המוביל הארצי של ישראל מיועד ליצר פּלוטוניום.

[מן העתונות הסוביטית]

א    🔗

נזדמַנוּ לפני ימים אחדים לישוב מרוחק בנגב. החום — חום מדבר, והאבק — אבק־קדומים, והגרון ניחר עוד בטרם התחיל לשווע למים. פתחנו ברז לרווֹת מעט את הצמא שמתוך הטפטפת התמימה, כביכול, פרץ בכוח אדיר איזה חומר חסר־צבע, ספק מוצק ספק נוזל. דומה לכל דבר שבעולם — רק לא למים. לאחר תדהמה ראשונה הבטנו מקרוב בחומר שכבר דלף לו בנחת מן הצנורות ונתמלאנו בושה לבוּרוּת של עצמנו: איך לא הבחנו: הרי זה פלוטוניום. פשוט פלוטוניום. היסוד הרדיו־אקטיבי שסימנו 94 ומשקלו האטומי 239 והמתקבל — כידוע לכל בר־בי־רב — מהפגזת אורניוּם רגיל על־ידי ניוטרונים, והעיקר: הוא מצוי עתה בכל ברז בנגב. מאין? — מן החצבני. כל הירדן מלא אותו. ואיך בא לברזים בנגב? פשוט: באמצעות מוביל־המים — כלומר: מוביל הפלוטוניום הארצי.

ובטרם מתחיל הקורא לחשוב כי נסתתרה מעט בינתנו נאמר מיד: אולי נסתתרה — אבל לא שלנו. מברק מיוחד ושידור בגלי־האתר ממוסקבה סיפרו רק לפני ימים מועטים כי כל המוביל־הארצי של ישראל, המיועד, כביכול, להשקית הנגב, איננו אלא אחיזת־עינים וכל־כולו לא בא אלא להעביר — חומר־גלם לפלוטוניום. כן. להעביר לנגב הצחיח את “מוצר הטרנספורמציה של נֶפטוניום”, כפי שרדיו מוסקבה מסביר את היסוד האטומי הזה לתושבים באוזביקיסטן או בקירגיזיה, שאמנם שמוֹע שמעו על נהר הירדן אך לא ידעו בדיוק מה סימנו הכימי או מה משקלו האטומי או מה תפקידו בטרנספורמציה השטנית הזאת של נֶפטוניוּם. לנגב, כמובן.

חפינו ראשינו מבושה על בּוּרוּתנוּ אלא שהתנחמנו בכך כי בחברת ההדיוטות, שחשבו את נהר הירדן למקוה־מים כפשוטו, נמצאים לא רק אנחנו. טעה בו יהושע בן־נון, שצלח את הירדן והאמין לתומו שצולח מים; טעה בו יוחנן המטביל שהטביל את מי שהטביל במימיו ולא ידע שהוא מטבילו בפלוטוניום; וטעו כמותו מיליוני נוצרים שאינם יודעים כלל כי קרוב לאַלפּיִם שנה הם מַזים על עצמם מים מאררים של חומר רדיו־אקטיבי, בלי לשער כלל כי שסתומי הבקבוקים שבהם אגרו את המים האלה כמזכרות, עתידים יום אחד להתעופף ולהתפוצץ ועמם כל יושבי חלד.

וכל זאת משום שלא קראו במועד את מברק האזהרה של הסוכנות הסוביֶטית “טאס” על המוביל היהודי.

ב    🔗

אתה קורא מברק זה, חזור וקרוא, ואתה רוצה להצדיע לפני — הרשעוּת, כי אתה בא למסקנה כי רשעוּת איננה המדרגה הגרועה ביותר בתכונות עמים ואדם. גדול ממנה הטמטום. גרועה ממנה ההנחה כי מוחותיהם של בני־אדם הם כמו גרָף שאין לך סרח־רעיון שלא תוכל להטילו לתוכו. ומיאשת לא פחות ממנה ההכרה — שלאחר שני דורות של יומרת נאורות וקִדמה, עדיין רואה המשטר את נתיניו ואת העם הסוביֶטי כולו נבער־מדעת כשהיה, אם אמנם הוא מניח שאפשר להטיל לתוכו כל הבל ולעשותו מאמין בכך.

