קול השריקה בקע שוב, נדמה אדם מאותת לרעהו מאחורי הכותל, בין שיחי הצבר.
בן־אברם ישב על כורסת־נצרים שבורה, באמצע החדר הריק, קושב להמולה הדקה שבחצר, אלא שהפעם עלה בדעתו, כי הקולות מהדהדים מגרונותיהן של ציפורים במעבה השיחים האפלים. ואולי ביקש להרגיע את עצביו בהסבר זה. ואף־על־פי־כן לא הצליח לעקור מנגד עיניו את מראה הצל, שניתר מקירבת השער המיטלטל על ציריו, בשעה שליווה עד הסימטא את מתווך־הדירות. באותה שניה אפילו חשב לצעוק בעיקבותיו של המתווך מחמת איזו נבואת־לב רעה שניעורה בו, ולהודיעו כי מבטל הוא את כל עיסקת הרכישה.
בין כה לכה, הוא ישב כעת בתוך בניין־האטליה החדש שלו, שואף אל ריאותיו את קרירות הצללים של הבית רחב־הידיים, כשהוא מנסה לאכלס את הקירות, בעיני־רוחו, בשורה של תמונות גמורות וגמורות־למחצה, בהיותו סבור כי ייאלץ לצבוע מחדש את הכתלים, כלומר – יצטרך להסיר בדחיפות את הכחול והורוד, שעוררו בו סלידה.
ישב והקשיב. הפעם שמע רק את צליל פעמוני הכנסיות הרבות. ואכן, אהב מאוד לשמוע אותו, מתגלגל באויר כמו פס כחול ודקיק של בדל ילדות רחוקה. אפשר, בעטיים של פעמונים אלה היה מהלך בסימטאות העיר העתיקה, אף בטרם גמר אומר בלבו לרכוש פה בית, שישמש לו כאולפן לציור.
לפתע הושלך הס. הפעמונים חדלו ממלאכתם.
הצייר הביט עצבנית בשעונו, אחר־כך נדד מבטו אל החלון המקומר, עליו התפתלו שריגים של ענבי־פרא בסננם תאורה ירקרקה אל החדר, במקום האדמומית של שעת בין־השמשות.
השקט הפתאומי טרד את מנוחתו.
חיכה להתחדש הרחש מאחורי הבית, מצד החצר הנטושה.
“אם זאת ציפור… היא שותקת משום שמבחינה בנוכחותו של אדם זר בבית..” אמר אל עצמו, “ואם זה אדם…”
קם מעל הכורסא והחל להלך לאורך הקירות המדיפים תחושת טחב, על־אף הקיץ. הילך סחור־סחור באי־שקט. תר אחר מתג־החשמל, אף כי ידע שלא ייתכן כי הבית מחובר הוא אל רשת החשמל הכללית.
פה ושם נתקלו אצבעותיו על־פני הקיר בשקערוריות, שהטיח היה מתקלף מהן בגסות.
“סימנים של כדורים תועים,” חשב בלבו והעלה מצית מכיס מכנסיו, למען יוכל לבחון מקרוב את הנקבים שבקיר. הלהבה הקטנה שנשלפה מן המצית הגבירה בו את הרגשת אי־הנוחות. דומה, מנענעת היא את עמודי־האבן של הבית.
הצטער קמעה על שלא טרח יותר בחיפושיו אחר מקום ל’אטליה‘, קרוב יותר לעיר החדשה, או לפחות ל’רובע היהודי’.
כי הרי גם הריח שעלה באפו מתוך הרצפה, ואולי מתוך המטבח שמעבר לדלת הימנית, ואשר נמצאו בו עדיין אי־אלה שרידים של כלי־בישול עזובים, גם הוא דיכדך את מצב־רוח.
“ריח של פליטים,” אמר לפתע ובקול רם.
הד המלים הקיש חלולות בצל קמרונות החדר רחב־הידיים.
