם שבלבבו – הסלע הזה, צור ישראל, שממנו ניקר וחצב את אור פניהם של החיים היהודיים, בתבנית אותה פינה אשר בה נולד ונגולו תולדות חייו ונגלה גם מזלו!

באידיליות הקטנות, הרופסות עדין מבחינת הצורה והתוכן, הלשון והסגנון, אין המשורר מדבר בעדו, ואין מילת הגוף “אני” נזכרת שם כלל; אבל הבית הוא ביתנו, והשיר שירנו. כי יש פה הזדהות שלמה עם האני הקבוצי, עם כלל ישראל, ואנו יודעים בדיוק איך נכתבה מגילה זאת, כי מפי העם נכתבה! כאן אין טשרניחובסקי מוזר לאחיו אלא מסור מאד לאחיו בני עמו, וכמו ששר העם עם משורר ח. נ. ביאליק “החמה מראש האילנות נסתלקה”, כן היה מנגן עם טשרניחובסקי: “כי ידעך לאטו אור־היום / בששי בין ערבים, / בנתיב אין־קץ ממעונות־רום / מלאכים שנים דואים”. וברצון ובשמחה ענה אמן אחרי המשורר הטוב.

“בשישי בין ערבים”, “הקפות”, הם שירי הזכרונות בעלי המוטיבים הדתיים הראשונים בשירת טש. והם זכו להיות מושרים ונלמדים בפי ילדי ישראל בגולה ובארץ. אחריהם נוצרו האידיליות הגדולות: “ברית מילה” (מחיי היהודים בטבריה). “לביבות”, “כחום היום”, “שמחה לאו דוקא”, ואחרון אחרון – “חתונתה של אלקה”, עם המבוא מאת המשורר – דבר שלא עשה בשאר יצירותיו. הלא כה דברו: “אידיליה זו כתבתי על יסוד כמה וכמה זכרונות מימי ילדותי וזכרונות משפחה”.

בשירי משפחה אלה טשרניחובסקי עודו מכסה הרבה מן האמת שבחזון; הנפשות הפועלות אינן נקראות בשמותיהן האמיתיים, והוא פותח פתח וסוגר פתחיים, ואין כינוי הגוף “אנוכי” שגור בשירו. ברם עם תחילת ישיבתו בארץ הוא עובר מגוף שלישי לגוף ראשון: הורם המסך מעל המערכה האחרונה במחזה חייו, ושירת הזכרונות מקרה כסוד גלוי, וגילוי המסתורין שבמשפחה הוא אחד מעיקרי שירתו המימוארית. ההתודעות וההתודות צורך נפש הן למשורר, והספור מלב אל לב הוא הנותן חיוּת של פיוּט לדברים הנושנים, שבעברם דרך צנתרות הזהב של נשמת המשורר הישיש הם באים על עידכוּנם ותיקוּנם.

בשירת הזכרונות המאוחרת, שברובה כתבי־משפחה היא, חוזר המשורר לאכסניה ראשונה שלו; שכן נזקק למוטיבים אלה עוד קודם לכן, בחינת שר ושייר… וכאן הוא מסיר את הלוט מעל כמה תמונות שכוסו ולא נתגלו אלא דרך רמז בלבד, ועתה, במתן שני, מפרש הוא את הסתום ומגלה טמירין. למשל: בפואימה “בעותי לילה” נודע לנו מי היא גיטל האלמנה שב“לביבות”, – הלא היא גיטלה סבתא, אשת ר' דובר הסבא של המשורר. ורייזלה הנכדה ה“תלמידה”, “נערה יושבת בתפיסה, מצודת־פטרוס־ופבלוס”… אינה אלא דודתו ממשפחת קרפ. גם “ולוולה השוטה”, מיודענו הטוב והמיטיב, הצדיק התמים מן “כחום היום”, אם תשאלו לשמו – יגידכם המשורר שהוא ה“שאינו יודע לשאול” מן “כנגד ארבעה בנים”, והוא כפילו של שאול המשורר, שהיה חותם על פיליטוניו בשנות העשרים בשבועון “העולם” בשם ר' יעקב תם, וכבר פירש רש“י: “כל מי שאינו חריף לרמות נקרא תם”. וגיטלה ודוֹבּר הם הם סבא וסבתא ב”שמחה לאו דוקא", שמקום המעשה הוא לא “ביליבירקי” ככתוב שם, אלא ביליזירקה, כפר מולדתו של המשורר בחבל טבריה.

