– אָסוּר להיוֹת טוֹב! השוֹמע אַתּה, אדוֹני

שלוֹם־עליכם, מַה שאני אוֹמר לָךְ? אָסוּר להיוֹת אִיש טוֹב וּמיטיב! בּשֶל טוּב לבִּי, בּשֶל מזגי השפל הרךְ הבאתי בּעֶצם ידי צרה על ראשי, גידלתּי בּביתי אסוֹן, שני אסוֹנוֹת! כּדאי לךָ לשמוֹע זאת.

רצה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לזַכּוֹת אוֹתי בּמצווֹת, ושלח לי יתוֹם עם יתוֹמה. אלוֹהים יִיסר אוֹתי ולא נתן לי בּנים, ולָקחתּי אוֹתם בּעצמי. לָקחתּי לי ילָדים מן החוּץ, היטבתּי עמהם, עשׂיתי אוֹתם לאנשים, והרי הם גוֹמלים לי עתּה בּאבנים.

תּחילָה צריךְ אני לסַפּר לךָ על היתוֹמה – מאַיִן בּאה אֵלי יתוֹמה? כּךְ היה מַעשׂה. לאִשתּי היתה לפנים אָחוֹת. צעירה ממנה, פּאֶריל היה שמה. והיתה פּאֶריל זוֹ, מה אוֹמַר לךָ וּמה אסַפּר, יפת־תּוֹאַר מאֵין כּמוֹה בּכל העוֹלָם. כּוּלָן יפוֹת הן, להוֹדיעךָ, שאִשתּי עדיִין אִשה יפה גם כּיוֹם הזה. בּשביל יוֹפיין היוּ נוֹשׂאִים אוֹתן כּמות שהן, בּלא נדוּניה. אבל לא זה העיקר.

כּשהשׂיאוּ אוֹתה לאִיש, את גיסתי זוֹ, אָמרוּ עליה, כּי נפלה לתוֹךְ בּוֹר שוּמן, מצאָה אוֹשר רב, שמזדמן לוֹ לאָדם פּעם בּמאָה שנה: בּן־עשירים, שהיה עוֹמד לָרשת סב עשיר, ואָב עשיר, ודוֹד חסוּךְ־בּנים עשיר – כּוּלוֹ מוּקף עשירים מפּניו וּמאַחריו. כּלוּם יש אוֹשר גָדוֹל מזה? אֶלָא חסרוֹן היה בּדבר, שהצעיר עצמוֹ היה הרוּחַ־יוֹדע־מה. כּלוֹמַר, כּשהוּא לעצמוֹ היה דווקא צעיר הגוּן מאוֹד, לא שוֹטה ולא גס־רוּחַ, וּבעל מזג טוֹב, נוֹח לבּריוֹת ועליז בּטבעוֹ. אֶלָא מה? מוּפקר היה. יִמחַל לי שם, כּבר בּעוֹלם האמת הוּא. מַה פּירוּשוֹ של מוּפקר? היה לָהוּט אַחַר קלָפים. כּסבוּר אַתּה, לָהוּט כּיצד? בּכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ! בּשביל קלָפים היה מוּכן וּמזוּמן לילךְ בּרגל מאָה מיל. תּחילָה היה עוֹסק בּתוֹרה זוֹ שלא לשמה, משַׂחק בששים וָשש, בּאוֹקה יהוּדית, בּסטוּקוֹלקה גוֹיִית, בּטאֶרטיל־מאֶרטיל בּעליבתּי, גוֹרם הנאה לעצמוֹ בּחברתם של אַנשי־שלוֹמוֹ, ואַף זוֹ לעתּים רחוֹקוֹת, פּעם בּחוֹדש, פּעם בּחנוּכּה, ופעמים בלילות־החורף הארוּכּים. אחר־כּך הפליג בּדבר, הלךְ מן הקל אֶל הכּבד, וּמתּוֹךְ שלא לשמה בּא לשמה, עשׂה משׂחָקוֹ קבע, בּיקש וּמצא לוֹ חבירים כּלבבוֹ, מוּפקרים כּמוֹהוּ, פּגָעים רעים, ריקים וּפוֹחזים, עבריינים. ועליךָ לָדעת, שעבירה של קלָפים גוֹררת כּל דבר אָסוּר! מי ישׂים לבּוֹ אָז לתפילת מנחָה בּשעתה? אוֹ לישיבה בּלא כּוֹבע? אוֹ לחילוּל שבּת? וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, הנוֹגעים לדת יהוּדית. וּכאילוּ להכעיסוֹ, היתה פּאֶריל, זוֹ גיסתי, דווקא אִשה כּשרה וחסוּדה, יִראַת־אלוֹהים, וּמסתּמא לא יכלה לָשׂאת את הנהגוֹתיו עם הליכוֹתיו היפוֹת. והיתה שוֹכבת יוֹמם ולילה בּפנים כּבוּשים בּכּר וּבוֹכה על ימי נעוּריה. וכךְ אָרכוּ הימים, עד שהתחילה לָחוּש בּגוּפה ולחלוֹת, תּחילָה קימעה קימעה, ואַחַר־כּךְ מוֹסיפה והוֹלכת. בּקיצוּר, מַה יוֹעילוּ לךָ דיבּוּרים ארוּכּים – פּאֶריל מתה. אבל לא זה העיקר.

