[עם ביקורו של וילי בראנדט]

א    🔗

אם לשפוט את חכמת המחשבה הדידאקטית שלנו על־פי התואי שבו הולכנו את ראש ממשלת גרמניה בארץ — לא יכולנו להכין לו סמינר לאומי מרוכז מזה. מצדה — צלע אחת, מרתף השוֹאה — צלע אחרת, בקדקוד — גינוסר, הנה תמצית כל הוייתנו הלאומית במשולש לימודי חד.

ואולם כשם שאנחנו השכלנו לרכז את ההיסטוריה היהודית בת־כל־זמנינו בקליפת האגוז, כך גם וילי בראנדט בא עם מִשנה סדורה ומשוננת מאוד: בקצה האחד — זכרון, בקצה האחר — איזון, והרי תמצית מדיניות־הפיפיות הגרמנית של עידן בראנדט. בעוד הראשון בא לקוד קידה לחוייתנו הטראומטית שאולי טרם שככה — בא השני לאַלף מעט את הגיונו ולצננו. והוא בא לרמוז לנו כי שני הדברים האלה — הזכרון והאיזון — נעים במקביליה וכמוהם ינועו בעת הקרובה וילי בראנדט ומדיניותו באזור. ועל התרגיל הזה, האמור להיות מחוכם מאוד, הרהורים אחדים.

ב    🔗

כבר נאמר בהקשר דומה, כי עם כל החשיבות שבזכירת העבר אין היא קיימת כערך שלם לעצמו, לא כערך מוסרי שלם ולא כערך תכליתי, אלא אם כן רותמים אל הזכרון מסקנה. והעבר המסוים הזה, שמזכירים אותו בערפליוּת אלגנטית כזאת, איננו רק עמוד־ענן כבד העולה מן העיים ומן החורבן אלא גם עמוד־אש של אתראה. הוא איננו ממצה עצמו בזכירה טכנית — לא של יהודים ולא של גרמנים. אין הוא בגדר נושא מופשט שלומדים אותו כלמוֹד תולדות עמים ומשננים אותו לצרכי בחינות כמו את “מאת הימים” של נפוליון או טיב הסכסוך בין וילהלם השני לאוטו פון ביסמַרק. הוא איננו כך לגבי יהודים — קרבנותיו, הוא איננו יכול להיות כך גם לגבי גרמנים — מכחידיהם. ככלות הכל גם מחשבים אלקטרוניים מצוידים היום בזכרון פנומינלי ובכך בלבד עדיין לא חוננו בשום יתרון מוסרי. טעמו העיקרי של זכרון העבר הוא, איפוא, כאתראה לעתיד, כמאותת על סכנה.

עבר זה איננו רק משנה לימודית שוילי בראנדט חייב היה לשננה היטב כדי לעמוד כאן מול ראש ממשלת ישראל בבחינה — אמנם צורבת מעט — של כוח־הזכרון. בבחינה הזאת בודאי עמד יפה. הוא כרע ברך במקום שנכון היה לכרוע ופיכר ידים במקום שנכון היה לפכרן ואמר פרק תהילים של חסד וכפרה במקום היאה לכך — אם כי גם כמה פרקים אחרים מאותו ספר יהודי בא־בימים היו יאים למעמד זה לא פחות. ו“זכור אשר עשה לך…” הוא בודאי המתון מאוד בפרקים אלה.

אך הבחינה האמיתית, שבה ייבחן עוד לאורך ימים כל גרמני נשוא־פנים, היא לא אם יכרע ברך במרתף השוֹאה אלא אם ישלים עם כך שעמו יצטרך עוד ימים רבים — עד שילשים ועד ריבּעים ואולי עד אין־דור — לשאת בנטל הכבד גם של תו הפשע גם של תקומת הקרבן. לשאת בחומר, במדיניות ובהתנהגות בחברת־העמים. לא כדי לפצות אותנו על פשע שאין לו כלל דמות־פיצוי אלא כדי לתת לעמו שלו תחושה מינימלית של מאמץ־הכפרה ושל ההתיסרות הממושכת הכרוכה בו.

אלא שכל הסימנים מעידים, לצערנו, כי לא זו בלבד שעמו אינו מוכן לכך אלא שהוא גם מודרך להתנערות נחפזה זאת — ודוקא על־ידי מי שכולנו רואים בו אחד ההוּמַניסטים הגדולים במנהיגיו.

ג    🔗

נחטא לאמת אם לא נאמר כי אמנם יש עתה בגרמניה של וילי בראנדט הרהורים של חרטה מוּדעת ושקולה מאוד. ולא חרטה עקרה אלא חרטה עם מסקנות. אבל אין זו חרטה על גודל הפשע אלא על עודף הכפרה. לא ניחומים על מה שנעשה בשנות האימה אלא על מה שנעשה במעט השנים שלאחריהן.