טשרניחובסקי לא זכה באור־יה, שהתפלל לו, מן ההפקר שבערבה הנכרית; ואף קרן אור אחת לא לקח משל אחרים! מתולדותיו, ממעיני העוז שזרמו בדמיו הרותחים, מבאר עמוקה חפרוה נדיבי אבותיו, חצב ועיצב את דמויותיו המאירות, וביד־אמן אמונה צייר צורות של יהודים שלמים וחפשים, ואצל עליהן מטעמה ותומה של נפשו החפשית, החפה מכל סדק וקרע:

וּכְתַבְנִית אוֹתָהּ פִּנָּה, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,

נָגֹלּוּ תוֹלְדוֹת חַיָּי, נִגְלָה גַם מַזָּלִי,

טָוִיתִי אֶת חֲלוֹמִי כְצַלְמָהּ וְכִדְמוּתָהּ.

הציונים שהציבו לו אבות המשפחה האמיצים והישרים, הם שהתוו את דרכו ביצירתו, בה הלך וממנה לא סר חייו. ואכן, מטה עוֹז היה “לגזע הקרפיונים”, למשפחה הפוריה והענפה הזאת, שהקימה מתוכה “אדמירלים יהודים בצי ארגנטינה” – “מאיר ושמעון בני שאול לבית קארפ; בנים, שבעצמות אבי־אבות אביהם פיעמה אותה הרוח שהיתה עם בני עמם לפנים על סלעי חוף עציון גבר!”

בשירתו “סבא מפליג לאודיסא”, כמו נזרקה נבואה במשורר, שהיה ממבשרי התחיה הראשונים ומלוחמיה בשירה העברית החדשה. הוא ראה שעתידים אדמירלים יהודים לאמר שירה בים־סוף ובים התיכון, ועד האוקינוס ההוֹדי יצא צי־צבי ישראל!

– – – וְכָל הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשִׁים אֲשֶׁר לֹא זָכוּ לְהַעֲלוֹת

אוֹרָם בָּעוֹלָם הַגָּדוֹל, וְכָלוּ וְכָבוּ מֵאֶפֶס

מַעַשׂ בִּמְצָרֵי גֵיטָאוֹת וּבַמַּאְפֵּלְיָה הַגְּדוֹלָה, –

אוֹתָם נִיצוֹצוֹת הַפֶּלֶא עֲתִידִים עוֹד לְהִגָּלוֹת,

שׁוּב יִתְלַקְּחוּ לִמְאוֹרוֹת לְעַמָּם הַדַּל, לְכָל הָאָדָם,

מְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים: כִּי נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר!

 

ג    🔗

בחייו הפרטיים איש סגור ומסוגר היה טשרניחובסקי, היה ממעט מאד לדבר על עצמו, וכמעט לא הזכיר את האני המפורש שלו. גם למקורביו לא נודע בזכרונות ילדותו; היה מדבר על הכל ורק על עצמו. יש והיה מספר דברים מבדחים ומשעשעים על עבודתו כרופא צבאי או כרופא ה“זמסטבו”, אבל זה שיחק רק בתפקיד, אבל לא הגיד את לבו. בכלל רחוק היה מהשתפכות הנפש… ואף על פי שרתחן היה בשירתו, איש היצרים והאימפולסים העזים, כלפי חוץ מאופק היה וצנוּן, ואת המסתורין שלו לא גילה לאחרים. מצמת היה את רגשותיו ולא נהג בהן בזבוז.

אבל בשירי הזכרונות האחרונים נעשה טש. גלוי־לב, ולא היה דבר באוצר נשמתו וגנזי ילדותו, שלא הראה אותם לכל דכפין. בכל מקום שהוא מספר על בית אבא – שם הוא מגלה את סודו וחושף את צפוּנותיו. ולפי תומו הוא משיח לנו איך כתב את כל הדברים האלה.

בשיר “אמא דסבתא שלי”, שהיתה מילדת שלא על מנת לקבל שכר טרחה, מספר לנו המשורר מאין נחל את שירו: “אמא דסבתא היתה מספקת ליולדות עניות את מרקן בשעתן; והיתה מקבלת בשכרה – את קצות הצפרנים הכרותות, גז האצבעות הראשון של הרך הנולד; והיתה צוררתם בחיתול, ואת החיתולים היא גוללה ועשתה בם פקעת לבנה, וכך היתה מאספת צרור לצרור… צידה לדרך, כאשר ימלא צבאה ללכת לעולמה;
והיא על מטתה פקדה: אותן הפקעות להכניס לה למקום מנוחתה!”

