[הפטרה לאורח]

א    🔗

לנין קטן? צֶ’ה גוארה מיניאטורי? — הבלים. ילד יהודי. לא נימול, כדבריו. ואף־על־פי־כן: יהודי. בבטחונו, בפחדיו — גם בחינוֹ — ילד יהודי.

הוא עמד על בימת האודיטוריום של וייז בירושלים ודיבר אנגלית, ועיניו רשפו ושרף כל העולם הרקוב בהבל־פיו והיה אוניברסלי עד כדי קרתנות ושלף פתרונות לכל מדוי עולם כלולאות ממצנפת־קוסמים, ואף־על־פי־כן לא משה מעינינו אף לרגע אחד דמותו של ילד יהודי אחר, פעור־עינים כמוהו, קצה־כותנתו נשקף מקרע מכנסיו, בולט ביתמותו על רקע רחוב־העולם שאין לו קצה. מעורר חמלת רואיו. אותו ילד עצמו. כהן או בלויית באֶנדיט. אין הבדל, נורא יהודי.

נכון: יש לדני האדום יתרון גדול על־פני הילד המרחף כערפלים בזכרוננו: דני, כהכרזתו, הוא ערל. בימים שבהם אולי שוב תחפש אירופה סימנים להבחין בהם בין יהודי ללא יהודי — יהיה לדני האדום יתרון. אך גם ילד הגיטו החרות בזכרוננו אינו חסר יתרונות: הוא ידע בדיוק גודל בדידותו. הוא לא הבין פשר יתמותו, אך ידע בוַדאוּת כי הוא יתום. התינוק המגודל בן העשרים וכמה, כהן־באנדיט, אינו יודע. הוא בהול מבירה לבירה, מדוכן לדוכן, ממעריצים למעריצים, ועדיין אינו יודע כמה הוא יתום. ועדיין אינו יודע כי בעצמו־של־דבר חומות כל הערים והבירות המפוארות סוגרות עליו היום, ממש כשם שסגרו על הילד היהודי סימטאות העיר הרצוחה. אותו עולם, אותו ילד.

ב    🔗

ילד — על כל הקרנבל של זיקוקי־מחשבה ונוסחאות שילד מתבגר מאמין בתום־לבו כי הם גילוי־שכינה הגותי. כאילו שמעה אותם אוזן האנושות בפעם הראשונה. אלא שהרבה רעיונות נשמעים לפעמים חדשים רק משום שעבר זמן מאז נתישנו. הם פשטו את רגלם מכבר, אך עתה הם חוזרים בפי דני האדום ופושטים אלינו את ידם.

הוא עמד על הדוכן ומנפנף בידיו ובועט גם במרקוזה גם בהרצל, גם במִמסד גם בהיפוכו, בכל שמזדמן לו בדרך. כמו כל צעיר נלבב רוצה הוא עד כלות הנפש — מהפכה. בכל מאודו — מהפכה. יודע, פחות או יותר, מה להפוך, אך אינו יודע למָה. ומפציר בכולנו לעזור לו, אף כי נקלע לתוך ציבור הנתון בעצם מהפכתו שלו, ויודע בבירור לא רק טעמה אלא גם תכליתה.

אינו נבוך. אינו חסר תשובה לשום שאלה. הכל ברור ומתוֹרץ, וכל סיטואציה היתה צפויה מראש. על־פי הדיאלקטיקה, כמובן, והדיאלקטיקה עצמה אף היא כמו היתה תגליתו של הילד הזה. כאן. בו במקום. מניה וביה.

בשמי הארץ הזאת נראות כל הסיסמאות האלו כעפיפוני־נייר צבעוניים. לא פחות מאותו ילד יהודי מתולתל, היינו רוצים בודאי כולנו לקרוע פתאום איזה פתח חדש אל יומנו ולקום אל הבוקר הנוהר במשובת חיים, בליטוף כל הבריאה. אך אנו קמים ואין הבריאה לוטפת אותנו והכל כופה עצמו כגיגית. כמצווה לחיות — כשליפת החרב; כתוכחתו של ילד־תעתועים יהודי.

ג    🔗

כמה מגומד אפילו ממידותיו נראה ילד יהודי, כאשר הוא עומד ונושא דברו ברחוב תל־אביבי — רחוב שבו עוברים החוגרים והאלמנות, הממהרים אל המלחמה והשכולים ממנה, הבונים בעמל ביתם והנטרדים בקשי־יומם; כמה ממועט הוא נראה בעמדוֹ ברחוב־יהודי־של־אש ולשונו מגלגלת מלים החוצבות להבות־מים. מלים שהרחוב היהודי של ימינו אינו יכול כלל להשתהות ולהקשיב להן, ואילו הרחוב המיותם של העבר עונה להן בבת־צחוק של התנסות מרה.

הן גם ברחוב ההוא עמדו נערים יהודים, ולא רק נערים, וקראו עד צרידות כמו כּרוֹז באזני כל מי שרצה או לא רצה לשמוע: דרור! לא לעמם ולא קודם־כל לעמם אלא לאנושות כולה. ובבת־אחת. וההד היחיד שענה להם היה דרור למשטמה, למערפות, לכבלים, לסוהר. הדרור לרמוס את הכָּרוֹז.

