בראשי־אילנות מוריקים וגאים ובעיני־פרחים סַסגוניות מביט הגן הפורח בשפע כלפי־מעלה אל רקיע הספיר.
ואפשר דוקא אל היונים הלבנות, הלבנות כלבנת־הכסף, השטות מתחת לרקיע.
אל היונים הלבנות־המכסיפות, המתעופפות ומתרוממות מתחת לרקיע הכחול, העמוק, על גלי־האור הרוטטים בחלל־האויר.
וכשמתרוממות היונים הגבּה למעלה, אין הן נבדלות מן האויר רווי־האור, והן מתמזגות עמו ומתעלמות מן העין, כאילו הרקיע הכחול משכן אליו ומיזגן בתוכו…
אך אינן שוהות הרבה למעלה…
מתעוררים בהן געגועים, והן פורחות בחזרה למטה אל ראשי־האילנות הגאים המוריקים, אל עיני הפרחים הסַסגוניים של הגן הפורח בשפע… הן פורחות ויורדות, וכנפי הכסף מתנוצצות ומשמיעות קול רעש רך כל־כך, רך כל־כך…
ושלושה גברים מטיילים בגן, באור הזהב הירקרק, על־גבי חול־הזהב הצהבהב של שׂדרה ארוכה.
שחורים מהלכים הם, ויגעים הם גוררים את צלליהם השחורים אחריהם.
ואחד עם צלו נעצר פתאום בלכתו ושואל:
– מי מאתנו ימות תחילה?
– מה עלה בדעתך? – תמה השני.
והשלישי משיב:
– אני!
– בצעירותי – מסַפּר הוא – חליתי במחלת־הלב. הרופאים רפּאו, אך הלב לא נרפא. אתם מביטים בי ותמהים? הפנים כפני אדם בריא ורענן, אך בלב פנימה מהלך המות…
השני מרכין ראשו וסובר, שהראשון יהיה הוא!
– חיים של בדידות, חיים שאין בהם טעם חייתי – כך מסביר הוא – חיים שיש בהם צער וכאב ומזל שחור. נשמתי שלי בוַדאי שחורה היא, שחורה כמו עורב… כנפים יש לה אולי, אך שחורות; מבט אחד של אור, של אהבה, לא נפל עליה… חיים כאלה נפסקים פתאום, כמו חוט… נשמה כזאת כמהה אל ליל־האופל הנצחי – – –
– ואף־על־פי־כן – מוסיף ואומר הראשון – אלך אני לפניכם! עצבים מרוטים… ימים שחלפו בשינה, לילות שעברו בנדודים…
הם מוצאים ספסל ויושבים עליו.
הם יושבים, שותקים ותולים עיניהם ביונים הלבנות לבנת־כסף, היורדות מתכלת הרקיע למטה ושטות באויר המזהיר.
– הבה נעשׂה לנו סימן ואות! – אומר אחד מן השלושה.
– היאך?
– ראו, הנה היונים עפות ומתקרבות אלינו יותר ויותר. בראשן שטה אחת גדולה, יונת־כסף אמיתית… צחורה, בלא כתם שחור, בלא נקודה אחת שחורה – לא מוכתמת, טהורה…
– ובכן?
– תארו לעצמכם: היא היא המות! המות בדמותו הטהורה, הלבנה! ומשום מה אין המות יכול להיות לבן כל־כך, טהור מבריק כל־כך?
היא עפה אלינו. ואתם זוזו לכאן ולכאן. אני נשאר באמצע, ואתם התרחקו אל קצות הספסל.
והאיש שמעל לראשו תשוט ותעבור היונה הראשונה, הצחורה, הטהורה, שאין בה כתם כלל – – המות, האיש הזה – זה האיש, פירוּש הדבר, הוא הראשון שניתן לו האות – ללכת…
ולהקת היונים שטה ומתקרבת יותר ויותר.
היא מתרוממת ומתמזגת עם האויר רווי־האור –
ומתעוררים בהן געגועים אל הגן הפורח בשפע, אל ראשי־אילנותיו הגאים, אל עיני־פּרחיו הסַסגוניות, והן יורדות.
הן מתרוממות ויורדות ומתקרבות בּשוּטן יותר ויותר, מתקרבות אל שלושת הצללים שבתוך חיי־האור הסַסגוניים…
והאחת הצחורה – הצחורה, הטהורה – הטהורה – המות המכסיף־המבריק, שטה בראש…
וככל שהיא מתקרבת יותר אל הצללים, יותר משתתקים לבותיהם, בעינים קמות מביטים הם אחריה…
והיונים באות מן הרקיע התכול, ושטות עוד יותר קרוב, עוד יותר קרוב; התשובה, המות – היונה הצחורה־המכסיפה, שטה בראש!
וכשהיונה מתקרבת עוד יותר, שלושת הצללים נרעדים, קופצים שלושת הגברים ממקומם ובורחים אל קצוי הגן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.