רקע
יצחק ליבוש פרץ
השׁר
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

גם בזמנים הרעים ביותר מצוּיים אנשים טובי־לב, האוהבים, לפחות, בשׂורות טובות לבשׂר, וכשנולד לו למשורר הקורא הראשון, נמצאו אנשים טובים, שעלו והתרוממו עד לקומה העליונה ובאו אל עלית־הגג של המשורר, לברך אותו ברכת מזל־טוב:

– מזל־טוב לך, המשורר, מתחילים לקרוא אותך ולהבין.

וכשראו שאין המשורר שׂמח ביותר, הוסיפו:

–אמת, סנונית אחת אינה מביאה את הקיץ, אף־על־פי־כן לא רחוק הוא; יבוא יום, ושיריך יהיו בוקעים ועולים מתוך כל החלונות, מנגינותיך תהיינה מושרות, ואֵם־החצר תיישן בנוֹעם־ערבוּתּ שירתך את בנה האהוב. אמרותיך המכונפות תהיינה בפי חתן־וכלה, ופושט־היד העני שברחוב יעצור את העוברים־ושבים בחרוזיך הערבים לאוזן.

כך אמרו האנשים הטובים, והמשורר אף־על־פי־כן לא צהלה רוחו ובקול תוּגה השיב להם:

– אין לי במה לכבד אתכם בעד הבשׂורה הטובה. אתמול חילקתי ביני ובין צפורי הקאַנַרית את חתיכת הסוּכּר האחרונה. כנגד זה, אם אתם רוצים, אסַפּר לכם מעשׂיה…

הם העווּ את פניהם העוָיה מתוקה־חמצמצת והסכימו.


– – – – – – – –


– בימים קדמונים היה בטירה עתיקה וחזקה יום־טוב – יום־טוב כפול־שלושה. אדון הטירה היה לו יום־ההולדת שלו, הוא חזר משׂדה־הקרב כמנצח, וגם – הוא הביא עמו יפת־תואר, שבויה.

תאורה של חג.

על־פני המים הירוקים, בין הסוללות המקיפות את הטירה, שטו חביות של זפת בוערת. החומות הישנות היו מקושטות מחרוזות של פנסים ססגוניים עד לעוקציהן הגבוהים ביותר. תושבי העמק שמסביב עמדו ושמרו כל הלילה על הגגות הקטנים, וגרפו מעליהם את הרשפים, שטסו והגיעו לכאן מן הטירה. כעיניהם של רוחות רעים, שטופוֹת דם, ליהטו החלונות הגוֹטיים…

ובאולם הגדול, שבו נערכה הסעודה הגדולה, הכול מבריק! לוהטים נרות־השעוָה הריחניים. מתנוצצים זרי־הזהב בראשיהן של הגבירות, וחגורותיהם של הגבורים. מבהיקים כלי כסף, זהב ואלגביש על־גבי השולחן, מתלקחות כל פנים מן היין, עיני הגבירות מתיזות רשפים – – –

ואף־על־פי־כן אין השׂמחה שרויה במעונם.

– יין ונשים ישנם – אומר במצח קמוּט הבּאַרון – היכן השירה?

– מנצח גדול ואדיר – השיבו לו – היה היו בארצך שׁרים… והיו שׁרים לפניך שירים של חוצפה, ועל־פי פקודתך תלינו אותם!

– האם לא נשאר אף אחד מהם, שישיר ליד השולחן?

אנשי החצר שותקים, אך אחד משרת־הפנים זקן מרכין קומתו ומשתחווה ואומר:

– אחד, שלא היה לו עוד הכבוד לשיר לפניך, נשאר; הוא בעמק… אמו הולכת למות, והוא יושב על־יד מטתה ומגרש בשירתו את פחד־המות מלפני עיניה.

– הביאוהו! – נשמעת פקודתו הקצרה של הבּאַרוֹן.

והביאו אותו אסור באזיקים.


