“אנחנו יודעים כי אחרי נאצר יבואו במצרים כוחות הקידמה”
[יעקב ריפתון בכנסת]
א 🔗
היינו צעירים וחולמניים, צעירים ומרדנים ודברים שבית־אבא היה רואה כהלכה מסיני — התקוממנו להם. ואם לא התקוממנו — הטלנו בהם ספק. ציניקנים נוסח הדור הקודם, או — דור דור וספקניו. יומים לאחר שדרשתי דרשת בר־מצוָה בבית־מדרשו של הרבי בא אלי עלם צעיר, גלוי־ראש וסתוּר־שׂער, לחש על אזני כמה לחישות של מסתורין ומשָכני בערב מאוחר אל קלוב־נוער. קבוצה של צעירים וצעירות בני־גילי הסבו במעגל כשעיניהם נעוצות בתאבוּת־דעת לוהטת במדריך היושב במרכז והם שותים בצמא את דבריו. נוסח־דיבורו ופלפולו, ברק־חריפותו ועמקות־ניתוחו, מוּבאוֹת שהביא והעויות פניו וידיו לא היו שונים במאומה מן הנוסח שבו היו בני־תורה צעירים מתוַכּחים בקיטון־העילויים של בית־המדרש, רק המפרשים והמונחים היו אחרים: בוכארין, פליכאנוב, הגל, דיאלקטיקה אידיאליסטית ודיאלקטיקה מַטריאליסטית, מוּבאה מלנין ומכת־אגף לברנשטיין (לא של הציונים הכלליים) וסנוקרת לקאוטסקי ואינטרנציונל שנים־וחצי ואֶטַפּים —אֶטַפּים בלי קץ! וכל זה מתובל בהמון אפוריזמים פילוסופיים, שסיוֹמֶת שלהם “אִיזם” — בקיצור: נֵיאוֹ־תלמידיזם. לא עברו דקות מרובות וריחפתי עם המרצה ועם השומעים בתוך עולם חדש ומופלא של מושגים שקסמו לי ולרעי שבעתיִם משום שרובם לא הבינונו שמץ מהם. אחרי שעתיִם סיים המדריך הרצאתו במשפט קצר ופסקני שעמד בסתירה קיצונית לנוסח המעורפל של כל ההרצאה ושהָלַם בכולנו כמו במקבת: “ובכן — סיים המדריך — כפי שאתם רואים: אין אלוהים, אין. לא היה, לא הוֹוה, לא יהיה”.
אחדים מן הנערים המסובים ביקשו “בּוֹנָה פידֶה” פה ושם כמה פרטים מיכניים להוכחה של אי־מציאות־אלוהית זו, אך זה לא הביא את המדריך במבוכה. הוא היה מוכן לכך והשיב דבר דבוּר על אפניו: היה היו אטומים. פה ושם התנגש אטום בחברו, וחברו בחברו וכולם בחבריהם וחוזר חלילה עד שפרצה מריבה “טוטלית” בין האטומים וכתוצאה מן ההתקוטטות הזאת שנמשכה מיליוני שנים, נברא — מה אתם חושבים נברא? — העולם. הסיפור המרתק הזה על התגרה הגדולה של האטומים, שהמדריך שלנו הבין אותה, כנראה, לכל עמקה, כמו מחץ את כולנו. כל הילדים נדהמו נָדַמו. הנה הוכחה ניצחת — איך אמר המדריך: אין אלוהים. אָין.
תיאור הקטטה הרצחנית של היצורים הננסים האלה — שבאופן רטרוספקטיבי היא מצטיירת לנגד עיני כיום כמערכה בין שני מחנות של פרשים מזוינים בסרטיו של ססיל דה־מיל — עמד בסתירה גמורה לשלוָה המלכותית ולאֶלגנציה שבהן נצטיירה לפָנַי בריאת העולם לפי ספר בראשית. אך האמת היא שהמערכה של האטומים קסמה יותר. הנה, אמרתי, אטומים (לעזאזל: מה זה “אטומים”?) בעלי אופי. אינם נכנעים. נלחמים, נאבקים, בוראים עולם. איזה מרד פנימי הוצת בי: מדוע רימו אותי מורַי זה שבע שנים רצופות? מדוע לא רמז סבי אף לא פעם אחת, לפחות, שעדיין אין זה ודאי שיש אלוהים בעולם? מדוע — כמאמר המדריך — הם מנסים “להרדים את ההכרה הפועלית” שלי “בסם־השכרון של הדת”? נמרד ונמרץ לבשתי מעילי ובאתי במרוצה הביתה.
