הדבר היה באוֹדיסה. ישבנוּ בּחבוּרה, בּמסיבּת סוֹפרים וקוֹראִים וּסתם אנשים צעירים, בּיניהם סטוּדנטים אחָדים, אַף עלמה אַחַת שבּאָה לכאן להשתּלם בּלימוּדים, ריבה נאָה, טוֹבת־מַראֶה וּבריאַת־בּשׂר, בּעלת לחָיים אדוּמוֹת, וגם אנשים מן הצד, כּלוֹמַר, אֵלה שאֵינם שייכים לחבוּרתנוּ, אֶלָא כּיוָן שראוּ יהוּדים יוֹשבים וּמדבּרים, קרבוּ וישבוּ אַף הם להטוֹת אוֹזן ולשמוֹע, הזיזוּ עצמם מדי פּעם בּפעם סמוּךְ אלינוּ, עד שנַעשׂוּ אִתּנוּ חבוּרה אַחַת, החליפוּ עמנוּ אֶת הכּוֹסוֹת על השוּלחָן ואֶת הרגליִים מתּחת השוּלחָן, – חבירים כּל ישׂראֵל. אוֹתוֹ יוֹם היה, בּעֶצם, לא יוֹם השבּת, אֶלָא אֶחָד מימוֹת החוֹל, ודיבּרנוּ, בּעֶצם, לא על יוֹם השבּת, אֶלָא עַל עניינים אחרים לגַמרי. אִם לא יטעני זכרוֹני, פּתחנוּ בּשׂיחָה והתוַכּחנוּ על ציוֹניוּת, טריטוֹריאָליוּת, אַחַד־העמיוּת, קלוֹזנריוּת, וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם היהדוּת, ולא העלינוּ כּלָל על הדעת בּשעת מַעשׂה לא כּסף ולא שבּת ולא עיירה ששמה חַאבּנה. פּתאוֹם, אֵיני יוֹדע משוּם מה ולָמה, קם אַברךְ צהוֹב לבן־ריסים, אֶחָד מאֵלה אשר “מן הצד”, הניע בּידוֹ וּפתח בּלָשוֹן זוֹ:

הסוּ, לָמה לָכם זה? אִם אַתּם לוּא שמעוּני, ואסַפּר לָכם מַעשׂה נאֶה מזה, שאֵירע לי בּחַאבּנה! חַאבּנה היא עיירה, יש עיירה כּזאת וּשמה חַאבּנה. ויֶש לָה לעיירה זוֹ ששמה חאבּנה כּל מה שעיירה צריכה לוֹ: דוֹאר, ורב מטעם הממשלה, ונהר, ומוֹרה הוֹראָה, וטלגרף, וּבית־הקברוֹת וּקצין המשטרה, וּבית תּלמוּד־תּוֹרה, וַחסידים, וּבתּי־מדרשוֹת שנַיִים, וַעניִים הרבּה מאוֹד, וַעשירים מעט מאוֹד, הכּל כּמשפּט העיירוֹת הקטנוֹת שלָנוּ. והנה נשׂא אוֹתי הרוּחַ בּכנפיו אֶל עיירה זוֹ פּעם אַחַת ליוֹם השבּת. כּדאי לָכם לשמוֹע את המַעשׂה, מַעשׂה נאֶה הוּא, אַךְ קצר, מוּבטחני, שתּפיקוּ ממנוּ תּוֹעֶלת. והלא דבר הידוּע הוּא, כּי בּבוֹאךָ לעיירה קטנה ליוֹם השבּת, על־כּרחךָ אַף אַתּה נַעשׂה בּן־עיירה. לנסוֹע משם והלאָה – מַחשבה זוֹ הָסר מלבּךָ. מיוֹם שחַאבּנה היתה לחַאבּנה עדיין לא נמצא בּה יהוּדי המחַלל אֶת השבּת. וכיוָן שקנית שביתה בּחַאבּנה ליוֹם השבּת, חַייב אַתּה קוֹדם כּל לילךְ לבית־המרחָץ. שאם לא כּן, מַה תּעשׂה? תּשב לכתּוֹב ספרים? וּלבית־הכּנסת, להבדיל, – לא כּל־שכּן. אַדרבּה, רוֹצה היִיתי לראוֹתךָ, אֵיךְ תּבוֹא לחַאבּאנה ליוֹם השבּת ולא תּלךְ לבית־הכּנסת! כּסבוּר אַתּה, שיעשׂוּ לךָ רעה חָלילָה? הס מלהזכּיר! לא יעשׂוּ לךָ כּלוּם, אֶלָא יבּיטוּ בּךָ. כּל חַאבּנה כּוּלָה תּיאָסף להבּיט בּיהוּדי, שבּא לחַאבּנה ליוֹם השבּת ואֵינוֹ רוֹצה לילךְ לבית־הכּנסת. וּמַה פּנים יִהיוּ לךָ בּעיני בּעל־האַכסניה? מַה טעם יִהיֶה להאוֹכל, שיביאוּ לךָ לבדךָ אֶל חַדרךָ? וּמי יוֹדע, אִם יביאוּ לךָ לבדךָ אוֹכל אֶל חַדרךָ? וכי מי אַתּה – כּלוּם פּריץ, שתֹּאכל את סעוּדתךָ בּיחידוּת, שלא עם בּעל־הבּיִת על שוּלחָנוֹ, שלא לקדש על היין בקוֹל רם, שלא לזמר את הזמירוֹת עם כּל המסוּבּים? וּכנגד זה, ראֵה גם ראֵה, לוּא היִית פּריץ, להבדיל, כּי־עתּה דינךָ דין אַחר. אָז היִית מקבּל אֶל חַדרךָ כּל מַה שלבּךָ חָפץ: מַאכל וּמשתּה, וסיגָריוֹת, וַאפילוּ מיחַם בּשבּת, אַל יחשוֹב אלוֹהים לעווֹן. כּל־כּךְ לָמה, רוֹצים אַתּם לָדעת? אַל תּשאלוּ. כּי אם תּתחילוּ לשאוֹל שאֵלוֹת וּלהקשוֹת קוּשיוֹת: לָמה כּךְ ולָמה לא כּךְ – הרי אֵין לדבר סוֹף. בּקיצוּר, בּאת לחַאבּנה – לךְ בּנימוּסיה.