ד    🔗

ילד—אך אולי כבר בגר כדי לשלוח אותו לסיור בארצות המהפכה לראות שם את בבואת־גורלו שלו, של אותו כהן־באנדיט עצמו, ברבות הימים. כבר טיפסנו לא פעם לראשן של תנועות משיחיות פודות־עולם, אך תמיד מצאנו את עצמנו רמוסים בגלגליהן. כמה מדכאה הוַדאוּת, כי באחד הימים עוד יסתובב מי שהיה פעם “נער אדמוני”, כאזרח העולם, כאשר משמעותו האמיתית של “העולם”, בהקשר־דברים זה, הוא כי שום מקום בעולם אינו רוצה לראות בו את נתינו. יסתובב ויתור אחר מקלט יהודי. ויצטרך להתפתל עד עוית כדי להוכיח כי בעצם לא טען מעולם שאין יִחוּד יהודי ולא ביזה את תנועת־השחרור היהודית ולא ראה בנו כובשים מסוֹאבים — כפי שעושה זאת בימים אלה ממש איש יהודי אומלל אחר (יוליוס כץ־סוחי — י. א.) המאומץ בחמימות אל חוֹצן אחיו.

ילד — וכבר ביקר בארצות תבל, אך עדיין לא עלה על קברו של טרוצקי או של שלמה מיכאלס; וקרא הרבה ספרים, אך לא קרא את הכרסטומתיה הפשוטה של ברגר־ברזלי. ונפגש הרבה פגישות עם כל מעוקם־מחשבה, ממצפן או משי"ח, אך לא שוחח שיחה אינטימית, בלי מכשירי־האזנה, עם יוליוס כץ־סוחי. ולא עומת עם תבונתו של בעל נסיון.

ה    🔗

מעטים העמים שאחוז המהפכנים הבין־לאומיים כה גדול אצלם כבעם היהודי. ואין דני האדום מחדש לנו מאומה אם הוא מודיע כי גם הוא איננו מהפכן יהודי אלא “מהפכן בין־לאומי”. אין זה מקרה כי יהודים יותר מאחרים נתפסו לסוג זה דוקא של מהפכנות. המקום היחיד שהותירו האומות למהפכנים יהודים הוא שטח ההפקר שבין הלאומים. תמיד בין, לעולם לא בתוך. וסיומה של פעילות כזאת גם הוא תמיד “אזרחות בין־לאומית”, שאיננה אלא הגדרה מקושטת יותר לתואר העגום של “היהודי הנַוָד”.

כי אולי יותר מכל יהודי תלוש־אזרחות, מחולל את המהפכה הבין־לאומית האמיתית הצעיר היהודי המגביל את הגשמת הצדק האנושי קודם־כל לחצרו שלו. המתנסה כל יום בגופו, ביצריו ובכוח־הסבילות בהגשמת חלום אוניברסלי בד' האמות של חייו שלו ושל חיי עמו. ושום מהפכן יהודי בין־לאומי, ויהיה גון בלוריתו אשר יהיה, לא תרם לתקות האדם למעט שויון ואחוָה יותר משתורם לכך יום־יום המתישב בגרופית, או אביו ממעוז־חיים או ממרחביה.

אולי נראה הדבר קרתני מעט לקפל כל מאויי־אדם־וחברה בפיסת־קרקע ובכברת־חברה קטנות, אך עדיין זה קרתני פחות ובודאי מקורי יותר מלהמשיך ולעסוק בלוליינות אידיאית על החבל הדק שמתחו לנו האומות בתחום ההפקר שבינן לבין עצמן.

ו    🔗

ככל שנבקר את ציבור הסטודנטים שלנו על הרבה דברים — ומנינם אינו מועט — אי־אפשר שלא למנות לשבחם את חוש־האבחנה החריף שגילו לגבי דני האדום. בטביעת־עין חדה הבחינו שלא זה גיבורם. סבב־הלך לו צעיר יהודי בכל אירופה, נישא על כּפּיִם — הסעיר את היבשת כולה וסייע בעקיפין גם לנפילת אחד מחשובי מנהיגיה. הדליק לבבות והזיות, וכמעט הומלך על הדור החדש של נוער מסוער. בא הסטודנט הישראלי ופוצץ את בועתו ותלש כמה נוצות מזנבה של הדוכפית היהודית הקוֹקֶטית הזאת. מן הארץ הזאת יצא, כמדומה, בפעם הראשונה דני גזום במקצת. מוביל האספסת בכח קיבוץ שהוא בארץ, או הנער הראשון בצריח מכונת־המלחמה היהודית, שניהם גם יחד יכולים לעמוד זקופים מול דני “האדום”, וכל האדמומית המתלווה אל שמו תבוא לו בעמדו מוּלם — מבושה.

כיון שרק לעתים נדירות יש לנו הזדמנות ללחוץ ידם של סטודנטים — נעשה זאת הפעם. ודוקא על דבר בלתי־מקובל בחברה מהוגנת: על כך כי לא נמצאו מנדבים בשבילו מקופת הסטודנטים לכרטיס־טיסה חזרה. המַכּסימוּם שהארץ הזאת חייבת לממן הוא בואם של יהודים. את צאתם יממנו בעצמם. גם אין שום צורך לעשות זאת. יסע או לא יסע — לא ילך לאיבוד: יש לו מַצפן.

1970