מצאתי סבי ורבי רכונים על ספר ושקועים, כנראה, בסוגיה חמורה. שעה קלה נעצרתי על הסף. אחר־כך פתחתי בנאום האַתיאיסטי הגדול ביותר — הראשון והאחרון — שנאמתי בימי חיי. כל מה שקלטה אזני מן המדריך פלטה לשוני אל שני הזקנים הנפלאים האלה בשטף, כמעיין שאינו צריך להתגבר על שום מכשול. כל מלה — חזיז. כל מושג חדש — רעם. שפינוזה. אֶמפיריוֹריטיציזם. פליכאנוב. פנתאיזם. אנטידיהרינג. מוֹלֶקוּלוֹת (כנראה, האחים הגדולים של האטומים). מַטריאליזם (המון פעמים מַטריאליזם). היתה מלחמה בין האטומים והאטוֹמוֹת. פשוט רבו ביניהם. לא שמעתם סיפור “השֵׁדים הקטנים” של בוכארין? — כמו שיש שֵׁדים קטנים כאלה, כך יש אלוהים. די. חסל סדר בר־מצוה. אין אלוהים — אין תפילין. חבל על הזמן. אמנם, יש אטומים אבל הם אינם עומדים על כך שיתפללו אליהם.
כשעה תמימה שטפו אמרי־פי והיתה דומית־מוות בבית. סיימתי נאומי ולא נותרה אצלי עוד מלה אחת שלא נאמרה. ראיתי בעליל כי שיכנעתי שכנוע מוחץ את שני היהודים התמימים האלה שהיו בודאי מזמן גוזזים את פאותיהם וחדלים ללכת אל בית־התפילה לוּ רק הגיע לאזנם במועד הסיפור המרתק הזה של המדריך. היתה הפסקה של דקות אחדות, כשעיניו של הרבי נעוצות בי מתוך השתאות ויראת־כבוד בפני אפיקורוס הצעיר והמבריק שדרך זה עתה ברחוב־הנהר של עירנו. פתאום הניף הרבי את ראשו, ליכסן אלי מבט של תבונה־אין־קץ ושל חמלה־אין־קץ והסנין במין ציוץ ופיזום ממושך מלה אחת בלבד, הברות־הברות: ה־ד־י־ו־ט! לך לישון. ולא הוסיף.
למחרת הלכתי להתפלל אל האלוהים הרגיל.
ב 🔗
היינו יכולים לפטור את עצמנו בכמה הברות, אם לא בדיוק דומות לאלו הרי במשהו בקרבתן, לאחר שאנחנו שומעים ממשיכיו — למעשה, מוריו לשעבר — של אותו מדריך, טוחנים עד היום במועצות, בשיחות־רעים ובמה שהם קוראים: דיונים מדיניים, כמעט אותם מושגים עצמם, באותה מידה של חשיבות עצמית ובתוספת מונחים שהזמן־המהפכני גרמם, כגון: כרושצ’וביזם, קוֹאֶכּזיסטֶנציאליזם, מאוּצֶטוּנגיזם. אבל הפעם אין לנו ענין במדריך חולמני בגיל הגימנסיה ובגוּרי־פילוסופים שגיל שבע־עשרה מעמיד אותם לגיונות־לגיונות, אלא בתנועה חברתית ובלביאים של תנועה הממשיכים באפוריזמים פוליטיים כאילו הרצו לפני בני י"ג במעגל סביב מדורה וכאילו לא בערה כלל מדורה גדולה סביבם. ומשום מעמדם וכבודם, ומשום חומרת הדברים שעליהם ומסביבם נסבים הדיונים המופשטים והתלושים־מכל־מציאות שלהם, אין לנו אלא לעסוק מזמן לזמן בכמה “אטומים” של תנועה זו, שעל ביקועם הבלתי־פוסק היא מבקשת להתקיים כתנועה פוליטית בעולמנו.
ג 🔗
אחד האטומים האלה הוא הנבואה.
