א    🔗

בעוד אנו תרים אחרי חומר הנוגע לזוית מסוימת בחייה של יהדות ברית־המועצות דלוקת המרד, ניתנה לנו הזדמנות לקרוא עלי־הגהה של תעודה מיוחדת במינה על שליחות ישראלית רשמית לבירת הסוביטים. ¹ עָצמת החויה למקרא תעודה היסטוריוגרפית וספרותית זאת היא שמניעה להעלות טורים אלה.

בעת קריאת ספרים מסוג “שליחות במוסקבה”, נקלע הקורא בין המסוּפָּר לבין דרך סיפורו. קני־המידה הספרותיים כמו נדחקים על־ידי המתח הטעון של הדברים המסוּפּרים ועל־ידי התגעשות שאינה מרפה מן הקורא כל שעת העיון בפרשת חייה, פרפורה, גבורתה וחוסר־אונה של המעונה בגולות היהודיות. אולי גם המיוסרה בשליחויות המדיניות של ישראל.

ומפני הלחץ הזה של המסופר נקדים דוקא שורות אחדות על דרך הסיפור.

 

ב    🔗

למעלה מעשרים שנה חלפו מאז כיהן מ. נמיר כציר ישראל במוסקבה. כל אותן השנים אצר את החומר התיעודי ולא נחפז להביאו אל הרבים. כאילו ביקש לתת לחומר להצטלל וליטול לעצמו ממד של זמן ושל מרחק לשפטו בצלילות. מקץ תקופה ארוכה הוציא מתחת עטו תעודה שהיחידים המתמודדים עמה באותנטיות הם רק הצעירים התוססים מברית־המועצות המגיעים עתה לארץ במירוץ הלפיד של המרד היהודי הגדול.

כושר התאפקות זה הוא גם חותמה של כל כתיבתו. וככל שהחומר טעון מתח רגשי יותר, כן יטופל בעודף צלילות ורגיעה. תמיד אל כיוון האיזון ולעולם לא לכיוון ההגזמה. אלא שדוקא הנאראציה השקטה והמאופקה של הדברים המסיעירים מבליטה שבעתים את עָצמתם. על אחת כמה וכמה שאין הספר רצוף מעשים סנסציוניים מסמרי־שׂער אלא שענינוֹ באוירה קאפקאית, בהתבטאויות, בשרשרת של מעשים ובחוליותיה, בהתנהגות יומיומית של משטר, בארחו וברבעו, ביחסו אל חיי אדם ואל חיי עמים ובכל הקוֹדֶכּס המוסרי והחברתי שלו הבא לידי ביטוי בדברם ובפעלם של ראשי המדינה, בוני עולמם החדש ומתימרי לבנות עולמנו האנושי כולו. חירוז הדברים חוליה לחוליה, קו לקו, הוא עצמו יוצר את התמונה האוֹרוֶלית הנוראה, שכל התנחשלות רגשית היתה רק משבשת אותה או מוסיפה לה צבעים שאין היא צריכה להם.

אלא שגם מתוך התאפקות מבוקרת זאת, שהיא מיסוד האופי של המחבר לא רק בכתיבתו, מתמלטת לא פעם זעקת מרי של התקוממות יהודית שלא ניתן עוד לכבוש אותה. היא נאמנה אז על הקורא שבעתים.

 

ג    🔗

אל סגולת ההתאפקות נלוית גם ההגינות, הקוֹרֶקטיוּת בשיפוט. נוכח האכזבות המרובות שהיו נחלת שליחינו הדיפלומטיים הראשונים במוסקבה — והן מסופרות כמעט בכל דף ודף של ספר השליחות — מתיחס מ. נמיר בהגינות מפליגה אל המדינאים והפקידים הסוֹביֶטים

בני־שיחו, ורק איזה חוט של סַרקזם נבון וכאוב מלווה את תיאור שיחו ושיגו אתם. אך סיפורו אינו מנאץ אותם, אינו שופטם לחרמה, רק מתאר אותם בקוֹרקטיוּת עובדתית של הליכות בני־האדם. אין שום צורך ביותר מזה. את התארים הראויים להם נמצא אחר־כך בעצמנו.

