שעה ארוכה נשמע קול שיקשוק המים מבעד לדלת־האמבטיה, והגברת שוורץ צעקה בזעם גובר והולך את שם בתה, בעוד היא מחזיקה בידיה פטיש וקופסת־מסמרים.

אחר־כך שמעה כיצד סוגרת הבת את ברז־המקלחת. היא קלטה גם את רישרוש המגבת הרכה ואת ריח מי־הקולון. פניה האדימו והיא החלה להשתעל, מצמידה יד אחת אל מלוא־פניה, דומה מבקשת היא לאטום את נחיריה כנגד הריח שהעלה את זעמה, משום־מה, עד להשחית. קופסת־הצבע הישנה ובה מסמרים, נשמטה מבין אצבעותיה, ומסמרי־הברזל העקמומיים קיפצו מסביב לאשה הקשישה, משל היו הם שדוני־מתכת חלודים, היוצאים במחול של שמחה־לאיד.

“הוא לא ייכנס לבית הזה… את שומעת אותי… נירה… אני נשבעת בזכר אביך… כי אני אסגור… בפטיש ובמסמר אני אסגור…”

את סוף צעקותיה התקשתה לשמוע בעצמה מחמת שיעול ועיטוש ושיעול, ומחמת דירדור הקופסא; אולם, היא סבורה היתה לפתע כי מקלט הרדיו הוא אשר מחריש את קולה, אף כי קולו של קריין־החדשות נשמע בעמום, בהקדישו מקום נרחב לידיעה מעולם־הספורט.

הגברת שוורץ, דומה התעניינות־פתע לה בהוויה של תרבות־הגוף, נדרכה בכל אבריה, כשהיא פוסעת בתפנית חדה אל השידה עליה ניצב המקלט הכחול, ומרוב קשב גלשו משקפיה אל חוד־אפה. הפטיש שבידה הרטיט. אחר־כך סגרה את הרדיו במחי־יד. נשפה בשפתיה לעבר המכשיר, כאילו רוצה היא לכלות בו את כל הארס שהצטבר בגופה.

“את שומעת… על גופתי… על גופתי יבוא הנה הגרמני הזה…” ליחשה, בעוד הבת חולפת על־פניה בטפיפה ריחנית, תוך שהיא מנפנפת בשפע מגבות ירוקות־ורודות־כחולות, כאילו ירדה זה עתה מענן־צבעונין של בטחונה־העצמי. טביעות־רגליה הרטובות הבהיקו על־פני מרצפות־החדר, כמו צעקות־מרי חדות. אך עצרה פתע, נותנת עיניים משתוממים באם:

“הוא?… גרמני?… מה פתאום?…”

האשה הזועמת, בלי שים לב להערת הבת התיישבה כעת בפאת הספה מדובללת־הסדין, בעוד היא עוקבת בעיניים מתעייפות אחר תנועותיה של הצעירה, המודדת על גופה איזו שמלת־ערב, בלי לשאת עיניה אל האשה היושבת במכווץ בפאת־המיטה, כאלו חיה רעה אוכלת אותה מבפנים.

וכשיצאה הבת את הדירה – הגברת שוורץ עוד השתופפה על מירבץ־התמיד שלה, ולרגליה המסמרים החלודים, המתגוללים באלם קר ואדיש.

*

את הוילון הקטן שעל החלון הפנימי אשר לחדרה של נירה הסיטה בזהירות, תוך שהפילה ארצה ברעש איזו מאפרה שנחבאה שם, על אדן החלון. קפאה תחתיה. מבעד לפתח שנגלה בתוך החלון, יכלה הגברת שוורץ לראות, מחמת סנוורי־הבוקר שעירבלו את האויר, רק כף־רגל גברית הנשענת אל הקיר בתנוחה של שינה עריבה, אף כי האור שהתפרץ פתע לתוך החדר כמו נכרך על בוהן־הרגל בדומה ללולאה נוצצת, ואצבעות־הרגליים התרפרפו במקצת.