והוא מניח הנחה כזאת לא רק בענין “מוביל הפלוטוניום” הארצי. הוא מניח זאת בכל מקום הנוגע ליחיד יהודי חסר־ישע או לכלל היהודי הכָּמֵה להיות כלל ולמדינת־היהודים שבעצם זקיפות־קיומה היא סותרת כל ציור מעוות שבו צוירה דמות היהודים בארץ הסוביטים למן היום שבו קם המשטר ועד ימי הסוציולוג האוקראיני קיצ’קו.

סיפור־ההבל הוא מִרפד לרשעוּת. הביזוי והעלילה — פותחים לה שער. ואולם משום מקום לא ירדו אלינו תאומים כל־כך ההבל והרשע גם יחד כפי שירדו באחרונה מבתי־המשפט של הצדק הסוציאליסטי בשני מרכזי היבשת הסוביטית: בלנינגרד ובסברדלובסק.

ג    🔗

איננו יודעים אם יוסף ברודסקי הוא משורר או לא. כל עוד לא נמצא בברית־המועצות קובץ שירי־הלל שלו ל“שמש העמים” או קובץ שירי חרטה וּוידוי על שלא כתב שירים כאלה — אין פלא אם השופטת סאביליה, הממונה על הצדק של מחוז לנינגרד, מתקשה להגדיר אותו בוַדאוּת כמשורר. קרוב לודאי שאילו עמד לפני אותה שופטת במבחן כזה אחד פושקין או תמהוני לרמנטוב לא היה גורלם שונה וייתכן כי במיצוי קיצוני של הדין לא היה האביר־הפייטן לרמנטוב חייב למות באופן פרטי מות דו־קרב, על כל הטִרחה האישית הכרוכה בכך. הכלל המאורגן היה דואג לכך בדרך היעילה והממלכתית ביותר. ברית־המועצות יש לה מושגים משלה על המוּזוֹת; ומוּזה שאיננה רתומה לפני עגלת־השלטון — או שאיננה כלל משלשלת־היוחסין של משפחת זיאוס או שהיא מוּזה דפקטיבית.

לאסונו, כנראה, נתקף הצעיר היהודי יוסף ברודסקי דוקא על־ידי המוּזה מן הסוג האחרון. הוא הלך בערבות אוקראינה ושר את שירת השמש הרוסית כפשוטה ולא ידע כלל כי איננה אלא משל וכי הנמשל שלה — “שמש העמים” — חשוב ממנה עצמה; הוא ביקש לחיות חיי עוני ודחקות מתוך רצון־עצמו אבל הזכות לחיים כאלה טעונה אישור של שופטת והוא לא ידע. הוא רעב באופן פרטי עם שיריו אך לא דאג לקבל רשות־מוסמכת לרעוב משלטונות המחוז. והוא גם צמא באופן פרטי. למעט חירות. חירות לשיר את עצמו. אלא שגם תחום זה איננו תחום־היחיד ואין אדם יכול לעשות בלבו שלו ככל העולה על לבו בלי אישור של חבורת־מושבעים. אך אולי יותר מכל לא ידע יוסף ברודסקי כי שמו ושם משפחתו הם מסגיריו החמוּרים ביותר עוד בטרם ניסה בכלל לחטוא. כי הוא ניסה לשיר במשטר המסוגל אולי לשאת שירה של כל עם, רק לא שירה של יהודים – בין זו קינה על יהודים־מתים בבאבי יאר ובין זו שירתם של יהודים־חיים בלנינגרד.

