אליבא דאמת הייתי צריך לסַפּר את ספּוּר־המעשׂה הזה לגראַף טוֹלסטוֹי הטוב, שכבר הוא טוב יותר מדי בזמן האחרון… אך לצערי אין אני קשור עם הגראַף טוֹלסטוֹי בקשרי ידידות… אפילו אלהיהם, אומרים, אינו טוב־ומיטיב ביותר! איך שלא יהיה, אם “מעשׂה בשני אחים” – כבר מבינים אתם מעצמכם, שהיה אחד מחויב להיות חכם, והשני – לא עליכם ולא על בניכם – שוטה! ואמנם, כך הוא הדבר; שאלמלא כן, לא ספּוּר־מעשׂה כלל. ואפשר שלא היה העולם קיים כלל. אך מאידך גיסא יש לו לכל אדם לשונו שלו, ואני, אם אני אומר “אחד היה חכם והשני – לא עליכם –”, הרי כוָנתי בתכלית הפשטות: אחד היה רע וידע להערים ולרמות, השני – טוב ותמים, הניח לרמות עצמו! שאלמלא כן, מבינים אתם, היה נשאר בעל־טחנה עד היום הזה.
שכן שני האחים היו שניהם בעלי־טחנה, והיו להם, על־גבי שתי גבעות סמוכות, ריחים של רוח. למַטה, לרגלי הגבעות, שעליהן עמדו טחנותהרוח, נתמשכו עמקים גדולים מגדלי דגן ושיפון. והאנשים מן העמקים היו מובילים בעגלות, או נושׂאים על כתפיהם, כורים כורים של תבואה לטחינה. דמי שמוּש בעד הטחנה משאירים כמנהג העולם, רביעית אחת; קמח או תבואה, לפי רצונו של הטוחן. מקמח אופים לחם, ומבשלים אטריות. את התבואה מוליכים העירה למכירה. ובעד הכסף קונים: מלח, שמרים, כלי־בית, בגדים – כל מה שהאדם זקוק לו. יכול אדם בטחנה כזאת לחיות חיים טובים, ועוד לחסוך משהו לעת רעה. אך לשם־כך דרוש שיהיה לו לאדם שׂכל. ובדבר זה, כבר אתם יודעים, לא נתברכו שני האחים במידה שוָה. וחבל, שכן ימים קשים מצוּיים אצל ריחים של רוח לעתים תכופות, כגון שאין השנה שנת ברכה ואין מה לטחון, או שמזדמנים ימים שאין רוח מצוּיה בהם והכנפים אינן נעות. אין במה לטחון! לפרקים מזדמן גם נזק בטחנה: רוח שאינה מצויה עוקרת כנף אחת; אבן שחוקה מאבני הריחים מתבקעת קודם הזמן, או מי יודע מה נזק עשׂוי להתרחש!
וכאן באמת מתחיל ההבדל בין החכם ובין השוטה.
מתרחש מה שמתרחש אצל הרע, אין הוא צריך, כפי שאומרים, אלא לשרוק או לרמוז, וכבר האח הטוב בא לעזרתו: הטחנה שלך שבתה מלעבוד? אין לך עבודה? חסר אתה לחם? שמרים? מלח? מה?
כן חסר או לא חסר, האח הרע יש לו שׂכל והוא לוקח כל מה שאפשר. מן הדבר הנוסף – מחייך הוא אל תוך עצמו – לעולם הראש לא יכאב!