הגברת שוורץ החזירה את ראשה מן האשנב, כמו חילזון שחש בסכנה ונחפז לכווץ את משושיו. הרגישה גם בושת־מה על שהיא נמצאת מציצה אל גופו של גבר ישן. הזדקפה על קצות־רגליה, פנתה ויצאה בשקט אל המטבח, כשבדעתה להדיח את הכלים שהבת הותירה בכיור מן הסתם, כדרכה עם לכתה לעבודה השכם בבוקר.

תחילה שטפה את הספל שבשוליו התנוסס סימן־האודם של נירה, אך כשנגעה ידה בספל־הזכוכית השני היא נרתעה לאחוריה, כאילו הוטל עליה לגעת בכתמי־צרעת.

כלי הזכוכית נפל. היא סבבה על עקביה. שמעה את הספל מתנפץ לאלפי רסיסי־גביש, אשר נורו כאילו מתותח זעיר.

היא ניצבה בסמוך לחדרה של הבת, אלא שכעת ניסתה לשים עליו מצור היישר מסף־הדלת.

“אסור… אסור לו להישאר בתוך הבית הזה…” ליהגה בינה לבינה, אך את דלתו של החדר לא העזה לפתוח.

אחר היסוס־מה נטלה כיסא ו התיישבה על הסף, עיניה תלויות בקיר דהוי־הצבע שמנגד, ואזניה קשובות לרחש־יקיצה אפשרי מצד החדר השני. ראתה תפיחות־תפיחות של סיד המתקלף מן התקרה, ואת שולי נייר־הטאפט המשורבבים אל האויר. והנה נזדקרו לעיניה, בכל עליבותם, גם מעט הרהיטים שבתוך הדירה.

ואף־על־פי־כן חשה גאוה נסתרת בלבה: “מוטב כך…”

מילמלה, מילמול אשר פירושו היה – “מוטב כך מאשר להזדקק לכסף־הפיצויים… לחסדים של רוצחים…”

אך בו ברגע שב וניעור בה איזה רעד היסטרי, כשהיא חושבת על כך כי ייתכן שמאחורי הדלת, בסמוך לה, ישן לו שנת־מתיקות איזה בחור גרמני, אורחה של נירה; אף כי הבת מכחישה זאת מכל וכל, וטוענת כי שוב הדמיון הוא המתעתע בה.

וידית־הדלת כבר סבבה בין האצבעות.

וכעת היא ראתה את כף־הרגל הגדולה בראייה חזיתית, ליתר דיוק – שתי כפות־הרגליים המשׂוכלות זו על־גבי זו, והן מסתירות את קלסתר־הפנים; אך בעצם, הפנים לא נראו לעיניה של האשה גם בגלל היותן מכוסות באיזה ז’ורנל לספורט. זאת ראתה הגברת שוורץ בבירור – כן, היא ראתה אתלטים מצולמים, הדוהרים על ראשו של הצעיר הישן והם מושיטים קדימה ידי מתאגרפים.

למראה התמונה שוב השתלחה בה האיבה, עד קצות־ציפרניה, בהיזכרה בשיחה הקולנית, שהתנהלה בינה לבין הבת על רקע נסיעת המשלחת האולימפית לשם… לגרמניה… כשנירה מכנה את האם בשם ‘שריד מוזיאלי’… ואף אינה נמנעת מלרמוז על מבצה הנפשי.

אבל הבחור הזה… כן… הוא מוטל כעת למול עיניה, ודפי העיתון מתעלעלים קלות על פניו מחמת רוח־פרצים של פתיחת הדלת, דומה נפרשׂ הראש לשני פלחים והמחשבות כולן מתדפדפות שם בצורת תצלומים של ז’ורנל מצויר.

הגוף הישן מכוסה היה סדין, ואילו הזרועות החשופות פשוטות לצדדים, כמעט נוגעות ברצפה.

הגברת שוורץ הקפידה לרכוס את כפתורי חלוקה, ופסעה קדימה.