פּאֶריל מתה והשאירה אַחריה תּינוֹקת, ילדה כּבת שש אוֹ שבע. בּעלָה נמצא אָז בּמרחַקים, מעֵבר להרי־חוֹשךְ, אֵישם באוֹדיסה. התמַכּר שם למשׂחַק הקלָפים כּל־כּךְ, שאיבּד אֶת כּל כּספּוֹ ואֶת כּסף אָביו ואֶת ירוּשת סבוֹ והחריב אֶת עוֹלמוֹ. יש רגליִים לדבר, שנתפּס בּאַחַד המקוֹמוֹת ההם על דבר עבירה ונפל לבית־האסוּרים. אַחַר־כּךְ התגלגל ממקוֹם למקוֹם, עד שחָלָה בּמין מַחלָה משוּנה וּמת בּתכריכים זרים. הרי לךָ אֵיפוֹא על רגל אַחַת סַךְ־הכּל של משפּחה. וכךְ נשארה אֶצלי בּתּם הקטנה, יתוֹמה עלוּבה, רייזיל שמה. לָקחתּי אוֹתה אֵלי בּעוֹדנה בּקטנוּתה, כּי ילָדים, כּפי שאָמַרתּי לךָ, אֵין לי, אלוֹהים יִיסר אוֹתי, – תּהי־נא זוֹ בּמקוֹם יֶלד. אִם כּן, הלא טוֹב ויפה? אֶלָא שחסרוֹן בּדבר, שכּל טוֹב שהוּא יֶתר על המידה סוֹפוֹ רע. אֵצל דוֹד אַחר היתה נַערה כּמוֹה גדֵלה בּמיטבּח, משמשת עֵזר בּבּית, שוֹפתת אֶת המיחַם, הוֹלכת בּשליחוּת, וכל כּיוֹצא בּזה, ואִילוּ אֶצלי נחשבה כּבת – אוֹתה השׂמלָה ואוֹתן הנַעליִים ואוֹתם המַאכלים אשר לאִשתּי. מַה שייךְ לאמוֹר – אפילוּ אֶל השוּלחָן היתה יוֹשבת כּאֶחָד מאִתּנוּ. אבל לא זה העיקר.

אַחַר־כּךְ, כּשרייזיל זוֹ התחילָה לִגדוֹל, מסַרתּי אוֹתה לכוֹתבן ללמוֹד כּתב ולָשוֹן. ואת האמת אֵין לכחד – היא היתה ילדה מוּכשרת, ישרה, מַצניעה לכת, טוֹבת־לב וַחכמה, ויפה היתה – אַחַת ואֵין בּלתּה. אָהבתּי אוֹתה בּאמת וּבתמים, כּאִילוּ היתה בּתּי, עצמי וּבשׂרי. וילָדים, הלא יוֹדע אַתּה, גדֵלים כּכמהים וּפיטריוֹת. לא הספּקתּ להבּיט על סביבוֹתיךָ – וּכבר צריךְ אַתּה ליתּן דעתּךָ על נישׂוּאִין. וּכאִילוּ להכעיס, עלתה בּת אחוֹת אִשתּי וצמחה כּגן רטוֹב, יפת־תּוֹאר ויפת־מַראֶה, בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, כּוּלָה כּפוֹרחת. אִשתּי הכינה ושמרה בּשבילה מעט בּגדי־לָבן ליוֹם חתוּנתה – כּוּתּנוֹת, סדינים, שׂמיכוֹת, ציפּיוֹת, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אַף אני מצדי לא היה בּדעתּי אֶלָא לפסוֹק לָה גם נדוּניה של מאוֹת אחָדוֹת. והתחילוּ לדבּר בּה נכבּדוֹת, לשדךְ שידוּכים. אֶת מי משדכים לנַערה יתוֹמה כּמוֹה? הלא הוֹרים אֵין לָה, ואָב היה לָה, יִמחַל לי שם, לא מבּני־העלייה, וּנדוּניה של אלָפים אֵין בּיכלתּי לָתת לָה. צריךְ אני אֵיפוֹא למצוֹא לָה אִיש צעיר כּעֶרכּה, שיהא בּידוֹ לָתת לחם לפיה. אבל אַיֵה יבוּקש ויִימצא כּזה, אַחרי ששידוּךְ הגוּן מֵרוֹם מנגדה, וּבעל־מלָאכה לא לפי כּבוֹדי הוּא – אַף־על־פּי־כן בּת אחוֹת אִשתּי היא! זימן לי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּחוּר משרת בּאַחַת החנוּיוֹת כּבן עֶשׂרים וָמַעלָה, המשׂתּכּר יפה שקל כסף וקוֹבץ על יד שקל כּסף וּכבר יש לוֹ שקל כּסף. בּקיצוּר, ניסיתי דבר אֶל הבּחוּר – כּן, הרעיוֹן מתקבּל על דעתּוֹ. הנַערה מצאה דווקא חן בּעֵיניו. ניסיתי דבר אֵליה – הס מלהזכּיר! עוֹמדת היא כּקיר־בּרזל. מַה טעם? אֵין היא רוֹצה בּוֹ ואֵין היא צריכה לוֹ, ודי! אֶלָא מי, אני אוֹמר, יִשׂא אוֹתךְ? נכדוֹ של הבּארוֹן הירש? אֵין אֶסתּר מַגדת. מַשפּילָה עֵיניה וּמַחרישה. אבל לא זה העיקר.