כוחה וזכות־קיומה של תנועה חברתית נובעים קודם־כל מכשרונה לצפות מעבר לדברים המתרחשים ולראות עין בעין את הבאות, בשפת הסוציולוגיה קוראים לזה: פרוגנוזה. מאז קם “השומר הצעיר” כתנועה פוליטית הוא אימץ לו הוא אימץ לו את “הפרוגנוזה” — הנבואה — כתכונה שבטבע, כחלק מן המהות. נצר מגזעם של אלדד ומידד. בכל צעד שעשתה התנועה הציונית, למשל, ושלא היה כטעמו של “השומר הצעיר”, היתה מופיעה אצבע־האתראה הנבואית שלו: ראו הזהרנוכם. בכל צעד שעשתה התנועה הסוציאליסטית בעולם ושלא היה כטעם המיוחד מאוד של כמה סקאוּטים יהודים שוחרי־טוב, שוב היתה מופיעה אצבע־האתראה: ראו הזהרנוכם. והיה יכול “השומר הצעיר” להתנבא כך עד סוף כל הדורות בלי שייתפס כבדאי. אלא שבימינו מלאכת הנבואה, אף שהיא נפוצה יותר, איננה קלה יותר.
היה זמן שבתחום הסוציולוגיה והחזיה־מראש של תהליכים בהתחותה של החברה, אפשר היה להתנבא מתוך שלוַת־רוח סטוֹאית בלי לחשוש שהחיים יעמידו נבואות אלו למבחן לאלתר. ואולם בימינו אין צורך לחכות ימי דור כדי לאַמֵת נבואות או להפריכן. קצב התהליכים החברתיים בתקופתנו הוא אחר לגמרי. הדינמיקה הפנימית שלהם היא אדירה ובתוך עצמם מדלגים התהליכים על שלבים מרובים והם מציבים לנגד עינינו עוּבדוֹת ניצחות — מן היום למחר. יש איזה קוצר־רוח פנימי בהתפתחותה של ההיסטוריה הפוליטית, הכלכלית והמדעית — בימינו. היום אין יוצאים עוד סתם מעבדות לחירות, אלא מעבדות ישר אל פרלמנט הערוך לפי כל תגיה של הדמוקרטיה האירופית, מן המערה — היישר אל הסילון, ממפגש השבט — אל מועצת־הבטחון; מעוני, מרדות ורעב — ישר אל תעשיה גרעינית. בקושי אנו רואים את תהליך ההתפתחות. אנו רואים את האקט ואת התמורה כמעט בזה אחר זה, ללא כל חציצה ביניהם.
בימים כאלה ההבחנה בין נביאים ובדאים נעשית מהירה יותר וחד־משמעית יותר. אין צורך לחגות הרבה כדי להיוָכח מי דיבר אמת ומי ראה חלומות באספמיה שלו וביקש שנראה כמותו. כל יום מביא עמו עימות משלו, כי כל יום הוא מבחן לנביא ולַבּדאי.
“השומר הצעיר” לא נתן שעתו על תמורות אלו והוא מוסיף להתנבא — כאילו היו צריכים גם היום לחכות דורות כדי להפריכו. לא נחזור כאן על גורל נבואותיו בענין המדינה היהודית לפני שקמה, על האימים שהילך עלינו בענין מבצע סיני או הפחד שהטיל עלינו בענין השייך יותר לתחומי עולם־המהפכה: הטיטואיזם. מבחינה זאת אפשר לומר, כי המדור הפוליטי של “על המשמר” מלפני שנים אחדות הוא־הוא המדור ההומוריסטי כאשר קוראים אותו היום. כשם שהמדור הפוליטי של היום יהיה בודאי מקור של הוּמוֹר רב לקורא בעוד שנים אחדות. אלו נבואות־הבאי — וזה שׂכרן. ואולם אנו נצא לעימות חטוף עם אחת מנבואותיו כי יש בה ענין ומסקנה לחיינו היום ממש.
