“לתזמורת משתייכים כל מיני מוסיקאים; יש האוהבים לתקוע בחצוצרה; אני משתייך לאלה המעדיפים לנגן בחליל”.

[ד"ר נחום גולדמן, בנאום בלונדון]

א    🔗

נזכרנו באחרונה בתרעומת של תייר יהודי שהיה מלא חימה על צרפת. ובשל מה? — בשל השפה.

בכל מקום בעולם — טען היהודי — אני מדבר צרפתית ומבינים אותי. בא לברלין, דובר צרפתית — אין בעיות; בא למוסקבה — שום קושי; בא לאנגליה — ארץ־האַלבּיוֹן שאינה מכירה כמעט בשום שפה אחרת זולת אנגלית — מגלגל צרפתית והכל כשורה. המקום היחיד שבו משום־מה נתקלה הצרפתית שלי בקשיים הוא — פאריס. שם אינני יכול בלי מתורגמן.

טענה דומה משמיע תמיד נשיא ארגוני היהודים, ד“ר נחום גולדמן, בנחוֹת מטוסו על אדמת־ישראל. בחרי־אף הוא מדבר על עתונאי ישראל ועל ראשיה שכמו בכוונת־זדון מגלים בדבריו פנים שלא כהלכה. פשוט אין מבינים אותו. בכל מקום בעולם — טוען ד”ר גולדמן — אני מדבר על יהודים ועל יהדות ועל ישראל — ואין בעיות. בישראל משתבש הכל. תמיד נחוץ הסבר. תמיד אי־הבנה. ותמיד בוקה ומבולקה.

ד“ר גולדמן מבקש בודאי לתת לנו בכך ציוּן בלתי־מספיק על קוצר־המשיג. אך האמת היא, כי מחאה גדולה מזו לא קיבלה הארץ מכבר. ואין אולי סימן טוב יותר למידת התמורה שחלה בארץ ובמנטליות של יושביה מן העובדה שהיא חדלה להבין לשונו וניבו של ד”ר נחום גולדמן. ואין אולי ציוּן טוב לבריאותו הרוחנית של העם מן האלרגיה החריפה של נחיריו הלאומיים לכל אבק של שתדלנות, שנשארה, כנראה, עד היום הכלי המדיני השמיש ביותר של נשיא הקונגרס היהודי הלאומי. וכל הבּאלאדה על החליל, המסוּפרת לנו בציוריות מוסיקלית כזאת, היא בגדר משל שאין לו שום אחיזה בנמשל.

ב    🔗

ואין לו אחיזה בנמשל, כי הבעיה של ד“ר נ. גולדמן — וד”ר גולדמן, עם כל זכויותיו, הפך לבעיה של ההתארגנות הציבורית היהודית — היא לא בעיית הכלי המיוחד שבו הוא מנגן, אלא בעיית המנגינה. המשל שלפיו מעמיד עצמו ד“ר נ. ג. בענוה יתירה כאחד הכלים הצנועים בתזמורת איננו תופס כלל. הציונות מראשיתה ניגנה בהרבה כלים, מקיצוני השמאל עד הצה”ר, וכל עוד לא ביקש הסַכּסוֹפוֹן, למשל, לנגן כנור ראשון — פעלה התזמורת כסדרה. אך אם אנו כפויים להישאר בתחום האליגוריה המוסיקלית, הרי נכון יותר לראות את ד"ר נ. גולדמן כעומד עם התזמורת על הבמה ומנגן מנגינה משלו במִקצב משלו ורוצה כי דוקא קול חלילו הוא שיכנע את קולות התזמורת כולה.

אין ספק כי הדמוקרטיה בפירושה הרחב והליברלי ביותר יכולה —ואולי אף מצוּוָה — לשאת גם חריג מוסיקלי כזה. אך אפילו המהדרת בדמוקרטיות איננה מחויבת להעניק לו מעמד של כנור ראשון ולהעלות אותו למדרגה של מַצלל הקובע סולם התזמורת כולה.

שבעתיִם כך כאשר הדברים אמורים בקונגרס ציוני, שלאחר הפסקה ארוכה הוא אמור — עם בוא העליה — ללבוש מחדש את בגדי־העבודה של הציונות ולתת בידיה שוב את כף־הסיידים שנזנחה מעט בתנועה זאת מרוב פתיחות פלינאריוֹת ונאומי־חג.

ג    🔗

באזהרתו הנבואית־כמעט בלונדון: “אַל תתרכזו בלעדית בעליה מברית־המועצות " פוסח ד”ר גולדמן באופן אלגנטי על שלב־בינים מכריע שבמאבק על העליה מארץ זו.

רק לפני זמן לא רב קיים היה מצב ברור של אי־עליה ושל שערים סגורים על מנעול ובריח. ד"ר נחום גולדמן לא נלאה אז להוכיח אותנו באותה מידה של זעם נבואי עד כמה מזיקה, אם לא מסוכנת, הזעקה נגד הדיכוי וכמה חסרת פתח היא התקוה לעליה זאת.

עתה מתיחס ד"ר נ. גולדמן למצב של עליה, כאילו המצב נתון־מאליו ומובן־מעצמו עד כדי כך שיש להיזהר מלהעניק לנושא זה אֶכּסקלוּזיביוּת ולהתעלם אגב כך מבעיות אחרות של יהדות הנשארת בגולה, במקום הימצאה.