כּעֵת צריךְ אני להפסיק אֶת סיפּוּר־המַעשׂה בּאֶמצע וּלסַפּר לךָ מַעשׂה חָדש, הקשוּר אָמנם בּאוֹתוֹ מַעשׂה, כּלוֹמַר, מַעשׂה זה ואוֹתוֹ מַעשׂה – מַעשׂה אֶחָד הם.

אָח צעיר היה לי בּסַךְ־הכּל וּשמו מֹשה־הירשל, ואֵירע לוֹ מַעשׂה – מַעשׂה עם כּל מיני מַעשׂיוֹת הם אֶצלי: – פּעם אַחַת, לא עלינוּ ולא על שוּם אָדם מיִשראֵל, היה בּעֶרב שבּת בּבית־המרחָץ וּביקש לשטוֹף אֶת עצמוֹ בּצוֹננים, עמד וחָטף דלי מלא רוֹתחים והפך אוֹתוֹ על ראשוֹ ונכוָה כּוּלוֹ, והתענה בּיִיסוּרים שמוֹנה ימים וָמת, והשאִיר אַחריו אִשה עם בּן יחיד, יֶלד כּבן שש, פּייסי שמוֹ. לא יצא חצי שנה והתחילוּ לשדךְ לָה שידוּכים, ונגע הדבר עד לבּי מאוֹד, וּבאתי אֵליה, כּלוֹמַר אֶל גיסתי, ואָמַרתי לָה: “אִם רוֹצה אַתּ להינשׂא שנית, תּני לי את היֶלד”. תּחילָה היתה כּמהססת, העמידה פּנים כּאִילוּ אֵינה רוֹצה לשמוֹע ולא כּלוּם. עמַדתּי לפתּוֹתה – בּקיצוּר, יכוֹלתּי לָה. הביאָה אֵלי אֶת היֶלד, והיא עצמה יצאָה לפוֹלין, נישׂאָה שם לאִיש, וּכפי שאוֹמרים, היא רוֹאָה חַיִים טוֹבים. מילא, לא זה העיקר.

ובכן, כּבר בּירךְ אוֹתי אלוֹהים

גם בּבן. אָמַרתּי “בּבן”, כּי אָמנם כּתבתּיו ואִימַצתּיו לי לבן. והנַער דווקא נַער מצוּיין, כּלי מפוֹאָר, מוּשלם בּכל המַעלוֹת. הלא בּן אָחי הוּא, עצמי וּבשׂרי, ולא מן הנוֹהג הוּא, שאהלל אוֹתוֹ לפניךָ. אבל רשאי אַתּה להאמין לי על דברתי, כּי פּייסי שני כּמוֹהוּ לא תּמצא – לא אוֹמַר בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, אבל בּעירנוּ וּבעוֹד ערים אחָדוֹת וּפלָכים אחָדים כּי תּעבוֹר – לא תּמצא דוּגמתוֹ. מה, דרךְ משל, רוֹצה אַתּה? רצוֹנךָ בּתלמוּד תּוֹרה – הרי תּלמוּד תּוֹרה, בּכתיבה – הרי כּתיבה, בּחשבּוֹן – הרי חשבּוֹן. אֶפשר רצוֹנךָ בּצרפתית – הרי הוּא מדבּר צרפתית. שמא רצוֹנךָ בּכינוֹר – הרי הוּא מנַגן בּכינוֹר. ולא עוֹד, אֶלָא שקוֹמה לוֹ, בּלא עֵין־הרע, ותוֹאַר לוֹ, וּפה לוֹ, וכל אשר תאַוה נַפשךָ! הלא מסיחים אָנו בּכלי מפוֹאָר – וּמַה לךָ עוֹד? ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שפּוֹסק אני לוֹ גם נדוּניה של כּמה אלָפים קרבּוֹנים, שהרי בּן אָחי הוא, עצמי וּבשׂרי, וגם כּתבתּיו ואִימַצתיו לי לבן, כּלוֹמַר, כּמעט בּני הוּא, וגם נחוּת־דרגָה, בּרוּךְ השם, אֵיננוּ, – כְּ־כְּ־כּלוּם אֵינוֹ ראוּי זה שכּמוֹתוֹ לכלה נאָה? הַא? אמוֹר אַף אַתּה! לא יִיפּלא אֵיפוֹא, שהציעוּ לוֹ שידוּכים גדוֹלים ונכבּדים מכּל העברים. ולא יִיפּלא, שהיִיתי זהיר מאוֹד בּבּחירה. וּלדעתּךָ? כּלוּם כּךְ, בּלא מחיר, משלחים מן הבּית בּחוּר כּארזים כּמוֹהוּ? אבל לא זה העיקר.