ד    🔗

פייטן שאינו יודע עוּבדוֹת־יסוד של מוסר־ביברים יתן את הדין ויִדוֹם. חמש שנות עבודת־כפיה בין קרחוני הצפון, לאחד הטוען מול במה חסרת־אֵל כי הוא יונק השראתו הפיוטית מאלוהים — הן גזר־דין שיש להעריכו כראוי. משטר שערף ראשים של יוצרים בלי משפט ועל לא־אוון, נוהג לפנים־משורת־החסידות אם הוא גוזר על טפיל תמהוני חמש שנים בלבד של גריפת זבל בסיביר — על־פי הליכי־משפט מתוקנים, ועם אשה שופטת בראשו.

כי ספק אם אפשר למצוא התעללות גרוטסקית יותר בצדק ובמין הנשי כאחת מאשר הפקדת כל זדון־לבו של הדין כלפי יהודים בידי נשים. שאם נחוצה עריפה — תערוף האשה. ואם נחוץ כלא — תכלא האשה. ואם נחוץ לעקם כל מוסר אנושי, יעשה זאת דוקא היצור ההוּמַני יותר שבין המינים. ואולם שום דבר לא הציג את האשה הסוביטית הצגה מעוותת של טמטום וערלוּת כפי שמציג אותה זה שנים אחדות המשפט הסוביטי. שום כיבוש־חלל של טאראשקובות, שום שיאים של קפיצות־לגובה של ברית־המועצות לא יאזנו את העיווּת הגדול שמעוותות שם דמותה המוסרית של האשה, שופטות שטופות מוח ולב כשופטת המצות במוסקבה וכדיינת של ברודסקי בלנינגרד וכיושבות על־מדין במשפטי העם, שבהם נתן המשטר בידי העם את הזכות לכלוא את עצמו. יסוד הקשיחות ואטימות־הלב ההולך ונטבע בשיטתיות בנפש השופטות מסוג ציגאנובקה וסאביליה כמוהו כיסוד הנפשי שהוטבע במשגיחות־צינוק למיניהן על־ידי משטרים אחרים. כי בשביל לחנך אדם לרציחת הצדק, אין הכרח לאמן אותו לאכזריות. די לחנכו לקהות, לאיבּוּן־החושים ולאותו מבט בוהה הרואה לפניו רק נקודה אחת: משטר — לא אדם, לא יצור־אנוש.

בתוך קהות זאת נלכד יוסף ברודסקי כפרפר הנלבט אל קיר תלול. עולמו־של־אדם ניב לו משלו, כך עולמו של משורר, כּך עולמה של שופטת, והם סובבים בבית־המשפט בנתיבים שונים ואינם נפגשים כלל. והד־קריאתו של העומד־לדין אובד לא רק בערבות הטונדרה של הצפון, שלא בערבה האנושית הגדולה של משטר שכל יומרתו היא גאולת האדם.