אבל הנה אֵירע לי מאוֹרע מיוּחָד בּמינוֹ: נסַעתּי אֶל פּריץ אֶחד, היוֹשב לא רחוֹק מחַאבּנה, והוֹלכתּי אִתּי צרוֹר כּסף, כּמה וכמה אלָפים הראוּיִים להתכּבּד, שלָחצוּ ודחקוּ לי את כּיס־החָזה. דוֹמה, אפילוּ מי שלא ידע צריךְ היה לראוֹת, כּי מוֹליךְ אני אִתּי כּסף, משוּם שאָדם המוֹליךְ כּסף מַראֵהוּ מַראֶה אַחר לגַמרי: הליכתוֹ אַחרת, עמידתוֹ אַחרת ודיבּוּרוֹ אַחר. זה כּוֹחוֹ של כּסף, עליכם לָדעת, – כּסף הוּא!… בּקיצוּר, מה אֶעשׂה בּכּסף? ראשית – שבּת. חַאבּנה אֵינה אוֹדיסה. אֵיךְ אֶשׂא כּסף בּשבּת?

והשנית, צריךְ אני להוֹדוֹת על האמת, כּי אָמנם חוֹשש היִיתי קצת לָלוּן בּאַכסַניה עם צרוֹר כּזה, בּלא עֵין־הרע. לא שיָרא היִיתי חָלילָה מפּני בּעל־האַכסַניה. בּעל־האַכסַניה היה דווקא יהוּדי חָסיד וכשר, בּקפּוֹטה נאָה מאוֹד, עם אַבנט. אַף לא מפּני גזלנים יראתי. חַאבּנה לא יצא לָה חָלילָה שם כּעיר של גזלָנים אוֹ חַמסנים. עדיִין לא שמַענוּ בּעוֹלָם, כּי בּחַאבּנה קרה מקרה של גזילה אוֹ רציחָה. אוֹמר אני לָכם בּהן שלי, שיָכוֹל אָדם לילךְ בּחַאבּנה יחידי בּחצי הלילה – על אַחריוּתי, לא יאוּנה לוֹ כּל רע. אִם כּן, מפּני מה ירא היִיתי? ירא היִיתי, עליכם לָדעת, רק מפּני דבר אֶחָד: צרוֹר כּסף כּזה, בּלא עֵין־הרע, כּסף של אחרים, לא שלי…. שמא, חָלילָה, מי לידי יִיתּקע?… אני פּוֹנה כּה וָכה – עניין רע. מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? אני פּוֹתחַ בּשׂיחָה עם בּעל־האַכסַניה שלי: מי הם כּאן בּחַאבּנה מן האנשים המכוּבּדים, נשׂוּאֵי־הפּנים, מן הנגידים? והרי הוּא שוֹאֵל אוֹתי מסתּמא: “לצוֹרךְ מה? אֶפשר לצוֹרךְ עֵסק?” כּלוּם אֵלךְ וַאסַפּר לפניו אֶת המציק לי? אָמנם יהוּדי נאֶה הוּא, בּקפּוֹטה נאָה עם אַבנט, ואָמנם חַאבּנה אֵינה עיר של גזלָנים אוֹ חַמסנים; אבל הלא כּסף הוּא, בּלא עֵין־הרע, סכוּם כּסף כּזה, כּסף של אחרים, לא שלי… בּקיצוּר, אני שוֹאלוֹ בּחיטים והוּא משיב לי בּשׂעוֹרים, אני לוֹ “נגיד” והוּא לי “עֵסק”, וכךְ אָרכוּ הדברים עד שהצלתּי מפּיו מַה שדרוּש לי: כּי חַאבּנה היא עיירה שכּוּלָה עניִים, כּלוֹמַר, מוֹצא אַתּה בּחַאבּנה גם נגידים, אבל מעט מאוֹד. יש בּסַךְ־הכּל אֶחָד ממין זה, שאֶפשר לאמוֹר עליו, שקצתוֹ נגיד, ואֶפשר לא קצתוֹ, אֶלָא כּוּלוֹ נגיד, ולא נגיד בּלבד, אֶלָא אֶפשר לאמוֹר גביר, גביר עצוּם. כּלוֹמַר, את כּספּוֹ אִיש לא מנה, אבל כּסף יֶש לוֹ, ואֶפשר גם כּסף רב. מלבד כּסף, יֶש לוֹ בּתּים משלוֹ, עם שוּק של חנוּיוֹת, עם מקצת יער, אֶפשר לאמוֹר יער שלם, שני יערים. ולא עוֹד, אֶלָא שגם בּרנש הגוּן הוּא, כּלוֹמַר, לא רע בּטבעוֹ, אֶפשר לאמוֹר אִיש טוֹב, בּעל לב טוֹב וּבעל יד פּתוּחָה. להוֹדיעךָ, שאוֹהב הוּא להתנאוֹת בּפני הבּריוֹת בּנדבה, בּגמילוּת־חסד, בּעשׂיית טוֹבה קטנה – אינוֹ משיב פּני אִיש הבּא אֵלָיו, יהי מי שיִהיֶה. עוֹשׂה הוּא כּן, כּדרךְ הטבע, לשם כּבוֹד, אוֹהב כּבוֹד הוּא, כּל נגיד אוֹהב כּבוֹד, אַף כּי כּל עצמוֹ הוּא נראֶה כּעניו כּביכוֹל, נוֹהג בּפשטוּת, כּמי ששׂוֹנא כּבוֹד. ואֶפשר לאמוֹר עליו, כּי יהוּדי ישר הוּא למַדי, יהוּדי כּשר, כּלוֹמַר, לא שהוּא צדיק גָדוֹל, אֶלָא בּפרהסיה, לעֵין רוֹאים, לא יעשׂה דבר האָסוּר; אֶפשר בּינוֹ לבין עצמוֹ שם, כּשאֵין איש רוֹאֵהוּ – הרי אֵין לָדעת, כּי מי חַייב להיוֹת ערב לאחרים? אבל כּשמדבּרים בּלשוֹן צדק ויוֹשר, הלא מַה שייךְ, להוֹדוֹת לוֹ על כּךְ אֵין אָנוּ חַייבים, כּי אִם אִיש כּמוֹהוּ לא יִהיֶה ישר, הלא כּלוּ כּל הקצים!…