בּקיצוּר, הציעוּ לי שידוּכים מכּל העוֹלָם כּוּלוֹ: מקאמיניץ, וּמיֶיליסַאוויֶט, וּמהוֹמיל, וּמלוּבֶּן, וּממוֹהליֶב אשר בּליטה, וּמבּרדיטשוֹב, וּמקאמינקה, וּמבּרוֹד. וזהב פּיזרוּ לי מלוֹא חָפנַיִים: עשׂרה אלָפים, וּשנים עשׂר אֶלף, וחמשה עשׂר אֶלף, וּשמוֹנה עשׂר אֶלף – לא ידעתּי, לאָן אֶפנה תּחילָה. נמלכתּי ואָמַרתּי לעצמי: מַה בּצע כּי אָנוּע על מקוֹמוֹת־נכר, שאֵיני יוֹדע בּידי מי אֶפּוֹל שם? טוֹב, כּמַאמרם, סַנדלָר קרוֹב מרב רחוֹק. יש בּעירנוּ יהוּדי עשיר, ולוֹ בּת יחידה עם כּמה וכמה אלָפים נדוּניה, והנַערה עצמה אַף היא נַערה נאָה מאוֹד, וההוּא חָפץ בּי, – לָמה לא יהא זה שידוּךְ? וּבפרט, ששדכנים, בּרוּךְ השם, יש לָנוּ שנַיִים, והרי הם רצים, רָצוֹא וָשוֹב, ממני אֶל אוֹתוֹ האִיש וּמאוֹתוֹ האִיש אֵלַי, רוֹדפים אוֹתנוּ על צוָאר, כּי נמַהר ונחיש מַעשׂינוּ, משוּם שדחקה לָהם, עליךָ לָדעת, השעה, גם לָהם לעצמם יש בּנוֹת להשׂיאָן, וּבנוֹת שכּבר הגיעוּ לפרקן. אבל לא זה העיקר.

בּקיצוּר, נמנינוּ וגָמַרנוּ להיוָעד יחד לקבּלת־קניין. ואוּלָם הלא הזמַנים נשתּנוּ ולא כּדוֹרוֹת הראשוֹנים דוֹרנו היוֹם. בּדוֹרוֹת הראשוֹנים היוּ משדכים אֶת הילד שלא בּפניו. היוּ בּאִים לבּיִת, מברכים בּרכּת מַזל טוֹב, והכּל שריר וקיים. היוֹם נהגוּ מנהג חָדש, שחַייבים אנחנוּ לדבּר תּחילָה עם הילָדים, כּי יִראוּ זה את זה ויֹאמרוּ, אִם הפיקוּ רצוֹן זה מזה, אוֹ לא? ואֵין אַתּה צריךְ גם לדבּר אליהם – מַקדימים הם מעצמם לראוֹת זה אֶת זה. אִם כּן, הלא טוֹב ויפה? קראתי אֵיפוֹא לבּחוּר שלי ואָמַרתּי לוֹ: “האִם מוֹצאת חן, דרךְ משל, בּעֵיניךָ, פּייסיניוּ, פּלוֹנית בּת פּלוֹני?” אָדמוּ פּניו כּאִש ולא ענה דבר. “שתיקה כּהוֹדאָה!” אני אוֹמר בּלבּי. אֶלָא לָמה אָדמוּ פּניו? מסתּמא מחמת בּוּשה. נמנינוּ איפוֹא וגָמַרנוּ להיוָעד באַחַד הערבים, תּחילָה, כּנהוּג, אֵצל הכּלה, ואַחַר־כּךְ אֶצלי. והרי אוֹפים דוּבשנים וּמתכּוֹננים לארוּחַת־עֶרב, כּדרךְ העוֹלָם. אבל לא זה העיקר.

וַיהי היוֹם ואני קם בּבּוֹקר, והנה הביאוּ לי מכתּב. מאַיִן המכתּב? בּעל־עגָלָה מן השוּק הביא אוֹתוֹ. אני נוֹטל אֶת המכתּב וּפוֹתחַ אֶת המכתּב וּמַתחיל לקרוֹא את המכתּב – וחָשכוּ עֵינַי. מַה טיבוֹ של המכתּב? עוֹד מעט ותשמַע. פּייסי שלי הוּא הכּוֹתב לי אֶת המכתּב, לבל יִחַר אַפּי בּוֹ, שנסע עם רייזיל – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – בּלי ידיעתנו לָבוֹא בּברית הנישׂוּאִין – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – וּלבל אנַסה כּלָל, הוּא אוֹמר, לחַפּשׂ אוֹתם, כּי כּבר רחוֹקים הם מכּאן מאוֹד מאוֹד – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – וכאשר ייכּנסוּ, הוּא אוֹמר, אִם יִרצה השם, לחוּפּה וקידוּשין, אוֹ־אָז ישוּבוּ הבּיתה… מַה בּעֵיניךָ מכתּב אשר כּזה? מילא, על אִשתּי אֵין מַה לדבּר: זוֹ התעלפה שלוֹש פּעמים, שהרי ממנה קמה השערוּרייה הזאת – הלא רייזיל בּת אחוֹתה שלָה היא, לא שלי. “הא לָךְ, אני אוֹמר, הנה גידלתּ נחש בּחיקךְ”… ושפכתּי אֶת כּל חמַת־רוּחי, כּדרךְ הטבע, עליה, חָלקתּי לָה מנה אַחַת אַפּיִים, כּראוּי לה. אבל לא זה העיקר.