אך ד“ר נ. גולדמן כמו מתעלם מן השלב של המעבר מסגירת שערים בברית־המועצות אל שלב פתיחתם, שהיה מַהפָּך גמור בכל מערכת המושגים והציפיות שהיו לנו על עליה מארץ זו מאז המהפכה ועד ימינו. את המהפך הקטבי הזה לא חולל החליל. חוללו אותו חצוצרות המרד היהודי הגדול בפנים ברית־המועצות מזה —והתופים, המאוחרים מעט, של המדיניות הישראלית מזה — שני דברים ש ד”ר נ. גולדמן כה הזהיר אותנו מפניהם ומפני תוצאותיהם. עצם הופעת העליה; עצם הבקיעים בקרחון האדיר שנראה לנו כקרחון־עד, הם עובדה היסטורית מכרעת שתזמורת כלי־הנשיפה של היהודים היא שהולידה אותה. על חזיון זה מותר וחובה להשתהות מעט, לא רק מפני שגם הוא עדיין אינו “מונח בקופסה” אלא משום שעצם הופעתו היא סטירת־לחי ברורה וחד־משמעית לכל התחזיות המדיניות של ד"ר נ. גולדמן. היא העדות הניצחת ביותר לכשלון החליל ומחללו.

ומעטים הדברים במדיניות ובאירועי־הימים שבהם ניתן לראות באופן בולט כל־כך את הקשר בין סיבה למסובב כמו בין המחאה האדירה שפרצה סוף־סוף מלב יהודים לבין ראשית פתיחת שערי יציאתם.

ד    🔗

ד“ר נחום גולדמן פוסח כליל על שלב זה של תבוסת מנהיגותו ושוב הוא מזהיר אותנו על הנולד. עוד לא ראינו סימני קביעותו של גל־עולים גדול, אך כנביא תוכחה על־פי ההרגל כבר אומר לנו ד”ר נ. גולדמן: “אני מדגיש זאת כדי להזהירכם לבל תתרכזו בלעדית בעליה”. אחרים עדיין שקועים בהווה רב־מהמורות של עצם כיבוש הזכות לעליה; בטיט ובחומר של קליטת העולים, אך ד“ר גולדמן כבר נמצא מעבר לכל אלה וכבר פוסע פסיעתו הרחבה אל העתיד. וכאשר הוא מצהיר, לא בלי שמינית של גאוה, כי זה עשרות שנים הוא מעדיף את החליל ככלי־נגינה בשירות הציבור אנו מתחלחלים להרהור שייתכן כי אילו ניגנו ד”ר גולדמן ומנהיגותו בכלי אחר בתקופה הנוראה ביותר בדברי ימי העם, כאשר מסביב הכו הברזל והרעם וניסרו המַשׂוֹרים המחרידים של המוות — ייתכן כי משהו, כלשהו, היה נגרע מגודל האסון, אף כי איש אינו משלה את עצמו כי בכוח התופים בלבד אפשר היה למנוע אותו.

ה    🔗

לכן, הגיעה השעה לעמעם מעט את יפות־הנפש. המִשחק המלוּלי בעליה מברית־המועצות — זה הדבר הרגיש, הרופס והשברירי ביותר שניתן בידי העם מאז קמה מדינתו — המשחק בו כבאחד האבזרים של “הפוליטיקה” הציונית, כלשון ד“ר נ. ג., הוא מן המסוכנים במִשחקי העם והתקופה. אם נגזר על ד”ר נ. גולדמן להטיל כפעם בפעם את העם הנטרד הזה, השקוע הוא ובניו עד צואר בחפירות, אל מערבולת של ויכוח עקר בינו לבין עצמו, ירפה־נא לפחות מן הנושא הזה. לא רק מפני שבנושא זה דוקא הוצבה אנדרטה לכשלונו שלו ושל ראייתו. אלא כבר מן הטעם הפשוט שאפילו אנינים שבנו, דמוקרטים למהדרין, אם יצטרכו לבחור בין פגיעה בנוצת־המצנפת של מנהיג יהודי, נשוא־פנים כאשר יהיה, לבין הרפית המתח והמאבק הצפוי עדיין על עליית היהודים מברית־המועצות: אפילו יפי־נפש אלה יהססו מאוד לבחור באפשרות השניה.

לא יִחַדנוּ את הדיבור בשאלה, אם ציונות חיה, פעילה, רווּית תודעה לאומית ודוחפת לעליה, היא ניגודה של מלחמה על זקיפות־קומתם של יהודים במקום מושבותיהם. ההתעוררות היהודית הגלויה לעליה היא מאליה ומעצמה התעוררות שבני־גלים שלה ממריצים את זקיפות־הקומה היהודית גם במקום מושבם. שום דבר אינו מזין יותר את מחזור־דמם הלאומי של יהודים ואת כל הרקמות הלאומיות החבויות שלהם מן הזעזוע הציוני האמיתי, הוא הזעזוע במלוא טהרוֹ ומשמעותו הפוקד עתה את יהודי ברית־המועצות. כאשר נזקפת הקומה כדי לצעוד אל העליה, הוא נזקפת גם כדי לעמוד על כבוד היהודי במקום־מושבו. וכבר אפשר להבחין בניצנים של עמידה יהודית תקיפה וגלויה על זכויותיהם בתוך ברית־המועצות, כפרחי־לויה של ההתעוררות הציונית הגדולה לעליה.

אף־על־פי־כן אין בודאי שום נבון־דעת בעם היהודי ובמדינתו שיתעלם מן הצורך להילחם במישרין על זכויות היהודים כלאום ועל קיומם של חיי תרבות ולשון עצמאיים כל עוד הם יושבים באשר הם יושבים. אך כל מאבק ודיגושו, כל מאבק וסדרו — גם מן הטעם הפשוט שאין האנרגיה של העם מספיקה ואין תפוקתה מניבה אלא משעה שהיא מוצאת לה את נקודת־השאיבה ואת נקודת־המוקד של התקופה.

1972