קרן־האור, שנהרה פנימה מבעד לאשנב החדר, דקרה את עיני האשה. היא ביקשה להזיז את הוילון. אגב־כך עלה בדעתה, כי במקרה שהבחור יתעורר, לפחות יהא לה תירוץ נאות לגבי סיבת הימצאותה בתוך החדר. חשבה כי רצוי ביותר להפעיל את הרדיו, אך לא עמד בה הכוח לצאת ולשוב. בה בעת שמה אל לב כי מקלטי הרדיו של השכנים דווקא פועלים בעוז, והקריין מוסר איזו חדשה בהתרגשות ניכרת.

וכעת ניצבה מאחורי השולחן עליו נחו במפוזר זנבות הסיגריות למיניהן, וכן צלחת־פירות עם סכין, אותה הניחה נירה, כפי הנראה, לכבוד הארוח לכשיתעורר.

על מסעד הכיסא פרושׂים היו זוג־מכנסיים וחולצה מגוהצת.

הגברת שוורץ הרימה ידה באויר, כאילו מבקשת היא להורות לה ליד להגיע עד כיס המכנסיים, אלא שהיד גילתה סימני־היסוס והעדיפה לקנות לה שביתה על צלחת־הפירות.

האצבעות שיחקו בלהב הסכין בעל־כרחן, חזור ושחק בבהקו החד. בדל מחשבה מודחקת, שהתפרצה כהרף־עין אל קידמת־המצח של האשה הקשישה, גרם לה לחייך, או לצוּר את שפתיה בצורה המעלה על הדעת חיוך־של־מזימה, או שביעות־רצון מוזרה.

אבל נייר העיתון הפרוש על הפנים הישנות הרחיש מעט־קט, וזרוע־השמאל של הגבר הצעיר, השרוע על המיטה, התנועעה קלות. ועם זאת, צר היה לה על כי קווצת השיער שהתבצבצה מאחורי שול הז’ורנל היתה כהה ולא בלונדית. “ואף־על־פי־כן… אני… בטוחה… בטוחה… בטוחה…” מילמלה כמבקשת לשכנע את עצמה בכל מחיר, כמעט בנעימה של תחנונים, לגבי זהותו של הבחור.

אפשר, כייסת מומחית היא, הזחילה את חודי־אצבעותיה לכיוון המכנסיים המונחים על מסעד הכיסא ובהם ארנק שחור עם תעודות, הרומז לה כגבת־עין מאיימת.

והיד, כלוליינית על חבל, קיפצה ועלתה כעת על ידית־הכיסא, מתאמצת לשמור על שיווי־משקלה, וכבר עמדה על רגל אחת בתוך הכיס, עת נשמעה המולה של שיחות נרגשות מצד חדר־המדרגות וגם מצד הרחוב.

הגברת שוורץ, כמו מקיצה לנוכח מעשיה, הרפתה מן הבגדים, והעמידה פנים כאילו מסדרת היא אותם בדאגנות, העבירה עליהם את כפות־ידיה – מנהג בעלת־בית מסורה – בעוד היא עוקבת בסתר אחר נשימותיו של הבחור, אשר הוסיף לישון.

וכעת קלטה מכיוון הדלת את רעש המפתחות של נירה, החוזרת מעבודתה בטרם־עת, ואצה אל החדרים פנימה.

“שומעים… אתם שומעים!?…” פרצה בצעקות.

הגברת שוורץ נגעה בשערותיה בבהלה.

“מה?”

“הבוקר… הם בכל זאת הרגו אותם… בקירבת האיצטדיון של מינכן… כך אומרים…”

*

כאילו זרם־מים שטף את פניה – הגברת שוורץ עיפעפה בעיניה כדי לראות את רהיטי חדרה שחוקי־הזוויות, שהשמיעו פתאום איזו חריקה חרישית.

“הרגשתי… אני… אני ידעתי מראש…” נאנקה, בעוד היא צונחת על שרפרף לצד המיטה, אשר היה משמש לה במקום כוננית להניח עליה את ‘בית־המרקחת הלילי’ שלה.

