א    🔗

פעמיים השכיל דוד הצעיר להתחמק מידו הנטויה של שאול. הברזל הממית, שהוטל בו באדיר, בשנאת מות אכזרית, פגע בקיר האטום מנגד ולא בא, למגנת לבו של המלך המבועת, בבשרו היפה והרענן של המנגן והגבור המצליח.

שתי פעמים עמדה לו לרועה הקל מבית־לחם יהודה, זריזותו המופלאה. ובשלישית, בהיותו שבוי כמעט בידי שונאו הגדול, הצליח, בעזרת מיכל האוהבת הערמומית, להמלט בעוד מועד לבית שמואל הנביא, ושם מצא מקלט עד יעבור זעם.

היתה זאת תכנית נועזה ביותר של דוד הנרדף להכניס שוב את הנביא הזקן ואת תלמידיו בני הנביאים לתוך מחלוקת דמים זו אשר בינו לבין המלך חולה הקנאה והנקמה. אכן, מעשה דומה לזה, אך פחות נועז ממנו, גרם כעבור זמן לרצח כוהני נוב וחורבן עירם הקדושה. שמואל, שהרגיש מיד בסכנה, לא סמך על הנס; הוא ידע שביתו הפרטי ברמה לא יעמוד לו בשעת דחקו… על כן, עם הופעת דוד במעונו, החליט לעזוב את ביתו, “וילך הוא ושמואל וישבו בניות”. שם, במעונות בני הנביאים, שדין מקלט להם כדין ערי הלויים, האמין, לא תשיגהו יד שאול הנוקמת.

מהומם ונבוך מהחלטתו של שאול להמיתו בכל האופנים, לא מצא דוד הפעם דרך אחרת מלבד זו האחת – למשוך את שאול, “מי שהיה בנביאים” בצעירותו, אל בית מדרשו של הנביא, מורהו הראשון. אמנם לפי שעה הצליח דוד להתחמק מביתו, אך ידוע ידע כי רודפיו, עבדי שאול, הם מאחריו והשג ישיגוהו הפעם! אין לו כי אם להמלט אל בית האולפן הקרוב של בני הנביאים הנודע ביהודה ולבקש את חסותו של שמואל, עד שידע “מה יעשה לו אלוהים”.

הנרדף, בהחפזו לברוח, רואה את עצמו תמיד כאילו הוא נתון כבר בכף אויביו. “ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך!” זוהי תחושתו הטבעית של האדם שרודפו רץ בעקבותיו “כנחש למטה וכעיט למעלה”. גם הבורח מלא עינים הוא וראיתו ראית אימים היא. וכל זמן שהרודף סמוי הוא, מאחור, אימתו גלויה ומרובה ביותר. לבו של הנרדף האומלל מתייאש לא רק מן האדם האחד, הבא להרגו, אלא מכל האדם: “ואני אמרתי בחפזי, כל האדם כוזב!” קובל דוד בעניו; כל היקום מתקומם לו, העולם כולו עמק בכא הוא וגיא צלמות!… אין נאות דשא, אין מעון, ואין מעין. חדלו ארחות, פסקו מי־מנוחות למודרך המנוחה! בית, בית איש לא־שונא, צל־קורה מרגיע, מבקש נרדף. משא נפשו – קרבת אדם טוב, אשר כמוה כקרבת אלוהים.

 

ב    🔗

ורע שבעתיים היה לנרדף דוד, שכן רודפו לא סתם אדם היה שאפשר להשיב לו כרשעתו ולעשות לו כגמול ידו. רודפו הבא להרגו, “משיח אדוני” הוא, שפגיעתו רעה ביותר, מפני שבו עצמו אין לפגוע ואין לנגוע בו כל עיקר. קדושה עליונה, אלוהית, סכה בעדו… “ומי שלח ידו במשיח אדוני וניקה?!” ודוד, “משיח אדוני” אף הוא, מבשרו יחזה זאת… מאז המשחו בידי הנביא בקרב אחיו, רוח ד' צלחה עליו, כל העולם כדאי לו, והוא כאילו שומע מפי כל בריה את קול הבשורה המופלא של שמואל: “זה הוא!” “אל תגעו במשיחי!”…

בני צרויה הקשים, אנשי דמים וזעם, לא הבינו זאת, – לא ידעו הגבורים הללו שפוליטיקה אמתית קשורה במסתורין, בפולחן, בדעת אלוהים! הם לא הודו בקדושתו של האויב. אויב, לדעתם, אינו רצוי לאלהים, ונהפוך הוא: אויב – מצוה להשמידו בכל מקרה, אחרי ש“אלהים סיגר אותו בידך”.