אֵין אני צריךְ לסַפּר לךָ, בּעצמךָ תּבין, כּמה הרתּיחַ הדבר את דמי. הכיצד? לוֹקחַ אני אֶל בּיתי ילדה זרה, ענייה, יתוֹמה ערוּמה, מגדל אוֹתה כּבת וּמבקש לעשׂוֹתה מאוּשרת – והרי היא קמה ועוֹשׂה לי מַעשׂה אשר לא יֵיעשׂה, מַדיחָה את בּן־אָחי לחלקלקוֹת! צעקתּי, רקעתּי בּרגלי, תּלשתּי את שׂער ראשי, כּמעט שלא יצאתי מדעתּי! אֶלָא תּוֹךְ כּדי כּךְ נמלכתּי בּדעתּי ואָמַרתּי לעצמי: מַה, למשל, יוֹשיעֵני כּעסי? מַה מוֹעיל לי בּזה. שאני רוֹקע בּרגלי ותוֹלש את שׂער ראשי? צריךְ אני לעשׂוֹת דבר, אוּלי אקדם את פּני הרעה, כּל עוֹד לא עבר זמן. שׂמתּי אֵיפוֹא אֶת פּנַי, ראשית חָכמה, אֶל “השלטוֹנוֹת”, טימאתי אוֹתם בּכפּת־שוֹחַד וּמסַרתּי לָהם מוֹדעה, כּי קרוֹבה היתה בּביתי, ששמה כּךְ וכךְ, ועמדה זוֹ וגָנבה מאשר לי והסיתה את בּני אשר אִימַצתּי לי וּברחה עמוֹ, אֵיני יוֹדע לאָן. אַחַר־כּךְ התחַלתּי לפזר כּסף כּאֵפר, הריצוֹתי טלגרמוֹת לכל אַרבּע פּינוֹת העוֹלָם, אֶל כּל הערים והעיירוֹת אשר בּסביבה, – עד שהיה אלוֹהים בּעֶזרי, ותפסוּ אוֹתם. אֵיפה תּפסוּ אוֹתם? לא רחוֹק מאִתּנוּ, בּעיירה קטנה. מַזל טוֹב!

כּשהגיעה אֵלי השמוּעה הטוֹבה, כּי תּפסוּ אוֹתם, עמַדתּי עם השלטוֹנוֹת ונסַענוּ יחד לאוֹתה העיירה. מילא, אִם אָמַרתּי לסַפּר לךָ כּמוֹ על הנסיעה – אֵין אני מַספּיק. כּל אוֹתה הדרךְ היִיתי מלא פּחָדים. חוֹשש היִיתי, שמא כּבר עשׂוּ מַעֲשׂה ונכנסוּ שם לחוּפּה, ונסתּחפה שָׂדִי – הלכה חמוֹרךָ, רבּי טרפוֹן!… סוֹף דבר, הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ריחם עלי, בּאנוּ בּשלוֹם אֶל המקוֹם – עדיִין לא נכנסוּ לחוּפּה. אֶלָא מה? צרה חדשה: מאַחַר שמסַרתּי מוֹדעה, כּי גָנבוּ מאשר לי, עמדוּ קוֹדם כּל, עד אשר יִתבּררוּ ויִתלבּנוּ הדברים, והוֹשיבוּ אֶת שניהם בּבית־האסוּרים. כּיוָן שהוֹשיבוּ בּבית־האסוּרים את שניהם, הלא חָלשה דעתּי – עמַדתּי והרימוֹתי קוֹל זוָעוֹת, כּי גָנוֹב גָנבה היא, כּלוֹמַר בּת אחוֹת

אִשתּי, ואִילוּ הוּא, בּני אשר אִימַצתּי לי, חַף מפּשע ונקי מכּל עווֹן. כּשהגיע הדבר לידי מַעשׂה וּכבר בּיקשוּ להוֹציאוֹ, כּלוֹמַר, את פּייסי, אָמַר הוּא: אִם אָמנם גָנבוּ, הרי גָנבוּ, הוּא אוֹמר, שניהם. השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? דבר הגָלוּי לָעַיִן, שהיא, יִמַח שמה, השׁיאָה אוֹתוֹ לאמוֹר כּךְ. מוּפקרת שכּמוֹתה!… אמוֹר מעתּה: כּלוּם מוּתר לאָדם להיוֹת טוֹב? כּלוּם צריךְ היִיתי לרחם על יתוֹמה ענייה? אני שוֹאֵל אוֹתךָ בּעצמךָ – כּלוּם כּדאי הדבר? אבל מַה יוֹעילוּ הדיבּוּרים? בּהרבּה דמים עלה לי עד אשר הוֹצאתי את שניהם מבּית־האסוּרים, כּי בּגלָלוֹ היה עלי לטַהֵר גם אותה. וכךְ חָזרנוּ הבּיתה. אבל לא זה העיקר.