עדיין לא חלפו שלושים שנה מאז פסק העשן לתמר מן המשרפות ומאז חדלו רכבות לנוע בשריקת־המוות מקהילה יהודית אחת לחברתה על־פני כל אירופה; עדיין ניתן לראות בעיני־בשר את השרידים הנושאים את כל חותם החורבן שעוללו הגרמנים להם וליקיריהם; אַפסי מבחינת השוּלחָנים, לא פחות מאשר מבחינה היסטורית, נראה הגמול הכספי שניתן על החורבן החמרי — ואף־על־פי־כן כבר יש נקיפת־לב גרמנית. כבר מכרסמים הרהורי־חרטה. כבר יש רמיזה מרושעת כי ישראל זו, שקמה מן הבּוֹרוֹת ומן האפר, מעמיסה עצמה במשקל כבד מנשוא, אם לא סחטני מעט, על כלכלת הגרמנים, וגרוע מזה — על תודעתם.

הקורא בעתונות הגרמנית ייוָכח כי אין אלה רק הרהורים של דור צעיר שלא ידע מעללי אבותיו אלא גם הרהורים של האבות עצמם — מהם מסיקי התנורים ומפעילי הברזים ומוליכים אלי בור ושותקים אלי רצח — שיותר משקשה להם לשאת במועקת מעשיהם קשה להם לעכל את פירורי הגמול שגרמניה שלאחר תבוסה הטילה עליהם להפרישו ליהודים.

אלה אינם רק הרהורים של סטודנטים תמהוניים באוניברסיטאות, כפי שהועלו באחרונה באופן חד ומבעית על־ידי שבתאי טבת (ב“הארץ”) תוך מסעו בגרמניה. אלה מחשבותיהם המדריכות של הרבה שופטים מקומיים ומחוזיים, של מורים ומחנכים וכפי שמסתבר עכשיו — גם של קצת מדינאים וקברניטים מתקדמים. ויותר משהם שוקדים על טיפוח זכר העבר, הם מנסים לשבש את נתיב־הגמול שזקן גרמני אחד, כלל לא סוציאליסט, התוָה, בשעת התנקפות נמהרת מדי של מצפונו.

כך מגמת החרטה — וכך, כנראה, גם מגמת האיזון.

ד    🔗

ענינוֹ של המונח איזון במִלוֹן הדיפלומטי של התקופה ראוי היה מצד עצמו לבחינה. בשום מונח לא בא כל־כך על ביטוּיוֹ הרצון לנקוט עמדה חד־צדדית כמו במונח המאַזן הזה. די להתבונן בפיתוליו המדיניים של “העולם השלישי”, המתימר להיות מאוזן מאוד, כדי להבין היפוך־משמעותו או צביעותו של מונח זה בימינו. ואולם ככל שהדברים אמורים בעם היהודי — תיבה זו מעולם לא בישרה לו טובה. היא סיפקה לא פעם עילה או צידוק להתנכרות ולעמידה על הדם ובלבד שלא לערער את האיזון בין רודף לנרדף, בין פושע לקרבן. מכל־מקום, בטענת האיזון מעולם לא נתכוונו להוסיף לעם היהודי משהו השקול כנגד טובה שמשפיעים על אחרים. בתחום היחסים הפוליטיים עם ישראל ואליה מופיע מונח זה תמיד ככלי הבא להחסיר מאתנו לצורך איזון עם אחרים. משעה שצרפת, למשל, החלה להשמיע לפני שנים אחדות את ציוּציו החסודים של האיזון — לא קשה היה לנחש מה התכוונה לאַזן. ושיאו החסוּד של איזון זה היה, כידוע, הקפאת כלי־מלחמה לישראל והפשרתם לאויביה.

ואולם שבעתים נעשה המונח הזה נפתל ומעוּוַת כשהוא מושמע מפי גרמנים ביחסם אל ישראל. ובשום זמן לא כשלה כל־כך בפני המבחן המוסרי התיבה הלשונית הזאת, המבקשת לינוק שרשיה ממאזני־הצדק ומפלס־הדין, כפי שהיא כושלת עתה בפי ו. בראנדט.