במשך הזמן הגיע לידי כך, שהרע לא היה צריך אפילו לרמוז כלל. האח הטוב סולם התקין לו, ומזמן לזמן היה עולה לראש־הטחנה, לראות מה נעשׂה ונשמע על הגבעה השניה, אצל אחיו בטחנה של רוח, וכיוָן שהיה רואה שהכנפים עומדות, או שמתוך הארובה אין עשן עולה בשעה הרגילה לכך, מיד היה רץ לשאול, שמא עזרתו דרושה…
אך לא כן היה הדבר, אם היה להפך, אם בטחנתו של האח הטוב היתה מזדמנת סבּה מן הסבּות. אם היתה דרושה עזרה בעבודה, היה האח הרע בדיוק אותו יום לא בקו־הבריאות! אם היו חסרים מזונות, נתברר שהאח הרע חסרו לו מזונות עוד קודם לזה! ולעתים תכופות לא ביקש אפילו תרוּצים של שקר, לא בדה מחלה שאין לו, ובמבט־עין גלוי וקר כפלדה השיב: “אני אינני עוזר, אינני משאיל, ואפילו חובות אינני משלם; אני אינני טפש!” והאח הטוב יוצא מלפניו בידים ריקניות, אך בלב מלא רחמנות על האח האומלל, ש“יש לו לב של אבן, שלא ידע לעולם את העונג האמיתי, את האושר האמיתי, שיש לו לאדם בשעה שהוא עוזר לזולתו!” דמעות היו עולות אל תוך עיניו!
והאח הרע, שהיה יודע להערים ולרמות, גדל מיום ליום. הוא וטחנת־הרוח שלו התבססו יותר ויותר. וערימת התבואה באסם ותיק־הכסף בכיס גדלו גם הם, בשעה שהאח הטוב היה יורד ונופל מיום ליום. הטחנה התעקמה במקצת וטחנה לאט, האח הטוב לא היה בכוחו לתקן לבד, ונתמעטה העבודה ולא היה מה לאכול. לא לו ולא לנפשות ביתו.
ולעתים תכופות אפילו הדרורים שלפני הטחנה לא מצאו להן מזון…
הבריות צוחו ואמרו: עַולה היא! ושלא בפניו – דבּרו על האח הרע מה שדבּרו. ואף־על־פי־כן, מי שהיה לו כור תבואה לטחון, בכּר את האח הרע על־פני הטוב והביאו אליו: טחנתו שלו טובה יותר, עובדת ביתר מהירות, ועם פחות פחת! ולא פעם היו אצל האח הטוב גם גניבות! כלביו שלו היו תמיד רעבים, ומספיק היה להטיל להם ככר־לחם אחת, בשביל שיניחו לגנוב ולהוציא הכול, והם רואים ושותקים! והאח הטוב הוסיף לרדת ולפול, עד שנפל ולא קם…
רוח־סערה נתחולל. לטחנתו של האח הרע הזיק אך מעט. כנף אחת התכופפה, ולא יותר, ובעבודה מועטת תיקנוה למחרת ויִשרו אותה… וטחנתו של האח הטוב – נתערערה ונפלה. בנשיבתו הראשונה הטה אותה הרוח וסובבה, בשניה – עקר אותה והפכה, אחר־כך פירקה ופוררה, ואת השברים הטיל אל העמק…
– עזור לי לאסוף את השברים ולשוב ולבנות את טחנתי! – פנה אל האח הרע.
– אין לי פנאי! – השיב החכם. – יש לי הרבה עבודה, ואני מקים לי טחנה שניה!
והאח הטוב הלך, ובלבו כאב גדול ורחמים גדולים על האח האומלל שלבו לב־אבן, וירד אל העמק לבקש עזרה – ולא מצא אותה…
– אין לנו פנאי! – השיבו לו; הימים היו דוקא ימי הקציר…
אותה שעה נשׂא האח הטוב את עיניו בפעם האחרונה אל הגבעה, שעליה עמדה טחנתו, ואל העמק, שבו נשארו שברי החורבה, ופנה ויצא אל העולם, לחפשׂ ידידות ועבודה.
והוא נע ונד עד היום הזה!… והאח הרע אסף לאט־לאט את העצים מטחנת־הרוח ההרוסה של אחיו, בנפסד השתמש להסקה, ובטוב השתמש לבנין טחנתו החדשה.
והבריות בעמק – בהתחלה חרקו שן; ובמשך הזמן – שכחו את האח הטוב ואת טחנת־הרוח שלו; שתי טחנות־רוח מספיקות!…
את ספּוּר־המעשׂה הזה הייתי צריך לסַפּר לגראַף טוֹלסטוֹי; אך לצערי אין קשרי הכּרות בינינו, ואני אנוס לצאת ידי חובה בכם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.