בּקיצוּר, מתּוֹךְ דברים אֵלוּ ראִיתי ונוֹכחתּי, כּי לאָדם שכּמוֹתוֹ רשאי אני להאמין את צרוֹר כּספּי. וּפניתי והלכתּי אֵלָיו בּהקדם זמן, בּעֶרב שבּת לפני המרחָץ, וּמצאתיו יוֹשב וּמעיֵין בּספר. אָדם נאֶה מאוֹד, וּמַעמַד בּיתוֹ נאֶה, נגידי, מהוּדר, וישיבתוֹ נאָה, שקטה, כּדרכּוֹ של גביר בּעיירה קטנה. כּשנכנַסתּי, נתתּי לוֹ שלוֹם וסיפּרתּי לוֹ את כּל המַעשׂה, כּךְ וכךְ: נוֹסע אני כּאן אֶל פּריץ פּלוֹני, מוֹליךְ אִתּי כּסף, מוּכרח לעשׂוֹת כּאן את השבּת, והרי אני חוֹשש, מי לידי יִיתּקע, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא של גזלָנים ולא של חַמסנים, וּבעל־האַכסַניה שלי הוּא אָמנם יהוּדי נאֶה בּקפּוֹטה נאָה עם אַבנט, ואַף־על־פּי־כן צרוֹר כּסף כּזה, בּלא עֵין־הרע, כּסף של אחרים, לא שלי!… השיב לי בּבת־צחוֹק קלה על שׂפתיו: “אִם כּן, מה רצוֹנךָ, אִיש צעיר?” אָמַרתּי לוֹ, כּי רוֹצה אני לבקש ממנוּ, אוּלי כּדאי ואֶפשר הדבר, שיִקח ממני את מעט הכּסף ויטמנהוּ עד אַחַר השבּת בּארוֹנוֹ, יֶש לוֹ ארוֹן־בּרזל, ואָז ינוּחַ לבּי ויִשקוֹט. כּלוֹמַר, אֵין אני חוֹשד חָלילָה בּשוּם אִיש, חַאבּנה היא עיר, אני אוֹמר, לא של גזלָנים ולא של חַמסנים, ואַף־על־פּי־כן, צרוֹר כּסף כּזה, בּלא עֵין־הרע, של אחרים, לא שלי… שמע הגביר את דברי עד תּוּמם ואָמַר לי בּבת־צחוֹק קלה: “אִיש צעיר, אֵין אַתּה יוֹדעני ואֵין אַתּה מַכּירני, אֵיךְ תּאמין לי סכוּם כּסף כּזה?” אָמַרתּי לוֹ: “טוֹב שם משמן טוֹב, וּמסתּמא הלא תּתּן לי, אני אוֹמר, פּתקה כּל־שהיא: הלא כּסף הוּא, סכוּם כּסף כּזה, אני אוֹמר, של אחרים, לא שלי”… העלָה בּת־צחוֹק על שׂפתיו ואָמַר, כּי פּתקה לא נתן מימיו לשוּם אִיש. אָמַרתּי לוֹ: “יהִי בּלא פּתקה”. אָמַר לי: אֵינוֹ רוֹצה. אָמַרתּי לוֹ: “אִם כּן, מה אֶעשׂה?” אָמַר לי: “עשׂה כּפי בּינתךָ”. אָמַרתּי לוֹ: “אֶפשר עֵדים?” אָמַר לי: “מהיכא תּיתי”. אָמַרתּי לוֹ: “את מי אָביא?” אָמַר לי: “את כּל מי שאַתּה רוֹצה”. אָמַרתּי לוֹ: “האִם לא יִימצאוּ אֶצלכם בּעיר אנשים הגוּנים אחָדים?” אָמַר לי: “אֶצלנוּ כּל האנשים הגוּנים הם”. אָמַרתּי לוֹ: “מכּיוָן שכּךְ, אני קוֹפץ וּמביא אִתּי זוּג בּעלי־בתּים”. אָמַר לי: “קפוֹץ והָבֵא אֶת כּל מי שלבּךָ חָפץ”… ואני רוֹאֶה, כּי היטב חָרה לוֹ על המַעשׂה. והרי אני מתנַצל לפניו, כּי בּוַדאי לא היִיתי עוֹשׂה כּן. הלוַאי, אני אוֹמר, והעליתי בּחלקי כּל מַה שהיִיתי מַאמין לוֹ. אבל משוּם שהכּסף, אני אוֹמר, לא שלי הוּא, אֶלָא של אחרים, הלא חַייב אני להיוֹת זהיר. “וּלדעתּךָ, אני אוֹמר, כּלוּם איני חַייב להיוֹת זהיר?”… והרי הוּא שוֹמע את דברי בּבת־צחוֹק קלה וּמַחריש. מכּאן לָמַדתּי, שדעתּוֹ אֵינה נוֹחָה בּיוֹתר. אֶלָא מֵאַחַר שכּבר אָמַרתּי, כּי רץ אני להביא זוּג בּעלי־בתּים, מוּכרח אני אֵיפוֹא לרוּץ וּלהביא זוּג בּעלי־בתּים. ואני נחפּז וחוֹזר אֶל האַכסַניה וניגַש שוּב אֶל בּעל־הבּיִת שלי למַשש בּכלָיו ולחקוֹר אוֹתוֹ, מי הם כּאן בּחַאבּנה בּעלי־הבּתּים החשוּבים בּיוֹתר? ואוּלָם קשה להוֹציא מפּיו דבר בּרוּר. מבקש הוּא לשמוֹע ממני רק אַחַת: לשם מה אני צריךְ לָדעת זאת? אִם, הוּא אוֹמר, לשם שידוּךְ, הרי זה עניין בּפני עצמוֹ, ואִם לשם אַשראי, הרי זה שוּב עניין בּפני עצמוֹ, ואִם אפילוּ, הוּא אוֹמר, סתם כּךְ, אַף אָז, הוּא אוֹמר, צריךְ הוּא לָדעת מַה טעם כּמוּס כּאן…