וצוואתו של המשורר דומה היתה לזו של אמא דסבתא שעליה אמר: סבתתנו אינה סבתא כי אם בתורותיה!

… אָנֹֹכִי אֲצַוֶּה שֶׁיַּנִּיחוּ בַּאֲרוֹנִי – אֶת שִׁירַי,

כִּי הַחִתּוּלִים שֶׁלִּי קִבְּלוּ צוּרָתוֹ שֶׁל סֵפֶר,

בָּמוֹ צָרַרְתִּי הִכְנַסְתִּי הַמִּלִּים הַמְּתוּקוֹֹת שִׁל שִׂפְתֵי

סוֹפְרִים וּנְבִיאִים וּסְגֻלּוֹת מִשְׁנָיוֹת, מִדְרָשִׁים עַתִּיקִים.

עֶלֶם דַּל־יֶדַע יָצָאתִי וְיַלְקוּט צָנוּעַ בְּיָדַי,

יַלְקוּט שְׁפָתֵנוּ הַנִּפְלֵאת, וְאַהֲבָה רַבָּה בְּחֻבִּי,

אֶפֶס כָּל יָמַי חִפַּשְׂתִּי לָקַטְתִּי, אָגַרְתִּי גַרְעִינֵי

גָרְנָהּ רְחַב־הַיָּדַיִם וַאֲסָמֶיהָ הַכְּבֵדִים

בְּשֶׁפַע הַזָּהָב הַטּוֹב וְאִמְרֵי כֶּתֶם וָקֶסֶם,

סְגֻלּוֹת מְשׁוֹרְרִים רַחֲבֵי־שְׁעִפִּים וְקַמְצָנִים בְּנִיבָם.

וְאוּלַי בְּחִינַת מְיַלֶּדֶת שִׁמַּשְׁתִּי אֶת עַמִּי גַם אָנִי,

אוּלַי הִכְנַסְתִּי נִיצוֹצוֹת מַיפִי עוֹלָמְךָ, רִבּוֹנִי,

בְּנֶפֶשׁ רְגִישָׁה לְהוֹדְךָ, וּבְלֵב מָקְסָם סוֹד פָּעֳלֶיךָ,

זְעֵיר פֹּה, זְעֵיר שָׁם – מִגִּנְזֵי פְּלָאֶיךָ הָרַבִּים,

וְנִסְלַח גַּם לַעֲוֹנִי, בַּעֲבוּר כָּל מַחְרֹזוֹת חֲרוּזַי,

צְרוֹרוֹת אֲשֶׁר אָגַרְתִּי וַאֲשֶׁר אָסַפְתִּי – בְּאַהֲבָה.

הרבה ניצוצות דקדוּשה, “ילדים רוחניים”, יילדה שירתו היפה של טשרניחובסקי ברוח האומה, כי התחיל מילדותו ללכת אל הגופים הנאים, והפליג לים הגדול של היפה, ויסתכל בו ויולד הרבה דברים יפים ונהדרים באהבת השירה השופעת – אם לדבר בלשונו של אפלטון ב“המשתה”, בתרגומו היפה של טשרניחובסקי. הוא הוקדש מלידה לשמש מילד “לעם נברא”, לפקוח את עיניו ולעורר את לבו למקסם סוד פלאי פעליו של בורא העולם.

לִבִּי אֶל שְׂדוֹת־יָם וּקְרָבוֹת,

מְקוֹם שָׁם תֶּחֱזַק הַלְמוּת־לְבָבוֹת,

וְהֵד נִצְחוֹנוֹת בָּא וָרָן;

וְעוֹלַם־אֵל נָח כָּל־כָּךְ יָפֶה,

עַד שֶׁאֵין הַלֵּב הָרָפֶה

יֵדַע יָבֹר לוֹ: לְאָן…

אבל הוא ידע ובחר: כל הטוב והיפה והמועיל לעמו ששכח מה זה יופי ומה טוב לו! ועורר בנפשו החולה מן השעבוד רוח גבורה והתלהבות והתאהבות למולדת האחת! ואף על פי שמבקרים, שהימחו עצמם כדינים מומחים לשירה ולספרות, ראו בו “יווני” ומשורר אוניברסלי, בגלל כמה שירי טבע ופואימות “אוניברסליים” ו“קוסמולוגיים”, כביכול; העמיד הוא עצמו את שירתו על מידות אינדיבידואליות וגם אנתרופולוגיות – בדיקת האדם כפרט, והתבוננות בעצמיותו האנושית והלאומית; שכן “האדם מישראל” תופס מקום נכבד ביותר בכל יצירתו.