ומדרך הסיפור — אל רשמי המסופר.

 

ד    🔗

עתים אתה מהרהר איך לא עמד לנו הפכחון היהודי המנוסה, הנבון והאכזר, לצפות מראש את ארעיותה של אותה ידידות ולצפות זאת מתוך הכרת עברה והליכותיה של אותה סיעת עריצים שהחזיקה את מוסרות־השלטון בברית־המועצות. לצפות ולהבין כי גילויים אלה של נימוסים ושל ידידות הם לא דרך־הטבע של שלטון זה אלא ניגודו.

אלא שזכר מעללי הקבוצה הזאת בעבר כמו נדחק במכוּוָן אל תחתית התודעה, כדי שלא יפריע לחלום להירקם או למציאות המופלאה החדשה להתהוות. איזו השתדלות לחיות בתוך מערכת חדשה זאת של יחסים בין ריבונים — ללא רבב. ללא מתן אחיזה כלשהי לתואנה. ואיזה תום־לב ואמונה. כאילו יצאה בתולת־ישראל בפעם הראשונה. או כאילו לא היתה כל תקופת שלושים השנה של נגישות, יֶבסקציה, רדיפות והַגליוֹת אלא הפסקה לא־טבעית, סיוט חולף, בין ימי ביכוריה של אחוַת שני העמים בסעוֹר המהפכה לבין המשכה הנוכחי. או כאילו חזר המאהב אחרי שלושים שנות בגידה מבישה ואכזרית — והזרועות פתוחות לקראתו בנכונות, בחפץ־הלב, בעין דומעת.

וישראל דמועת־עין זאת הכובשת שמחתה, משהחלו להטעים אותה טעם המפנה והבגידה המחודשת, כמו מסרבת היא להאמין. רק עתה דרכו רגליה לראשונה על האדמה הטרושה והמסולעת של חיים מדיניים עצמאיים; רק אתמול נכנסה לחופה עם העולם המדיני הנאור — וכבר בגידה. והיא תמהה ונבוכה; איך ייתכן? הן רק אתמול הפליגו מחמאה, והיום — זעף, רוגזה, חרמות ונידוי, מדוע? והיא מנסה לפשפש במעשיה ומעַנה את עצמה בחיפושי חטאים ולבה ממאן להיכנע לרעיון כי פרק אביבי זה, מלובלב ונושא תקוה כּלילך הרוסי, תם ונחתם. והחל פרק אחר של התנכרות, של צינה וקרחון. מאתמול להיום. אתמול — נערץ, היום — מנואץ. ואין שום גשר ביניהם. ואש־המשטמה גדולה שבעתים מזיקוקי־הידידות ומפזרת אותם לכל רוח. וישינסקי, סגן שר־החוץ, לובש פני־שעוָה וחוזר להיות דומה יותר לתובע הקפוא, המרושע ממשפטי־הראוָה של אלף תשע מאות שלושים ושש, מאשר למארח־מדינאי נלבב ונוטה גינונים וחסד.

 

ה    🔗

וגם בעיצומם של אותם גינונים ובעצם פריחתם של חלומות — הנה רשימה טכנית, פשוטה, של דברים מרובי או פעוטי חשיבות שביקשנו, ואופן ההיענוּת — נכון יותר: אופן אי־ההיענות להם — והוא כמו רוח המעמם כל שביב של תקוה או מפיח בו לכבותו.

ובתוך הדרמה הכפולה, היאנוּסית, של הערות מחמיאות מזה וסירובים חמקניים מזה — הקשיחות. לא האכזריות. לא הזעם. לא הריתחה. רק הקשיחות. התשובות השליליות הקצרות, הלאקוניות, הפוטרות את מגישן מנימוקים ואת מקבלן מערעור. “הדבר איננו אפשרי עכשיו”. נקודה. אין: “מדוע?” אין: “מתי כן?” אין תודה ואין התנצלות בענינים פשוטים של לקט־עתונות שיש להזמינו רק באישור משרד־החוץ הסוֹביֶטי או של טיפול בעליית קרוב או באיחוד משפחה. אין אפשרות של טיעון הדדי, של השׂגה — אולי לשם סילוק אי־הבנה עובדתית. לשוא. הכל חד ופסוק כגזר־דין. אין קומוניקציה אנושית פשוטה. התשובות, בניסוחים שונים, כמו נשלפות מתיבת־מזלות שתמיד מנוסח בה המזל לרעתך — הַינוּ הך לאיזה חודש אתה מכוון את אסימונך או לאיזה חריץ אתה משלשלו.

