על ‘רציף־השיזוף’ של הבריכה, מול מפרשיות מתנודדות על־פני הים, שעשויות לחשוב עצמן בטעות אף לשני שחפים פרושי־כנפיים – הוא שכב על גבו, נים־לא־נים, מורח את משחת ה’ולווטה' על כריסו הקטנה, מושח ורושם קוים־קוים של שיעמום, בעוד נהימת הדחפור, השופך סוללת־עפר לתוך המים הקיציים, עולה באזניו.

לרגע נתן דעתו על העיניים הנעוצות בו מבעד למשקפי־השמש האופטיים של האשה היושבת בכיסא־הנוח הקרוב.

תחילה חשב היתקלות־מבטים זו למקרה, אלא שגילה עד מהרה כי האשה מזיזה את כיסא־הנוח למען תיטיב לבחון אותו.

עור כהה למדי היה לה, ספוג שמש ומלח־ים, ולפיכך סבור היה הגבר המשתזף, ולוּ בגניבת־מבט ראשונית, כי האשה אינה מבוגרת ביותר, על כל פנים לא מעבר לגיל הארבעים; אלא שברגע בו הסבה את כיסא־הנוח לעבר מקום־משכבו של הגבר – הוא יכול לראות בעליל את שפע קמטי העור סביב העיניים וגם את דלילות השיער, מאחורי המסווה הקיצי של העור השזוף, בדומה לבד שגיהצוהו פעמים מספר, אך ככלות הכל הוא שב ומתקמט שוב ושוב.

הגבר חדל לרשום קוים־קוים על בטנו, תקע מבט אל הדחפור שנהם בין סלעי־הים שמתחת לרגליו, טורח לעצב מראה ביתי לאין־הסוף המכחיל, ולאחר מכן התבונן, בהטיית הגוף, אל הראשים המשייטים להם בתוך הבריכה, בדומה לפקקים צבעוניים של בקבוקי משקה. פיהק.

והנה, קמה האשה מכיסא־הנוח ועמדה בסמוך לו, כשחיוך של מבוכה נתק מעל שפתיה, מרחף קמעה באויר ונתלה על שפתי הגבר.

לא נעם לו כי אשה מבוגרת זו בוחנת אותו מכף־רגל ועד ראש, במבט של איזו קירבה בלתי־טבעית, גלויה למדי.

וכעת היא אחזה בידו ואמרה במהירות, וכממשיכה חוט־מחשבה סבוך:

“…אבל אתה.. הרי אתה הוא בנו של קלמן קוּן,”

הגבר נדרך בכל גופו, דומה נגעו בו באופן לא־צפוי.

זה כבר לא שמע את צירוף המלים “אתה הוא בנו של…” הרי אביו נפטר לעולמו קודם שנים, והוא עצמו, מבחינת הגיל, מתאים היה לו יותר להיקרא בצירוף “אתה אבא של…” אילולא נשאר רווק.

מרוב פתיעה אף נמנע מלאשר את הקביעה, אלא שהאשה כבר פרשׂה מגבת על רציף־הבטון והתיישבה בסמוך לו.

רצה להציע כי יגיש לה כיסא־נוח, אך מחמת המולת המתרחצים היא מן הסתם לא קלטה את הערתו־הצעתו של הגבר, ואולי דעתה כלל לא היתה נתונה לכך.

עתה הרחיקה עיניה אל הדחפור והתבוננה גם היא בסוללת־העפר הנבנית, או הלאה ממנה.

סובבה טבעות הרבה על אצבעותיה.

“כתבתי לך,” אמרה, כאילו משמיעה היא קריאת־ביניים לתוך רעש הים והאדם והמחשבות, “לפני כשמונה שנים… אך לא ענית לי… ודאי קשה היה לך… אני דווקא מבינה… כן… בתור ידידה שלו… של אביך… הרי הכרתי אותו יותר טבו… אולי… מכל אדם אחר…”

הגבר שיחק בשפופרת ה’ולווטה', תוך שהוא מתיז סליל דק של משחה אל כף־ידו, ומחכה כי הרוח תעיף ממנו והלאה את תולעת המשחה המבהיקה. נמנע מלהביט בה.

היא שהפירה את השתיקה:

“אולי… אתה רוצה אולי להיכנס למים… לשחות?…”

השמיעה בנעימה של מי שמבקש לחלץ את זולתו מתוך מבוך.

באי־רצון קם על רגליו.

האשה הושיטה אליו את ידה, שנדמתה לו קרה ורירית, כאילו אחז בין אצבעותיו דג־ים רועד.