ה    🔗

מעולם לא היתה הכלכלה בברית־המועצות משהו שבצד החיים הסוביטיים. היא היתה תוכם וטבורם. על־פיה נחתך מוסר־החברה. היא עיצבה חוקי־אנוש וחוקי־מִמשל. חברה שאימצה לה כפילוסופית־חיים את המטריאליזם ההיסטורי, אין פלא אם חוקי־הכלכלה נהפכו אצלה חוקי־התנהגות שבין אדם לחברה ובין אדם למשטר — והם יסוד כל אהבה וכל שנאה ואין לך דבר שברוח שאין שרשו בחומר. והדברים ידועים. אין אולי מספר ליהודים שאבדו בתהפוכות הטיהורים המדיניים, אך לא פחות מהם מתו מוות כלכלי, רובם עלו על מוקד אדום בשל שטר של רובל לבן שמכרוהו בשוק השחור; בשל צרור ששמרה אם בסינרה כנדוניה לבתה ובשל כיכר־לחם של עוני שקנו — או מכרו — יהודים חסרי־כל שלא באמצעות תגרי־הלחם הממלכתיים. אך אולי יותר מכל למדנו על מקומה של הכלכלה במוסר־החיים הסוביטי בימי־ילדותנו כאשר ראינו את שכננו, שהיה בעיני ילדות שלנו מופת לתום־לב ולאצילות, נופל מכדורו של אחד הזקיפים בעוון שלושה רובלים־זהב שנמצאו בכיסו. והוא לא גנבם. אז התחלנו להבין כי בעולם החדש והמתהווה יכול אדם לרמוס כל לוח־הדיברות, רק לא את הדיבר הסוביטי האחד־עשר — הוא הדיבר הכלכלי. וכאשר בגרנו וראינו יהודים נרדפים על צואר בעוון מצה שסחרו בה בסתר, או בעוון בשר כשר שניקרו בו את גיד־הנשה וסחרו בו — הבינונו היטב שאין לדבר כל שייכות לשנאת־ישראל ולמנהגי־הפקר שנוהגת המהפכה בחייהם של יהודים ושכל הרעה הזאת לא באה על היהודים אלא בשל תאוַת־הבצע הטבועה בדמם עוד מימי יהודה איש־קריות. ואילו ניתן היה רק לרפא את העם ממַדוה זה, שום עם מעממי ברית־המועצות כידוע איננו לוקה בו, היינו רואים מה מרהיב יכול להיות חלקם של יהודים בגן־העדן הגדול של המהפכה.

אלא שכל התורה הזאת התנפצה אל חומת בית־משפט אחד בהרי אוּראל בסבדלובסק. כי הסתבר בבית־משפט זה שאין אמנם חמוּר מחטא כלכלי בעוונות של יהודים, אך אין קל ממנו בעוונות רוצחיהם. כי על גניבת תריסר זוגות מגפים מקואופרטיב עולה יהודי לגרדום, אך על רצח ראש־קהל יהודי וחבריו נדונים רק לשנות־מאסר אחדות, כל עוד יכולים הרוצחים להסביר זאת לא במניעים של צמא־לדם אלא במניעם של צמאון — לכסף. וכך אפשר — בסברדלובסק — לקטול יהודים ולהישלח לרצות את העונש במחציתו של פושע אחר יוסף ברודסקי, שבגזר־דינו כמו בגזר־דינם משתקפים פני־הצדק השמורים ליהודים בעולם שעליו נתנו חולמים יהודים כה רבים את נפשם.

ו    🔗

חַשרת־איבה סוגרת עלינו מֵעבָרים מקרוב ואין העט אץ להביא קדרות ממרחקים. אלא שרקמותינו — כאן ובכל מקום שהוא — אחוזת ודבוקות זו בזו כטיפה במעיין, כנימה בעורק. ענין לנו עם חלק מלב־לבו של העם, שפעימתו נעשית קהה ועמומה יותר ויותר והיא מתקהה תוך פיתולים שרק מפעם לפעם מבקיע אלינו הֵדָם — הד עמום של כאב שעדיין לא תם. מוּתר וחובה להשבית גם את הרננה של חיינו העצמאיים, גם את דאגת קיומנו החמורה בעננה הזאת ממרחקים. כי ביסודו של דבר מקוֹרָן אחד.

כאשר אתה רואה גודל בדידותו של העם אתה מתחיל לחשוב שאולי הבדיה של סוכנות־הידיעות הסוֹביֶטית בענין מהות הירדן — מעיקרה איננה חסרת־הגיון כל־כך. נכון הוא שהנגב לא יוכל להתקיים ולפרוח בלי מים. אבל נוכח המלתעות השלוחות אלינו מעברים שונים — כולל המלתעות מארץ “טאס” — אין זה אולי חסר־הגיון כלל וכלל שלקיומנו — ולא רק בנגב — יהיה נחוץ בין שאר הדברים גם — פלוטוניום.

1964