ולשון כל המשיבים — כלשון התיבה. בר־שיח אחד דומה לחברו כתאוֹם־סיאם. קרא לו באקולין או קרא לו קוז’חוב. אוצר־מלים אחד. גאמה אחת. סינטכּסיס אחד. כאילו יצקו את כולם במִדפֶּסֶת.

 

ו    🔗

באחד הפרקים מסופר על תקופה של אחר־השואה שהחלה בסוף 1949 בברית־המועצות. איך הוגלו יהודים מערים ומעיירות במבצעים של הַגלָיָה המזכירים בכל צורות ארגונם אקציות־הגליה אחרות. סדן שנאת־ישראל חד הוא, אך אֵילו תהומות בשנאה המיוחדת הזאת של עולם הקורא לאחוה! איזו נחרצות והחלטיות. איך לא נשכח מעולם הטיפול ביהודים, כאחת ממצוות־עשֵׂה הדוחקות של העולם החדש שברית־המועצות אמורה היתה לבשר את איילת־שחרו. מלחמה חמה או קרה; תקופת בנין או חורבן; ראשית גאוּת כלכלית או ימי־שפל — מעולם לא היו הסוֹביֶטים מוטרדים על־ידי בעיותיהם שלהם עד כדי כך שלא ימצאו זמן לטפל באותו דיבוק האחוז בעולם הנכרי מימי־הצלב עד הפטיש והמגל — היהודים. לעולם אינם טרודים מדי מכדי לרדוף יהודים, מכדי לפרך גופם ולאנוס רוחם.

ביום שני, 28 בנובמבר 1949 — מספר מ. נמיר — הודיעו לתושבים היהודים בפרברי מוסקבה, היושבים על כביש מוזאיסק, כי עליהם להצהיר בכתב, תוך עשרים וארבע שעות, על נכונות לעזוב את מקום־מגוריהם. ההודעה נמסרה במועצת האזור על־ידי אנשי נקו"ד בתלבושת אזרחית.

דין המלכות — דין וכמו בהרף־עין נעקרו חיים, שרשים, קשרי־חברה ורקמות־משפחה ובצו־העריצות החלה הנדידה אל הבלתי־מודע. אך טרגית ומשמעית מכל היא אולי העובדה כי היהודי, שהביא בשורה זו לשכנו, הביע בוַדאוּת מחשבתו כי “לא ייתכן שהדבר נעשה בהסכמת סטלין”… ואין אתה יודע עוד מה בהיסטוריה הארוכה של היהודים דחף יותר את העם אל התלאה ופעמים אל האבדן: ערמומיותם של שליטים ורשעוּתם או תמימותם של המסרבים להאמין כי עריצות וערמה כאלה ייתכנו בכלל בחברת־אדם מהוגנה, וביחוד: בחברה של יומרות להושעת־עולם כחברה הסוציאליסטית הסוֹביֶטית.

 

ז    🔗

תוך מקרא דפי־רשימותיו של מ. נמיר על פגישות אנשי השגרירות עם ראשי המשטר הסוֹביֶטי, אתה עומד נפעם מול הופעתה של צירת־ישראל הראשונה² במוסקבה. באותה זקיפות קומה, האָפיינית לכל דרכה והנוסכת היום קוממיות בלב כל יהודי, עמדה גם לפני ראשי השלטון הקישח³ ביותר של התקופה. בתפיסתה המוסרית השרשית כמו ביקשה בתום־לב להאמין כי הפעם אולי נופלים הדברים על אוזן קשבת. היענוּת לא היתה גם אז, גם בתקופה שנראתה כירח־דבש בין עם הקם מאפרו לבין מלכות הקמה מהריסותיה. אך היה איזה סבר־פנים אלמנטרי ופה ושם אפילו מעט “בּון־טון” סַלוני, שהיה מסימניה של העילית הרוסית בימים שלפני המהפכה.