כשעמדה כבר על רגליה הקפידה ליישר על גופה את בגד־הרחצה הלבן ומקושט־השנצים; היא עשתה זאת בתנועה גנדרנית כביכול, אשר היה בה כדי לעורר קורטוב רחמנות, בשל ההשתדלות היתירה של האשה להיראות צעירה בהרבה מכפי גילה. היא אף סידרה סיכות ומסרק בשערה, תוך הגבהת הזרועות.

מראה בתי־השחי המגולחים של האשה הקשישה גרם לו כי יגרע ממנה את מבטו ויביט אל מרקיזות בית־הקפה של הבריכה, או אל סירות־המפרשים המשתעשעות כשחפים פרושׂי־כנפיים.

אחר־כך פסעו השניים בכבידות בין שפע כסאות־הנוח המתנוססים כמו פרחי ערוגה בשטח הבריכה העירונית.

היא – מחזיקה את תיק־הים בימינה, ואילו הוא – ידיו ריקות מכל.

בהגיעם לקירבת גדר הבריכה, אמרה:

“איזה איש נהדר היה… גבר שקשה למצוא דוגמתו… ובמלחמה… כשכולם כבר עמדו על סף הרעב… והמחלות.. היחיד שלא התייאש…”

עצר להרף־עין, כדי להניח לאשה להתרחק ממנו, פסיעות־כמה.

משום־מה, צרמה אותו המלה ‘גבר’ ביחס לאביו מפיה של אשה זו, וכאילו מחובתו הוא לתבוע את עלבונה של אמו מלפני עשרים וכמה שנים, התחיל להשתעל בחזקה, על־מנת לשלול מן האשה את המשך זכות הדיבור.

היא שתקה במילא, ורק בהגיעם אל תחום הרחצה ביקשה ממנו לשמור על תיק־הים שלה, אם אמנם אין ברצונו להיכנס למים ולשחות.

הוא ניסה להשתעל שוב ושוב, וכעת כבר הרגיש באמת איזה גירוי בתוך גרונו.

כשחבשה האשה את כובע־הים לראשה – הוא קבע זאת בסיפוק – כאילו נגלו ונוספו לה עשרים השנים שהצליחה להחביאן קודם לכן, מתחת לציפוי של עור שזוף ומלוח.

נראתה אשה מזדקנת, העושה תרגילי־שחייה במי הבריכה.

דומה, ניחשה את מחשבתו של הגבר, ואולי הרגל היה לה, שכּן נחפזה לשלוף שני תלתלים מחומצנים מתחת לכובע, לצד שתי האזניים.

בתוך המחים שׂחתה בביטחון, מניחה לגלים הקלים כי ילטפוה, כי יחמדו את נקודות־הסתר של גופה הפרושׂ לרוחב.

לרגע צללה כולה, ורק בועות־האויר סימנו את מקום הימצאה, כמו מחשבות ישנות־נושנות, החומקות מתוך המעמקים.

שחתה לכיוון המקפצה הגבוהה.

ישב הגבר על הספסל בשולי הבריכה ולצדו תיק־הים הלבן, נוצץ עד סינווּר. עקב אחר תנועותיה, בעל־כרחו.

“הידידה של אביך…” ניעורו בו המלים.

ומיד, כמו בת־קול:

“הפילגש של אבא!”

ונבהל, שמא מדבר הוא בקול רם.

“לא… לא ייתכן שאבא… והאשה הזאת… בשום פנים ואופן… לא…” התאמץ להוסיף מחשבה על מחשבה, ונטל בהסח־הדעת את תיק־הים של האשה, ואצבעותיו כבר מתירות את שׂרוכי־הקישור, כאילו מבקשות הן לערוך חיפוש בתוך התיק.

אחר־כך קשר מחדש את שׂרוכי־הניילון, וברגש בושה הניח את התיק על הספסל הרטוב. ניסה לחשוב:

“בעצם… מה זה ענייני… עכשיו… ובכלל… מקץ עשרות שנים… מגוחך…”

אובד־עצות הביט כה וכה, ועל אף היותו איש־ההיגיון גם בעבודתו וגם ביחסיו עם הבריות, בחייו הפרטיים – לא הצליח עתה להשליט את הגיונו הרגיל על תגובותיו.

חיפש אחר נקודות־אחיזה להתבונן בהן, מחוץ לריבוע של בריכת־המים.

המפרשיות ריחפו על־פני הים בקלילות, חושבות עצמן לשחפים לבנים,

לאחר מכן עפו ונעלמו בהותירן פסים־פסים, כעין מסגרת של בוהק.