וראה פלא: היהודי־המשורר הגדול שאול טשרניחובסקי, והיווני־הפילוסוף־המשורר הגאוני סוקרטס, שניהם רואים את עצמם “בבחינת מילדת”, אשר שליחותם היא לסייע לעמם להבין את רעיון האחדות שבין המחשבה והמעשה, וללמדהו מושגים ברורים על עצמו, לפי הכלל: דע את עצמך! שכן אם יודע אני מה אני – הרי יודע אנכי כיצד עלי לפעול ומה עלי לעשות. ובאמת תורה זו היא תורת המוסר של היהדות, האומרת: איזהו גבור? – הכובש את יצרו! ורק גבור זה השולט ברוחו, אשר לבו ברשותו, יכול לשלוט על העם, כלומר: לשפוט ולהורות מה שנתן אלהים בלבו להורות.

ולעבוד ולהורות לשם מצוה למד מאמא דסבתא:

אִמָּא דְסָבְתָא שֶׁלִי – (זְכוּתָהּ יָגֵן עָלֵינוּ) –

הָיְתָה בִּשְׁעָתָהּ מְיַלֶּדֶת (וְלֹא חַס וְחַלִילָה, מְדֻפְּלֶמֶת!)

וְעוֹד – מְיַלֶּדֶת שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל שְׂכַר טִרְחָה,

חָכְמָה זוֹ לָהּ בִּיְרֻשָּׁה: הַשֵּׁם יוֹדֵעַ מִנַּיִן,

אוּלַי מִימוֹת שִׁפְרָה־פּוּעָה? וְהָיְתָה עוֹסֶקֶת בְּהַצְלָחָה:

הוּא (הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ!) – הוּא שוֹמֵר פְּתָאִים וְטִפְּשׁוֹת;

“וְלֹא כְנָשִׁים מִצְרִיּוֹת הָעִבְרִיּוֹת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה”.

וְעָמַד לָהּ קֹמֶץ חָכְמָתָהּ לְשַׁפֵּר וְלָדוֹת לְעַמָּהּ.

וחכמה זו, לשפר ולדות לעמו, באה לו בירושה מסבתא… אף סוקרטס, שבן מילדת היה, ראה את עיקר חכמתו במאוטיקה – במעשי המילדת “החכמה”, בלשון העם; שחכמתה היא העתיקה בחכמה המעשית של האדם.

אף הוא “מילד” היה שלא על מנת לקבל שכר… שכך הוא מעיד על עצמו:

אַנִי – לִי מִשֶּׁלִי אֵין כְּלוּם, גַּם לֹא שֻׁלְחָן!

– – – – – – – – – – – – – – – –

גַּם זֶה יָדוּעַ לִי: כִּי לְעוֹלָם אֲנִי

לִי בַּיִת לֹא אֶבְנֶה, וְלֹא תָגִיל עֵינִי

בִּדְפֹק מַעְדֵּר זָרִיז עַל סֶלַע, קַרְקָעוֹ

תְּגַל אֶת מַעֲרָהּ לִקְראַת מַסַּד כָּבוּל;

לֹא אֲקַדֵּם בְּרָכָה כָּל לְבֵנָה עוֹלָה,

וְלֹא יָרֹן לִבִּי עִם גְּמַר סִפּוּן שָׁרִיר

וְלֹא אֶזְכֶּה קַיֵּם מִצְוַת בִּנְיַן אַרְצִי.

אוּלַי כְּבָר לֹא כַּדָּאי: יָדִי עוֹד נְטוּיָה,

וּבַמְּנוֹרָה עוֹד אוֹר, עַלִּיז, בָּהִיר, גָּדוֹל;

אַךְ מִי יֵדַע, הוֹי, מִי, אִם דֵּי הַשֶּׁמֶן בָּהּ?