כּדרךְ הטבע, לא נתתּיה עוֹד לָבוֹא לביתי. שׂכרתּי לָה חדר עם מזוֹנוֹת אֵצל אֶחָד מקרוֹביה בּכפר, מֹשה־מאִיר שמוֹ, יהוּדי כּפרי פּשוּט, ואֶת פּייסי שלי לָקחתּי אִתּי לביתי והוֹכחתּיו בּדברי־כּיבּושים די צרכּו: “הגע עצמךָ, אני אוֹמר, לוֹקחַ אני אוֹתךָ לי לבן ורוֹצה לפסוֹק לךָ נדוּניה של אלָפים קרבּוֹנים וּממַנה אוֹתךָ יוֹרש, וכל כּיוֹצא בּזה, – והרי אַתּה עוֹמד ועוֹשׂה לי שערוּרייה כּזאת!”. אָמַר לי: “מה השערוּרייה כּאן? היא בּת אחוֹת אִשתּךָ ואני בּן אָחיךָ – יִיחוּס אֶחָד לשנינוּ!” אָמַרתּי לוֹ: “מה תּדַמה עצמךָ אֵליה? אָביךָ שלךָ, אני אוֹמר, היה אָחי, עצמי וּבשׂרי, ואָדם מהוּגָן, ואָביה שלָה, יִמחַל לי שם, היה מוּפקר, ריק ופוֹחז, אני אוֹמר, משׂחק בּקלָפים!” אני מציץ ורוֹאֶה – אִשתּי מתעלפת. מהוּמה ובהלה. מה הדבר? אֵין היא יכוֹלה לשמוֹע, שמדבּרים בגנוּתוֹ של בּעל אחוֹתה. “שניהם, היא אוֹמרת, כּבר שרוּיִים בּעוֹלם האמת, ואֵין להרגיזם ממנוּחָתם”. השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? “ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, יִמחַל לי שם, הלא בּכל זאת מנוּוָל היה!” והרי היא מתעלפת שוּב – פּוּרענוּת כּזאת, מין גָלוּת, אָסוּר לי בּביתי להוֹציא מלה מפּי! אבל לא זה העיקר.

בּקיצוּר, לָקחתּי את פּייסי שלי בּשתּי ידי, התחַלתּי להבּיט אַחריו, לשמוֹר צעדיו, להשגיחַ בּשבע עֵינַיִים, לבל יעשׂה לי מדחה שנית. ואלוֹהים היה בּעֶזרי, הבּחוּר שלי חָזר בּתשוּבה, נעתּר לי ושמַע בּעצתי ונַעשׂה חָתן בּשעה טוֹבה וּמוּצלַחַת. אָמנם השידוּךְ לא היה עידית שבּעידית, ואַף־על־פּי־כן ממקוֹם מכוּבּד של בּעלי־בּתּים חשוּבים, עם מחוּתּן, עם שם טוֹב, וכל כּיוֹצא בּזה, כּראוּי והגוּן לכבוֹדי – ואני היִיתי המאוּשר בּאָדם. אִם כּן, הלא טוֹב ויפה, האַף אֵין זאת? המתּן לי אֵיפוֹא ותשמַע מַעשׂה רב.

פּעם אַחַת בּאתי לביתי ממסחָרי לאכוֹל ארוּחַת־צהריִים, אני נוֹטל ידי, יוֹשב אֶל השוּלחָן וּבוֹצע על הפּת, אני מַבּיט סביבי – אֵין פּייסי! מיד ניצנצה מַחשבה בּמוֹחי: אֶפשר עשׂה שוּב מַעשׂה וּברח? נתתּי פּנַי בּזוֹ שלי: אַיֵה פּייסי? אָמרה לי: אֵין היא יוֹדעת. גָמַרתּי מלאכוֹל, קמתּי ורצתּי לָעיר, פּניתי כּה וָכה, חָקרתּי ודרשתּי – אֵין אִיש יוֹדע. מיד שלחתּי שליחַ אֶל הכּפר, אֶל הקרוֹב, הוּא

מֹשה־מאִיר, לידע ולהיוָדע, מַה שלוֹמה של רייזיל? השיב לי בּמכתּב, כּי רייזיל נסעה אֶתמוֹל מן הבּית, אָמרה, כּי נוֹסַעת היא העירה לקבר אָבוֹת. דבר הלָמד מאֵלָיו, שלא נַחתּי ולא שקטתּי, שפכתּי אֶת כּל לבּי המַר, כּדרךְ הטבע, על ראש אִשתּי, שהרי מיָדה בּאוּ כּל הצרוֹת – הלא בּת אחוֹתה שלָה היא! אבל לא זה העיקר.