במפגיע בקשו את נפש שאול, וכמעט שנפתה להם דוד ונפל ברשת פתיונם; אך ברגע האחרון הכריע את הכף לזכותו של שאול, – למשיחיותו האלוהית.

ויתכן כי במעמקי נפשו אהוב אהב דוד המשורר האלוהי את שאול, כי תיכן את לבו וידע שאין בו דופי… וקינתו הנפלאה על מותו, יצירה נצחית זו, תוכיח! בלי אהבת אמת אין כאב אמת! ואין שירת אמת!

אכן קשה מאד היה מצבו של דוד הנרדף; הוא לא יכול היה לעשות לאויבו בנפש מאומה; העם לא היה סולח לו עוון רצח לעולם. יד אמונה זו שהרגה את הפלשתי הערל, סמל האויב הנצחי של ישראל, – אסור היה לה “מבוא בדמים”. אביגיל החכמה וטובת הטעם, זו האשה הנבונה ביותר בין אישות התנ"ך, הבינה זאת בשכל הטוב שלה, בחכמת נשים אצילית, שיש בה תמיד מן היופי הנאצל, והמעשה והחזון כרוכים בה יחד.

חכמת לבו של דוד וחוש המשורר שבו, החריף והדק כריח טוב, מנעוהו לשפוך דם ולחלל את שמו הטוב בעתיד. עד סוף ימיו שמר את מצות אביגיל שהושמעה בדרך עצה טובה, הנחבאה מאחרי דוק עדין של אהבה עזה, ו“ידו לא הושיעה לו”. הוא נפטר משונאיו בדרכים שונות, “עשה כחכמתו”… אך בידיו ממש לא פגע בהם. הוא “המושל באדם צדיק”, משל קודם כל ברוחו, כבש את יצר הנקמה בגבורה אמתית, ובכר תמיד את הפוליטיקה הרכה על המלחמה הקשה ביחסו לשונאיו מבפנים. והוא נצח בנתיבות שלום לא פחות מאשר בנסיבות מלחמה; ואף את אויבו הגדול והמסוכן ביותר, את המלך שאול, הכריע בדרכי נועם, בתכסיסי התחמקות והתחכמות, שלא חסרו בהם הערמה המתרוננת עם הענוה המתחסדת, זו המכריזה על עצמה כצודקת הרבה, ושבע מזימות ותככים אין־קץ בלבה.

סוד הצלחתו של דוד היה תמיד בגמישותו המופלאה. הוא ניחן במין התכוצות אקרובטית של גוף ונפש, שבשעת סכנה גדלה שבעתיים ועשאתו כמעט לרואה־ואינו־נראה, לבלתי־נתפס ולבלתי־נספה. שאול הפשוט והתם, שכובד אכרים וכבוד מלכים דרו אצלו בכפיפה אחת, שלא השתחרר מימיו מן הנחיתות הטבעית של איש האדמה, עמד עד מהרה על יתרונו זה של דוד הרועה, ולבו הוחרד מתכונה רבת ערך זו של נפש יריבו הקל והנמהר. ואחרי נסיונות רבים ומרים בא לידי הודאה מפורשת זו, שכמוה ככניעה גמורה: “צדיק אתה ממני!” לאמור: נצחתני, בני דוד! לא דוד גוזל כסאו ומנוחתו הוא החוטא, כי אם הוא, שאול, הרשע! וכה יתודה מנהמת לבו: “הסכלתי ואשגה הרבה מאד!” בוידוי קצר וקולע זה, אנו עומדים על כל הטרגדיה האיומה של חיי שאול, הלא היא טרגדית האדם הכושל שאין בו דופי; איש חלש, שתמימותו הרבה אוחזת בעקב הסכלות, וכל מהלך חייו אינו אלא משגה אחד גדול וארוך, שגיון אנוש שאינו יודע להזהר מפני פגעי החיים ואכזריות אדם.