– – – – – – – –


– רוצה אתה להמיתני – אומר השׁר – עשׂה כן מיד, ותפּגש נשמתי עם נשמתה של אמי בדרך…

– שירה לנו שיר! – מצווה הבּאַרוֹן.

– הסירו מעליו את האזיקים! – פונה הוא אל ההאַלאַבּרדים שהביאו אותו.

– מה אשיר לך? – שואל השׁר.

– שירה לי על נצחוני – על הערים ששׂרפתי, על המבצרים שהחרבתי, על צוארי־גבורים, שהצבתי את רגלי עליהם, על הראשים נוטפי־הדם הנישׂאים בראשי כידונינו – על זוהר האוצרות היקרים ששללנו!

– דבר זה אינני יכול, הבּאַרוֹן! מכושף קתרוסי, ובנגעי במיתריו – מיד יתחילו נהרות הדמים, ששפכת, רותחים… ואנקותיהם עם קללותיהם של המומתים יתעוררו, ולחישותיהם של נחשי האש, וחרחורן החנוק של הנשים האנוסות וקריאות־האימה של העוללים המבוקעים – כל זה יתעורר – ולא שׂמחה אתן לכם, אלא פחד – אימת פחדים. עיניכם מחוריהן תצאנה, ושׂערותיכם תסתמרנה וכנחשים יתפתלו…

– דום! – מצווה הבּאַרוֹן, ובכבשו את כעסו הוא מוסיף ואומר:

– אם כן, שירה על יפיה של אהובתי השבויה. שירה על עיניה, והשווה אותן אל הכוכבים, על פניה החיורים – והמשל אותם למרמר הטהור ביותר, על גופה התמיר – והמשל אותו – נו, מצא אתה את המשל.


– קדוש הקתרוס שלי וטהור, – משיב השׁר, – קלון וחטא הוא לא ישיר… מיתריו יתפקעו בזה אחר זה… את אסונה שלה רק יכול אני לשיר – את הפצעים, שיעלו בגופה תחת נשיקותיך החַטאות, את דעיכת האור בעיניה, שתמצנוּ אתה בשׂפתיך צמאות־הזימה.

– דום! – אך הוא מושל שוב ברוחו; אין הוא רוצה להפר את שׂמחת החג המשולש, – שירה לי על שׂמחה – על יין המאדים בגביעי־זהב –


– – – – – – – –


– דם מאדים בגביעך – מפסיקו השׁר – דם וזיעה גומעות שׂפתותיך – –

והבּאַרוֹן רומז לו שישתוק, והוא פונה אל הקרואים הנכבדים:

– שלוש פעמים השיב לי השׁר, האם הבינותם דבריו?

– לא מלה אחת, – משיבים כולם, כאיש אחד.

– אתם הצלתם את חייו – אומר הבּאַרוֹן – ואותו אסרו!

ובמרתף האפל יושב השׁר. שלוש פעמים ביום מגישים לו בעד חור שבקיר לחם ומים. באפלה אינו רואה אפילו את היד המגישה לו זאת…


– מסכן! – נאנחים האנשים הטובים, שהביאו את הבשׂורה.

– ואף־על־פי־כן – מספר המשורר – היה מאושר, מפני שהאושר נעוץ בכוח. מי, הרהר בלבו, רב־כוח יותר ממנו?

לא גבור נולד, ונשק לא חגר, זכות־שלטון לא באה לו בירושה, ואף־על־פי־כן רועדת מפניו הטירה, ורועד שליטה! רועדים מפני דברוֹ, מפני הקל ביותר מצלילי הקתרוס שלו!

הוא יושב בחשכה, ונשמתו טובלת באור עדנים: אני הוא החזק, אותי האחד אנוסים הם כולם לשמור, הם, השליטים החזקים, המזויינים!