אני רץ אֶל המשטרה, מריץ טלגרמוֹת אֶל כּל המקוֹמוֹת, שוֹלחַ אנשים אֶל כּל הפּינוֹת, מפזר כּסף כּאֵפר – הילָדים אֵינם, צללוּ כּעוֹפרת בּמַיִם! אני מַרעיש אֶת העוֹלָם, אני צוֹעֵק, אני סוֹעֵר ונסער – ללא הוֹעיל! בּקיצוּר, לָמה אַאריךְ אֶת נַפשךָ

– עברוּ שלוֹשה שבוּעוֹת ואני כּמעט שלא יצאתי מדעתּי! פּתאוֹם בּא אֵלי מכתּב עם מַזל טוֹב, כּי שניהם, בּרוּךְ השם, כּבר נישׂאוּ זה לזה בּשעה טוֹבה וּמוּצלַחַת, והפּעם אֵינם יראִים עוֹד מפּנַי – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? – פּן אֶרדוֹף אַחריהם ואָבוֹא עליהם בּעלילוֹת – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּי שניהם אָהבוּ זה אֶת זה מימי ילדוּתם, ועתּה, תּוֹדה לָאֵל, השׂיגוּ אֶת כּל אשר חָפץ לבּם. ואִם תֹּאמַר, מאַיִן יִקחוּ למחיָתם? אַל יִפּוֹל לב אָדם עליהם: הוּא לוֹמד וּמכין עצמוֹ לבחינה בּאוּניברסיטה לחָכמַת הדוֹקטוֹריה, והיא לוֹמדת להיוֹת מיילדת – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? וּלעֵת־עתּה שניהם נוֹתנים הוֹראוֹת־שעה וּמשׂתּכּרים בּעֶזרת השם עד כּדי חמשה עשׂר קרבּוֹנים לחוֹדש, והרי הדירה עוֹלָה לָהם בּששה קרבּוֹנים וחצי, שמוֹנה הם מוֹציאִים למזוֹנוֹת, וּלכל השאָר יש לָהם אָב בּשמַיִים – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים?… “לוּא יהי כן, אני מהרהר בּלבּי, תּחילָה תּגועו היטב בּרעב, אַחַר־כּךְ תּבוֹאוּ ללחךְ אֶת עפר רגלי, וידעתּם את תּנוּאָתי!” ואֶל אִשתִּי אני אוֹמר: “הרוֹאָה אַתּ אֵיפוֹא, אני אוֹמר, מַה פּירוּשוֹ של שוֹרש פּוֹרה ראש ולענה? מאָב מוּפקר כּזה, ממשַׂחק בּקלָפים, כּלוּם תּצא טוֹבה?” וכיוֹצא בּאֵלוּ עקיצוֹת אני מַשמיע אוֹתה, והיא – לא כּלוּם, אַף הגה אֵינה מוֹציאָה מפּיה, שוֹמַעת וּמַחרישה. “הלא לפנים, אני אוֹמר, היִית מתעלפת, כּשדיבּרתּי רעוֹת על הגיסוֹן שלָךְ, – לָמה אֵינך מתעלפת עתּה?” התענה אֶבן מקיר? כּךְ עוֹנה היא. “כּסבוּרה אַתּ, אני אוֹמר, שאֵיני יוֹדע, כּי ידךְ תּיכּוֹן עמהם, כּי עשׂית אִתּם אגוּדה אַחַת, כּי כּל המזימה הזאת ממךְ יצאָה?” והיא מַחרישה, אֵינה משיבה דבר. וכי מַה, למשל, תּשיב לי, והלא מַרגישה היא, שהדין עמי. יוֹדעת היא גם יוֹדעת, כּי היטב חָרה לי. על מה בּאַתני כּל זאת, שכּךְ גוֹמלים לי חלף לבּי הטוֹב? אבל לא זה העיקר.

שמא סבוּר אַתּה, שכּבר גָמַרתּ עמי? המתּן לי, ותשמע דבר נאֶה מזה.