נזכר, כיצד לעגו לו כמה מידידיו, עת העלה באזניהם, אגב־שיחה, הסתייגויות ממגורים בבית ערבי נטוש – וזאת מטעמים רגשיים, עד כי שיכנעוהו לבסוף בנימוקים של היגיון.
עכשיו עייף היה וניסה לשוב ולשבת בכורסת־הנצרים הפרוקה, אך קם שנית תוך מועקה, מגשש את דרכו בלא סיבה־של־ממש לעבר המטבח החשוף בו התגוללו כלי־האוכל הבודדים, לרבות תרוודי־בישול, שנותרו תלויים על הקיר וניבטו בו כמו עיניים קרושות של דגי־ענק אשר במעמקים.
הם שילחו בו ניצוצות קרים.
חש טעמו של ריר מלוח, טעמה של טיפת זיעה שהתגנבה וקנתה לה שביתה על חוד־לשונו. וגם ריח הפליטה סירב להרפות ממנו, מנקבוביות עורו. ריח מוּכּר מדי. ולהרף־עין עלה בדעתו, כי בעצם הוא־הוא האשם בהשתחררותו של ריח זה.
ופתאום נבהל מן הרעיון, כי עליו לבלות לילה זה בין ארבעת כתלי הבית הזר.
“אני עוד יכול לעבור לבית־מלון,” חשב, אך בוש בפני עצמו בתבוסנותו.
מבטו נתקל בשמיכה צבאית מושלכת ארצה. פרש אותה בזהירות על הרצפה הקרירה, כשהוא בודק אותה לאור הלהבה הקטנה של המצית אשר בידו.
נרגע בראותו את הסימן המוּכּר ‘צ’ הטבועה בה ורק ניער במקצת את השמיכה, כדי להסיר ממנה מקקים סמויים מן העין.
ואם גם הרפתה ממנו ההרגשה הרעה, שקפצה עליו קודם לכן, לא ידע אם יצליח להירדם.
השתרע על הארץ.
“ואף־על־פי־כן… הבית שייך תמיד לאדם אשר נולד בו…” מילמל, כשהוא משתדל לעצום את עיניו, בהן התערבלו צבעי הכחול והורוד בשברי־דיוקנאות של תמונותיו שלו.
וברגע זה שוב שמע את קול השריקה, ושמע גם את הפעמונים.
אך מקהלת הקולות הצטלצלה הפעם קרוב מאוד, כאילו בתוך החדר.
בן־אברם ניסה להרים את ראשו, אולם העייפות תקעה בו מסמרים.
ניסה להניע גם את שפתיו, אך הדיבור נתלה באויר באילו ללא קשר לתנועת־הפה.
“מי שם?” קלט את שאלתו שלו והתרומם על מירבצו בכוח, כי בטוח היה שיד מרחפת בתוך החשיכה. בגלל תשישותו לא הצליח לקום על רגליו.
והנה קו שחור נטוי, כמידת צילו של אדם, הוא ראה מבעד לשמורות עיניו העצומות קמעה;
וקו־האנוש נשען אל דלת־המטבח, בדומה לדמויות־הרקע עמומות־הצורה של ציוריו. תרמיל־דרכים נתלה לה לדמות על השכם, מעל לסגין הארוך.
בחירגת האור המאובקת, שנמתחה מן הצמחייה שבחלון ועד לאבני־הרצפה הסהרוניות, ריחפו פנים צעירות בהבעת תימהון לילי או עצבות.
נדמה, הצל עומד מול פתח־המטבח, נותן מבטו בכלי־האוכל המדמדמים בתוך האפילה, וכאילו מחפש הוא אחר יצורי־אנוש, שבעבר נהגו להסב כאן אל השולחן.