ברם, בדרך כלל לא היה מאלה המתאוננים על “ילדי הימים”, והוא, כסבתא המילדת, עשה מאהבה; ויחד עם המשורר הגדול, העני־העשיר, רבי משה אבן עזרא, יכול היה גם הוא לומר: " לפעמים בית של שיר יפה יותר מבית של זהב", “ואני חברתי כך וכך אלפים שירים, ואין ספק שבכל אחד מהם יש בית יפה; ובכן יש לי כך וכך אלפים בתים יפים, וזהו כבודי”. גם לשפרה ופועה, המילדות העבריות ששפרו ולדות של עמן, לא היו בתי־אבן ולבנים פשוטים, אבל הן בנו את בית ישראל באהבה, ואלהים השיב להן כגמולן – “ויעש להם בתים” – – –

נביא כאן שיר אחד קטן, שני בתים חמודים, שבנה המשורר בשנת 1894, והוא אז רק בן תשע־עשרה שנה, וכבר יילד רעיונות חיים ומראות פלא בנפש בני עמו, והכניס ניצוצות בלבם מיפי עולמו של הקב"ה ומגנזי פלאיו הרבים:

מִנִּי רֻכְסֵי הַתֵּל

יִשְׂתָּרֵעַ הַצֵּל,

יַקְדִּיר, יָעִיב עֵין־מַעְיַן הַכָּתֶם;

יָנוּם, יִישַׁן הַגָּל,

סַהַר יָהֵל מֵעָל,

סָבִיב אוֹרָה וּמְנוּחַת־הַקָּסֶם.

יִבְרֹק כּוֹכַב הַצִּיר…

פִּתְאֹם נֵעוֹר זֶפִיר,

יֶהְגֶּה אַט בְּאֶשֶׁד נַחַל הַמָּיִם

וַיִּכָּנֵף בַּסּוּף…

שׁוּר, שָׁם יָעוּף הַכְּרוּב,

נִשָּׂא שֶׁפִי עַל כּוֹכַב־שָׁמָיִם.

שיר זה עומד במדרגה אחת עם השיר “חכה נא, עוד מעט… " שיר “הערב” של גטה, שרבים נסו לתרגמו, וגם טש. בתוכם, והעלו חרס בידם. אף יל”ג, המופת של טשרניחובסקי, כתב שיר בשם “ערב”, אבל המופת לליריקה האמיתית, הכול־יכולה, היה שירו של טשרניחובסקי, ואילו שירו של יל"ג נעשה מופת ללא־ליריקה, “ליריקה” ריקה בתוכה וּבברה.

בבתים אלה ובדומים להם, ניכרים אותותיו של משורר “שירי הזהב” – הסוניטות בנות י"ד השורות החזקות, בעתיד; – צורה שיקרה לו מכל הצורות שצר ביצירתו רבת המיבנים והגוונים; וחבה יתרה רחש בלבו לסוניטה בגלל צמצומה המשוכלל וניב חרוזה המלוטש, שכל שהמשורר מוגבל בכמות הוא מוגבר באיכות, בהבעה אינטנסיבית, שאינה משאירה מקום רב להתגדל, אבל נותנת אפשרות רבה להתגדר, ומה שמחסיר ברוֹחב מחזיר בעומק:

אָהַבְתִּי צִמְצוּם נִיב־חֲרוּזֵךְ, מְטַרְטֵר כְּזָהָב,

מְלֻטָּשׁ מַחֲזִיק בּוֹ הַמְּרֻבֶּה בַּמּוּעָט,

וּגְמַר־בָּתַּיִךְ לָךְ הַמְצַלְצֵל בְּאוֹן וְרָהַב,

חֲלִיפוֹת הֶגְיוֹן בָּךְ כְּאוֹר הַחֲזִיז הֶחָד.

(אל הסוניטה העברית).