בּקיצוּר, עברה שנה, מכתּבים הם כּוֹתבים, אַךְ על כּסף אֵינם מַזכּירים דבר. פּתאוֹם בּא אֵלי מַזל טוֹב – רייזיל ילדה בּן זכר, והם קוֹראִים לי לָבוֹא אֶל הבּרית. אָמַרתּי אֶל אִשתּי:,מַזל טוֹב לָךְ בּנַחַת שלָךְ, בּרית כּלבבךְ, אני אוֹמר, ושֵם על שֵם גיסוֹנךְ הנאֶה"… לא ענתה אוֹתי דבר, רק פּניה חָורוּ כּסיד, והיא לוֹבשת בּגָדיה ויוֹצאת מן הבּיִת. אָמַרתּי לעצמי: מסתּמא תּשוב בּמהרה. אני מחַכּה שעה, אני מחַכּה שתּי שעוֹת, אני מחַכּה שלוֹש, אני מחַכּה אַרבּע, היוֹם כּבר פּנה לערוֹב, כּבר הגיע אִישוֹן־לילה – ואֵיננה! מַעשׂה נאֶה, לא יאוּמַן כּי יסוּפּר! סוֹף דבר – היא נסעה אליהם, וּמאָז, זה שתּי שנים כּמעט, אֵינה חוֹזרת ואֵינה מַעלָה גם על דעתּה לחזוֹר לביתה! השמַעתּ כזאת מימיךָ? תּחילָה מחַכּה היִיתי, שמא תּכתּוֹב לי אִיגרת. וּכשראיתי, שהיא אֵינה כּוֹתבת, כּתבתּי אני לָה אִיגרת, וכךְ כּתבתּי: “היִיתּכן? מַה פּנים יש לָזה בּפני העוֹלָם?” ענתה וכתבה לי, כּי העוֹלָם שלָה הוּא שם, אֵצל ילָדיה – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּי הנכד שנוֹלד – שמוֹ נקרא דווקא הירשלי, על שם אָחי מֹשה־הִירשל, – יקר לָה משמוֹנה עשׂר עוֹלמוֹת. מין הירשלי הוּא זה, היא אוֹמרת, שלא יִימצא כּמוֹהוּ, אִם יעברוּ מסוֹף העוֹלָם ועד סוֹפוֹ. והיא מסַיֶימת בּברכה, כּי אַאריךְ ימים עד זקנה ושׂיבה בּעוֹשר וּבכבוֹד לבדי, בּלעדיה – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים?

והרי אני כּוֹתב לָה עוֹד פּעם ועוֹד פּעם וּמַשמיעה דברים כדרבוֹנוֹת, כּי לא אֶשלח לָה אפילוּ פּרוּטה! והרי היא משיבה לי, כּי אֵינה צריכה לכספּי – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּתבתּי לָה שוּב אִיגרת, כּי אני מַעביר מכּוּלָם אֶת נַחלָתי ואצווה אֶת כּל כּספּי לעוֹלָמוֹת! ולא טמנה ידה בּצלחת והשיבה לי, כּי אֵין לָה שוּם טענוֹת עלי – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּי חַיה היא שם אֵצל ילָדיה בּכבוֹד, הלוַאי כּה יִנעם חלקה עמהם כּל הימים, כּי פּייסי כּבר נכנַס לָאוּניברסיטה ורייזיל עוֹמדת בּקרוֹב להיוֹת מיילדת. שניהם כּבר משׂתּכּרים עד כּדי שבעים קרבּוֹנים לחוֹדש – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? וּמה שאָמַרתּי, היא אוֹמרת, כּי אַעביר מהם את נחלָתי, רשאי אני לָתת אֶת כּל רכוּשי בּמַתּנה לכל מי שאני רוֹצה, ואפילוּ לבית־יִראָה של גוֹיִים – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? וּמסיֶימת, כּי כּל עצמי אֵיני אֶלָא משוּגָע. כּל העוֹלָם, היא אוֹמרת, נוֹתן אוֹתי למשל ולשנינה בּשֶל המַעשׂה אשר עשׂיתי. “מה האָסוֹן, היא אוֹמרת, אשר קרךָ? שבּן אָחִיךָ נשׂא את בּת אחוֹתי? מַה פּחיתוּת־הכּבוֹד אַתּה רוֹאה כאן לעצמךָ, טיפּש מטוּפּש שכּמוֹתךָ – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? אילוּ היית כּאן, היא אוֹמרת, וראית בעיניךָ אֶת התּינוֹק, אֶת הירשלי, כּיצד הוּא מוֹרה בּאֶצבּעוֹ על תּמוּנַת הסב ואומר ‘סַבּא’, היית חוֹלק לעצמךָ, היא אוֹמרת, שלוֹש מַכּוֹת־לחי!” – השוֹמע אַתּה דיבּוּרים? כּךְ היא כּוֹתבת לי משם. אבל לא זה העיקר.

וּבכן, כּלוּם אֵין אני צריךְ להיוֹת חָזק מבּרזל? שער־נא בּנַפשךָ, למשל, כּמה קרוּע וּמוּרתח לבּי ואֵש בּוֹעֶרת קרבּי, כּשאני בּא לביתי וּמסתּוֹבב לבדי בּין אַרבּעה כּתלים? אני מחַשב דרכּי ונוֹתן דין וחשבּוֹן לעצמי: מה הם חַיי, בּבקשה ממךָ, על האדמה? מה הוֹוֶה לי בּעוֹלָמי? לָמה נגזר עלי סוֹף כּזה לעת זקנה? על מה ולָמה? על טוּב לבּי? על מזגי השפל הרךְ?… שׂאֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם: כּשאני מַתחיל לדבּר בּזה, דמעוֹת עוֹלוֹת בּעינַי מרוֹב שׂיחי וכעסי, ואֵיני יכוֹל, אֵיני יכוֹל לדבּר!

אוֹי, אָסוּר להיוֹת טוֹב. השוֹמע אַתּה? אָסוּר להיוֹת אִיש טוֹב וּמיטיב!