“מוזר,” חשב הצייר, “הרי אנשים אלה… של המזרח… ספק אם היו סועדים את לבם בתוך חדר־הבישול דווקא… ועוד בבית מרווח שכזה…” אך בהגיעו לסוף מחשבותיו, כבר לא ידע אם ישן הוא ואם ער, ויחד עם זאת הרגיש בעליל כי הצעיר לבוש הסגין בוחן אותו מכף־רגל ועד ראש.
על־פי ההיגיון צריך היה לחוש פחד בלבו, כך, בשכבו נטול־מגן על הקרקע המשחירה, אלא שממשותו של הצעיר היתה קרוצה כל־כך מחומר של נים־לא־נים, עד כי הניח לו לפסוע לאיטו בתוך החדר, מחכך רגל ברגל תוך הליכה, מחמת חפתי־המכנסיים הקרועים.
הצעיר, לאחר ששבעו עיניו את מראה העזובה של הבית, השמיע קול דק־דק, כאילו קורא הוא לחיית־בית נעלמת.
ואכן, נשמע צירצור מצד עץ־השקמה הגוהר על חזית־הבית, ושטח החצר שמעבר לחלון המשורג ענבי־פרא כמו נוּקב בעשרות נגוהות ירוקים של גחליליות.
“אך הרי אני שוכב בתוך החדר…” השתומם הצייר, ועם זאת הסגיר את גופו, בשמץ־חמדה, למצב של שינה־לא־שינה, נכון להקביל את מראות־הלילה הידועים לו כל־כך – של מקרה שובו אל עיר־הולדתו שלו, מיד לאחר המלחמה העולמית.
חש כי רוח צמרירית מנפנפת את שערותיו, ובחלון האמצעי של הבית דולק אור כסוף.
העץ עב־הצמרת פשט כנגדו תריסר אצבעות שרופות־למחצה.
כמי שיודע את המשך הפרטים בעל־פה, הוא נשען לו על מרפקו, כדי להיטיב לראות את ההתרחשות שמעבר לחלון הבוקע לתוך הלילה.
שקע קמעה באדמה הפריכה.
“הנה, אנשי הבית עוד מעט יעלו על משכבם ויירדמו כולם… ואני אוכל להיכנס…” אמר בהביטו אל פתח־הכניסה של בית הוריו, כשהוא מהדק על גופו את קרעי־הגדים כנגד הרוח. את כובע־הגרב, אותו לקח ‘במשיכה’ בדרך נדודיו, כרך על האזניים.
אחר־כך שמע צעדים רפים של בני־אדם נכריים, המתכוננים לשנת־לילה.
שמע גם את רחש החרקים בין שרשי העשב וגם יללה של חתול, אשר הזריח שתי גולות ירוקות כנגדו בטרם נבלע בין כתמי החושך.
“רק זה… ולא כל דבר מוּכּר וחי… ונוסף לזה…” אמר, ולאחר מכן:
“בעצם… מה אני מבקש פה?…” ניעורה בו ספק־שאלה, “הרי במילא לא נותר איש בחיים”…
והוא הפך פניו אל הארובה שעל הגג, אשר הזדקרה כלפי שמי־הלילה כסימן־קריאה גדול.
“כן… אבל הבית… הוא שייך… למי שנולד בו הוא שייך.. תמיד…” ענה בו קול מתנצח.
מחשבתו נדדה אל פינת החצר שם הטמינו הוריו, לפי מיטב־זכרונו, את תכשיטי המשפחה, ערב הגירוש מן העיר; אך הוא ראה מבעד לאפילה הסמיכה, כי צמחייה עבותה ביותר מכסה את האדמה, שם, בצל הכותל המט ליפול.
“היינו־הך,” מילמל, וכבר נמלט מן המקום, כל עוד נשמה בו הוא נמלט מבעד לפירצה הזכורה לו מימי ילדותו, קולט רק את המולת ציפורי־הלילה, את הקיכלי השורק ערירית, כמו כאן, כעת. אצבעותיו ספגו את צינת הקיר, ואולי נתקלו בוו־ברזל התקוע בתוך האבן. הן כאבו, האצבעות.