סוֹף דבר, בּעמל רב עלה בּידי להציל מפּיו, כּי לכאוֹרה, כּל בּעלי־הבּתּים בּחַאבּנה בּעלי־בתּים חשוּבים הם. כּלוֹמַר, לכשתּרצה, הוּא אוֹמר, להפוֹךְ בּהם, הלוַאי ימַלא לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מַה שחָסר לָהם בּחשיבוּת. כּי הבה, הוּא אומר, נעיין בּדבר, מה היא חשיבוּת? כּל אֶחָד, הוּא אוֹמר, כשהוּא לעצמוֹ, נקרא חָשוּב, ואִם תּרצה, הוּא אוֹמר, הרי אֵין חָשוּב בּנמצא כּלל. הכּל תּלוּי בּזה, הוּא אוֹמר, אֵיזה מין חשיבוּת אָנוּ מבקשים בּאָדם? אִם כּסף, אִם יִיחוּס־אָבוֹת, אִם תּוֹרה, אִם דרךְ־אֶרץ, אוֹ אֶפשר כּל הדברים יחד? אבל מאַחַר שכּל הדברים יחד אֵין למצוֹא בּאָדם אֶחָד, לָכן כּל אַנשי חַאבּנה אנשים חשוּבים הם. ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, אִם מבקש אני חשיבוּת שבּחשיבוּת, הרי יש בּחַאבּנה, הוּא אוֹמר, רק שני אנשים חשוּבים: רב לייזר ורב יוֹסי. עליהם, הוּא אוֹמר, רשאים אָנו להעיד בּפה מלא: חשוּבים בּתכלית החשיבוּת!… “מי הוּא, אני אוֹמר, למשל, אוֹתוֹ רב לייזר וּמי הוּא אוֹתוֹ רב יוֹסי?” אָמַר לי: “זוֹ לָמה לךָ? וגם אִם אוֹמַר לךָ, כּלוּם תּדע?” אָמַרתּי לוֹ: “ואַף־על־פּי־כן! הלא כּל אָדם ניכּר בּטבעוֹ”. אָמַר לי: “כּמה משוּנה יהוּדי זה – הכּל הוּא רוֹצה לָדעת! רב לייזר הוּא יהוּדי, שקוֹראים שמוֹ לייזר, ורב יוסי הוא יהודי, שקוראים שמו יוסי. עכשיו כּבר נחה דעתּךָ?”…