ג 1 🔗
שלושה ימים לאחר שנתגלה בברית־המועצות “קשר” הרופאים היהודים והג’וינט נגד מנהיגי השלטון הקומוניסטי, שיגר חבר־הכנסת יעקב ריפתין מעל במה פומבית ברכה לוהטת למנהיגי המהפכה שניצלו ממזימת־השטן הזו בזכות עֵרנוּתם של זקיפי־הבטחון של המהפכה. לא עברו ימים רבים והסתבר כי לא היתה זו מזימת־שׂטן נגד המשטר אלא מזימת־שטנים מרושעת של המשטר נגד יהודים חפים מפשע. אין אנו באים, כמובן, בטענה אל י. ריפתין מדוע לא התנצל בציבור על מה שנכַנה כאן בלשון מאופקת — נבואת־שקר. אין זו ממידותיה של תנועותו. גם לא היינו חוזרים אל פרשה אומללה זאת אילולא המשיך ריפתין להתנבא באותה מידה של בטחון עצמי ואילולא תבע שנלך אחריו בסהרוריו.
אנו יודעים — אומר אותו יעקב ריפתין עצמו בכנסת — כי אחרי נאצר במצרים יבואו כוחות־הקִדמה. לא פחות ולא יותר. אלף שאלות היינו שואלים אותו, מה הם בדיוק “כוחות־הקִדמה” האלה, שלפי נבואתו הם־הם הדורכים בעקביו של נאצר, ומה ברכתם — או, חלילה, סכנתם — לישראל אם יבואו. והרי לגבי שכנתנו מצרים, הנקודה המעניינת אותנו קודם־כל ולפני־הכל היא לא אם ראש־מתקדם־יותר יערוף שם ראש־מתקדם־פחות, אלא מה הוא יחסם של כל הראשים האלה לישראל ולעצם קיומה. אך נגיע אל “כוחות־הקִדמה” ומשמעותם לגבי ישראל בהזדמנות אחרת עוד בתחומי המאמר הזה. עניננו בעצם ההתנבאות, ב“אנו יודעים”.
ויש אל לבנו לשאול: מי הוא — אלוהי הרוחות! — שר־ההיסטוריה הזה הלוחש באזנו של “השומר הצעיר”, ובאזנו בלבד, את הסוד הגדול הזה שצריך לנחם אותנו על מציאותו של נאצר היום משום שעל כנפיו נישאים, מה ש“השומר הצעיר” קורא, “כוחות־הקדמה והמחר”? על סמך איזו הוכחה דיאלקטית או גזירה־שוה אפשר לומר “אנחנו יודעים” שאחרי נאצר — כאילו בתהליך טבעי המשתמע מתוך החוקיות שבהתפתחות — יבואו כוחות־קִדמה? האם כבר באו כוחות מושיעם כאלה, למשל, בברית־המועצות עצמה אחרי הרודן הגדול מגרוזיה? האם לא הספיקה תקופת כהונתו הזמנית, כביכול, של אותו רודן לגרש ולכלות מיליונים ולהביא ארצות ועמים שכנים לידי עבדות? והאם לא הספיקה כבר תקופת כהונתו של הרודן המצרי לשעבד ארצות ועמים שכנים ולהניף עלינו סכנת הכּלָיה הפיסית? מה הנבואה הזאת המבקשת לשַׁתק — נאמין: בלא־יודעים — את דריכותנו ועֵרנוּתנוּ לסכנה האיומה האורבת לישראל מקיומו “הזמני” של הרודן הזה, חלוצם של כוחות־הקִדמה וסולל דרכם?
ד 🔗
ומן הנבואה לעולם — אל תחזית טכנית, מקומית.
בעתונות “השומר הצעיר” ובדיוניו חביבה על הכותבים והמדיינים טפיחת־הנחמה על שכם עצמם: אנחנו האלטרנטיבה ההיסטורית. הכוונה לומר: אמנם מישהו תפס ברסן־השלטון בארץ הזאת ומחזיק בו זמן־מה. אבל זה דבר ארעי מאוד, בן־חלוף. הכתר האמיתי, הכתר שהועידה אותו ההשגחה, הוא בידינו. והיום קרב. הנה־הנה נושאת אותו ההיסטוריה בכנפיה.
איננו יודעים מה מזכה את “השומר הצעיר” לחשוב שדוקא הוא האלטרנטיבה לשלטון בארץ הזו. אם להניח שכל מפלגה או בדל־מפלגה היא מועמדת לשלטון — במשטר דמוקרטי לא־עממי הדבר אפשרי לפחות מבחינה תיאורטית — כי אז יש בארץ לפחות עוד תריסר אלטרנטיבות כאלו. וסיכויים של פועלי אגודת ישראל, למשל, אינם נופלים מאלה של “השומר הצעיר”. אבל נניח לענין האלטרנטיבה ונשאל יותר בענין ש“השומר הצעיר” קורא לו “היסטוריה”.