הגבר צימצם מאוד את שמורות עיניו, אלא שתמונה מטושטשת ומרוחקת נדחקה ביניהן, כאילו ניע כנפי השחפים מגולל אותה באויר:

– אמו מוטלת על המיטה – על מצחה תחבושת קרה – והיא בוכה – ואילו אביו ניצב מול החלון – בהבעה של קשיחות –

“לא אסבול זאת!…” אומרת האם ובוכה – – –

אך הרי שבר־זיכרון זה עשוי להתייחס לאלף מקרה ומקרה, – ניסה לשכנע עצמו בדבר חוסר־המשמעות של התמונה, אשר קפאה למולו, בדומה לנציב־מלח שצף ועלה עתה מחיק הים המקציף.

החזיר מבטו אל האשה, שהיתה שוחה כעת קרוב מאוד לאיזור המקפצה.

היא התהפכה בתוך המים ושטה פרקדן, כמו מתאבנת תחת השמש, המשתברת לרסיסי־צבעונין של גלים ניתזים. שחתה מחוץ לזמן.

ברגע זה טיפס ועלה איזה נער פרוע־ראש במדרגות־הברזל של המקפצה הגדולה והניף את ידיו כנגד שני צדי הכחול: זה שמעל לראשו וזה שמתחת לרגליו.

התכונן לזינוק.

קרש־הקפיצה התנועע מעלה־מטה.

הגבר היושב על הספסל חש כי גרונו נשנק.

“עכשיו!” רצה לצעוק בהרגישו כיצד גואה בו האיבה כנגד האשה הלבושה בגד־ים לבן, העשוי שני חלקים שלא בהתאם לגילה; אשה זו, המגולחת תחת בתי־השחי והמתנודדת לתומה על גלי הבריכה החמדניים־לקקניים, שוחה ומתערסלת בנחת שם, מתחת למקפצה הגבוהה.

בני־אדם נוטפי מים עברו לפניו, ולא יכול לראות את אופן קפיצתו של הנער.

וכשהתבהרה שוב הראוּת – הרעיד רק קרש־הקפיצה הריק.

גם את האשה לא ראה עוד בתוך המים. ועם זאת, איש לא הרים קול צעקה, ואף המציל ישב לו בשלוות־השקט על כסאו המורם, סוקר אדישוֹת את הראשים המתנועעים על־פני הגלים בדומה לגולות־צעצוע גדולות.

הגבר חיכה קמעה.

ידע כי האשה תצוף ותעלה מבין הגלים, בעוד רגעים־כמה היא תופיע בקירבת מעקה מן המעקות.

נתקף חיפזון.

קשר את השרוכים של תיק־הים אל רגלי הספסל, כדי לצאת ידי חובה של שומר־חינם, ואץ לכיוון היציאה המתחום הרחצה, לכיוון המלתחות.

מישהו קרא בשמו.

לא, זאת לא היתה ‘היא’.

עצר.

בעצם, התפלא על כי מצפה הוא לשמוע את קולה של האשה.

המתין.

וכאיש לא ניגש אליו, פנה אל בית־הקפה של הבריכה, ואף כי שתה את האספרסו שלו בעמידה, מחמת חיפזון כביכול, היה לוגם ומוסיף חלב, לוגם ומוסיף חלב, כדי להשהות את הזמן.

“שטות!” פלט פתאום.

שם לב לשריטה קלה ברגלו, וכשניסה לבדוק את הנקודה האדומה שמתחת לברך, עלה בדעתו כי שנים לא דיבר עם איש על אביו. צידד מבטו לכיוון הבריכה, ניסה ללכוד בעיניו את הכתם הלבן של תיק־הים, ולפתע תפס עצמו כי מתאמץ הוא לשחזר את דברי האשה:

“איזה אדם נפלא… איזה גבר יוצא מן הכלל… וגם בעת המלחמה…” חזר על המלים, וחש רצון עז לשמוע עוד ועוד על־אודות אביו, שהלך לעולמו לפני שמונה שנים ומעלה; והנה, במקום העוינוּת שהשתלטה עליו קודם לכן, אפילו הרגיש כעת אסירוּת־תודה כלפי אותה אשה זרה, הזוכרת את אביו, עד עצם היום הזה, בכעין אור־יקרות.

נפנה לשוב אל איזור הרחצה אל המקפצה, אל הספסל שם הפקידה האשה בידו את תיק־הים שלה.

שלוש־ארבע פעמים הקיף את שטח המתרחצים בחפשו אחריה לשוא.

לבסוף עלה אל ‘רציף־השיזוף’, שם נתקל בה לראשונה.

ובאשר לא מצא עוד את עיקבותיה גם במקום זה, ישב בשירבוב הרגליים אל החלל הריק שמעבר לרצפת־הבטון, שומע את נהימת הדחפור השופך ושופך את סוללת־העפר.

והעפר עף ועולה מסביב, והוא מקיש ומקיש בכפות־רגליו, לפי איזה קצב עצוב־עליז הפורץ מתוכו וממלא אותו ברגשה כחולת־ים כמו־ילדותית.