היא התאוששה קמעה רק לשמע המולת הצלוחיות המתהפכות ומשתברות, כשהיא בוחנת בעיניים קרות את טיפות־הכספית המגיחות מתוך המדחום המנופץ, והזוחלות על הרצפה.

אחר־כך התמקד מבטה במכשיר הרדיו, שהיה צף בתוך התוהו־ובוהו, כמו תיבת־הצלה כחולה זעירה.

את טריקת הדלתות שמעה מרחוק מאוד. גם את קולה של נירה ושל הבחור, המנסה לגמגם מלים אחדות בעברית. צעדיהם החוצים את המפתן נבלעו מאחורי חומה של העדר קשב אל החוץ. ואף־על־פי־כן, מכשיר הרדיו צף וקרב אליה, מושיט לאשה השפופה על השרפרף את שלל־הכפתורים שלו.

והיא, כמו מרחפת על־פני החלל כולו, מנסה לקלוט בבת־אחת את כל תחנות־השידור כולן.

שעה רבה הצמידה אוזן אל המקלט הקטן, עד אשר נשמט עגיל־הכסף שלה מתחת לשערה והתערב בין שברי צלוחיות־המרפא שעל הרצפה, מבלי שתשים לב לכך. תלתלי־שערה, הדומים לצבע העגיל השמוט, התפזרו ונשרו על הרדיו וכיסוהו.

כעת השמיע המכשיר את קולותיו, כאילו מתוך האשה עצמה.

והיא הקשיבה לכמה תחנת־שידור גם יחד, אלא שאותה תנועה שפופה, שהשתלטה קודם לכן על כל גופה, התחלפה אט־אט בכעין נענוע־גו של אֹדם אשר יש בו, בצד תחושת־הפורענות, גם שביעות־רצון מתמיהה; כאילו אומרת היא: “הרי אני אמרתי זאת מראש… וכי איך חשבתם אחרת?…”

לאחר מכן הרימה עיניה אל המנורה, שנותרה שלוקה על־אף שעת־הבוקר המאוחרת. נזכרה במשקפיה. נבהלה בהיותה סבורה כי נפלו והתגלגלו אף הם על הרצפה, אלא שהרגישה מיד שהמשקפיים אמנם רוכבים הם על אפה, נטלה אותם במהופך כדי לנגבם. וכשהביטה בהם – ראתה כי ארשת של שמחה כבושה, כעין שמחה־לאיד, תלויה לה על הפנים.

וגם כשהשיבה את המשקפיים אל עיניה תוך מחשבה לרדת אל הרחוב ולקנות עיתון, הוסיפה לחוש את הבעת־הסיפוק המלטפת את עור פניה.

היא סגרה את מקלט־הרדיו, אך עשרות מכשירי־קליטה של בית־הדירות הגדול הוסיפו להשמיע את מהדורת החדשות של השעה עשר – מבעד לכל הכתלים, וכאילו הכל מכוּון לנקודה אחת בלבד, שהיא בקומה השניה, מאחורי הדלת השמאלית – כלומר, בתוך חדר זה, המואר ספק אור־יום ספק אור־לילה.

דומה, עולמה־שלה הועמד פתע במרכז ההתעניינות

“אידיוטים,” לחשה, “הם חשבו שאפשר לנסוע לשם… מבלי להיענש… רק לשם תענוגות…”

וכעת נזכרה באדון דינר, שכנה מן הקומה הרביעית, נזכרה באותה ‘תקרית’ מלפני חודשים מספר, אשר שמה קץ לקשריהם הטובים, ועם זאת מילאה את לבה־שלה בחדוה ללא־שיעור.

היה זה בעת ביקור בדירת הזוג דינר, והיא שברה איזה כלי, שברה כאילו בהסח־הדעת איזו מתנה יקרת־ערך, אשר התקבלה מידי בנם הלומד בגרמניה.

והיא אף לא טרחה להתנצל… כי הרי שמחה רבה כל־כך לא ידעה זה זמן רב…

אבל, כעת רצתה לשמוע שוב את מהדורת־החדשות.

לא. היא רצתה לפתוח את חלון חדרה למען תראה את הרחוב, התאוותה לדעת אם אמנם התחוללה בו תמורה.