כַּסוּפה באו הימים האחרים. כאמור, ללא מעבר. ללא שלכת המבשרת כפורים. וזעפה ואימתה של אותה סוּפה גוברים מאז מיום ליום. וחוט־האיבה מתעבה ומֵגֵס. ימים רבים ייזכרו הן האופן שבו התיצבה נציגת ישראל לפני עשרים שנה מול המרושעים בחורפי העם והן האופן שבו נתמלטה מפיה מקץ עשרים שנה הקריאה לעם ולממשלתו להתיצב גלויי־פנים, בבהירות ובלי גמגום, לימין אחים שמאחורי מסך האיבה. וכך נתנה — לאחר תקופה ארוכה ומביכה של כבדות־לשון לאומית — פֶּה לזעקת היהודים ומשמעות אמיתית לאחדותם.

 

ח    🔗

כמו בקליפת־האגוז מקופלת, כמדומה, כל קשיחותו של שלטון, אם לא טמטומו, בפרשת האתרוג שביקשה שגרירות ישראל להביא ליהודי מוסקבה לחג־הסוכות.

כתיאור מפרי עטו של מיכאל זוֹשצֶ’נקוֹ נשמע לנו סיפור עלעלותיו של אתרוג זה ונדודיו דרך צפוֹנָהּ המושלג של סקנדינביה עד שהגיע למוסקבה. המשא־ומתן חמוּר־הסבר עם השלטונות הסוֹביֶטיים על שחרורו של אותו פרי קונטררבולוציוני מבית־המכס; יציאתה של שגרירות ישראל להקביל פני האתרוג בשדה־התעופה וסופו של אותו פרי ריטואלי שהגיע למוסקבה כאנטי־מהפכן מעונה במוצאי היום הרביעי של סוכות — כמעט כאפיקומן אחרי הפסח.

ברשומות הדיפלומטיות של שום אומה ולשון לא יימצא סיפור־עלילה כזה, ואולי שום דבר אינו ממלא אותך גאוה על נציגי העם כמו הטיפול הבלתי־נלאה, ארך־הרוח עד אין־עיפה, על קידוש שם האתרוג — רק משום שכה נכספו אליו, כאל בשורה מארץ היהודים, יהודיה הנפלאים של ברית־המועצות.

ובלשונו של מ. נמיר בחתימת הפרק:

הרב התחיל לברך על האתרוג. אמר משפטים ראשונים ופרץ בבכי ועמו העומדים על־ידו. ימים אחדים לאחר־מכן שוב ראינו את האתרוג. האתרוג היחיד במוסקבה. הוא נעשה שחור כפחם והרב סיפר: אלפי ידים החזיקו בו וליטפוהו ונישקוהו — באהבה, בחיל וברעדה.

כשאתה מהרהר בהתגייסותה הטוטלית של המהפכה נגד האתרוג היהודי, אין זה נראה עוד מחוץ לאפשרי שאולי דוקא עליו יותר מאשר כל דבר אחר, תמעד פעם רגלו של שלטון־הרמיה הגדול בתוֹלָדות.

לגבי רקימת הקשר עם יהודי ברית־המועצות, סיפור השליחות הוא שני בחשיבותו רק לשליחות עצמה. מטוה חדש של רקמות הולך ונארג מחדש בינינו לבין יהודי ברית־המועצות. עדיין הוא ענוג מאוד, רופס מאוד. ספרו של מ. נמיר, כמו ספרו של בן־עמי בשעתו, מזינים רקמות אלו ומזרימים בהן הָתמד, עָצמה וחיוּת. בדפים אלה, כבאתרוג הפחום ממוסקבה, אצורה הגחלת הלוחשת של התקוה.

1971