בבתי “הערב” שוכנות כבר כל הסגולות שמנה המשורר בסוניטה; אלא, שעולה שיר זה בנעימתו הלירית, החפשית, הבלתי־אמצעית, על כמה מן הסוניטות שלו; שכן זו באה כולה מן הלב, ובניגונה אין אף שמץ של חריקה ו“טרטור”, כי גם “טרטור של זהב” כמין דרדור הוא, והנעימה, עם כל צימצוּמה והתאפקותה, נשמעת לפעמים כהידרדרות של מטבעות, והיא פוגמת בצליל הטהור. הסוניטה, ותהא הטובה ביותר, מלאכת מחשבת היא, מעין ליטוש אבנים טובות, שאגב המלאכה: – החיתוך, הטיוּב והשיוּף הא משמיעה קול של התנגדות החומר ליוצר! ואכן, גם בסוניטה המשובחת ביותר קשה למצא ציור עדין ודק־מן־הדק, ריחני ורוחני כאחד, הנותן בקוים חדים אחדים תמונה שלמה וטבעית, כמו בשורות האלה:

יִבְרֹק כּוֹכַב הַצִּיר…

פִּתְאֹם נֵעוֹר זֶפִיר,

יֶהְגֶּה אַט בְּאֶשֶׁד נַחַל הַמַּיִם

וְיִכָּנֵף בַּסּוּף – – –

אותו מבקר – היה זה ראובן בריינין, שעמד עם ראשית הופעתו של ספרו וראשון “חזיונות ומנגינות”, על המופלא שבשירת טשרניחובסקי “המוזרה”, והדגיש והעלה במיוחד על נס את השיר הזה וסיומו: "ויכנף בסוּף… " הוא בריינין, הנשכח והנעזב, הנמחה מספרותנו, מבקר יוצר היה, משורר בעל חושים עדינים וערנים מאד לשירה גדולה. הוא ידע את רך השורה הסגורה במסגרת של ניב־חוזר שיש לו גמר יצירה משלו. ואכן, תמצית רבת־ערך של בינת משורר ריכז טשרניחובסקי בחלק גדול משיריו הקטנים, באשר קודם כל ליריקן גדול היה, משורר הפורט תמיד על נימי הנפש הסמויים, וחושיו הבריאים ערים היו לכל זיע ולכל ניעה נאה בטבע, לכל צליל צלול וכל גוון חנון. הוא חדר לפני ולפנים של מסתרי התולדה, בא עד מעמקיה, והיא, התולדה, פתחה לו את גנזיה ורזיה, ועשתה לו דלתות ובתים יפים לשיריו.

את חגי ישראל הריח ממרחקי הזמנים המקודשים והמבושמים בריחות טובים, בחינת “וירח את המנחה… " כי קרוב היה לאדמה ולניחוחותיה, והנשמה שבאפו אמרה לזו ש”ברוח דמיונו יצרה": "ניחוח שושנים נפחתי אל פיך… " שכן רוחו ריחנית, פרחית ושמשית מאד, היתה מנעוריו:

הָיִיתִי לֵאלֹהַי כְּיַקִּינְטוֹן וְכַאֲדָנִי,

שֶׁאֵין בְּעוֹלָמוֹ לוֹ אַךְ שִׁמְשׁוֹ זֶה הַצַּח,

וּמַלְאָךְ דוֹפֵק בּוֹ: "קוּם גְּדָל, בֶּן־צִיץ, וּפְצַח

רִנָּתְךָ, רִנַּת־חַג, בֶּחָרוּל הַנַּשְׁכַנִי! "

“הנודד הנצחי – הלא הרוח! " הביא ל”נודד מים ועד ים כל ימי חייו" את ריחות האדמה מכל גוש ועי, שיברך המשורר עליהם ברכת בורא מיני זכרונות וחזיונות… וחגי עמו הריחוהו בריחם המופלא, ובעקבות הריח והרוח חזר לבית־אבא וזמירותיו! את חג הפסח ואת חג השבועות העלה על ראש זכרונותיו המאירים והשמחים (לחג הסוכות כבר לא הספיק השמן במנורה הטהורה, בו נפטר והלך לבית עולמו! ). הוא נשם בכל חושיו את ריח הזמן הגדול שהביא לו רוח החרות הגדולה, שלה הקדיש את יצירתו, וחתם בברכה:

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנָּתַן חַגִּים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל,

בָּרוּךְ הוּא אַשֶׁר צִוָּה לְחַג וְחַג רֵיחוֹ שֶׁלּוֹ.

שלושה פרנסו את שירת הזכרונות של טשרניחובסקי: קול, מראה וריח… “סימפוניות אור וצל”, ו“ריחות ובשמים של מור”, ראה ושמע והריח במועדי אל; ואף דמות האשה בשירתו חגיגית היא, אוֹרית ובשמית מאד, וריחה כריח שדה אשר ברכו אלהים:

הֲרֵי אַתְּ מְקֻסֶּמֶת לִי כְדַת

הָעֲשָׂבִים הַשּׁוֹטִים וְהָאִילָן

הַמְלַבְלֵב, הַמְּדַבְּרִים בִּשְׂפַת

נִיחוֹחוֹת וּבֶשֶׂם וְרֵיחוֹת.