התריס החורקני התרומם מעט מכוח משיכות־ידיה של האשה, וניתן לראות את משחק החלונות המביטים איש ברעהו בעיניים מזוגגות, ומתחתיהם חולף וצועק מוכר־העיתונים, כשגליונות עיתון־הצהריים מתעופפים סביבו, משל היו ציפורים נקודות־כנפיים, השׂשׂות על ההזדמנות להשיב את רובע־המגורים לתוהו־ובוהו.

הגברת שוורץ פשטה ידה אל מחוץ לחלון, כאילו מצפה היא כי עיתון מן העיתונים יגביה־עוף, מרצונו־שלו, וינחת על כף־ידה כציפור המבקשת ללקוט זרעונים.

וכשכל זה לא אירע, החזירה את ראשה מן החלון והחלה לטפל שוב בחבל־המשיכה של התריס התקוע, כאילו ברצונה לפעור עתה את חדרה לרווחה לעיני העוברים־והשבים.

היא חשה, בפעם הראשונה מזה עשרים וכמה שנה, כי כל האצור בקרבה, כל פחדיה, כל הכרסומת הפנימית שבעצמותיה הרפויות – הפעם הזאת משותפים הם לה ולרחוב הזה, הזורם מתחת לחלונה, פונה ומתפצל מעבר לפינה וגואה אל פתחי־הבתים.

וכשהתריס נמנע מלהתרומם, היא נשענה אל הקיר, בעוד סנוורי היום מכים בגבה, ואור המנורה הלילית מרצד בעיניה. מיצמצה. המנורה הגיבה בהיבהוב קל ומורגל, כמברכת מכּרה ותיקה מאוד. אלא שבוהק־היום החוויר את ניע הפנס המשתלשל מן התקרה.

עקומת־הצער, המטפסת לאורך הפנים החלביות והאובדת אי־שם מאחורי המשקפיים כפולי־העדשות – כמו שינתה את מהלכה.

וכך היא עמדה הגברת שוורץ, נשענת אל הקיר וממלמלת בשפתיה, כאילו משוחחת היא עם המנורה, המציירת למול עיניה פני אדם שמת זה כבר – שיחה־שבהרגל, ורק הנעימה שונה בתכלית מן המקובל עליה עד כה.

“אלברט… אתה שומע?…” ביטאה את שם בעלה, ונבעתה מעצם הגיית השם הספוג בכל סדקי הרהיטים, דומה עלול השם להתעורר מתרדמה שלמראית־עין.

היא ביקשה להחווֹת פעולה כל־שהיא. השתעלה חלושות ונפנתה לעבר חדרה של נירה.

ובעמדה שוב על הסף, נתקלו עיניה בפיז’מה השמוטה בחופזה למרגלות המיטה.

הגברת שוורץ, בעמדה כך מול ההפיכה שבחדר, ציפתה אי איבת־המתמיד תציף את גופה, אך תחת זאת פשטה שלוה זרה בכל אבריה, כאילו כל מבוקשה ניתן לה סוף־סוף, כאילו כל נבואות־לבה קמו והיו.

עכשיו הבחינה גם בז’ורנל־הספורט המוטל מתחת למיטה. והנה ידעה את אשר עליה לעשות – התכופפה, דיפדפה מהר־מהר בתוך הז’ורנל, ותלשה דף מתוך העיתון המצויר. קיפלה אותו לשניים, חזרה וקיפלה אותו מחדש ובעוז. וכבר ניבטה שנית כנגד החלון הפרוץ אל העיר, מעיפה את יצור־הנייר מעוקם־הצורה אל זרועות הרוח, ורואה כיצד מרחפים שמי העיר מינכן המצולמים, עפים והמהבהבים על רקע המרפסות המזיעות מחמת השרב הכבד, בעוד צל קטן רץ־רץ כנמלט על נפשו, בין עצי־האקליפטוס.