התלבט אם לנסות ולפקוח את עיניו. חשש שמא יוסיף לראות את הצעיר הלבוש בסגין מרופט, והוא משוטט על־פני החדרים. הניח כף־יד על מצחו, משתדל לסנן את שירטוטי־הלילה בין רווחי האצבעות. שמע חבטה. כאילו גרזן הונף על הקרקע. הרעיד.
ואמנם, ראה זרוע מופשלת־שרוול וקלועת־שרירים האוחזת בכלי־חפירה:
איבחה והלמות, איבחה והלמות.
וכבר נפער לרגליו בור בקוטר אדם.
והצעיר חפר וחפר בקדחנות. דומה, כל חייו תלויים במציאת איזה חפץ במעמקי־האדמה. ערימות החוֹל הבוהק כבר התגובבו בירכתי־הבית, מול עץ־השקמה השורק, משל היו אלה סוללות של קברים קטנים.
עיני הצעיר מושפלות היו לתוך הבור, וכאילו אור של דביקות עטה את פניו.
וכבר עמד עד מתניו בתוך החפירה, מקנח בשרוולו המופשל את הזיעה המנצנצת על מצחו כטיפת־ירח מותכת.
ולפתע פתח וזימזם בנעימה קודרת:
"כי מי שנולד בתוך הבית,
או מי שקבר בו את מתיו…"
לשמע הזימרה גאתה בו ההתרגשות, בעוד חודי־ציפרניו מקישים על־פי הקצב המונוטוני, על גופו־שלו, או על הרצפה עליה שכב.
גרגרים החלו להתפורר סביבו. תחילה בנשורת איטית, בקול חדגוני כנעימת המלים, ולאחר מכן בהמולה גוברת והולכת, כאילו חפר הצעיר מסביב לגופו של דייר הבית החדש.
חש בן־אברם, בלא שיקום על רגליו, כי מצוי הוא בתוך בור משותף עם אורח־הלילה.
הגרזן פגע בירכו השמאלית, אלא שחלף על־פני הבשר כמו נגיעה של רוח־פרצים.
הושיט ידו, רצה ליטול את כלי־החפירה; ואילו הצעיר דומה חיכה אך לרגע זה, נרתע אל סוללות־החוֹל, הולך ודק, הולך ואָפס, מותיר צילו בתוך החפירה, שכבר הקיפה את כל שטחי הבית, והוא כמו נחש המשיל את עורו.
כמהופנט שלח הצייר את ידו אל הגרזן, מניף אותו על הצל המפוספס, שעוד מפרפר היה מעגלים־מעגלים.
אחר־כך הביט אל העומק.
עוד חלפה בו מחשבה, שמא פתח הביוב הוא המשתרע תחתיו, שכּן ריח של פסולת, ריח של רקב, עירפל את דעתו.
רצה לצעוק לעזרה, אך השמיכה הצבאית הסתבכה בין אבריו ולפתה את ראשו, והוא כאדם המבקש להקיץ מסיוט ומתהפך מצד אל צד.
“ובכל זאת… אסור…” פירפרה בו ראשיתו של רעיון, והוא ניסה־נכסף להצמיד מבטו אל פיסות־נוף כחלחלות של גגות העיר העתיקה,
“הרי אסור לי לחשוב כך… כי זה יקבור אותי… וזה גם… זה גם לא נכון…”
הקירות סגרו עליו מעברים, ושוב לא ידע היכן הוא.
אבל באותה שעה פיעפע לחן חד־גוני מבטן־האדמה, ושריקה חדה של חיות קטנות, המגיחות בשחור מתוך יסודות הבית העמוקים, התערבה בקריאות אבודות של קיכלי בלתי־נראה.
קפצה עליו אימה שמא ער הוא לגמרי,
שמא לא ירפה ממנו עוד מראה הצעיר החופר וחופר באישון־הלילה – ואפילו ישקע בשנת־מעמקים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.