בּקיצוּר, הלכתּי אֶל אוֹתוֹ רב לייזר, שקוֹראִים שמוֹ לייזר, ואֶל אוֹתוֹ רב יוֹסי, שקוֹראים שמוֹ יוֹסי, שניהם יהוּדים נאִים, בּעלי זקָנים נאִים, התַודעתּי אלֵיהם ונכנַסתּי עמהם בּשׂיחָה, סתם כּךְ, מעניין לעניין, עד שהגענוּ לאוֹתוֹ עניין, שאני צריךְ לוֹ, וסיפּרתּי לָהם בּפשטוּת אֶת כּל המַעשׂה, כּך וכךְ, כּי נוֹסע אני אֶל פּריץ אֶחָד, מוֹליךְ אִתּי כּסף, והרי אני חוֹשש, שמא, חַס ושלוֹם, מי לידי יִיתּקע, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים אוֹ חַמסנים, ואַף־על־פּי־כן הלא כּסף הוּא, בּלא עֵין־הרע, סכוּם כּזה, של אחרים, לא שלי… לָכן אני מבקש מהם, אִם רוֹצים הם לזכּוֹת בּמצוָה, כּי יטריחוּ את עצמם לילךְ עמי לרגע אֶחָד אֶל הגביר של חַאבּנה, רק להיוֹת עֵדי־ראִייה בּשעת מַעשׂה, כּשאמסוֹר לידוֹ את הכּסף לפקדוֹן עד אַחַר השבּת. שניהם, גם אוֹתוֹ רב לייזר, שקוֹראים שמוֹ לייזר, וגם אוֹתוֹ רב יוֹסי, שקוֹראים שמוֹ יוֹסי, שמעוּ את דברי בּתשׂוּמת־לב רבּה, החליקוּ בּשעת מַעשׂה את זקניהם, שאלוּ אוֹתי וחָזרוּ ושאלוּ עוֹד פּעם ועוֹד פּעם: מאַיִן, וּלאָן, וּמה, ואֵימתי, ולא סירבוּ הרבּה, וכל שלָשתּנוּ בּאנו אל הגביר של חַאבּנה, ושוּב בּיקשתּי ממנוּ, כּי יִסלח לי, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים או חַמסנים… ועמַדתי וּפיתּחתּי יפה את כּיסי, הוֹצאתי ומניתי לוֹ את מעט העניוּת, כּרכתּי את זה כּרוֹךְ היטב בּנייר וּמסַרתּיו לידי הגביר של חַאבּנה, שיִטמנהוּ אֶצלוֹ בארוֹן־הבּרזל עד אַחַר השבּת, בּיקשתּי ממנוּ עוֹד פּעם, כּי יִסלח לי על שאני מַטריחוֹ, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חלילה של גזלָנים אוֹ חַמסנים, ואַף־על־פּי־כן הלא כּסף הוּא, בּלא עֵין־הרע, סכוּם כּסף כּזה, של אחרים, לא שלי… והגביר של חַאבּנה קיבּל ממני את הצרוֹר מיד ליד, כּדרךְ שהסַנדק בּברית־מילה מקבּל מן הסַנדקית את הרךְ הנוֹלָד, וּשני היהוּדים שלי עזרוּ בּשעת מַעשׂה להבּיט בּעֵיניהם, החליקוּ בּידיהם את זקניהם ולָקקוּ את שׂפתיהם, כּחתוּל בּשעה שהוּא מַבּיט אל חמאָה. ואני נפרדתּי מהם, בּיקשתּי שוּב סליחָה, לבל יִתרעמוּ על הטרחָה, אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים אוֹ חַמסנים, ושבּת־שלוֹם, וסוֹף.

משהריקוֹתי את כּיס־החָזה, נגוֹלה אֶבן־מַעמסה מעל לבּי, והלכתּי לבית־הכּנסת מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת. שמַעתּי אֶל הרינה ואֶל התּפילָה של חַזן נאֶה מאוֹד, שאָמנם מַאריךְ הוּא בּסילסוּלים יוֹתר מדי, עוֹשׂה נפלָאוֹת גדוֹלוֹת בּגרוֹנוֹ, מריע “לכה דוֹדי”, כּזמיר, וּמסַיים את ה“מזמוֹר שיר ליוֹם השבּת”, כּזַמָר, להבדיל, בּתיאַטרוֹן, אוֹמר “כּגוונא” בּרגש יהוּדי, מתּוֹךְ דביקוּת וּבמתיקוּת, שלא תּימלא אוֹזן משמוֹע, – זה ימים רבּים לא שמַעתּי חַזן כּזה, כּמוֹ בּחַאבּנה, זה ימים רבּים לא שמַעתּי קידוּש כּזה וּזמירוֹת כּאֵלה, כּמוֹ בּחַאבּנה, זה ימים רבּים לא אָכלתּי דגים מפוּלפּלים כּאֵלה ואִיטריוֹת טעימוֹת כּאלה, וּבשׂר־לפתּן כּזה, כּמוֹ בּחַאבּנה, זה ימים רבּים לא ישנתּי שינה מתוּקה כּזאת, כּמוֹ שישנתּי בּאוֹתוֹ ליל־שבּת בּחַאבּנה, וגם כל יוֹם השבּת למחרתוֹ ישנתּי שינה של תּענוּג, כּמלך בּהיכל מַלכוּתוֹ! לאַחַר שישנתּי לשׂוֹבע נַפשי על צדי הימני ועל צדי השׂמאלי, קמתּי ויצאתי לטייל קצת להנאָתי, להתבּוֹנן אֶל חַאבּנה, אֶל יהוּדיה של חַאבּנה ונשיה של חַאבּנה, אֶל בּחוּריה של חַאבּנה וּבתוּלוֹתיה של חַאבּנה, הלבוּשוֹת והמקוּשטוֹת “לפי האָפנה האַחרוֹנה”. אַחַר־כּךְ אָכלתי להנאָתי את הסעוּדה השלישית הצוֹננת וזימַרתּי להנאָתי את הזמירות הנאוֹת, הלכתּי לבית־הכּנסת להתפּלל מַעריב, חָזרתּי והבדלתּי על הכּוֹס הבדלה נאָה, סילקתּי סילוּק נאֶה אֶת חשבּוֹני עם בּעלת־הבּיִת בּאַכסַניה, פָּחַתִּי מן החשבּוֹן, כּדרךְ העוֹלָם, זוּזים אחָדים, וּפניתי לָלכת מתּוֹךְ דעה זחוּחָה אֶל הגביר של חַאבּנה לָקחת ממנוּ את מעט הכּסף, אשר הפקדתּי בּידוֹ.