ועוברות וחולפות שעות, וימים ושבועות, וחדשים ושנים – הוא אינו מונה להם מספר; הוא איננו מרגיש מהלכו של הזמן! כנפיו הקלילות אינן נוגעות על פניו, ואִושתם אינה מגעת אל תוך אזניו. הוא מרגיש רק את כוחו של עצמו, ויונק מתוכו תענוג חשאי ובטוח! תותחים וחצוצרות לא יהסו את קולו החלש! הם רועדים מפניו, ומפחד סגרוהו בתוך החומה – –

הוא איננו ישן, הבּאַרוֹן! ארצות כבש, טירות החריב – יערות רועדים מפניו ומפני שליטיו, והוא רועד מפנַי; כל־זמן שאני חי יבעתוהו חלומות רעים, יתנודד כסא שלטונו, ויהיו מורעלים חייו החַטאים…

– אני הוא הכוח!


– – – – – – – –


כלפי מה הוא מסַפּר דבר זה? – תמהים האנשים הטובים שהביאו את הבשׂורה הטובה. והמשורר נח רגע ומסיים את ספּוּרו:

– אבל לכּל זמן ועת לכל־חפץ! והנה, לאחר ימים ולילות רבים רבים, מעירים אותו צעדים בפרוזדור וצלצול של ברזל.

– הם באים להמיתני! – סובר השׁר ורוצה להקביל את פני המות בשׂמחה. – מותו של החזק חזק מחייו. מפני רוחי, שקורא לה דרור מחבלי הגוף, ירעדו עוד יותר – אני אבוא אליהם בחלום הלילה!

אך טעות היתה בידו.

– באנו לשחרר אותך! – קוראים אליו בשׂמחה, ובברזל משברים את השער – זרם אויר פורץ פנימה.

– כמה נזדקן! – מעירים המשחררים.

– כמה לבן שׂערו!

–אך העינים, אף־על־פי־כן, לוהטות!

אך העינים כבות, ובקול שבור שואל השׁר:

–לשחרר אותי רוצים אתם? שוב אין מפחדים מפּנַי? כל־כך זקן אני?

והמשחררים משיבים לו:

– לא מורא מרגישים מפניך; אלא התגעגע מתגעגעים עליך! עכשיו מבינים לרעך, ורוצים לשמוע את הדברים מפיך ממש! הבּאַרוֹן עצמו נזכר בך… הוא עצמו שולח לקרוא לך. יום־ההולדת שלו היום, ועל־יד שולחנו מוכן, ליד ימינו, כסא־כבוד בשבילך וגביע־זהב על השולחן. וגבירות־החצר נתפזרו בגנים לבקש פרחים לזר בשבילך… והגברים מאספים למתנה בשבילך, למזכרת עולם… כל כך מעריכים את רום־ערכך. נתעוררה אהבה אליך – שיריך מן העמק מושרים בארמון


– – – – – – – –


– בוא אתנו, זכית והגעת לשעת אשרך…

– אינני יודע, – משיב המשורר, – כמה זמן המתנתי לאושר שאתם מדברים עליו – את השנים לא ספרתי; אך במשך הזמן הזה גדל שׂערי פרע…

– יסַפּרו אותך ויסלסלוך ומי־בושׂם יזליפו עליך – –

– ורקובים בגדי – –

– בגדים חדשים, רקומי כסף וזהב, מוכנים לך – בוא, משורר אהוב, אתנו – –

– איך אוכל ללבוש, – מתאונן שוב השׁר, – את הבגדים המלכותיים, וגופי מוזנח ולא־נקי! אנשים טובים, הוליכוני תחילה אל המים, המקיפים את הטירה סביב, ותנו לי תחילה לרחוץ שם ולהטהר!

לכך הסכימו האנשים הטובים.

והשׁר ירד אל תוך המים, אבל עלה לא עלה עוד מתוכם לעולם.


– הוא הטביע את עצמו? – שואלים האורחים בפחד.

– וַדאי.

מפני מה?

– לשם מה צריך היה לחיות עוד?


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2734 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!