ה    🔗

כי אם רשאית גרמניה להשתמש במונח איזון ביחסיה עם ישראל —משמעותו יכולה להיות רק אחת: מאמץ נאזר בחומר, ברוח ובחינוך־עצמי מתיסר של האומה הגרמנית כולה לאַזן מעט את אשר עוללו לנו בניה. ואַל יקראו לפנינו פסוקי תהילים יהודיים הבאים להסיר חטאי אבות מבנים. סימניה של השוֹאה האיומה שהמיטו על עמנו יהיו חרותים בקלסתרו ובהתפתחותו עוד דורות רבים. חריצי החורבן הגדול עוד יהיו טבועים בפניה השסועים של העצמאות היהודית ימים רבים מאוד. ואם זהו טוָח ידה של השואה, המתמשך הרחק מעבר לדור יהודי אחד, אין שום סיבה שרק דור גרמני אחד בלבד יהיה חייב בכפרה עליה בעוד בניו של דור שני כבר יראו כמעמסה כבדה מנשוא לא את חטא עמם אלא את הריצוי ההכרחי והמדוּד מאוד של עווֹנוֹ.

ו    🔗

אלא שלא אל איזון זה חותרת גרמניה של בראנדט כי אם איזון בינינו לבין מבקשי נפשנו — הפעם לא באירופה החרוצה והנאורה אלא במזרח המנומנם והנחשל.

כבר תהה שר־החוץ — תהייה הנובעת מתרבות דיבורו המעודן ומכללי השיח המוקפד של מדינאים — לפשר האיזון הזה ולטעמו המוסרי. “הערבים — אמר — לא איבדו ששה מיליונים מבניהם”. באמירה זאת מקופל כל הרקע הטרגי של החשבון. ואולם גרמניה של היום סבורה, כנראה, כי על דרך האיזון העקיב היא חייבת שכר וגמול לעמים הערביים על עזרתם של חאג' אמין אל־חוסייני, של אנואר סאדאת ושל ראשיד עלי אל־כילני בימי המלחמה השניה לא פחות משהיא חייבת לעם היהודי על ההרג השטני שנעשה בבניו. רק זה יכול להיות טעמו ההגיוני, המקאברי מעט, של המונח איזון בתקופה של התחסדות מדינית ומוסרית כתקופתנו.

ז    🔗

לפני ימים אחדים כתב “בּוֹנֶר רוּנדשאוּ”, כי ביקורו של וילי בראנדט מציין התחלתם של יחסים נורמליים, “כשהעבר שוב אינו מטיל חובות לגבי ההווה או העתיד”. תפיסה זאת אינה מיוחדת לעתון זה בלבד.

ויען כך — אולי מן הראוי לומר גם למנהיג נשוּא־פנים כוילי בראנדט כי ככל שאנו מכבדים אותו ואת המרכינים ראשם לפני אסוננו — המבחן איננו עוד לא בכריעתם לפני אנדרטת הגיטו ולא בתוגתם מול מרתף השוֹאה. זכירת השוֹאה היא לבדה עדיין אינה כתב הזיכוי היחיד של מדינאי גרמני בימינו. אין להפריד את זכר המעשים שנעשו בעבר מן הדברים שייעשו בעתיד. הזכרון גופו לא זו בלבד שאין הוא מפריד את העבר מן העתיד אלא שהוא מטיל עצמו — כבד כדם וכעופרת — על כף־המאזנַיִם של העתיד ושום פיתולי־איזון לא יאַזנוּהוּ.

כי המבחן — יש לומר זאת למנהיג דגול כוילי בראנדט — איננו בשום מקום אחר אלא כאן. באזור הזה. זהו מקום־המוקד שבו נצרפים חייו של העם היהודי בתקופה זו ובו נצרפים גם יחסיו עם עמים. אליו לטושה חרב אויביו. בו נבחנים ידידיו. יש לנו ענין בזכרון כבגילוי של הגינוּת אנושית. אבל במידה זאת — ולא עוד. מעבר לזה יש ענין בהתקיימות, במניעת הכחדה; ענין לנו לבנות מהריסות־עצמנו משהו שלא יהיה חשוף עוד לטירופם של מנהיגי עמים — והם נמצאים גם היום בהישג היד ממש. מן הבחינה היהודית תיבחן מנהיגותה של גרמניה לא רק בנכונתה לכרוע־ברך לפני אנדרטאות־האסון שלנו אלא בהתיצבותה בכל כוחה הנאגר, החמרי והמדיני, לימין הבטחת הקיום היהודי ובצרונו.

מבחינת היהודים שום דבר אולי אינו פרדוכּסלי יותר וטרגי יותר מן ההזדקקות גם לגרמניה לשם בטחון מדינתם. אך שום עם אינו חייב בזה יותר מן העם הגרמני אשר הוא, אבותיו ובניו, כמעט חסכו לעם שרוּף־אש את המאמץ העליון לקום מאפרו.

1973