כּשבּאתי אל הגביר של חַאבּנה, מצאתיו בּחלוּק של משי נאֶה מאוֹד, עם פּיפים של משי בּאַבנט הנאֶה, כּשהוּא מתהלךְ להנאָתוֹ בּטרקלין, מסוֹבב את הפּיפים מאֶצבּע אֶל אֶצבּע, מבמבּם לעצמוֹ וּמזמר בּקוֹל נאֶה מאוֹד:

אֵליהוּ הנביא!

אֵליהוּ התּשבי!

אֵליהוּ הגלעדי!

בּמהרה, בּמהרה!

יבוֹא אֵלינוּ!

“מילא, הלָה מזמר, אני מהרהר בּלבּי, יזמר לוֹ להנאָתו; כּשיֶחדל לזמר, אָז אוֹמַר לוֹ”. ואוּלָם הגביר שלי אֵינוֹ חָדל לזמר, לבמבּם וּלסוֹבב את הפּיפים מאֶצבּע אֶל אֶצבּע. אני יוֹשב כּעל גחָלים בּוֹערוֹת, קוֹפץ פּעם בּפעם ממקוֹמי ורוֹצה לָגשת אֵלָיו ולאמוֹר לוֹ בּדבר אוֹתוֹ מַעשׂה, אֶלָא שאֵין שוּם אֶפשרוּת לכךְ: הלָה מוֹסיף לזמר וּלבמבּם וּלסוֹבב את הפּיפים מאֶצבּע אֶל אֶצבּע, וקוֹלוֹ הוֹלךְ הלוֹךְ ורם:

אֵליהוּ הנביא!

אֵליהוּ התּשבּי!

אֵליהוּ הגלעדי!

בּמהרה, בּמהרה!

יבוֹא אֵלינוּ!

“יעבוֹר עלי מה!” – אני אוֹמר אֶל עצמי, מאַמץ כּוֹחי וניגַש אֵלָיו ואוֹמר לוֹ, כּי יש בּדעתּי, אִם יִרצה השם, העֶרב, כּלוֹמַר תּיכף וּמיד, לָצאת לדרךְ, ולָכן רציתי לבקש ממנוּ על־אוֹדוֹת… המ… והרי הוּא מרים כּנגדי למַעלָה את האֶצבּע עם הפּיף הכּרוּךְ בּה ועוֹנה לי בּקוֹל רם:

אֵליהוּ הנביא!

אֵליהוּ התּשבּי!

אֵליהוּ הגלעדי!

“כּל חלוֹמוֹתי שחָלמתּי הלילה וּבלילה של אֶמש וּבלילוֹת של כּל השבוּע! – כּךְ אני מהרהר בּלבּי. – אָדם זה דבקה נַפשוֹ בּאֵליהוּ הנביא, עד שאֵין להפריד כּלָל בּיניהם!”… בּקיצוּר, הוּא האריךְ בּזמרתוֹ ובימבּוּמוֹ כּל־כּךְ, עד שחָדל לזמר וּלבמבּם. “שבוּע טוֹב, הוּא אוֹמר אֵלי, שבוּע טוֹב, שב־נא”. ואָנוּ יוֹשבים שנינוּ ישיבה נאָה אֶל השוּלחָן, והוּא מכבּד אוֹתי בּסיגָרייה נאָה, מצווה, כּי יביאוּ שתּי כּוֹסות תּה, כּוֹס לי וכוֹס לוֹ, ושוֹאלני: “אִיש צעיר, מַה יש בּפיךָ לאמוֹר לי וּלהשמיעֵני טוֹבוֹת?” “מה אוֹמַר, אני אוֹמר, וּמה אַשמיעךָ? נוֹסע אני מכּאן העֶרב, אני אוֹמר, כּלוֹמַר, יוֹצא לדרכּי תּיכף וּמיד, ורציתי לבקש ממךָ את מספּר הפּרוּטוֹת”. “אֵילוּ פּרוּטוֹת?” “את מספּר הקרבּוֹנים,” אני אוֹמר. “אֵילוּ קרבּוֹנים?” “את הכּסף, אני אוֹמר, את כּספּי”. “אֵיזה כּסף?” “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, אֵיזה כּסף? וכי אֵינךָ יוֹדע, למַה אני מתכּוון? מתכּוון אני לכּסף, אני אוֹמר, שנתתּי לךָ לפקדוֹן עד אַחַר השבּת”. “אַתּה, הוּא אוֹמר, נתתּ לי כּסף?”… והוּא מַעמיד פּנים מתּוֹךְ כּךְ, כּאִילוּ אָמַרתּי לוֹ, למשל, כּי חוֹטמוֹ אינוֹ שלוֹ, אֶלָא שלי…