ויפה העריך שאול את עצמו: לא זדון ופשע היו חייו כי אם סכלות ומשוגה, טעות מרה היוצאת מלפני האדם התמים מדי. כך מתוודים רק צדיקים גמורים!… כך שוללים את עצמם גלויי הלב אשר מעולם! את כל לבם מגידים תמיד רק השמשונים! ואוי לתמימים המנוצחים!

ומה נאמנו דברי האגדה בתלמוד: “מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי”… הוא לא ידע לחטא כהלכה, הוא רק שגה, לאמר – נכשל. וכל מכה ומכה שספג נחתה עמוק בנפשו, הוא נעשה מפעם לפעם עני יותר, אומלל יותר, ומזועזע עד היסוד בו. היה בו מטבע הצור בלב ים, בניגוד לדוד, שטבעו טבע הגל היה, השוחק צור. ענק זה לא יכול היה להרכין את ראשו, לכוף את גובה קומתו. והפוכו בדוד: הזעזועים ומכות הגורל – והם מרובים היו משל שאול, – רק חשלוהו, חזקו וחסנו אותו שבעתיים. אף פעם לא ירדה מהלומה על ראשו בכל כוח התנופה של מכהו: או שנסב הצדה לגמרי, או שכוח התנגדותו העז דחה למפרע את עוצם המחץ של המכה והוא קלטה רק בקצה, במגעה החלש. האגדה התלמודית שהפכה הרבה בדמותו של דוד אהובה וקדושה, מספרת לנו שגם מאויבו האחרון, האיום ביותר – מלאך המות – התחמק עד כמה שאפשר, עד שהערים עליו הס"ם ולקח את נפשו במרמה: הפסיק את משנתו… ועם הפסק החכמה, עיקר כוחו של דוד, נפסק גם חוט חייו.

אכן אין עצה וערמה נגד השטן הערום; אבל נגד שאול התם הועילו הרבה תכסיסי הערמה של דוד הפקח. הבריחה לניות ברמה והפגישה עם שאול שם, “בנויו של עולם”, כמאמר המדרש, היתה מן ההערמות המקוריות ביותר של דוד. זה היה פתרון גאוני של איסטרטגוס גדול, המראה לנו עד כמה השכיל דוד למצוא את דרכו בחיים. אכן, “בנויו של עולם” לא היה כוחו של שאול יפה, לא היתה תפארתו על הדרך הזאת. הרוח בכללה לא השפיעה לטובה מלכתחילה על נפשו התמימה של שאול; היא הכריעתו בעצמתה הרבה, נסכה בו שכרון, והוא, נדהם תחת ידה הקשה, לא ידע להתחמק, להקל על עצמו, לקבל את המנה שהיא לפי כוחו ויכולתו. תמיד השתער על הדברים בכל מלוא תנופתו, ואת דרך הנסיגה לא מצא. לשבור או להשבר! ולרוב הוא נשבר, לא באחת, כי רב היה כוח סבלו; כי אם לאט לאט, שבר על שבר, כסלע איתן זה, שפטיש אדירים יפוצצנו לסירוגין פציעות פציעות.

 

ג    🔗

עזת יצרים עד לטרוף היתה שנאת שאול לדוד. הקנאה, סיבתה הראשונה, לקחה ממנו את שארית רוח קדשו, כבתה את זיק הבינה האחרון בנפשו, ושום מכשול, ויהא זה האפל והנידח ביותר, לא עצרהו מלכת ומחפש את דוד שנוא נפשו, בכדי להשמידו במו ידיו. “והיה אם ישנו בארץ, וחפשתי אותו בכל אלפי יהודה”. בניגוד לדוד, רצה שאול דוקא להמית את אויבו בידים ממש, הוא ולא שליח! שנאתו הבוערת נכספה לעצמו ובשרו של השנוא. רוחו לא נפלה מבגידת עבדיו שעברו לצד האויב “ויתנבאו גם המה”. הרגיל באכזבות מתאכזב רק לרגע קט; ובראותו שגם המלאכים השניים והשלישים עזבוהו, והם מתנבאים שם עם חבל הנביאים, הלך גם הוא הרמתה להשיב את העבדים המתפרצים ולתפוס את דוד, העבד המתפרץ הרע ביותר, ולהמיתו כמשפט.