היופי הנשי הוא מן הדברים המאירים והשמחים, וקדושת החג תופסת בו! “את כה ריחניה”, שר המשורר לנערה המקוטרת ריחות טובים ומשכרים למן ערפה הצח עד קצה בוהן רגלה. וריח עלומיה המקודשים כה עז, שהוא "לא ריח אך קול! " את כל צמחי השדה מעיד עליה המשורר, כדי להוכיח עד כמה ריחנית היא! ולא רק היא, הצעירה, אלא גם אמה יולדתה כבר בושמנית היתה בלידתה אותה: "את כה ריחניה – אין זאת, כי אם על ניר האביב הורתך חבלתך! " כדוגמת “תחת התפוח עוררתיך”, שבשיר השירים. כל אשר אשת ברית־בראשית היא, והיא מעוררת זכרונות בראשית, זכר גן העדן מקדם, בלב הגבר הגואל אותה מבתוליה “עם גמר בנין אשה לבעלים”.

חגי־ישראל חגי־זכרון הם וזמניהם מקודשים בקדושת הארץ ומבורכים בברכת האדמה. ולא היו ימים טובים לישראל כאותם ימי חג קדומים – יום הכפורים וחמשה עשר באב, שבהם בנות ישראל יוצאות לחולל בכרמים ואומרות־שרות: “בחור, שא נא עיניך!” אף “נשכימה לכרמים” ש“בשיר השירים”, הוא הד ועד לאותם הימים השמחים שישב ישראל בארצו “איש תחת גפנו ותחת תאנתו”, ונהנים מריח השדה אשר ברכו אלהים, ואין מחריד: “ואין לך אומה ולשון שלא נקלט בתוכה ריחן הטוב של ישראל”.

אמנם עולמו של ישראל בעמים משובש היה הרבה ברוחות רעות ובריחות רעים של “דם ואש ותמרות עשן…” אבל רוחו לא נפל וריחו לא נמר – – –

וְכָךְ אָמַר סָבָא: אַל יֵאוּשׁ! כִּי מִי אֲשֶׁר בָּרָא הַפֶּסַח

וַדַּאי שֶׁבָּרָא גַם מִי אֲשֶׁר יִשְׁמֹר עָלָיו לַעֲשׂוֹתוֹ,

מִבִּלְעָדֵינוּ מִי יִשְׁמוֹר! כִּי אֵין בִּלְעָדֵינוּ לַעֲשׁוֹתוֹ – – –

בּוֹרֵא הַפֶּסַח הוּא יִשְׁמֹר אֶת שׁוֹמֵר־הַפֶּסַח וְאֶת אַרְצוֹ…

פֶּסַח לְדוֹרוֹת, וְאָנוּ אֻמָּה לְדוֹרוֹת. אַל יֵאוּשׁ!

ובערוב יומו זכר הנכד את דברי אבותיו, ומה שספג אזנו בילדותו, כל אשר פגע במשעולי טללים ילד, חזר והגיד בשירתו; כאשר חלומות העבר סבוהו, והוא ראה והאזין והריח את מראוֹת ילדותו וזמירותיה! וכאשר נעור כנורו את קים הבטחתו ל“מלאכי האהבה” בנעוריו:

זָכֹר אֶזְכָּרְכֶם – וְאַתֵּמָה כְנִיר

קִסְמֵי תַעֲלוּמוֹת וּכְרִקְמוֹת הַשִּׁיר,

בְּלִבִּי עֲלִיתֶם וּפְרַחְתֶּם; מֵאָז

רֵיחַ נִיחֹחֲכֶם טֶרֶם עוֹד גָּז.

ואת חסדי נעוריו הניחוחיים זכר ושר לעמו עד אחרון שירו על אדמות: כוכבי שמי קרים רחוקים עם כוכבי ארץ־ישראל הקרובים, – אורות בוקר חייו ודמדומי ערבם, התאחדו בנפשו למראה אחד גדול, והתרוננו בו בניב ההרמוניה השלם של עבר, הווה ועתיד. – – –