*

בשעת־הצהריים נכנסה נירה אל הדירה בהרגשת־חרדה, כשהיא בטוחה כי תמצא את אמה במצב של התמוטטות נפשית גמורה. אולם ראתה לתדהמתה, כי הגברת שוורץ טרודה בעריכת השולחן הגדול לקראת ארוחת־הצהריים, מציבה שלוש מערכות־כלים על מפה נקיה, בעוד ריח של מאפה נודף מן המטבח.

היא לא זכרה אימתי ראתה את אמה, בשנים האחרונות, שרויה בפעלתנות מעין זו.

בקוצר־רוח התייצבה נירה לצד השולחן, מצפה להתפרצות היסטרית של האשה הקשישה, חוששת לשאת אליה את עיניה בגלוי, ובמקום זאת מוסיפה להגניב מבטים אל דלת־הכניסה, אשר נותרה פתוחה כדי סדק.

“עכשיו… עכשיו תתחיל הסצינה…” אמרה אל עצמה. אולם האם התהלכה בעירנות־יתר בין המטבח ובין החדר הפנימי, אשר חדל זה כבר לשמש טרקלין לאורחים.

והנה ראתה נירה את סכּו“ם־הכסף הישן מבהיק כעת בידיה הנבולות של האם – סכּו”ם שנותר ברשות המשפחה מלפני המלחמה העולמית – חפץ יחיד כמעט שעלה עמם אצרה לפני שני עשורי־שנים ומעלה.

הגברת שוורץ הניחה עתה את כלי־הכסף ליד הצלחת שלמראשות־השולחן, אך חזרה בה ונטלה אותם שנית, מהבילה עליהם בדאגנות כדי לנקותם מכל רבב אפשרי. ובעוד היא מחזיקה את המזלג למול פניה ומציצה אל בתה בין שיני המזלג, שאלה:\“איפה הוא?”

“מי?” השמיעה נירה בהשיבה מבט מתגונן, וכמו חוששת היא מפני מלכודת.

“הגרמני שלך,” בא המענה, בנעימת נצחון או נקם, אשר נכבשה עם תחילתה.

“הרי אמרתי לך… הוא לא… הוא לא משם… את טועה…”

“קראי לו!”

והבת נסוגה לעבר הדלת, והיא קוראת, בקול רועד,

כן, הגברת שוורץ שמעה בוודאות את קולה הקורא של הבת:

"פריץ–הנס–אריך–פרידריך–וולטר–וולפגאנג– – – "

שמעה הגברת שוורץ את הקריאה מהדהדת ארוכות על־פני חדר־המדרגות, פונה לאחור, כופלת ומשלישה את עצמה בהוסיפה שם ועוד שם, ונוסעת בפיתולי אזניה של האשה הקשישה;

והאשה עוד מזדקפת כדי רגע, כשעל שפתיה צף ועולה צילו של משפט שטרם נוסח, אך הוא קר ובוהק כמו חודי־הסכינים שעל השולחן – ואף־על־פי־כן אין בכוחה לבטא יותר מאשר “שבו בבקשה!” רפה, והיא נתקפת כעין שיעול עז, – דומה, רוצה אדם להשמיע צחוק, אך הקול נתקע בו והופך לגניחות ולכיחכוחים;

והיא שומעת אך בקושי את הפה הלוחש “שלום” אָבל ורצוץ, כמי שמבקש סליחה על נוכחותו בשעה זו;

והיא בקושי רואה את ידי הגבר המזיזות את הכיסא; – שכּן ברגע זה נפרצות דלתות הרבה בתוך גופה של הגברת שוורץ, והיא כמו תא חשוך אשר נגלה סוף־סוף לעיני העולם, אך היא יודעת היא הגברת שוורץ במעמקי־לבה, כי האור אשר נגה עליה במפתיע והפך את מוּצגי־זכרונותיה לחלק מן ההווה – אור זה יכבה שוב והיא תמשיך־תמשיך בשׂיח האין־סופי עם הכסאות, עם השולחן, עם הארון ועם המנורה המשתלשלת מן התקרה, המנורה שבשעות־הלילה המאוחרות לובשת דיוקנו של איש אשר מת זה כבר.