ושאול ממהר בלכתו, בורח הוא מלפני עצמו, מפני מחשבות לבו הטורדות, הנושאות אותו כעל כנפי רוח, רוח רעה. רעיון טורד אחד הומה בלבו: לרמה, לשמואל, לבן־ישי, זה “הטוב ממנו” שאלהים עמו, אותו אלהים אשר ממנו סר והיה ערהו! הולך הוא, נהלך, והנה הוא שוב באותם הדרכים שבהם נע אי־פעם בצעירותו… מתי היה הדבר? והוא נזכר מתוך כאב, מתוך תוגה עמוקה… אכן בנתיבות אלה שרך אז את דרכו בלכתו לבקש את האתונות האובדות! הה, מה עקשים הם ארחות אל? מה רעים ומשונים דרכיו עם הבריות! אז הלך לבקש אתונות אובדות ומצא – מלוכה… והיום – את המלוכה האבודה לו הוא מבקש!

ושנאה יוקדת נעורה ביתר עוז בדמיו הרותחים, המסוכסכים. משטמת השמד למחריבי חייו, לשודדי הודו וכבודו, לגוזלי מנוחתו, למחליאי לבו החולה. מי יתנם עכשיו בידיו! כערוד משתולל בשניו ישברם, כארי ישסעם ויעלע את דמם! בחרבו, חרב נוקמת, ישספם לפני אלהים, עוזרם ומגנם של אויביו הרשעים!

הוא עולה במעלה העיר אשר בארץ צוף, וחבל נביאים לקראתו יורדים מן הבמה, מגבעת אלהים, אשר עם קרית יערים, מקום משכן הארון והלוחות. לפניהם נבל ותוף, וחליל וכנור, והם נוגנים ושרים ומחוללים, מתנבאים כאורח בני הנביאים מאז, – מתגעשים ומשתגעים! רגע אמר לסור מפניהם הצדה, להתחבא באחת הפחתים, או תחת אחד השיחים: אל אראה בשגעונם, אמר, אל תבוא נפשי בגעלם! אך רגליו כבדו כה פתאום ולא שמעו לו. ומאליהן, נגד רצונו, כאשר יהיה פתאום בחלום חזיון לילה, כוונו את עצמן בכבדות ישר־ישר אליהם, אל חבל הנביאים המתרוננים, המהלכים ועולים לקראתו, על אפו ועל חמתו. ואך נגלה נגלה לעיניהם, והמה מהרו לנוכח פניו, כמו רצו לקראתו, וקריאות שמחה וגיל פרצו מפיהם כאחד: “שאול! השלום בואך רעה הנביאים ואיש חסדם? / אחינו אתה, שאול, / בוא והסתפח בנחלת אלהים, בן קיש, / בוא בקהלנו, מלך ישראל, / פשוט ורקוד ועלה מאד! / פתח חרבך מעל ירך, גבור אל, / השלך חרב וחנית לקוצים, / הסר נזרך מפני הוד השמים אשר מעל לראשך! / אשרי הנביאים, / אשרי הענוים, / כי להם המשרה לעולמי עד”.

כריח הבושם הטוב וכטעם היין החריף והמתוק באו דברי הנביאים בנפשו; וישכרוהו, ויפליאוהו, וימלאוהו תמהון אין קץ. עוד רגע – והם סבבוהו ברקודים, אפפוהו במחולות, קלטוהו ושבצוהו בשיר וזמר בתוך עדתם הרוגשת. והנה בכורת, מי שהיה פעם נערו ומלווהו בחפוש האתונות, מתקרב אליו, מכה בנבל לפניו, רוקד כנגדו כלקראת הכלה, ממלל ושר: “עורה כבודי, / עורה הנבל, / רוחי, רוחי דברי שיר. / בוא שאול, / העוֹר בן קיש, / ונעבור בסך, / נדדה עד גבעת אלהים, / בית הבמה נשתחוה, / ארון אלהים נשחר. / בקול רנה ותודה, / המון חוגג, / נוחיל לאלהים, / נודה ישועות פניו!”

וכל חבל הנביאים מחרה־מחזיק אחריו; ואיש איש משליך מעליו את מעילו וכתנתו, ומעיפו ממנו והלאה. וכולם מכרכרים ומפזזים בכל עוז לפני אדוני ומשיחו ומהללים את האח הגדול ברוב תשבחות.