יכוֹלים אַתּם לשעֵר אֵיפוֹא כּל מַה שהתחוֹלל בּשעת מַעשׂה בּקרבּי: מי לידי יִיתּקע? אָמנם חַאבּנה היא עיר לא חָלילָה של גזלָנים ולא של חַמסנים… אבל מיד שבתּי ונמלכתּי בּעצמי: אֶפשר חוֹמד הוּא לוֹ לצוֹן? ואני נוֹתן קוֹלי בּצחוֹק: “חַה־חַה, אָכן לץ אַתּה, אני אוֹמר, כּהלָכה, יוֹדע אַתּה את המלָאכה!” אַךְ הוּא אוֹמר לי בּכוֹבד־ראש: “אֵיזוֹ מלָאכה?” “אַתּה חוֹמד לךָ לָצוֹן, אני אוֹמר, משַטה אַתּה בּי”. והרי הוּא אוֹמר לי הפּעם בּכוֹבד־ראש חָמוּר: “אִיש צעיר, אֵינני אנוֹש כּעֶרכּךָ ואֵיני חוֹמד לי לָצוֹן ואֵיני משַטה בּךָ! אמוֹר, מַה חפצךָ?”

כּאן כּבר הרגשתּי, כּי פּנַי רוֹעדים, עֵינַי מנַצנצוֹת וּברכּי פּקוֹת – עוֹד מעט ואֶפּוֹל. ואַף־על־פּי־כן אֵין אני מגלה את פּחדי לעֵיניו. עדיִין אני מקבּל את הדבר כּמַעשׂה־ליצנוּת ואוֹמר לוֹ: “חַיֶיךָ, רב לךָ להתלוֹצץ, הָשֵב לי את כּספּי, ואֶסַע”. הגביר שלי יוֹשב ממוּלי, מֵישיר מַבּטוֹ אֶל עֵינַי ואֵינוֹ מניד עפעף. לא כּלוּם, כּאִילוּ דיבּרתּי כּאן תּהפּוּכוֹת, כּאיש שאֵין דעתּוֹ צלוּלָה, חָלילָה. “אִיש צעיר, הוּא אוֹמר לי בּקרירוּת גמוּרה, טוֹעֶה אַתּה, לא מצאת את המקוֹם אשר אַתּה מבקש”. הפּעם אני מסתּעֵר ממקוֹמי ואוֹמר לוֹ: “אִם אֵינךָ משטה בּי, אני אוֹמר, אֵין אני מבין מַה טיבוֹ של משׂחָק זה? נתתּי לךָ, אני אוֹמר, לפקדוֹן צרוֹר כּסף, בּלא עֵין־הרע, סכוּם אשר כּזה, הכּסף לא שלי הוּא, כּסף של אחרים הוּא”… ואני מַרגיש, כּי דברי לָעוּ, גרוֹני נחנק, אָזני השׂמאלית מצפצפת, וּכפשׂע בּיני וּבין התעלפוּת. “אֵיני יוֹדע, הוּא אוֹמר, מה אַתּה סח”. “אִם כּן, אני אוֹמר, לא לקחת מידי כּסף?” “אני, הוּא אוֹמר, מידךָ? הראֵני־נא, הוּא אוֹמר, היֵש לךָ עלי נייר כּל־שהוּא כּתוּב בּידי?”… כּאן כּבר ראִיתי את עצמי בּכל רע: עתּה אָבין, לָמה אָמַר, כּי אֵינוֹ חוֹתם על פּתקוֹת!… “הכיצד, אני אוֹמר, והעֵדים שהיוּ בּאוֹתוֹ מַעמד?” “עֵדים? מי וָמי העֵדים?” “ולא היוּ, אני אוֹמר, בּאוֹתוֹ מַעמד רב לייזר ורב יוֹסי?” “אֵיזה לייזר, אֵיזה יוֹסי?” “הכיצד, אני אוֹמר, בּשם אלוֹהים, הנה אני קוֹפץ וּמביא אוֹתם לכאן!” “קפוֹץ, הוּא אוֹמר, לכל מקוֹם שאַתּה רוֹצה, וּבלבד שתּניחַ לי. נראֶה אַתּה לי, הוּא אוֹמר, כּמי שאֵין דעתּוֹ שפוּיה, אִיש צעיר!”…

וּברוּצי כּך אֶל שני עֵדַי, חוֹלפת בּשעת מַעשׂה מַחשבה בּמוֹחי: אוּלי בּאמת אֵין דעתּי שפוּיה? אֶפשר אֵין זה אֶלָא דמיוֹן? חלוֹם? אֶפשר אֵין אני כּלָל בּחַאבּנה? אני רץ, ורעיוֹנוֹתי רצים, וּמוֹחי כּמעט מתפֹוצץ לרסיסים. הרוּחַ נשׂאַני אֶל חַאבּנה לשבּת! אַללי לי, מה אֶעשׂה, צרה בּאה על ראשי, עוֹלָמי חָשךְ בּעדי!…