את הבשורה הזאת: אנחנו האלטרנטיבה ההיסטורית — בשורה השאוּלה כהרבה בשורות אחרות מאוצר הסיסמאות של עולם־המהפכה — משמיע “השומר הצעיר” אל חבריו זה למעלה מדור. היא לא הונפה דוקא עם קום המדינה, היא ניסרה כּל הימים בהסתדרות, בועד הלאומי, בסוכנות היהודית — כמעט בכל המקומות שבהם “השומר הצעיר” הוא מיעוט. האם טרם שאל את עצמו איש ב“השומר הצעיר”, כמה זמן יכולה עוד להימשך ההיסטוריה של האלטרנטיבה הזאת? כמה זמן אפשר עוד להתרפּק על סבתא־היסטוריה בלי שהיא תראה רמז כלשהו של נטיית־חסד? כמה זמן אפשר עוד לשאת הזנחה כזאת ולפתות אחרים להאמין כי “דברי־הימים של העתיד הם אתנו”?
ה 🔗
מאיר יערי מיסר את כליותיו באחרונה בענין שאיפת השלום של ברית־המועצות. מאז המועצה האחרונה של “השומר הצעיר” בחיפה לפני שנתים, שבה הועמדה שאיפת השלום של המחנה הקומוניסטי במישור אחד עם שאיפת המערב, נודדת שנתו בהרהורי וידוי וחרטה: היאך יכול היה, ולוּ גם בסתר־לבו, להטיל שמץ דופי בשאיפות השלום של ברית־המועצות? היאך יכול היה להטיל כתם בגפיה של אותה יונה צחורה שאיננה יורדת מחותמות־הדואר של הרפובליקה הסוציאליסטית הגדולה ואיננה חדלה לנהם לאנושות את המיית השלום שלה? היאך יכול היה לכרוך יונים ונצים, כבשים וזאבים, גדיים מזרחיים ונמרים מערביים בנשימה אחת? “רבותי — אומר מאיר יערי — הרחקנו — הרחקנו לכת מחיפה”. והפחד הזה מפני העונש המזומן, כידוע, לחושד בכשרים הביא את מאיר יערי אל על־חטא־בציבור במועצה האחרונה של מפ"ם. וכדרך שליחי־ציבור נאמנים, כשהם אומרים על־חטא, כל הציבור קרוא להתחטא עמם, וכדרך ציבורים נאמנים של עולם־המחר — אם שליחם מתוַדה, כל הציבור אומר עמו וידוי.
לא נבחן מידה זו של רדיפת־שלום של הסוֹביֶטים לפי מושגי השלום של קדמונינו. שלום במשמעותו היהודית הוא מערכת־מושגים שפירושה לא רק אי־הנפת חרב בין עם לרעהו, זוהי קדושת דם האדם לא פחות מקדושת דם עם, זהו כיבוד צלם האדם וכיבוד צלם האלוהים שבתוכו זהו שלום־ואין־גרדום גם בין ממשלה לאזרחיה ולא רק בין ממשלה לממשלה.
אם אמנם יש איזו רדיפת־שלום סוֹביֶטית אין לה שום שייכות לכל מכלול־המושגים הזה, אין לה כל שייכות אל עצם הרתיעה משפיכת דם, אל קדושת חיי־אנוש ואל הסלידה מכל דבר שריח של הרס ושל אבדן נובע ממנו. בשאיפת־שלום כזאת אפילו מאיר יערי לא יחשיד את הסוֹביֶטים. סיסמת־השלום ותנועת־השלום אינן המצאותיה של התקופה הליברלית, כביכול, בברית־המועצות — תקופת “לאחר הועידה העשרים”. שהיא מעין מנין נוצרי חדש לאנשי “השומר הצעיר”. היא הוטלה לעולם עוד בימי סטלין. יונת־השלום הזאת של פיקאסו הופרחה אל מחוץ לברית־המועצות בשעה שבתוך ברית־המועצות עצמה עדיין פרח מאוד עץ־התליה. ומי שיכול לראות דם אדם גואה כנהר לנגד עיניו, במידה רבה על־פי פקודתו שלו, אין לראות מדוע יסלוד מפני נהרות דם כאלה בין עם לעם ובין ארץ לארץ.