ושם אתם אחד צעיר ורך כעופר האילים, בחור וטוב, יפה־עין, וחמוד פנים, רגלו קלה ושערו כבד, – אפיח הנוקד מצלצח אשר בארץ בנימין; והוא הרעיש את מיתרי נבלו ביד אמונה, הרחיש את שפתיו המלאות, הבשלות כענב הטוב ויפתח את פיו וידבר שיר: – “משכיל לשאול ושיר ידידות! / רחש לבי דבר טוב, / אומר אני זמר למלך, / זמירות לגבור, / אפתח במשל פי, / אקח לשוני ואדברה שיר. / יפיפית באדם, שאול, / נאוית, גבהת על כל / הוצק נועם על ראשך, / חן חן בהליכותיך, / על כן נמשחת, שאול / על כן אהבוך, שאול, / על כן באת לחסות בצלנו, צל שדי, צל־צח; / האח אדון, / הידד הודו, / שמן קדש קווצותיך תלתלים, / שמן ששון מחבריך!”

עודו שר ומדבר, מדבר ושר, – השליך פתאום מעל לכל הראשים את נזרו, פתח את חרבו ויפילנה ארצה ככלי אין חפץ בו, תפס מיד אפיח המשורר את נבלהו ויתן גם הוא בשיר קולו:

“– זמרו אלהים זמרו, / זמרו למלכנו, זמרו. / כי מלך על כל הארץ, אלהים, / אשרי העובדים לו בכל לבבם!” ובני הנביאים עונים לעומתו: “יונת אלם, שאול, / פרי לצדיק! / איל עורג, שאול, / צבי לצדיק!”

ועם השיר ועם המחול נפתחו כל הלבבות וכמו עלו בסערה השמימה. כל לשון מלאה רנה, וכל פה דובר תהלה: “באלהים נעשה חיל – הללויה! כי טוב חסדו מחיים – הללויה! נזמרה שמו לעד, לדור־דורים עזו! נגורה באהלו עולמים, נחסה בסתר כנפיו, בטחו בו בכל עת, שפכו לבבכם לפני רוממותו, כי טוב אלהים, כי נאה אל, הרימו פעמיכם למשכן כבודו, ישמח המלך באדוני, יתהלל אדוני במשיחו, כי גדול שמו, כי טוב חסדו לעולם!”

וכה, הלוך ורנן, הלוך וחולל, הלוך והתנבא, ילכו שאול ומרעיו, עד בואם אל ניות ברמה, מחוז חפצו של דוד.

ושאול נהפך לאיש אחר ויהי לנביא בנביאים. הרודף האכזר נהיה לרודף שלום, המלך – לצדיק תמים, העריץ – לירא אלהים. לא הוא שאול מחיתת עבדיו, ולא זה השליט פחד שריו. איש אחר ובעולם אחר! אבדה המלוכה ונמצאה הנבואה, שתיהן באו לו בהיסח הדעת ותחת שתיהן כרע נפל.

 

ד    🔗

עקש, נפתל ומשונה ביותר היה גורלו של מלך־אדם זה. כאילו לשחק בו יצרו מזלו, להתעלל בו עד־דכא וללא רחמים. תמיד זימן לו גורלו משהו אחר מאשר בקש: בקש אתונות וימצא מלכות, “כל חמדת ישראל” ניתנה לו כלאחר יד, כאילו להממו נתכוונו, להכניס אנדרלמוסיה ברוחו, למען הכשילו ולהוללו באחריתו ביתר שאת. בקש להכשיל את דוד בבנו יונתן – ויבגד בו בנו וגלה את המסתורין שלו לאויב. אמר להכשיל את דוד בבתו היפה והערמומית, מיכל, כשם שהכשילה דלילה את שמשון, ונמצא הוא עצמו לוקה בה; רמתה אותו הבת הסוררה, לא ריחם עליו גם בנו הישר באדם. אף אחד לא עמד לו בשעת דחקו; בודד היה, עזוב ונעזב מאלהים ומאנשים בקש את נפש דוד אויבו – וימצא את הנבואה אויבתו בנפש ובת־בריתו של דוד. אכן שתיהן, גם מלכות הארץ וגם מלכות הרקיע, בעוכריו היו. לא רצה בהן, נחבא מפניהן, והן רדפו אחריו, לקחוהו בחזקה, ולא הרפו ממנו עד שנאות להן. ולבסוף לא הוא מושל בהן אלא הן מושלות בו; רפוהו, שעבדוהו, והוא היה לשבוי בידן הקשה.