בּין כּה וָכה אני בּא אל רב לייזר, אני בּא אֶל רב יוֹסי, מסַפּר לָהם את דבר האָסוֹן אשר קָרַני: “בּוֹאוּ, אני אוֹמר, יהוּדים בּני רחמנים, מַהרוּ וָבוֹאוּ, אָנא רחמוּני, סכוּם כּסף כזה, אני אוֹמר, לא שלי, הצילוּני!”… ואָנוּ בּאִים שלָשתּנוּ בּמרוּצה אֶל הגביר של חַאבּנה, והנה הוּא יוֹצא לקראתנוּ בּחיוּךְ משוּנה ואוֹמר אֶל שני היהוּדים הנאִים שלי בּלָשוֹן זוֹ: “מַה תֹּאמרוּ על פּגע רע זה? האִיש הצעיר נפתּה להאמין בּדברים שלא היוּ ולא נבראוּ. אוֹמר הוּא, כּאִילוּ הפקיד בּידי סכוּם כּסף גָדוֹל, וּמַראֶה עליכם, כּאִילוּ אַתּם היִיתם בּאוֹתוֹ מַעמד. מַה תֹּאמרוּ על משלחת כּזאת?”… שני העֵדים שלי, היהוּדים הנאִים בּעלי הזקָנים הנאִים, עוֹמדים וּמַבּיטים אֶל

הגביר, אֵלי ואִיש אֶל רעֵהוּ. “מה אַתּם מַחרישים? – אוֹמר לָהם הגביר. – השמַעתּם מימיכם מין עלילָה כּזאת?” “הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשמרנוּ ויצילנוּ!” – אוֹמרים שני העֵדים שלי, היהוּדים הנאִים בּעלי הזקָנים הנאִים, ומַחליפים מבּטיהם אִיש עם רעֵהוּ. “אוֹמר הוּא, מוֹסיף הגביר לדבּר אליהם, כּי מי יוֹדע אֵיזה סכוּם כּסף היה זה, תּרפּ”ט אלָפים, וכי אַתּם בּעֵיניכם ראִיתם, שמסַר לי את זה לפקדוֹן עד לאַחַר השבּת. מה הדבר הזה בּעֵיניכם? חוֹששני שהאִיש הצעיר אֵין דעתּוֹ צלוּלָה עליו, חָלילָה!"… “אֵין זאת כּי־אִם… דעתּוֹ אֵינה צלוּלָה, חָלילָה”… – עוֹנים שני העֵדים שלי, מַבּיטים אֶל הגביר ואִיש אֶל רעֵהוּ וּמַחליקים לָהם את זקניהם הנאִים. אני מבקש לאמוֹר דבר, להרים קוֹל ולצעוֹק – ואֵיני יכוֹל! דבקה לשוֹני לחכּי, עמדה כּמין עֶצם בּגרוֹני, ועֵינַי חָשכוּ… בּחשאי התחַמקוּ שני היהוּדים הנאִים שלי, רב לייזר ורב יוֹסי, מן הבּיִת. כּשהבּיטוּ הבּטה משוּנה אֶל הגביר ואִיש אֶל רעֵהוּ. פּניהם היוּ חיורים, כּפני הלבנה, ועם זה הזהירוּ כּזוֹהר הרקיע, ועֵיניהם האִירוּ, כּעֵיני בּני־אָדם, שהקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא שלח לָהם לתחילת השבוע עֵסק לא־רע…

השוֹמעים אַתּם? אלוֹהים יוֹדע, מה היה עלי, אִילמלא ניגש אֵלי הגביר של חַאבּנה, הניחַ את ידוֹ על כּתפי, פּתח את האָרוֹן ואָמַר אֵלָי: “אִיש צעיר, אַל תּתעצב אל לבּךָ. הנה כּספּךָ לפניךָ. לא נתכּוונתּי אֶלָא להראוֹתךָ, מה היא חַאבּנה וּמי הם יהוּדיה הנאִים”…

מן היוֹם ההוּא אֵיני נוֹסע עוד לחַאבּנה, וּכשאני נוֹסע לחַאבּנה, אֵיני מוֹליךְ אִתּי כּסף, וּכשאני מוֹליךְ אִתּי כּסף, אֵיני עוֹשׂה שם את השבּת, וּכשאני עוֹשׂה שם את השבּת… שוּב יוֹדע אני מה עלי לעשׂוֹת…

והאַברךְ הצהוֹב לבן־הריסים, משגָמַר את סיפּוּר־המַעשׂה שלוֹ, הזיז עצמוֹ עם הכּיסא הצדה והתחיל להציץ לתוֹךְ עֵיניו של כּל אֶחָד מאִתּנוּ, לראוֹת את הרוֹשם, שעשׂה בּנוּ סיפּוּרוֹ. כּוּלָנוּ

נאלמנוּ דוּמייה. חוּט שׂיחָתנוּ ניתּק בּאֶמצע, נפסַק כּמוֹ בּסַכּין.

ורק אֶחָד מאִתּנוּ (אֵיני זוֹכר מי – כּמדוּמה לי, אני) מצא את לבּוֹ לשאוֹל את האַברךְ הצהוֹב לבן־הריסים:

– כּנגד מה אֵיפוֹא סיפּרתּ לָנוּ את סיפּוּר־המַעשׂה הזה?

– כּנגד מה? – אוֹמר הוּא כּאִילוּ בּתמיהה. –

מַה פּירוּש כּנגד מה? כּנגד לא־כלוּם. הרי זה סתם מַעשׂה שהיה. דווקא עתּה נזכּרתּי בּוֹ וסיפּרתּיו לָכם.