אבל האמת היא שאם יש בברית־המועצות שאיפת שלום זוהי שאיפה לשלומה של ברית־המועצות בלבד. זוהי רדיפת שלום שבה אין נרתעים ללַבּוֹת מלחמה בכל פינה בעולם, להסית עם ברעהו ובלבד להציל את השלום — של ברית־המועצות, כמובן. שום חוש לשלום אינו מונע את ברית־המועצות ממתן נשק בידי עמים שלוים כדי שישחטו איש את רעהו. שום יצר של שלום אינו מונע ממנה לתת בידי שכנינו במזרח התיכון כל כלי־משחית המכוּונים — כידוע היטב גם לברית־המועצות — להשמידנו.
ו 🔗
ואולם לא היינו נותנים דעתנו יתר־על־המידה על ההתעוררות המחודשת של המחשבה האינטרנציונלית ב“שומר הצעיר”, על התוים והתגים של הזדהות עם עולם־המהפכה, אילולא ידענו את חוק המחזוריות הקיים בתוך תנועה זו. אילולא ידענו כי בהגיע עונתה של העבדות הזאת כלפי חוץ מתחילה מיד עוית עצבנית של גוף “השומר הצעיר” כלפי פנים. ככל שגדלה הכניעה חוצה, כן מחריפה היוהרה פנימה. כי היא מסמלת איזו התקוממות פנימית. הלמאי נרדמנו, הלמאי אין שומעים אותנו? איך קרה הדבר שככל היהודים “השומר הצעיר”: יושב בממשלה, מצביע בקואליציה עם הגרועים שברפורמיסטים, מתפשר עם החשוכים הדתיים שאינם מודים אפילו בתגרה של האטומים כמקור לבריאת העולם, ולמעשה נותן יום־יום ידו וחילו לביצור הבסיס של העולם המערבי: ישראל — ואינו פוצה פה ומצפצף. מה יגיד הטיטוֹאיסט טיטו. מה יאמר נֵני ברומא ואיך — איך? — נַראה פנינו למַיוֹר גאגארין?
ואנחנו יודעים פירושה של עוית זאת. אנחנו יודעים כי אם פה ושם שרר עדיין איזה שקט בחיינו הציבוריים, יבואו הפרפורים הנפשיים האלה של “השומר הצעיר” וידאגו להסעיר אותם. אנחנו יודעים כי בתוך קיבוציו ובתוך עתונות שלו יתחיל אותו רֶצידיב, המוּכּר לנו זה שלושים שנה, של טיפוח איבה ובוז למנהיגות העם והמדינה; של גילוי פתאומי של כל המומים, שהדמוקרטיה שלנו, כביכול, נגועה בהם; של כל סממני־הגירוי הציבוריים המבקשים להכריז דבר אחד: עדיין אנו חיים.
אבל כשם שאנו מביטים בהשתאוּת ובדרך־ארץ בכוח החלוצי הגנוז בתנועה הקיבוצית של “השומר הצעיר”; במערכת ישוביו, שהם סמל חי למיטב הסוציאליזם בהתגשמותו ולדמותה הנכספת של חברה חדשה, כך נלאינו מן הטרדנות של הכת הפוליטית שלו הדורכת במקום אחד זה למעלה מדור. פשוט בגרנו ממנה, ולא רק אנחנו בגרנו, אלא שהמציאות — ההוָיה החברתית, המדינית והכלכלית שנוצרה עם תחיית עצמאותנו החד־לאומית — גדולה, זקופה ובוגרת מכיתות־התגוששות אלו. לכן, אף שקיומו הפוליטי הנבדל של “השומר הצעיר” איננו מעלה עוד ואינו מוריד, הוא מטריד לא את אויביו ולא את יריביו המושבעים, כותב הטורים בוַדאי אינו שייך אף לאחד משני אלה. הוא מטריד ומצער כל מי שנותן דעתו על דמותה המרוסקת של הציבוריות הישראלית, על הכוחות החברתיים הטבעיים המחייבים חלוקה של ציבוריות זו — לפי דת, לפי מעמד — ועל הכוחות הבלתי־טבעיים הממריצים, מטפחים ומעמיקים ריסוק זה, אם כדי להתקיים כקו בתוך התמונה המעוקמת הזאת ואם כדי לעקם אותה עוד יותר.
1961
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.