על שניות זו בנפשו של שאול עמדה האגדה בכל בהירות ראיתה ועומק מחשבתה, מחשבה נועזה, פסיכואנליטית, שנפש “גיבורה” גלויה וידועה לפניה לכל מערומיה ומעמקיה.

לא הפכפך ורע מעללים ראתה בו עינה הטובה של האגדה, לא רשע עריץ שדרכו לילך ולהרשיע, כי אם בעל נפש שסועה ונגועה, דו־פרצופין, איש הכפילות הטרגית, הנקלע בין תכונותיו הנוגדות; אישיות אומללה שלא מצאה את שווי משקלה בעולם, שאפילו לחטוא בשלמות אינה מסוגלת. אדם מסכן התועה כל ימיו בתוהו לא־דרך, ודרך התשובה חסום בפניו. “מפני מה זכה שאול למלכות? – מפני הענוה”. ובמקום אחר: “שאול המלך גסות הרוח היתה בו, לפיכך נהרג ונעקרה ממנו מלוכה”. איזו הערכה אכזרית! גם מות הגבורים שלו נאפד ההוד, הורד מגדלותו וסולף עד כדי שנאה גלויה. ברם אין שתי הדעות הללו סותרות זו את זו; להיפך – משלימות הן אחת את השניה. שאול כולו ניגודים וסתירות היה, ולשוא התאמץ להשתחרר מתכונותיו הקשות. אמר להעלות – ושקע עוד יותר, בקש לנתק את אסוריו – והסתבך יותר ויותר בתוך עצמו. התאזר עוז ולא נעזר, התודה וחזר תמיד לסורו, הודה לא עזב. אינסטינקטים אפלים סכנו בו, ותמיד נתפס לקיצוניות מופרזת, למעשים אשר לא יעשו, לנוהג קשה, שלא היה בו משום גנוני מלכות ונמוסי נגידי עם. וזה שהיה בעוכריו, שדחהו ליפול, נפילה שאין עמה קימה.

גם התנבאותו הפעם משונה היתה, נעתרה עד להעדר כל מידה וטעם. “ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה”. תפס מרובה גם במושכלות שלא נוסה בהן. עודו מסתחרר ומתערבל בסופת המחול המתהפכת, והנה עיפות אלהים נופלת עליו, צונח פתאום כגבעול נקצר, נופל לארץ ונדם כאבן.

רגע שכב ונשם עמוקות כשור עקוד זה על המערכה; גבו מצומד לקרקע וזהיון פניו נוהר כלפי מעלה, אל שמי הבוקר הסנונים, המגיהים צחצחות בזהב השחר הבוקע. והנה התהפך במהפך עז וחד והוא נרדם על פניו, ופניו ארצה.

ובמחנה הושלך הס, ומפה לפה עברה הרינה: “גם שאול בנביאים!” ויהי כאילו התבשרו כל הלבבות: באה טובה לעולם!

 

