במדינה מסויימת היו, כרגיל, אנשים רגילים, לא כולו זכאי ולא כולו חייב, אלא סתם בינונים; אחד יותר טוב במקצת, אחד יותר רע במקצת, הכול לפי האדם ולפי המקרה.
והמלך באותה מדינה היה שופט חכם ביותר, שהיה מבין היאך להשכין שלום בין המקום לבריותיו ובין האדם לחברו, ומעולם לא הגיע לידי עונשין חמורים. משום שהיה בו מין כוח לשכך את כעסם של בני־אדם: לעצור בעד הרשע, לרכך את קשה־העורף, ולא זו בלבד שבימיו לא ערפו ולא תלו שום בן־אדם, אלא שמן התפיסה אפילו עשׂתה לה המלכה לול של תרנגולות – שום אדם לא ישב תפוס. לאדם חוטא היה מצווה להטיל מטבע לקופת־צדקה בשביל עניים, או ליתן מתנה לטובת בית־החולים – ודי בזה.
– יבוא זמן, – אמר המלך, – ובני־אדם, בהביטם על התליה, העומדת באמצע השוק, לא יבינו בשום פנים, לשם מה נעצו באדמה גזע־עץ כזה!
אך באמרו זאת נאנח המלך, ולא נמצא מי שיבין, מה פשר האנחה הזאת.
אבל בדבר הזה הרגישה הבת־מלכה, בתו האחת והיחידה של המלך, ונתעקשה שהמלך יגלה לה, למה נתכוון באנחתו.
והמלך לא יכול למאן לה, וגילה בסודי סודות, שהוא נאנח, משום שהוא מתיירא מפני שני בני־אדם! את כל המדינה, אומר הוא, אפשר לנהל, מפני שהללו הם אנשים, שבהם הטוב והרע מעורבים, וכשהם באים אליו, יורד הרע ושוקע, והטוב צף ועולה… אבל שנַיִם אנשים יש לו במדינה, שהאחד מהם יש בו אך ורק טוב, והשני יש בו רשעות בלבד. כששני אלה – מתיירא המלך – יפּגשו פעם, כל חכמתו לא תועיל, ושוב יהיו תולים ועורפים.
הבת־מלכה שקעה במחשבות, חשבה וחשבה ולא ירדה עד לסוף דעתו של המלך.
– מילא, – אומרת היא, בהניעה את היד בבטול, – אף־על־פי־כן זקן הוא!
– – – – – – – –
פעם אחת היה בעיר המלוכה, בעיר הבירה, יריד גדול, ונתכנסו ובאו כל בני המדינה. וביניהם היו גם אותם שני בני־אדם, שהמלך היה מתיירא מפניהם: זה שהוא כולו טוב, וזה שהוא כולו רע.
ואירע שם מעשׂה כזה:
כשראה זה שהוא כולו רע את עץ־התליה באמצע השוק, פתח ואמר בקול רם באזני הרבים:
– רבותי, רחמנות עליכם! זה שנים רבות לא היתה לכם נחת־רוח, לראות היאך פושעים תלויים ומפרפרים בחלל־האויר…
– אמת, אמת! – התחיל הקהל ממלמל.
דבר זה שמע זה שכולו טוב וענה ואמר:
– רבותי, המזל והברכה שרויים עמכם! האלהים ומלאכיו הטובים שומרים עליכם! אתם חיים בטובה וביושר עד כדי־כך, שלא נמצא איש ביניכם שיהא ראוי שיתלוהו.
– אמת, אמת! – מלמל הקהל גם הפעם.
– לא, – פתח ואמר זה שכולו רע, – העולם הזה אינו רקיע־שמים. כאן אין דרים מלאכי־עליון! הכול חטאים בלבד; אלא שכּאן ישנם פושעים ורשעים כל־כך גדולים, כל־כך חַטאים לפני השם, שכל אחד מתיירא מפני חברו להרשיע אותו, שלא יתגלו חטאיו שלו עצמו לאור השמש, ולפיכך עומד עץ־התליה פנוי!
הקהל שותק, ובמקצת הוא כועס אפילו.
זה שכולו טוב רוצה להתחיל לדבּר, אך הרע אינו מניח לו להגיע לידי דבּוּר…
– רבותי! – פתח שוב וקרא בקול, – אם אין אני אומר לכם דברי אמת, הוכיחו! הבה ונראה, שמישהו מכם ירגיש עצמו כל־כך טוב, כל־כך ישר, כל־כך נקי מאלהים ומאנשים שלא יהי מורא בלבו ויראה באצבע, את מי צריך לתלות! שלא יהיה צריך לתלות שום אדם מן הנמנע הוא!
הקהל נסוג אחור, כמו נפחד.
– רואים אתם, פושעים! – צועק הרע, – רואים אתם, שכל דברי אמת! האַ? הנה, אני אוכיח לכם, שאני נקי! שאני אינני מתיירא!
– הנה את זה צריך לתלות! – והוא הראה על זה שכולו טוב.
הקהל נפחד עוד יותר.
הטוב רוצה שוב לדבּר, אך הרע שוב אינו מניח לו לבוא לידי דבּוּר.
– לא לחינם שבּח אתכם! לא לחינם! את התליה רוצה הוא לבטל! את התליה, שבלעדיה עלולים אתם לסור מן הדרך הישרה ובניכם עתידים לשכוח את האלהים. חנקו אותו! מי שרוצה להוכיח, שאין הוא לא קרוב לו ולא גואל לו, – לא שותף לו ולא דומה לו, – מי שאינו רוצה לכסות על חטאיהם של אחרים בשביל שיחפּו גם על חטאיו הוא, יבוא ויעזור לתלות!
וכשהוציא הרע חבל מתוך בית־החזה, נשתלחו מאות ידים לעזרה, ובעוד רגע אחד כבר היה זה שכולו טוב תלוי על העץ…
לא לחינם פחד המלך – את התליה חנכו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.