ה    🔗

דוד “המעמיד את השעה”, הפורט על הזמן המשחק לו כעל כנור ערוך־מיתרים, לא התהלך עם בני הנביאים, אף לא ניסה להופיע בקהלם. הוא, המשורר הנעים, המפליא לנגן עלי כנור ונבל, המדבר שיר ברוח אלהים ומלתו על לשונו מעין כמוהו, לא השתכר מימיו מיין הנבואה המתוק, ולא נכנע אף לרגע קט בכנפיה הממריאות למעלה. את צמאו הגדול לאלהים הרווה ביחידות, בדמי הלילה ובשלות השחר. בנפש ערה כנר־תמיד, לבו ברשותו ורוחו ברצונו, משורר־אמן בחסד עליון, התהלך ברגש בעולם יה, רגליו דורכות עוז על במתי חייו ועיניו לאל חי ולחסדו הרב בכל יום. גבור ואינו בוטח בכוחו, נבון ואינו נשען על בינתו, מאמין ואינו מנסה את מזלו. כל חטא אשר יחטא מטהרו שבעתים, כל ירידה צורך עליה היא לו, כל דאבון לה – שלב נוסף בסולם אלהים. מחומר עליון, כדוגמת האבות הגדולים, עוצבה דמותו בו. בדוד הרועה, הגבור־המנצח־תמיד, המשורר הנעלה, יצרה המחשבה המקראית את אחד האישים שלה הנעלים ביותר, ה“מיתולוגיים” כמעט, אם מותר להשתמש בהגדרה עכו"מית זו בנוגע לישראל. וכמה בשר־ודמי הוא דוד זה! האלוהי־הנצחי שבו מתמזג בשלמות עם האנושי־החולף בקרבו. לא אדם־אל נוצרי, שהאחד שולל את השני, כי אם אדם־עם־אל, ואדם־באל, המוצא את תקונו המלא והשלמתו הגמורה באלהי עולם ובעולם אלהים. מעלותיו – אנושיות בתכלית: משורר בחסד, חכם בעוז, העדיף מנביא, ואדם ביקר, עם כל המעלות והחסרונות של מלך בשר ודם, העולה ויורד בסולם ההויה האלוהית המוצב על אדמות.

…מחול הנביאים הסוער הוא בעצם תקפו, התנבאותם־התלהבותם – בשיא עצמתה, שאול “המתנבא” צועק את כל גורל חייו חוצה, מעינות יסורים וכמיהות אין־קץ שוקקים ממנו; ודוד ־ עדיו לא יגיעו רעמי גבורות אלו, אף הדם לא תקח נפשו, ורוחו ורעיונותיו לא יבהלו מהמונם. כמוהו כשמואל, נצב הוא על המחוללים והשרים ומתבונן בהם בינה. מרחוק ישורם, כמו מן המארב יצפה בהם, מאומן ומזומן לזנוק פתע!… מקלו מזה ותרמילו מזה, מוכן הוא בכל רגע להתנער מהר, לקום באחת ולהתחמק מכאן במהירות הרוח. מבטי גשוש נבונים עם קריצות דקות־לעג נשלחים מפעם לפעם מעיניו האורבות לעיני שמואל החותרות, מבטי נצחון בטוחים: ראה המלך שמחל על כבודו!…

דוד השוקט על בטחונו כשקוט אלון רב־ימים על שרשיו הכמוסים לבטח, מסכית ומשכיל אל כל… אוחז הוא במבטים עזים בשאול המתמוגג, הערום, המוטל כגביע מורק במורד הגבעה ומראהו כמין שמשון מנוצח, הלום גבורה ופרוע מאד; לא מלך, לא נביא, כי אם אדם נלעג, נופל.

ודוד עומד עליו כעומד על קרבנו. ואך הבחין כי מתחיל שאול להתעורר מתרדמתו הכבדה, מנענע עצמו כמו מתחת למפולת, ופוקח עינים בוהות לחלל הריק: “מה לי פה?” – אך הריח דוד בחושו הטוב, חוש הנרדפים, כי נעור אויבו ומכיר בעצמו מעט מעט, – זרק מבט עז ומהיר אל פני שמואל האיתן, השוקט כמין הר כסוי ערפלים על עמדו; והיה במבטו זה שלמי תודה ורחשי פרידה למורו הזקן ואיש חסדו הדגול… ודוד נחפז ללכת בטרם ימצאנו אויבו, ובטרם יצוה להמיתו. ויברח דוד מניות ברמה, וילך באשר הלך, ודרכו נסתרה. – – –

ושאול ננער והתרונן מתמהון לבו וידע את אשר עשה, ויבוך ויבוש מאד. ויקם מהר מעל פני האדמה וילבש את בגדיו, בגדי מלכות, כבראשונה. ויחגור את חרבו ואת חניתו שם בכפו, ויצא בבושת פניו מניות ברמה וילך וישב למקומו. והוא משמר בלבו קנאה ונקמה שבעתים לדוד ולשמואל ולכל בני הנביאים, על שראוהו בכך, שכך הערימו עליו, ועשו את נפילתו שחוק, וקלקלתו קלסה; והוא נגלה ונקלה לעיני כל העם ברפיונו המביש כאחד מצוערי הנביאים שנואי נפשו ועוכרי חייו – – –